לא עוצרים בוורוד * הדרך לעין חרוד * התחסלות העבודה

הימים הם ימי סוף שנת 1964. כמה ימים לאחר שסיימו לחגוג את חג החנוכה, שבו מבית־הספר התלמידים מקיבוץ יד־חנה, המסונף למפלגה הקומוניסטית הישראלית. הם ראו אמבולנס דוהר במהירות מן המשק. כאשר הגיעו לחצר מזכירות המשק, התברר כי התרחשה תקרית גבול בה נפצעו שניים: נעים, נחל"אי, ואברהם ג'ורי, מדריך הקבוצה המקומית של בנק"י, המשמרת הצעירה של מק"י. בספרה מסע ליד־חנה, מספרת העיתונאית כרמית גיא כי בעקבות ניסיון החטיפה של נעים על ידי לגיונרים ירדניים שירו בבטנו, נזעקו להצלתו אנשים שהבחינו במתרחש, בהם ג'ורי. לגיונר ירדני ירה ירייה לכיוונו של ג'ורי: כדור נכנס לגבו, יצא מחזהו וכעבור זמן־קצר איבד ג'ורי את הכרתו. בערב קיבלו ילדי הקיבוץ את הבשורה: מדריכם הנערץ מת.
 
בהלוויה שנערכה בחלקה הצבאית בקריית־שאול השתתפו בכירי המפלגה הקומוניסטית, קצינים, חברי המשק ובנות קבוצת "דרור". בין מספידיו של ג'ורי היה ג'ורג' טובי, חבר ברית הנוער הקומוניסטי, חיפאי שנישא ברבות הימים לחניכה יהודייה בתנועה, ציפורה, עמה חלק את שארית חייו. הרצח רק הגביר את המתח ששרר אז בלאו הכי בין הקומוניסטים היהודים ובין חבריהם הערבים. מאיר וילנר, שהגיע לקיבוץ בעקבות הרצח, שאל את חברי יד־חנה ההמומים, "אתם בטוחים שזו לא הייתה פרובוקציה של הנחלא"י?", ואלה התקשו להתאפק שלא לומר לו בדיוק מה הם חושבים עליו.
 
נזכרתי בפרשייה הנשכחת ההיא מלפני ארבעים וחמש שנה, כאשר קראתי את המכתב שפרסם ליאור קיי בביטאון האגף הלא־קומוניסטי וחסר־ההשפעה בחד"ש, "הגדה השמאלית". קיי עבר לפני לא־מעט שנים ממרצ לחד"ש וייסד בה את 'הפורום האדום־ורוד". במכתבו כותב קיי כי "ההתנהלות של הח"כים מוחמד ברכה, עפו אגברייה וחנא סוויד בשבוע האחרון, היא הקש ששבר את גבי הכואב מהרצח אשר אירע במוצ"ש בבית האגודה… כל כך הרבה פעמים בשבע השנים האחרונות שמעתי על 'סקרים' שמראים שחד"ש תיפגע כביכול מבחינה אלקטורלית ברחוב הערבי-פלסטיני, אם היא תדבר, שומו שמים, על הומואים או על לסביות בי וטראנס. גם יהודים בכירים בחד"ש העדיפו שבמצע חד"ש לכנסת יופיע לכל היותר המושג 'נטייה מינית'".
 
קיי ממשיך וכותב "מדוע לא באתם, מנהיגי חד"ש, לבקר בשבעה את הקהילה בכאבה?… האם אינכם יודעים, או שאתם עוצמים את עיניכם כדי לא לראות את ניר כץ ז"ל, אחד הנרצחים ב'בר־ הנוער' של האגודה, שהיה פעיל בתנועות השלום? ניר הפגין נגד הכיבוש, נגד החומה בבילעין וזכר את הנכבה. ניר פעל למען זכויות בני אדם ובעלי החיים. מדוע אין לכם דברי נחמה עבורו? כי הוא היה הומו? האם גם הומו בתנועת השלום יפגע לכם באלקטורט הקדוש שלכם?"
 
קיי ממשיך בכאבו ומספר: "אני פעיל בתנועת השלום כבר 21 שנים. השתתפתי באלפי פעולות נגד הכיבוש והעוול כלפי אוכלוסיות מדוכאות בחברה הישראלית. מעולם לא ביקשתי שיקבלו את זהותי המינית. אך היום אני מבקש מהח"כים שלנו: אפשר בבקשה לקבל מכם חיבוק? חיבוק לקהילה ששניים מילדיה נרצחו ועשרות נפצעו? מדוע אתם עומדים דוממים? בשנים שריכזתי את פורום אדום ורוד בחד"ש התחמקתם מפגישה אתנו בתירוצים של גן ילדים, חרף הבהרתנו שנשמח להיפגש אתכם גם ללא מתן פומבי לפגישות. החריג היחיד היה הח"כ לשעבר עסאם מח'ול, שניאות להיפגש אתנו בפגישה חטופה. במשך כל שנות פעילותנו בחד"ש התייחסו אלינו כנוכחים נפקדים. לצערי הרב, עמידה מנגד של חברים ערבים ויהודים, והטיעון הנלוז ש'יש דברים חשובים יותר', נתנה לגיטימציה להתנהגות המנהיגים של חד"ש. השיא, כאמור, הגיע השבוע בשבוע האבל. גם הפעם קיבלתי תירוצים שמפאת כבודם של המנהיגים לא אעלה אותם בשורות אלה".
 
מכתבו של קיי לא פורסם באתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הוא לא הופיע, לא ביומון רק"ח בערבית, "אל־אתיחאד", וגם לא בבולטין המפלגה בעברית, "זו הדרך". הסטליניזם הארצישראלי, למן שנות העשרים ועד ימינו, ממשיך לנקוט בקו הקשוח שאותו הכתיב לנין לחברי ה'פאלעסטינישע קומוניסט ישע פארטיי', המפלגה הקומוניסטית בארץ־ישראל: הקומוניסטים לא צריכים להיות המנהיגים כי אם עוזריהם הנאמנים של הילידים. קיי חש את אותן תחושות שחשו בשעתו החברים היהודים בקיבוץ יד־חנה. גם בשעתו, רובם סירבו להפוך את הספקות שעלו בלבם לכדי פעולה פוליטית ממשית, שנתרחשה בסופו של דבר, עת אירע הפילוג במק"י במחצית 1965.

בצילום: הלווית הרוגי מאורעות תרפ"ט

הקומוניזם הארץ־ישראלי ראה מאז ומעולם בכל האוכלוסיות שטיפל בהן באמצעות ארגוני־החזית שלו ספיחים גרידא, כשהעיקר הוא מעמד הפועלים הפלשתיני. היהודים במפלגה הקומוניסטית נדרשו מאז ומתמיד לשתוק נוכח התנהלות חברי ומנהיגי המפלגה הערבים.
 
וכך, בצד ההתעלמות ממכתבו של קיי, בשקט־בשקט, בהתנהלות של גנבים, פרסמה המפלגה הקומוניסטית בגיליון האחרון של "זו הדרך" מכתב העוסק ב"שמונים שנה לפרובוקציה", כלומר שמונים שנה למאורעות תרפ"ט, שתכליתו האשמת היהודים בפרוץ אירועי־הדמים ההם. מובן ש"זו הדרך" לא ידע, או לא רצה, לספר כי ב־1929 תמכה המפלגה בערבים במאורעות וכתבה כי הם מהווים "הכנה לקראת המרד החדש, האמיתי, שיוצא לפועל על־ידי הפלאחים והפועלים בארץ… המאורגנים על־ידי הפרולטריון והמפלגה הקומוניסטית". לפי המפלגה, "עצם קיום הסתדרות הגזל והקולוניזציה – ההסתדרות הציונית – היא פרובוקציה מתמידה כזו, התגרות כה גסה בהמונים, עד שכל טיפת דם יהודי או ערבי שנשפכה תחול לא רק על ראש האימפריאליסטים הבריטים אלא גם על משרתיו הציונים". מזכיר המפלגה בארץ אמר גלויות: "בארץ כמו פלשתינה, לא תיתכן תנועה מהפכנית מבלי שתהיה מלווה בפוגרומים" (מצוטט אצל: שמואל דותן, אדומים, הוצאת שבנא הסופר, 1991, עמ' 136-142).
 
המפלגה הקומוניסטית הישראלית הייתה מאז ומעולם סוכן קבוע ופעיל של הגרועים שבאויביה של מדינת ישראל ושל החריפים שבמתנגדיה של הציונות. זכותו של מאן־דהוא להתעלם מהרקורד הנפשע של הקומוניזם הארץ־ישראלי, אולם אל יתפלא אם הוא מקבל אך את היחס המצופה והראוי לו מצד מנהיגיה של המחתרת הקומוניסטית בישראל: חייל בשירות תנועת השחרור הערבית.
 
הדרך האבודה לעין־חרוד
 
בתוך בליל הכתיבה על מותו של עמוס קינן המנוח, ניכרה בהיעדרה ההתייחסות לתפקידו של הלה במארג הפוליטי הישראלי. לפני 25 שנה פרסם קינן את ספרו, הדרך לעין־חרוד. הספר, שנכתב בהשראת מאורעות ההתנגדות הפוליטית העזה למלחמת לבנון ולממשלה החדשה בהנהגת מנחם בגין המנוח, עסק בתסריט אפוקליפטי שלפיו משתלטת על ישראל, לאחר מלחמה, חונטה צבאית. החונטה גירשה את כל הערבים מן הארץ והקימה ממשל צבאי. מתל־אביב, הנתונה בסגר הרמטי, יוצא בחור במסע לאזורים החופשיים עדיין בארץ, בהם שולטים מתנגדיה של החונטה. הספר מספר את עלילותיו בדרך מתל־אביב לאותם אזורים.
 
קינן נמנה על אליטה מסוימת בציבוריות הישראלית שהאמינה כי הנבואה בידה. להבדיל מרבים אחרים, קינן באמת היה הראשון שפנה בתחינה לישראלים לפנות את שטחי יש"ע לטובת הקמת פדרציה עם המדינה הפלשתינית שעתידה הייתה לקום שם. ברבות השנים, הוא היה חלק מקבוצה לא גדולה שהקיפה בעיקר מפלגות כמו של"י, ר"צ, מפ"ם וקומץ היהודים בשורות רק"ח, שברו כי המלחמה עם התנועה הלאומית הערבית מתנהלת בעיקרה על טריטוריה, ופינויה יביא לשלום המיוחל. מי שמנע, כמובן, את אותו גן עדן עלי אדמות לא היה לוחם החופש המהולל מתוניסיה, אלא אותן מפלגות ואותם אישים להם ערכו קינן וחבריו דמוניזציה. לא פלא שהדרך היא מתל־אביב לעין־ חרוד: הקיבוץ התפלג בשנת 1952 בין תומכי השומר הצעיר ומפ"ם ובין תומכיה של מפא"י. אלה היו השנים בהן נישא שמו של יוסיף סטלין כמעדן מלכים בפני אנשי מפ"ם ומק"י, למרות משפטי הרופאים במוסקבה, חרף הטיהורים ההמוניים בשורות המפלגה הבולשביקית, על אף מאסרו של שליח מפ"ם מרדכי אורן בצ'כוסלובקיה בעוון ריגול לטובת הציונות.

הבאת ביכורים בקיבוץ עין חרוד, 1926. צילום: מוזיאון עין חרוד

עמוס קינן היה באמת ובתמים בשר מבשרהּ של הארץ הזאת. אולם בדומה לרבים מחבריו, ההזדהות שלו עם ארץ ישראל הייתה יותר עם הפנטזיה בדבר מה שהארץ יכלה הייתה להיות בעיניו ולא עם מה שהינה. כמו רבים מחבריו, הוא סירב להתפכח, גם כאשר מת הסוס הערבי האציל עליו רכב לאורך שנות דור במדורו המיתולוגי ב"ידיעות אחרונות" יחד עם זיוה יריב וסילבי קשת.
 
בלוויה של עמוס קינן, בה נקבצו זה לצד זה ראשיהם המאפירים והלבנים של יהונתן גפן, חיים גורי, אורי אבנרי ואחרים. מישהו הצדיע לקינן בשם לוחמי חירות ישראל. אך לפני כמה ימים, הגיב חתן פרס ישראל, המשורר נתן זך, למותו של קינן והפטיר, אולי מתוך שוכרה, כי ישראל היא "טינופת". הציר עליו נע קינן לאורך כל שנות חייו היה בדיוק זה: בין אלה שעבורם המעש הציוני הוא כל עולמם, או לפחות חלק משמעותי ממנו, ובין אלה שבעיותיה, פגמיה, כישלונותיה וחרפותיה של החברה הישראלית הופכים אותה למזבלה מדיפה ריח רע.
 
בשבוע שעבר פרסם חברי העיתונאי אמנון לורד ב"מקור ראשון" את מכתב ההתכחשות לציונות ולישראל ששלח לכל רעיו ומכריו דב ירמיה בן ה־95, יריבו של משה דיין, מאנשי חוג הקצינים של מפ"ם בשנות החמישים. קינן לא הגיע למקום ההוא; מעולם לא התכחש למדינה או לתנועה שבנתה אותה. אולם השפעתו של המעגל הפוליטי הרחב שהקיף את קינן נושאת באחריות לא מעטה למצבה של ישראל בהווה, וגם דבר זה יש לקחת בחשבון מבחינת אלה שמדברים גבוהה־גבוהה על פועלו.
 
זה לא נגמר
 
יש מי שמתאמץ לקבור, לחסל, לפרק ולפלג את מפלגת העבודה. אפשר גם להבין את זה לאחר שהמפלגה החליטה לתמוך ברפורמת הקרקעות שמוביל בנימין נתניהו. אגב, למתעניינים בהיסטוריה קומוניסטית, חלוקת קרקעות הייתה בדיוק מה שהבטיח לנין לאיכרים לפני המהפכה הבולשביקית – וחזר בו אחרי שתפס את הגה השלטון. יש משהו מאוד דמוקרטי ובריא בהעברת הבעלות על הקרקע למי שמעבד אותה או חי עליה. הפרטת הקרקע, הפרטה דמוקרטית, היא סממן של חברה ליברלית המכירה בזכות לקניין פרטי, עניין עליו נאבקו ליברלים עוד לפני מאתיים שנים. כשמפלגה סוציאליסטית-לכאורה תומכת באקט ליברלי כל כך, היא אולי באמת סיימה את דרכה.
 
אולם מי שמבקש לבחון את מפלגת העבודה דרך המשקפיים של דב חנין, עלול להתפתות לחשוב שאכן כך הדבר. אלא שחרף המשבר האידיאולוגי העמוק שחווה המפלגה, ושאותו חוות מפלגות סוציאליסטיות נוספות בעולם כמו המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, למפלגת העבודה יש מחויבות בסיסית, ערכית, עמוקה לרעיונות הציונות. יש בה פוליטיקאים לא מעטים שלמרות הביקורת על דרכם והתנהלותם, יש בהם מחויבות אדירה לרעיון לפיו כל פיתרון מדיני יקום או ייפול אך ורק על שאלת ביטחון היהודים בארצם. במפלגת העבודה יש את המחויבות הגדולה לארץ ישראל, למרות ההיסטוריה שלה מאז ימי אוסלו. קדימה חסרה את כל זה. משבר מפלגת העבודה הוא המשבר של הסוציאליזם והסוציאליסטים בכל העולם.
 
שערו בנפשכם כי מפלגת שלטון, בדמדומי שלטונה, מנהלת משא ומתן פיקטיבי עם הערבים על הסדר שלום כולל ומוחלט שביסודו חלוקת ירושלים, שיבה מוגבלת וסמלית של פליטים לישראל, פינוי חלק מההתיישבות והקמת מדינה פלשתינית בלתי-מפורזת. זה פחות או יותר מה שהציע אהוד אולמרט. אלמלא היה אבו־מאזן ה"לא־פרטנר" האולטימטיבי, איזה פיון שחולש על שטח מסוים בזכות השלמונים האדירים שהצבא שלו מקבל מישראל ומארצות־הברית, זה היה נגמר באינתיפאדה שלישית. מזלנו שגם הערבים לא לקחו את אולמרט יותר מדי ברצינות. הוא רצה לסנדל את נתניהו עם "מורשת אולמרט" בדמות ירושלים מחולקת. הערבים הבינו שהמורשת היחידה של אולמרט היא תיקי החקירה והחשדות.
 
לקדימה יש שני אבות: הרוחני, אריאל שרון, והפוליטי, אהוד אולמרט. שני אלה הותירו לה מסורת שביסודה הימור על עתידה של מדינת ישראל לשם הישרדות פוליטית והבטחת הגמוניה בשלטון. ובמרחק בין שני האבות האלה, עומדות אשקלון ואשדוד ובאר שבע חשופות לירי קסאמים וגראדים, והמון ממגורשי ההתנתקות ממשיכים לשאול עצמם מדוע בכלל גורשו מבתיהם.
 
מפלגת העבודה חטאה בכך שתמכה בהתנתקות, בדיוק כפי שעוולה כאשר יזמה וקידמה את תעתועי אוסלו. אולם מאחורי מדיניות מפלגת העבודה תמיד עמדה השקפה ציונית – ומוטעית, לדעתי – ולא אופורטוניזם גס שבסופו צחי הנגבי מפטפט פטפוטים מאושרים על שתי מדינות. אם מפלגה שכזו תחוסל לטובת קדימה, יצטרכו שרידי מפלגת העבודה לעשות את מה שעשה בוגי יעלון: סוציאליסט שחבר למפלגה קפיטליסטית בעקבות עמדותיה הציוניות והביטחוניות העקביות. אם תתבסס במדינה הגמוניה של הליכוד, אולי ברבות השנים יצליח השמאל להציב חלופה מעודכנת, ראויה לשמה.  

מודעות פרסומת

22 מחשבות על “לא עוצרים בוורוד * הדרך לעין חרוד * התחסלות העבודה

  1. הדוגמה הבולטת לתופעה מעוותת לחלוטין הנו יוסי שריד ב"הארץ". במאמר מתרפס לשוקן(שונא של כל עבודה מאורגנת) הוא התפאר כיצד הוא וחיים רמון פירקו את ההסתדרות. משום מה כל נושא הבחירות בהן זכה רמון, המימון, המצע והתהליך הפירוק מעולם לא נבדקו ולא נחקרו. היום מדברים על הון שלטון ועל שקשוקה מה בדיוק התחולל אז מי בדיוק מימן את העסק מה בדיוק עשו יוסי שריד וחבריו ושיא הצביעות אם הבנים שולמית אלוני. מה הם קבלו עבור הפירוק? נחזור לעניין. מעולם בשום מקום בעולם לא זכה הסוציאליזם לנצחון ללא ארגוני עובדים.עכשיו כפתיח למאמרך קורא יוסי שריד בתשלום של שוקן להמשך פירוק ההסתדרות לפירוק מפלגת העבודה.אכן מי שהפך את "הארץ" לעיתון שמאלי ואת שטרסלר לשמאלן תרם את חלקו לטשטוש כל מושגי הייסוד הפוליטיים להרס העבודה המאורגנת לעליית עובדי הקבלן ולפשיזציה של ישראל. נכון ארגוני עובדים בכל העולם נגועים בשחיתות לא תמיד ולא כל הזמן ולא בכל מקום. אבל מדינה שרה"מ מושחת, הנשיא מואשם בעסקי מין ושר האוצר גנב לא יכולה לטעון על ארגוני עובדים מושחתים.

  2. תודה על הרשימה המרתקת. אני ממליץ לך לקרוא, אם עדיין לא קראת, את שושנת יריחו של עמוס קינן. ספר שכולו אהבת הארץ, ואולי גם הסבר מסויים למה הקיום שלנו בארץ הוא סיפור אהבה ושנאה.

    אני מסכים עם ההנחה במשפט האחרון שלך. העובדה היא שבליכוד של היום המילה "מדינה פלסטינאית" אינה טאבו רק מוכיחה ששמאל אופוזיציוני יעיל יותר משמאל בשלטון.

  3. עוד אומר קיי:

    אני חד"שניק. חד"ש היא הבית הפוליטי שלי ולא אזוז ממנו. אך דווקא משום שהחזית והמפלגה הן ביתי לא אשתוק לנוכח הנגעים הרעים שיש בהן. דווקא בחד"ש, שאינה מפלגה יאפית תל אביבית, יש מקום לשינוי. נוח להאשים את אלה עם הכיפות והזקנים בגזענות, אבל יש להדביר גזענות בכל מקום, גם בשמאל הציוני וגם אצלנו בחד"ש. אני מאמין שהמאמר הזה יחזק את הרוח המתקדמת בחד"ש בקרב ערבים ויהודים. יש גם ניצנים ראשונים של שינוי. גם לסביות, הומואים, בי וטראנס פלסטינים תושבי ישראל צריכים לקחת חלק בשינוי, ולא בהיחבא או בעמותות. צריך להצטרף למועצת חד"ש ולהרעיד את ספי החזית מבית הגדה השמאלית בת"א, ליד זירת הרצח, עד רחובות נצרת וסכנין האדומות. העבודה רבה וחומר החיטוי הטוב ביותר היא אור השמש העולה מכיוון המזרח

    ואני אומר:
    אכן, המפלגה הקומוניסטית היא אנטי אימפריאליסטית ואנטי ציונית, ולכן תמכה במרידות של הפלסטינים נגד השלטון הבריטי ונגד מדיניות ההגירה שהנהיג מתוקף הצהרת בלפור, אבל גינתה אלימות אישית ולפגיעה באזרחים, כפי שנעשה בחברון. מה הבעיה עם זה אני לא מבין.

  4. ספירו הוא אנטי קומוניסט, אבל ספירו לא כותב על ספירו. ספירו כותב על עיסאם מחול, שהוא כן קומוניסט:

    ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול שביקש להיות אחד הדוברים (בעצרת), נדחה.
    אדיר שטיינר, עוזרו של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי לנושא הקהילה ההומו לסבית, תיחקר את עיסאם ורצה לדעת מה הוא יאמר. כאשר התברר לשטיינר כי עיסאם ידבר נגד גזענות לכל צורותיה, הוא נפסל. שטיינר בתפקיד הסלקטור. מה הם צריכים מנהיג מרכזי של הציבור הערבי, שיקלקל להם את ההצגה הממסדית המתוקה בה מופיעים שרי ליכוד ונשיא המדינה? שהרי עיסאם היה מעמיד את שר החינוך גדעון סער ושרת התרבות לימור לבנת, שנמנו עם הדוברים בהפגנה, שניהם מהאגף הימני של הליכוד, תומכי ההתנחלויות ומשטר האפרטהייד בשטחים הכבושים, בכל ערוותם. כך קורה האבסורד שבהפגנה נגד ההומופוביה שקראה בין השאר ליציאה מהארון, ביקשו המארגנים להכניס את המנהיג הערבי לתוך הארון.

  5. 1. מח'ול איננו ח"כ. הוא אפילו לא מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית. במקרה הטוב, הוא מייצג מיעוט במק"י – לו שותפים דב חנין ותמר גוז'נסקי – שלא הצליח אפילו להכניס את מח'ול לקדנציה נוספת בכנסת ולמקום ריאלי ברשימת חד"ש.

    2. מח'ול לא טרח לפעול למען הקהילה אפילו כשהיה חבר כנסת. הוא לא טיפח את 'הפורום האדום-ורוד', הוא לא טרח לשנות את מצע חד"ש ולא קידם את העניין בסדר היום של המפלגה הקומוניסטית.

    3. גם אם מח'ול הוא אדם נאור, דמוקרטי ומתקדם, אין שום סיבה שינאם בעצרת המונים כאשר הוא אפילו לא מייצג רבע מהמפלגה הקטנה שהוא חבר בה. לחד"ש יש נציגים נבחרים והם לא ביקשו לנאום, ודי בכך.

  6. 1. יש בחד"ש פורום אדום-ורוד. (איך אתם קוראים בליכוד לפורום הלהט"בי שלכם?)

    2. חבר במק"י (כן, ליאור חבר במק"י) מטיל אש וגופרית על מנהיגיו, נשאר בחיים, נשאר עם כרטיס החבר. לזה אתה מתכוון כשאתה אומר "סטליניסטים"?

    3. עיסאם מחול ח"כ ומזכ,ל לשעבר. דוב חנין ח"כ בהווה. ליאור קיי אולי ח"כ לעתיד.אבל כל אלה זניחים.

    4.אכן, אחד היעדים של מק"י הוא להוות ראש חץ בשחרור הלאומי הפלסטיני ובשוויון לערבים אזרחי ישראל. כל תנועה במצב כזה לא שש להעמיק מחלוקות עם נציגים אחרים של המיעוט הלאומי. הציונות גזלה את נכסי הוקף כפי שגזלה אדמות פלסטיניות מסוג אחר. כשקלגסים קולוניאלים חורשים בתי קברות ונועלים מסגדים על מנעול ובריח, אפשר להבין את ברכה ועפו אגברייה שהם קצת הולכים על קצות האצבעות. להבין אבל לא להסכים, ולכך נועד מאמרו החשוב של ליאו קיי.

    בקיצור, אפשר לקרוא לך בלעם?.

  7. 1. אין בחד"ש פורום אדום-ורוד. הוא אפילו לא מיוצג במועצת חד"ש. יש עשרים הומואים שפעילים בחד"ש ומקיימים פורום שהנהגת התנועה והמפלגה מתכחשת לו.

    2. בליכוד אין פורום של גייז. אולם שרת התרבות ושר החינוך הגיעו לעצרת התמיכה בקהילה. חברי הכנסת הערבים של חד"ש לא הגיעו, למיטב ידיעתי, וגם לא ביקשו לנאום.

    3. ליאור קיי מפרסם ביקורת על מנהיגיו והיא לא מתפרסמת בשום אתר ו/או ביטאון רשמי של המפלגה. זאת, על אף שאתר המפלגה בעברית מפרסם כמעט כל דבר שעולה על רוחו הסטליניסטית של עורכו.

    4. אני מאחל לליאור קיי להיות ח"כ בעתיד. מדובר באדם חיובי מאוד, לדעתי.

    5. מק"י אכן מעוניינת להיות ראש החץ האנטי-ציוני של הפצצה הגרעינית האסלאמו-פשיסטית. ולכן, ככזו היא אויבת לא רק שלי אלא גם של הקהילה הגאה ושל כל מי שקיום יהודי יקר ללבו.

    6. אתה מוזמן לקרוא לי באיזה שם שאתה רוצה.

  8. אין לי שום בעיה עם מגיב מסוים רוצה להגיב באופן אנונימי. זה בסדר גמור. אולם אני מבקש שהדיון יהיה עקרוני ולא אישי, עד כמה שזה קשה לאותו מגיב. אם מישהו רוצה להתדיין על פרטים בביוגרפיה האישית שלי, שמעולם לא הסתרתי בה דבר, יואיל-נא ויחשוף את זהותו והביוגרפיה שלו, ואז נוכל לעשות זאת בחופשיות.

  9. סליחה עם נפגעת. לא רציתי להתדיין אתך על ביוגרפיה אישית. רציתי רק להגיד שיש גייז בכל הקשת הפוליטית, ורובם המכריע לא תומכים במפלגה מסוימת בגלל מה שעשתה למען קהילת הגייז. הגייז החד"שניקים לא שונים בעניין זה מהגייז שהצביעו ש"ס, ליברמן, עבודה, קדימה וכו'.

  10. חד"ש היתה פעם מפלגה יהודית-ערבית שתמכה בשתי מדינות לשתי עמים.

    היום חד"ש היא מפלגה של ערבים (עם יהודים ששונאים את עצמם וששוכחים את זכות ההגדרה העצמית של היהודים).

    חד"ש נאבקה בעבר למען דברים רבים כמו זכויות הפרט וכו'.

    היום חד"ש נאבקת על דברים מרכזיים כמו הפלשתינים. ועוד נושא: הפלשתינים. ועוד נושא: הערבים. ועוד נושא: היהודים הרעים, התוקפניים, האגרסיביים.

    גוז'נסקי וחנין הם עלה תאנה (עלוב למדי) ליהודים כאילו סביבתיים, כאילו אוהדי-עובדים וכאילו בעלי רצון להגן על זכויות הפרט.

    למעשה, חד"ש היא מפלגה ערבית בכל המובן של המילה.

    פעיליה הערביים ובעיקר ברכה הפכו אותה למפלגה ערבית לכל דבר. כמפלגה ערבית היא דואגת לערבים, מעודדת את אי דו-הקיום.

    ובהיותה מפלגה ערבית, היא נגועה באי-דמוקרטיות בולטת שמתקיימת בכל העולם הערבי.

    והרי אצל הערבים (ע"ע אחמדיניג'אד) אין הומואים.

    אז אולי ליאור קיי בעצם הוזה והוא לא הומו.

    צריך לשאול את "המפלגה" אם היא מאשרת הומואים.

    המפלגה תשאל את הערבים והם יגידו: אין דבר כזה.

    אולי בעצם יש. יש יהודים הומואים. אין ערבים הומואים.

    והרי זו מפלגה לערבים.

    כך שליאור קיי (לא מכיר אותך אבל סומך על מרחב שאומר שאתה ראוי להיות ח"כ) ותתחיל להתחבר ליהדות שלך.

  11. ההתמקדות בעניינים מק"י הסיחה את דעת הקוראים ממה שכתבת על עמוס קינן ז"ל. כל מה שאתה כותב מבוסס על עיוות שגרם לך לתובנות מופרכות לחלוטין גם לאחר מותו של אייבי נתן.

    עמוס קינן לא דגל בהחזרת השטחים בגלל שיש "פרטנר". כשהוא החל לעסוק בזה היה פחות או יותר ברור שאין "פרטנר". הוא גם לא הטיף לאיזו עסקת בזאר בנוסח "שטחים תמורת שלום". הוא ואחרים כמותו התנגדו לכיבוש, כי אם יש כיבוש ואין שוויון אין טעם בקיומה של המדינה ולא מוכרחים להסתכן למענה.
    באותה מידה הוא התנגד לייבוש החולה ולהרס נופים לשם "התיישבות". בלא קשר ליתושי המלריה בהחולה או לתנאי המגורים של העולים. בלי נופי הארץ אין ארץ. עם כיבוש ונישול המדינה כבר לא קיימת.
    את התנגדותו להתנחלויות, למשל, הוא נימק באמירה "אני שונא גגות אדומים
    ".
    ושנאת הגגות האדומים אינה נוגעת כהוא זה ללוחם החירות מטוניס.

    מעניין שאריאל שרון היה בראשית דרכו הפוליטית מקורב לקינן ולאבנרי ולעוד כמה אנשים באותה איליטה שהזכרת, ובערוב ימיו הוא הבין שפינוי ההתנחלויות הוא התמורה ולא התשלום.

  12. יש מפלגה אחת שנשאה ונושאת את דגל זכויות הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנס וביסקסואלים) וזאת מרצ. היא גם ציונית בכך שדוגלת בחזרה לקווי 67, ומדינת דמוקרטית עם רוב יהודי. לכן לאיש השמאל אין צורך לפזול לחד"ש.

  13. ח"כ עאפו אגברייה נפגש בזה היום עם הפורום האדום-ורוד בחד"ש. הייתה פגישה מעניינת מאין כמותה, שבה נכחו גם נציגים "אסאווט" (ארגון לסבי פלסטיני) ו"קאוס" (ארגון הומו-לסבי פלסטיני).

    אחר כך הוא הלך למרכז הגאה, המקום שבו אירע הרצח הנתעב, עם נציגי אגודת הלהט"ב.

    עידן ההומופוביה בחד"ש מתקרב לקצו, הרבה בזכות ליאור קיי ומאמרו, אבל בראש ובראשונה משום שרק מפלגת השוויון יכולה באמת ובתמים, באופן עקבי ומוחלט, לתמוך במאבקים לשוויון.

  14. עידן ההומופוביה במפלגת השוויון? קצת פרדוקס, לא? ומתי ייגמר עידן היודיאופוביה והציונופוביה? והסטלינופיליה?

  15. LOL
    לא קראתי על הסוף, אני מודה. כבר בהתחלה הכו אותי האי דיוקים המשעשעים, והבנתי שמחקר רציני אין כאן.
    "ביטאון האגף הלא־קומוניסטי וחסר־ההשפעה בחד"ש, "הגדה השמאלית""
    מצחיק אתה. הגדה השמאלית היא עמותה שהוקמה בתחילת שנות ה-90, ובימינו מנהלים ופועלים בה בעיקר אנשי המפלגה הקומוניסטית. האתר של "הגדה השמאלית" גדל והתפתח כל כך עד שהקימו לו בסופו של דבר עמותה משלו, וכמו בהתחלה, הוא פתוח לכותבים שאינם בדיוק בעמדות המפלגה, אך בטח ובטח שאינו "שייך לפלג הבלתי קומוניסטי בחד"ש". הקומוניסטים הם פשוט אנשים פתוחים יותר ממה שאתה מדמיין.
    " קיי עבר לפני לא־מעט שנים ממרצ לחד"ש וייסד בה את 'הפורום האדום־ורוד"" – ליאור הוא אכן פעיל יקר וסולחים לו על שהתחיל במרצ, אבל לא הוא הקים את הפורום האדום ורוד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s