כמה מילים בשבחי האידיאל הבורגני

א.
 
לפני זמן-מה שוחחתי עם מכר ותיק. הוא, שגר עם בן זוגו מזה למעלה משנתיים, עבר לגור עמו במושב ונטש את העיר הגדולה על מועדוניה ומשכביה. "התברגנתי", הוא פלט. לא הצלחתי להבין האם מבחינתו ההתברגנות היא טובה או רעה, סימן לגנאי או ביטוי לנורמליות, אולם מה שניכר היה כי היחס שלו – כמו יחסם של רבים אחרים – להתברגנות כתופעה וכביטוי למעמד מסוים, הבורגנות, הוא דואלי. יש הרואים בה ניוון של ניצוץ נעורים מרדני, יש שחושבים אותה לביטוי לחיים "כפי שהם צריכים להיות"; אלה מהם סוברים כי היא מבטאת סיאוב רגשי, תרבותי ופוליטי, ואלה מהם מאמינים כי מדובר בצורת חיים שיש בה מן האיזון, הסבירות והטוב היסודי.
 
בהינתן שיחסם של רוב האנשים לבורגנות כמעמד ולהתברגנות כתהליך הוא עודנו דואלי מעיקרו,  מעין יחסי שנאה-אהבה, רבים מנסים, ברבות הימים, להתנער ממנה: רומן חדש, גירושים, בגידות קטנות מחוץ לנישואים, שינויים דרסטיים במקצוע ובמיקום הגיאוגרפי, מעבר לעמדות פוליטיות "מרדניות", צידוד באמונות דתיות שמתעלות מעל מה שהם רואים כרקוב, כמסואב וכמנוון. האידיאל המנוגד להתברגנות הוא זה של "ההגשמה העצמית", שמלווה לעתים בהתנערות מכל מה שקיים: מילדים, ממערכות יחסים חברתיות, מבני זוג, ממקום עבודה, מעיר המגורים.
 
האידיאל הזה הוא שהניע, לא אחת, אירועים גדולים בהיסטוריה. למשל, מרד הסטודנטים בפאריס שצמח דווקא בעידן של פריחה כלכלית ונבע ממחלוקת בדבר מגורים משותפים לסטודנטים ולסטודנטיות במעונות. הדור של 68' היה יותר אנטי-בורגני מאשר מהפכני, או מרקסיסטי; הוא תיעב את הבורגנות, את ההתברגנות ואת אורח החיים הנלווה להן. לא הייתה באמתחתו חלופה פוליטית ממשית לניהול החברה, וצמחו בו זרמים שקידשו אורח חיים אנטי-בורגני שלא היה בו תוכן ממשי שביקש להחליף את "הניוון הבורגני". מי שצפה בסרט "כנופיית באדר-מיינהוף" יכול היה להבחין היטב באורח החיים הבורגני – בעל וילדים – שניהלה אולריקה מיינהוף ושאותו נטשה לאנחות לטובת המאבק נגד הבורגנות, האימפריאליזם, הקפיטליזם, ומה לא.

פאריס, מאי 1968

מורשת המרידה באידיאל הבורגני הולידה לא מעט תופעות חברתיות, כמו התנועה הדקדנטית של ההומואים לשחרור מדיכויים, הדור של וודסטוק, אלה שהסתובבו בסבנטיז ובאייטיז בתל-אביב והאמינו שבאמצעות שירה, סקס מזדמן, נישואים וגירושים תכופים וחיים "לא שגרתיים", הם מורדים בבורגנות המסואבת והמנוונת. מן המורשת הזה לא נותר כמעט שום דבר ברמה האידיאולוגית והפוליטית. הרדיקליזם החדש הוא אנטי-בורגני ומתעב את ההתברגנות, אך אין לו את הלהט התיאורטי שהיה לקודמו לפני שלושים ועשרים שנה. גם לא נותרו לו דמויות משמעותית להזדהות עמן כסמל ממשי לחיים אנטי-בורגניים.
 
ב.
 
האקזיסטנציאליזם הפילוסופי האנין המחפש אחר אותנטיות בחיים פינה את מקומו לטובת דקדנס זול, אי-יציבות זוגית, נטילת תרופות הרגעה ומשככי נפש, קיצור מערכות יחסים ל"מינימום ההכרחי", הולדת ילדים מחוץ לנישואים, ויתור על מוסד המשפחה, חיפוש אחר חינוך בלתי-פורמאלי והזדהות עם כל מה שעוין לסדר הקיים. ז'אן פול סארטר, אלבר קאמי, סימון דה-בובואר והרברט מרקוזה פינו את מקומם לטובת מערכות יחסים לרגע, החלפת בני זוג באופן תדיר, חיים חד-הוריים, הפלות ללא חשבון, החלפת מקצוע באופן קבוע וחוסר נחת מתמיד מן הקיים.
 
הקהילה של מתנגדי הבורגנות וההתברגנות היא, יותר מכל, קהילה של אי-נחת. לעולם לא תנוח דעתה מן הקיים, היא תמיד תבקש לשנותו, לעד יחלוש בה הרצון להפוך, לשנות, לחסל, להקים. ולא פחות חשוב מכך, היא תנוצל פוליטית על ידי מתנגדי הסדר הקיים. במקרה הטוב, היא תגלה אופורטוניזם פוליטי זול, ובמקרה הרע – נחישות מרדנית שתומכת בכל המתנגד לקיים.
 
התנגדות לבורגנות ועוינות האידיאל הבורגני הולידו תופעות שונות ומשונות כמו שנאת הפטריוטיזם, ההתנגדות למוסד המשפחה, היטשטשות ההבחנות בין טוב ובין רע ברמה האישית, בוז עמוק לזולת ומכניזציה של המין, הזוגיות, ההולדה ואפילו המוות. כה גדולה השנאה הזו עד שיש כאלה המבקשים במותם לשרוף את גופתם, או להיקבר בקבורה חילונית, כך שאף במותם יובדלו מן הכלל הבורגני, מן ה"עדר הגדול". בלז פסקל זכור בזכות הימורו לפיו אם האמנת באלוהים והתנהגת כדתי, לא הפסדת דבר שהרי אם קיים אלוהים – תזכה לגן עדן; ואם לאו – בין כה וכה יהיה מקומך בין שוכני עפר. הימור כזה, המייצג מחשבה בורגנית טיפוסית, יזכה היום לקיתונות של בוז; שהרי המרד באלוהים – והניסיון לרצוח אותו כל פעם מחדש מאז האשים שילר את קאנט שרצח את האל ומאז ניטשה ביקש ללא הצלחה יתירה לקבור את האלוהים – הוא הביטוי המובהק לאידיאל האנטי-בורגני.

לא האקזיסטנציאליזם האנין. סארטר ובובואר

ג.
 
במסתו  On Being a Conservative משנת 1956, כתב הפילוסוף האנגלי מייקל אוקשוט:
 
"להיות שמרן, אם כן, פירושו להעדיף את המוכר על פני הזר, לבכר את הבדוק על הלא-בדוק, להעדיף את העובדה על פני המסתורין, את הממשי על פני האפשרי, את המוגבל מחסר הגבולות, את הקרוב על פני הרחוק, את המספיק על השופע, את הנוח על המושלם, את הצחוק של עכשיו על האושר האוטופי. מערכות יחסים מוכרות ונאמנויות תועדפנה על פני משיכה לקשרים מועילים; צריכה והתרחבות תיחשבנה פחות משמירה, טיפוח והנאה מן הקיים. אבל על אובדן יהיה עז יותר מן ההתרגשות מחמת החידוש או ההבטחה.
 
"היות שמרן פירושו להיות שמח בחלקך, לחיות לפי אמצעיך… לגבי חלק מהאנשים, דבר כזה כשלעצמו הוא בחירה; אצל אחרים הוא מזג שמופיע, לעיתים קרובות יותר או פחות, בהעדפותיהם ובסלידותיהם, ואינם בוחרים במזג זה כשלעצמו או מטפחים אותו במיוחד…
 
"המזג השמרני הוא, אפוא, חם וחיובי במובן של הנאה, ובהתאם קר וביקורתי במובנים של שינוי וחידוש…


"האדם בעל הטמפרמנט השמרני מאמין שאל לו לוותר בקלות על הטוב המוכר לטובת הטוב יותר הבלתי-ידוע". מייקל אוקשוט

הוא לא מאוהב במה שמסוכן וקשה; הוא לא הרפתקני; אין לו דחף להפליג לאיים לא נודעים; מבחינתו, אין שום קסם בלהיות אבוד, מבולבל, או תועה. אם נכפה עליו לנווט לבלתי-ידוע, הוא רואה כמידה טובה את השליטה בהגה בכל חלק של הדרך. מה שאחרים מזהים באופן סביר כחוסר פעילות, הוא מכיר כמזג המאפשר יותר ליהנות מהקיים מאשר לנצלו. הוא זהיר, והוא נוטה להסכים או לחלוק על דברים לא באופן מוחלט אלא בצורה מתונה. הוא מבין את הדברים  במושגים של נטייתם להפר את היכרותו עם העולם". 
 
ד.
 
מייקל אוקשוט האריך ימים ונפטר לפני 19 שנה בגיל מופלג, הלך לעולמו בן 89 שנה. אולם דומה כי דווקא בעידן בו כשלו ומתו כל האוטופיות הגדולות, דווקא האוטופיה האנטי-בורגנית, המרדנית, לא דעכה, ואוקשוט נותר בצד.
 
רבים חיים לפי האידיאל הבורגני, השמרני, של אוקשוט. חלקם פחות, חלקם יותר. המצב הפוסט-מודרני אמנם שיטה ברבים, אך לא בכולם; לא מעטים תועים בו, ורבים אחרים לא טועים בו. אלא שיותר משמהווה אוקשוט חלופה ראויה, משנה סדורה, תיאוריה כוללת, הוא מבטא דבר-מה מן טוב כללי אשר קל לבוז לו. קל לתעב אותו כי מבחינת רבים, הוא איננו עונה על החיפוש הגדול אחר המהות, האותנטיות, האמת, ההתרגשות, האקסטזה, אותן הציבו ראשוני האקזיסטנציאליסטים. חסרה בו הכמיהה הגדולה למשמעות.
 
בניגוד לאידיאל הבורגני של "סוף טוב", האידיאל האנטי-בורגני מסתייג מן הסוף הטוב. אצלו, הסוף איננו קיים. והניסיון המתמשך לערער על הסוף והסופיות הוא גם הערעור הגדול על הרציונליזם. לא על הרציונליזם הפילוסופי העמוק, אלא על ההיגיון הבריא, ה"קומון סנס" הבריטי הישן והטוב. חוסר שביעות הרצון הגדולה ואי-הנחת האדיר מן הקיים מבטאים את הניסיון לבטל את הסוף. שהרי אם היה למתנגדי האידיאל הבורגני מושג מהו "סוף טוב", הם היו יודעים לזהות את הטוב בהווה שעתיד להסתיים. שהרי טיבו של סוף טוב הוא שמה שקדם לו נחשב בעיני פלוני לטוב.
 
אלא שהמבוכה העמוקה מצטרפת למרדנות חסרת תוחלת ואי-ידיעת הטוב מלווה אנשים למסעות אחר חיפוש טוב בלתי-ידוע כאשר במהלך המסע הם מפספסים לא מעט "טובים". הדבר ניכר לא אחת בפירוקן של מערכות יחסים; לא די לאנשים במערכות יחסים טובות. הם חושקים בכך שיהיה עוד יותר טוב. וכאשר הטוב יותר מופיע, הם מחפשים טוב ממנו. וכך הסוף הוא לעולם לא טוב: תמיד יש ציפייה לסוף טוב יותר.
 
מובן שמדובר בהכללות שאינן מקיפות את כל, ואולי לא את רוב, את בני האדם. אולם התופעה הזו היא רחבה וגדולה וכרוכה באומללות רבה ובאימלול – של עצמך, של זולתך, של אוהבך, של חברך, של מעסיקך, של ילדיך, של הוריך, וכן הלאה.
 
ה.
באפריל 1970, הציג חנוך לוין את הסטירה הידוע, "מלכת האמבטיה". "אנחנו אנשי בסדר/ אנשי בסדר גמור/ אצבע בתחת ושיר בגרון/ כי טוב ,מסריח וחם", ציפצף לוין בחדווה. המנטרה הזו מלווה לא מעט בריות, גם כאלה אשר לא ידעו את לוין. כי הטוב תמיד נלווה למסריח, והחם כרוך באצבע בתחת, והטוב האמיתי והחום הרציני הם לעד דבר שאיננו קיים בשגרה, בהווה, בקיים; הוא מהווה מעין אידיאה אפלטונית בלתי-מושגת המרחפת כרוח על האנשים ומתעתעת בהם לבוז, לנטוש, לרחוק מהטוב הקיים; ללעוג לו או לבטלו. וכאשר רע, באמת רע, עולה מחדש החיפוש אחר הטוב; לא בהכרח מתוך נוסטלגיה לטוב שהיה, אלא מתוך דימיון, ציפייה ושאיפה לטוב שיהיה.
 
כאשר נפרד ממני לאחרונה בן-זוגי, בפרידתנו הוא ציטט את חנוך לוין (עליי לזקוף לחובתי את העובדה שלימדתיו ציטוט זה). הוא נימק את הפרידה בכך שטוב לו. כלומר, טוב לו, אבל הוא רוצה טוב יותר. בין אם יידע להעריך ברבות הימים את הטוב שהיה, ובין אם ימשיך לחפש אחר הטוב שעשוי להיות, הוא הפסיד דבר-מה שהיה פשוט טוב. האם יהיה מאושר, או שמא הוא מאושר כעת, אין לדעת. אולם אם לא תהיה בו רק הידיעה שאיבד דבר טוב אלא גם יידע להבא להישאר בטוב, הרי שלפחות מבחינת מייקל אוקשוט, הוא קנה את עולמו.
 
ואתם, קבלו נא עצת חינם בפרפראזה על דברי מרקוס אורליוס, הקיסר-הפילוסוף הרומי: "אל תתנהג כאילו אתה עומד לחיות ריבוא שנים. המוות מרחף מעליך. כל עוד אתה חי, כל עוד זה בכוחך, למד לזהות את הטוב".  

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “כמה מילים בשבחי האידיאל הבורגני

  1. אבל הטענה שלך שהתנועה לשיחרור ההומואים דקדנטית תמוהה משהו, פירוש המילה דקדנס הוא ריקבון חברתי ומוסרי האם כך אתה רואה את האמנסיפציה לקהילה ההומו לסבית מעבר לכך אתה צודק שהאנטי בורגנים מאבדים את התפיסה לגבי טוב ורע ואפשר לראות זאת לגבי אנשים כמו סארטר וחומסקי.?

  2. דווקא מי שבאמת גומר את הבורגנים (במובן של מעמד בינוני עם קצת זמן וכסף פנוי ושקט בחיים) הוא דווקא הימין השמרני, שמחסל אותו מבחינה כלכלית. מי זה המעמד הבינוני בישראל? מורים, רופאים, אחיות, פקידים, עובדי תעשייה מאוגדים וכדומה. אלה לא ממש היזמים הנמרצים של ביבי ושות'. וזה בדיוק הציבור שנפגע הכי הרבה מהמדיניות הזאת.

    אז נכון, ב-68' היה את האלמנט התרבותי, אבל הסטודנטים המורדים גם איגדו מפעלים ואפילו הביאו לקביעה של שכר מינימום חוקי. הימין פשוט השתלט על חלק מהרטוריקה שלהם, זאת של "החופש" וה"אותנטיות האינדיבדואלית", וכפה עליה פרשנות חדשה, מבית מדרשו של הליברליזם הכלכלי. הישום הקונקרטי של ססמאות בסגנון "לא ללכת עם העדר" הפך לצעדים כמו החלת גמישות בעבודה, הפרטה ובאופן כללי חתירה תחת מדינת הרווחה.

    מעניין שהיום השמאל החדש הוא הבורגני שיושב באקדמיה, שפנה מהמרד התרבותי לפוסט-מודרניזם ולתיאוריה ביקורתית שברורה רק ליודעי ח"ן. זאת בזמן שהשמאל החדש-חדש, הסטודנטים הזועמים של ימינו, חוזר לעבודה השחורה, של איגודים מקצועיים, שכר מינימום ומחיר המלפפונים.

  3. אני חושב שהרבה מאלה שמסננים בבוז שמשהו הוא בורגני לא יודעים מה פירוש המלה, היא פשוט הפכה לסתם מלת גנאי שמסמלת כל מה שרע בעיניהם, אני בטוח שאם תעשה ניסוי ותשאל אותם "מה זה בורגני?" הם יהיו כל כך מופתעים שהם לא ישימו לב שאין להם תשובה.

    זה בדיוק כמו אלו שמקטרים של הדקדנס התל-אביבי ככל מה שרקוב במדינת ישראל אבל סביר מאוד שהם לא מכירים הרבה אנשים שהם יושבי העיר העברית הראשונה.

  4. טקסט יפה. ואני תמיד טוען שיש שמרנות גם בשמאל הראדיקלי. הא באה מהכיוון הקיהלתני, הרואה בקהילות ממשיות וקטנות את יחידת ההתייחסות לחברתי, לצד שמירה על זכויות הפרט (כי בניגוד לליברליזם הוולגרי, יש להבין שהפט האנושי הוא באופן מובנה יצור חברתי-קהילתי).

    הדגש על הקהילתיות מצריך לפתח מחוייבות לקהילה שתאזן את אידיאל ההגשמה העצמית האנוכית, ותיצור משהו שיש בו מן הבורגני, לפחות ע"פ הגדרות רבות.

    אבל בעיקר המילה הזו מטעה, היא היא יוצרת מן עסקת חבילה שיש בהטוב ורע, שאמורים לקבל או לדחות בשאת נפש כמקשה אחת. המחוייבות לתא המשפחתי היא למשל תכונה מאוד חיובית בעיני, להבדיל מהאידיאל של וילה עם חצר ואוטו חדש- המזוהה כיום עם בורגנות הפרברים, האמריקאית במקורה.

  5. כמו שכבר כתבתי לך בפייסבוק: שום דבר לא מספיק ושום דבר לא טוב, כי תמיד יש טוב אחר שאולי אנחנו מפספסים. חבל לבזבז כל רגע על הטוב הנוכחי, כשאפשר להתרגש מהטוב הבא בתור.

    לזאת הגענו וככה אנחנו גם נראים.

  6. אם כי בראייתי, לא הייתי מקנה קונוטציה כל כך שלילית לאותם אנשים אשר תמיד לא מרוצים ותמיד מחפשים את הטוב יותר ממה שיש להם.
    אלה האנשים שמניעים את העולם שלנו. בגדול.
    לא הקונסרבטיבים, כי אם המורדים, המחדשים, האלה שלא יושבים ומסתפקים.

    שום הישג גדול הוא לא תוצאה של הסתפקות בקיים.
    נכון, אפשר היה לחיות במנהטן גם בלי האמפייר סטייט בילדינג, אבל מישהו לא הסתפק במה שהיה לו, הוא רצה שיהיה לו יותר. והוא השיג.

    השאיפה לשנות, להפוך, טמונה בטבע האדם בצורה מאוד עמוקה. אלו מאיתנו בעלי הפוטנציאל האנרגטי הגבוה מעט מן הממוצע גם עושים עם זה משהו. אח"כ, כשמזדקנים, והפוטנציאל האנרגטי יורד, אז "מתברגנים", והופכים למנהלי בנקים, כמו חלק ממנהיגי המורדים של 68'.

  7. כתוב היטב ומעמיק.
    רק חנוך לוין – נדמה לי שכשהוא כתב את השורה ההיא הוא התכוון לדבר על האנשים שבעוד הם כובשים ומנשלים אחרים, אומרים ש"בסדר גמור" ונמשיך כך.

  8. יכול להיות שמה שאתה מבין כטוב הוא בעצם די באסה לאנשים אחרים (פלשתינאים-המעמד העובד-אזרחים מודאגים בפריפריה-עניים מרודים-אמהות בודדות-ובל נשכח האקס שלך)?

  9. להיות שמרן פירושו להנתגד לזכות בחירה ליהודים ב-1840, לזכות בחירה לפועלים ב-1850 ולזכות בחירה לנשים ב-1910.

    להיות שמרן פירושו לתמוך בעבדות
    ב-1850
    וב-1950 להיות בטוח שעבדות זה שיא האבסורד, אבל הפרדה גזעית בבתי הספר במדינות שהחליטו כך זה בכלל לא נורא.

    נכון שגם המכונים "ליברלים" נכשלו בכך לא פעם, אבל נימוקיהם היו ארכי-שמרניים (כמו ססמת ה"ליברלים" באנגליה: "אנחנו בעד זכות בחירה לגברים. נקודה.)

    להיות שמרן זה לחשוב שכל ה"ירוקים" סתם מבלבלים את המוח, עד שאדם מכובד כמו אל גור חוזר על השטויות שלהם.

    להיותשמרן פירושו לחשוב שהומוסקסואליות זו סטייה חולנית, עד שהוא פוגש הומו עם חליפה ועניבה.

    להיות שמרן פירושו להתעלם מרצח העם שהגרמנים, הבלגים ואנגלים עורכים במושבותיהם באפריקה, אבל שאותה השקפה חוזרת לאירופה להתלהב מנאומיו של צ'רצ'יל על ניצחון החירות, הקדמה והאימפריה הבריטית.

    להיות שמרן פירושו להיות צר מוח, קטנוני ולקדש את המצב הקיים.

    להיות שמרן פירושו לבוז לכל מה שנאור, מתקדם, שוויוני ומרחיק ראות.

    להיות שמרן פירושו להיות נלעג ולהצדיק את ההדרה שלך מחוגי אליטה אחרים, שסבורים, ובצדק, שלהם יש "מונופול" על השלום, הצדק והחירות. . אם הם מתנשאים, הם מתנשאים בצדק. הבעיה היא שערכיהם לא מאפשרים להם להתנשא ולשלוט מספיק.

  10. חנוך לוין? זו הבעיה
    ?

    לימדת אותו ציטוו?

    כל דעותיך הנוכחיות, כולל המאמר הזה, זו חבירה לכל מי שרוצים להחזיר את ההומוסקסואלים למצבם לפני 30 ומשהו שנה. למה שהומוסקסואל יסתכל על הפרצוף שלך?

    טוב? למה שיהיה לך טוב? רע לך טוב לנו.

    מספיק לקרוא את הבלוג שלך בשביל להרגיש שלצאת אתך ה כמו להיכנס למיטה עם ארצ'י באנקר.

  11. מחנה שלם דוד. כן, מחנה שלם. גם ברצח רבין.
    מחנה שלם שנאלץ לפעמים לוותר על עמדותיו בגלל השפעתו של המחנה ההומניסטי והמתקדם מעבר לחלקו באוכלוסייה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s