ערביי ארץ ישראל והאפשרות ל"נכבה" שנייה

מהומות הר־הבית הנמשכות לאורך היום מלמדות על השינוי שחל בטקטיקה של התנועה הלאומית הערבית, ובפרט של האגף האסלאמו־פשיסטי שלה, לאור הכישלון החרוץ של הפלשתינאים לגייס את ארצות־הברית בהנהגת ברק אובאמה לכפיית הסדר מדיני על ישראל שביסודו הקמת מדינה פלשתינית, פינוי ההתיישבות ביהודה ובשומרון וחלוקתה של ירושלים. הטקטיקה הזו איננה חדשה: היא ננקטה על ידי יאסר ערפאת לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר־הבית, ביקור שאושר על ידי הרשות הפלשתינית והוואקף. האקטיביסטים הפלשתינים מאמינים שהעלאת האזור בלהבות תוכל להביא להישגים מדיניים. בבחינת, "מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח".
 
השינוי הזה מגובה באופן כמעט מוחלט על ידי ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל. הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות השייח' ראיד סאלח הוא העומד בראש המהלך הנוכחי. זאת, בשעה ששאר המפלגות הערביות – בראש ובראשונה האירדנטה הקומוניסטית של רק"ח וחד"ש – שותקות מול התנהלותם הפרועה של האסלאמיסטים. התסכול של הנהגת ערביי ארץ־ישראל נוכח הכישלון המוחלט לכפות על ישראל הסדר מדיני מביא אותם לתת לאסלאמיסטים יד חופשית.
 
העובדה שהאסלאמיסטים מהווים האוואנגרד במהומות הר־הבית איננה מלמדת רק על חולשת ההנהגה הפלשתינית, אלא גם על העובדה שה"פרטנר" הפיקטיווי שמתעקשים להמציא האמריקאים איננו קיים גם אם מתעקשים להמציא אותו כל פעם מחדש. מי ששולט ב"שטח" הם יורשי 'גדודי חללי אל־אקצה' ו'עיז א־דין אל־קסאם'. ומבחינה רעיונית ופוליטית, קריאת התגר על ריבונותה של ישראל בהר־הבית מלמדת כי הפלשתינאים נמצאים במצב התודעתי שאיפשר את פרוץ הפוגרומים של אוקטובר והאינתיפאדה השנייה.
 
המצב הנפיץ הזה עשוי להירגע מעט לאור האינטרס האסלאמיסטי שעסקת שליט אכן תצא אל הפועל. אם המהומות בהר־הבית תשככנה, ובהנחה שבעימותים מול צה"ל והמשטרה לא ייהרגו חברים בכנופיות הפורעים הערביות, השקט יירגע עד שרבי־המרצחים ה"כבדים" של החמאס ישובו לפעולה ויתפסו מחדש את עמדות המפתח בארגון, כאשר לבם מלא כוונות נקם במדינה שכלאה אותם וגזלה את חירותם. בהנחה שהמתרחש בהר־הבית הוא רק "קדימון", ובמידה שהאסלאמיסטים יקבלו הכרעה להרגיע את השטח עד לשיבת ההנהגה החמאסית מהכלא הישראלי, מה שמתרחש היום הוא רק משחק ילדים בהשוואה לעתיד לבוא.
 
מצב של קיפאון מדיני, המשך התחמשות איראן בנשק גרעיני והתחזקות החמאס ברבי־המרצחים שישוחררו מכלאם, עלול להביא לפתיחת אינתיפאדה שלישית סביב הר־הבית. במצב כזה, חיזבאללה עלול לפתוח חזית צפונית, ולא מן הנמנע – כפי שצופה העיתונאי דן מרגלית – שגם סוריה תצטרף לעימות, בניסיון להצליח לעשות את מה שכשלה לעשותו במלחמת יום הכיפורים. לתנועת המלקחיים של חמאס מהדרום וחיזבאללה־סוריה מהצפון, עלולים להצטרף גם ערביי ישראל ובראשם התנועה האסלאמית. משמעותו של מהלך כזה היא אחת: מלחמת עצמאות מחודשת.
 
בסיטואציה כזאת, לא מן הנמנע שממשל אובאמה ינסה לכפות הפסקת אש בדמות "הסכם חלוקה" מחודש של הארץ לשתי מדינות כאשר סוריה, מצרים, ירדן ומדינות ערב נוטלות לידן את הריבונות על עזה והגדה המערבית מזה, ולבנון מזה. חולשתו של ממשל אובאמה לכפות על ישראל הסדר מדיני עלולה להפוך ליתרונו כאשר הפלשתינאים יבקשו לחזק את הנטייה הפרו־ערבית של אובאמה באמצעות אינתיפאדה פנימית ותנועת מלקחיים מלחמתית, וברקע האיום האיראני.
 
אם צריך לסכם את הגורמים האפשריים לפרוץ מלחמה מעין זו, ניתן לתארם בקצרה כך:
 
ראשית, נפיצות המצב הנוכחי נוכח חולשת ארה"ב ואבו־מאזן; שנית, התחזקות החמאס במנהיגי ובהוגי האסלאמו־פשיזם המזרח־תיכוני, במידה שעסקת שליט תצא לפועל; שלישית, העצבנות הרבה בגזרה הסורית; הסולידריות החזקה של ערביי ארץ־ישראל בישראל גופא ובשטחי יש"ע; רצונו של הממשל האמריקאי לכפות הסדר מדיני על ישראל.
 
ישראל תילחם, במקרה הזה, את מלחמת חייה. היא יכולה לנצח בה, הן בזכות יתרונה הצבאי, הן בשל המורל הגבוה של העם בעת מלחמה והן בעקבות ההבנה המחלחלת לחלקים ניכרים בציבור שלפיה האקסיומה של הסכמי אוסלו בדבר קיומו של "פרטנר פלשתיני" היא אם כל חטאת. לא מן הנמנע, שבמלחמה כזו, תיאלץ ישראל לכבוש מחדש את שטחי הגדה המערבית ועזה. ולא מן הנמנע שבמידה שערביי ישראל יערכו אינתיפאדה פנימית, תיאלץ ישראל לבצע הפרדה דמוגרפית שתפתור את השאלה הלאומית ארץ־ישראל באמצעות ריכוז הקבוצות הלוחמות ומשפחותיהם מקרב ערביי הארץ מחוץ לגבולות ישראל, קרי: העברתם הכפויה מחוץ לשטחיה של הארץ. ניצחון ישראלי כזה יהיה ניצחון היסטורי מהסוג שהתרחש כאשר בעלות־הברית הביסו את הרשע הנאצי וחילקו את גרמניה. חלוקה שכזו תחייב, במקרה הנוכחי, חלוקה דמוגרפית מחודשת. סביר להניח שהתערבות המערב תביא לסיום המלחמה על מנת שלא להפיל "נכבה" נוספת על התוקפן הערבי.
 
לערביי ישראל ולקהילה הבינלאומית יש אפשרות למנוע מלחמה מעין זו, שתגבה מחיר כבד מכל הצדדים המעורבים בה. בנימין נתניהו הלך כברת־דרך ארוכה בהציעו הקמת שתי מדינות לשני עמים, הכרה בישראל כמדינה יהודית ומשא־ומתן ללא תנאים על כל השאלות הרלוונטיות. השאלה אם לערביי ישראל יש רצון למנוע מלחמה שכזו, ואם לקהילה הבינלאומית יש די כוח לכפות על ערביי הארץ פתרון של שתי מדינות. התנהלות המערב מול איראן מלמדת כי הערבים פוסעים לקראת עימות חזיתי עם ישראל, כאשר הטריגר לפיצוץ הוא רק שאלה של �
�מן.
 
ישראל עלולה לעמוד על נפשה ולהילחם את הקשה שבמלחמותיה. מלחמה מעין זו יכולה לפתור את השאלה הלאומית בארץ־ישראל לטובת היהודים רק אם יעמדו הערבים על ברכיהם ויבקשו כניעה מתוך עמדה ברורה של נחיתות. אם ברצונם של הערבים ליטול את תפקידה של גרמניה של ספטמבר 1939, הם יצטרכו גם לקבל את גורלה של גרמניה מ-8 במאי 1945. השאלה אם מלחמה כזו היא נמנעת תלויה בראש ובראשונה בנחישותו של המערב לרסן – כאן ועכשיו – את האסלאמו-פשיזם המשתולל.