אודי אדיב חוזר, בכריכה הקשה

פורסם ביום שישי, 16.3, בגרסה מקוצרת במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון"

לפני 37 שנים סערה הארץ כאשר שירות הביטחון הכללי שם את ידו על צעיר כבן 26, חבר קיבוץ גן שמואל של השומר הצעיר, בחשד שריגל לטובת סוריה ועבר בה אימונים בהפעלת ציוד חבלה וקשר. אודי אדיב, שערק מקבוצת "מצפן" לטובת הקמת ארגון מאואיסטי בשם "החזית האדומה" ונידון ל-17 שנות מאסר. אמו, טובה, ידידתו של מנהיג מפ"ם והשומר הצעיר, יעקב חזן, השתדלה אצל ידידהּ הוותיק לפעול למען שחרור בנה. חזן סירב. אדיב נישא לבתו של המרגל מרקוס קלינברג, התגרש ממנה וכעבור 12 שנה שוחרר מכלאו. במשך שנים רבות שתק אדיב ועבד לפרנסתו כמנחה באוניברסיטה הפתוחה לאחר שסיים דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד.
 
השמאל האנטי-ציוני בארץ כעס על אדיב. האווירה הפטריוטית ששררה בישראל והאופוריה הגדולה בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים, לא הוסיפו פופולריות לקומץ היהודים ברק"ח ולפורשי המפלגה שהקימו את קבוצת "מצפן". בחלוף השנים, השתדלו אדיב וחבריו היהודים להשכיח את הפרשה. עתה, מסעיר אדיב מחדש את השמאל האנטי-ציוני לאחר שערך ופרסם תרגום של ביוגרפיה שכתב קומוניסט ערבי נשכח בשם בולוס פרח. פרח מת לפני 18 שנה בגיל 81.

הסעיר את הארץ. אודי אדיב (צילום: ארכיון הארץ)

לכאורה, הסערה הזאת היא בבחינת "סערה בכוס מים". היא הייתה יכולה להוות עניין להיסטוריונים בלבד. אולם מתחת לוויכוח ההיסטורי מבעבע פולמוס עז במפלגה האנטי-ציונית הגדולה ביותר בישראל. זהו פולמוס על הקו הדק העובר בין ההתנגדות הסטליניסטית הוותיקה לישראל ולציונות ובין התקרבות למחשבות על בגידה במדינה.
 
שנים רבות פעלה המפלגה הקומוניסטית להשכיח את דמותו של פרח. הוא היה לאומן ערבי קיצוני, סטליניסט נאמן, אנטי-ציוני מושבע עם נטיות אנטישמיות ברוח הסטליניזם של שנות הארבעים. פרח היה מתנגד עקרוני וחריף להקמת מדינת ישראל גם בשנים שבהן התרככה העמדה האנטי-ציונית, והאנטישמית לעתים, של הקומוניזם הארצישראלי. כל חייו הטיף פרח להפרדה בין יהודים לערבים ושנא שנאה עמוקה את היהודים והציונות. אפילו את החברים היהודים למפלגתו, שעשו לילות כימים כדי להשניא כל דבר שהדיף ניחוח יהודי וציוני, הוא כינה בשנאה מהולה בבוז "מהגרים ציונים".
 
רהביליטציה לפרח
 
במאמר שפרסם באתר האינטרנט "הגדה השמאלית" (המייצג בעיקר את אוהדי מק"י שאינם חברים בה וחלקם אף מאגפים אותה משמאל ומימין), כתב אדיב כי "ספרו של בולוס פרח הוא…  תעודה היסטורית חשובה ומעניינת דווקא משום שהוא לא מפאר ומהלל את ההיסטוריה של פק"פ אלא דווקא מתאר ומסביר את כישלונה ההיסטורי, תוך ניסיון לתקן את המעוות ולהחיות מחדש את החזון הדמוקרטי, האחדותי שהנחה את המפלגה בראשית דרכה".
 
אדיב ניסה במאמרו לערוך רהביליטציה לפרח; הוא עידן את עמדותיו של פרח, לא הזכיר את נטיותיו האנטישמיות וטען כי הקומוניסטים היהודים בארץ אימצו את עמדות השמאל הציוני, בעוד פרח היה קומוניסט "אמיתי". בהנהגת רק"ח – המהווה את הגוף המרכזי בתנועת חד"ש – שהבינה את הנפיצות של פרשת חייו והתנהלותו של פרח (שעלולה לפרסם גם את עלילות הקומוניזם הארצישראלי ותמיכתו בתנועה הלאומית הערבית) שלחו את אחד מחבריה הוותיקים, בנימין גונן, לענות לאדיב מעל דפי "הגדה השמאלית". הדברים לא התפרסמו, כמובן, בשבועון הקומוניסטי שמדפיסה רק" בעברית, "זו הדרך" הנוהג כאילו דבר לא השתנה מאז קיבלו לידיהם חברי המפלגה את עיתון "קול העם" והתעלמו מ"העיתונות הבורגנית".
 
גונן הוא חיפאי כבן 85, מוותיקי מק"י. הוא לחם במלחמת העצמאות כחבר "ההגנה", היה יריבו של השר לשעבר יאיר צבן במק"י בראשות ד"ר משה סנה ושימש סגנו של עמיר פרץ כשהאחרון כיהן כיושב ראש ההסתדרות. גונן שלח תגובה מבולבלת למאמרו של אדיב. הוא לא הזכיר במילה את בולוס פרח ובחר לסנגר משום מה על ההיסטוריון אמיל תומא. הסנגוריה על תומא נראית תמוהה משהו, אולם עיון בהיסטוריה של הקומוניזם הארצישראלי מגלה שלא לשווא מסנגרת מק"י על תומא, מבכירי מנהיגיה בשנות השבעים והשמונים.
 
אמיל תומא, נוצרי יליד חיפה שהיה נשוי ליהודייה והלך לעולמו לפני 24 שנים, היה שותפו של פרח במאבק נגד הקמתה של מדינת ישראל ויזם מאבק מזוין נגד היישוב היהודי, חרף תמיכת ברית המועצות בהקמת המדינה. תומא נחשב לאחד מ"קדושי" הקומוניזם הארצישראלי: לזכרו הקים המפלגה הקומוניסטית מכון מחקר שבראשותו עומד ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול. המכון ערך באחרונה כנס עוין במיוחד בעניין הגרעין הישראלי. במק"י יודעים שחיטוט בארכיון הקומוניזם הארצישראלי עלול לגלות גם את פשעי הסטליניזם המקומי נגד הציונות והיהודים, ולהביא למבוכה רבה לקומוניסטים המקומיים העמלים עתה על התדמית השיקית, הרעננה והירוקה של נציג היהודים במפלגה, ח"כ דב חנין, בקרב צעירי השמאל.

מבוכה רבה. ח"כ דב חנין. צילום: רענן כהן

סיוע לברכה

את סיפור חייו של פרח מנקודת מבטו של היסטוריון חוקר התקופה, פרסם ההיסטוריון המנוח שמואל דותן בספרו, "אדומים: המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל", שיצא לאור לפני 18 שנה. היה זה הספר היחיד שפורסם על ידי היסטוריון מקצועי על תולדות הקומוניזם בארץ. דותן היה ההיסטוריון הראשון והאחרון שהורשה לעיין בארכיונים הכמוסים של הקומוניסטים הישראלים. לאחר שפורסם ספרו, הובכו הקומוניסטים מבוכה רבה, ובהוראות מנהיג רק"ח דאז, מאיר וילנר, נסגרו בפניו הארכיונים המפלגתיים. דותן נפטר לפני שהספיק להשלים את הספר השני בסדרה ובו סיפר את סיפורה של המפלגה בשנים שלאחר קום המדינה. כתבה זו מבוססת רובה ככולה על מחקרו של דותן.
 
דותן מתייחס בספרו לביוגרפיה של בולוס פרח באומרו כי "זיכרונותיו הם מסמך מבולבל ושקרי, רווי טינה לקומוניסטים היהודים. אין פרח מבין מדוע באו לארץ, אם היגרו אליה כקומוניסטים, ומדוע נשארו בה, אם נעשו קומוניסטים לאחר בואם. הרפתקנים הם, מתיישבים קולוניאלים, אנשים שלא הכירו את הארץ, לא היו מודעים להיסטוריה שלה. מה להם ולסוציאליזם? אם היו סוציאליסטים, מדוע זה באו לארץ נחשלת ולא נשארו בארצותיהם המתועשות שכבר בשלו לסוציאליזם?".
 
החשיבות שיש לסיפור חייו של קומוניסט ערבי עם נטיות אנטישמיות עולה על ההיבט ההיסטורי הצר. המפלגה הקומוניסטית מהווה היום הארגון הפוליטי הגדול ביותר של ערביי ישראל; היא שסועה בין שני פלגים המבקשים לצעוד בשני כיוונים שונים: האחד, הפלג הערבי-מוסלמי בהנהגת ח"כ מוחמד ברכה, המאמץ אידיאולוגיה קומוניסטית עם ניחוח לאומני פלשתיני קיצוני, ברוח הפן-ערביזם של נאצר; והאחר, פלג יהודי-ערבי נוצרי בהנהגת ח"כ דב חנין וחברי הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי ועיסאם מח'ול, המעוניין בהמשך קיומה של מפלגה קומוניסטית יהודית-ערבית. הוויכוח, המתבטא בין השאר בפולמוס על שם המפלגה (הפלג הערבי רוצה לשנותו לשם "המפלגה הקומוניסטית בישראל", ולא "המפלגה הקומוניסטית הישראלית"), יקבע במידה רבה את עתיד השמאל האנטי-ציוני, ובפרט את הכיוון בו יפסע הזרם המרכזי של ההנהגה הערבית בארץ. הבחישה הזו בנעשה במפלגה האנטי-ציונית הגדולה בישראל איננה מקרית; פרסום זיכרונותיו של פרח מיועד לחזק דווקא את האגף הלאומני הערבי במק"י, ולפלגה על בסיס לאומי, ברוח החזון שהניע את אדיב וחבריו לחצות את הגבול הלאומי והטריטוריאלי עד שנעצר בדצמבר 1972.
 
נשק של כנופיות
 
עיקר פעילותו של בולוס פרח בארץ ישראל נעשה לאחר ששב נלהב מרוחו ההשמדתית של הסטליניזם בברית המועצות. הוא שהה במוסקבה במשך שלוש שנים וחצי, משלהי 1934 עד אמצע 1938. כקומוניסט נאמן, סירב פרח לכתוב ולו דבר אחד בספר זיכרונותיו על התקופה שבה בילה את זמנו כאורח משטר האימים של יוסיף סטלין. כשונא עקבי של היהודים והציונות, הצדיק פרח את סירובה של ממשלת אנגליה לאפשר עליית יהודים לארץ ישראל כאשר היה ברור וידוע כי יהודים נרדפים בגרמניה. חודש לפני פרוץ המלחמה, באוגוסט 1939, טען פרח בישיבת הוועד המרכזי של פק"פ (ראשי תיבות של "פאלעסטינישע קאמוניסטישע פארטיי" – המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית) כי "החוק נגד הפליטים ['הספר הלבן', ד.מ.] הוא חוק מתקדם. אנו מעוניינים באמצעים הכי חמורים. לא אכפת לנו אם הממשלה תשתמש בנשק ותהרוג אותם [את המעפילים, ד.מ.] אזי אחרים לא יבואו. אם יאמרו כי עמדה זו היא אנטישמית, הרי זה לא אכפת".
 
פרח אכן התקדם הלאה עם עמדתו האנטישמית: בקיץ 1939, הוא הביע הסכמה לירי על ספינות מעפילים שהגיעו לארץ. הוא תיעב את חבריו היהודים למפלגה וכינה אותם "מהגרים ציונים". בשנת 1940, נעצר על ידי המשטרה החשאית הבריטית. הוא ביקש לחבור לדוד אבני, פועל דפוס, תככן ורוקם קנוניות, לניניסט מושבע. אבני היה מראשי סיעה קומוניסטית קיצונית שהוציאה לאור ביטאון בשם "הניצוץ", על שם עיתונו המיתולוגי של לנין, "איסקרא". אבני הטיף לערביזציה של פק"פ; מוסקבה רצתה להפוך את פק"פ לאגף הקומוניסטי המהפכני של התנועה הלאומית הערבית, ואבני היה מתומכיו הנלהבים של הרעיון. המשטרה הבריטית שמה את עינה על פעילותו של פרח והוא נעצר למשך שלושה ימים. במפתיע, שוחרר פרח בתום שלושת הימים. מסתבר שפרח "זימר" בחקירה והוביל את הבריטים לבית הדפוס המחתרתי של פק"פ. בחדרו שבירושלים, נמצאו תעודות חשובות ושמות של פעילים מפלגתיים. בזיכרונותיו, טען פרח כי שוחרר כעבור ארבעה ימים וכי מזכ"ל פק"פ, רדואן ("מוסא") אל-חילו (בן זוגה של הקומוניסטית היהודייה, שמחה צברי, שנפטרה לפני כמה שנים), ביקר אותו בביתו. אל-חילו הכחיש לחלוטין את דברי פרח וטען ששיקר. בגין פעולותיו, הוא הורחק מן הוועד המרכזי. לטענתו, הדבר נעשה בשל עמדותיו ה"עצמאיות" והתנגדותו ל"שלטון היהודים".
 
תחת השפעתו של אבני, נטר פרח טינה לאל-חילו. אבני שכנע אותו כי "מוסא" הסגירו למשטרה הבריטית וכי עליו להמשיך עם אבני במאמצים לטהר את המפלגה הקומוניסטית מיהודים. פרח נרתם לעניין בהתלהבות יתירה. הוא ביקש לממש תוכנית שבמרכזה הוצאת היהודים מפק"פ, כשלב ראשון, והגליית היהודים מארץ ישראל, כשלב שני. מכונת הרצח הנאצית הייתה כבר בעיצומה. פרח ידע היטב כי הוא פועל בצל חיסולם ההמוני של היהודים על ידי הגרמנים. זה לא הפריע לו כהוא זה. הוא מצא לו חברים טובים ונאמנים באגף היהודי במפלגה: חבר קבוצתו של אבני, יהודי בשם הרצנשטיין, הגדיל לעשות וסיפק כלי נשק לכנופיות מזוינות שהנהיגו הערבים.
 
במארס 1941 נבחר פרח שוב לחב
ות בהנהגת פק"פ. פרח טען כי מינויו זוכה לברכת "האוניברסיטה לעמלי המזרח", שבה למד, ושל הקומינטרן. פרח נבחר יחד עם חבר יהודי נוסף: צעיר בשם שמואל מיקוניס, לימים חבר כנסת, מזכ"ל מק"י ומי שתמך בח"כ ד"ר משה סנה כשהתפלגה המפלגה ביוני 1965 בין הפלג היהודי הפרו-ציוני בראשות סנה ובין הפלג הערבי הלאומני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי. מיקוניס היה שחקן תיאטרון "אוהל" ונחשב כמי שיוכל לסייע לפק"פ בעבודת הפרופגנדה והאגיטציה בקרב האינטלקטואלים והאמנים.
 
הפוטש הלילי של פרח
 
לקראת סוף 1942, הקים פרח מועדון קומוניסטי בחיפה בשם "קרני תקווה" (בערבית: "שעאע אל-אמל"). מדובר היה בהתארגנות הקומוניסטית האנטישמית הראשונה בארץ ישראל שהתנגדה לכל שיתוף פעולה בין יהודים וערבים. הנהגת פק"פ חששה מהתנהלותו של פרח ובעזרת צעיר מוכשר בשם אמיל חביבי, ששימש אז קריין ברדיו המנדטורי, הקימה בחיפה מועדון חלופי בשם "מועדון העם" (בערבית: "נאדי א-שעב"). למועדון שהקים פרח חברו שני צעירים נוספים שהתלהבו מעמדותיו האנטישמיות והאנטי-יהודיות הקיצוניות: מיודענו אמיל תומא, לימים היסטוריון וחבר הנהגת מק"י ורק"ח; וצעיר נלהב בשם תופיק טובי, לימים חבר כנסת מטעם מק"י, רק"ח וחד"ש (טובי, היום בן 87, פרש מכהונתו בכנסת לפני 19 שנה לאחר 42 שנות חברות). פרח גם גייס למחנהו איש שמאל ערבי תושב יפו בשם ג'ברא ניקולא. ניקולא היה הטרוצקיסט הערבי הראשון בארץ ישראל ואף היה בקשר מסוים עם ליאון טרוצקי בכבודו ובעצמו, עד שזה נרצח ב-1940.
 
ב-2 בינואר 1943 התכנסה האסיפה הכללית של חברי מועדונו של פרח. פרח הפליג בחזונו להקמת "פלשתין סובייטית", והחברים תמכו במועמדותו לשמש מזכ"ל פק"פ. הנהגת פק"פ שמעה על המתרחש והגיבה ביד של ברזל: פרח הורחק משורות המפלגה. על מנת להמחיש את נאמנותם לחברים הערבים, הקצינו החברים היהודים את התבטאויותיהם. ב"תזיסים" שפרסמה קבוצת חברים בראשות מאיר וילנר ואסתר וילנסקה (לימים חברת כנסת מטעם מק"י) ביולי 1943, נכתב כי הציונות הינה "תנועה ריאקציונית, קולוניזטורית וכיבושית". לטענתם, "התנועה הלאומית הערבית היא היסוד בשביל פעולתנו". ב"תוספות לתזיסים", כתב שמואל מיקוניס כי "בפני היהודים בפלשתינה אין עומדת בעיה מיוחדת משלהם. הם יכולים לשרת את עניין החופש רק בתופשם נכונה את מצבם כמיעוט בארץ ערבית". בהמשך הגדיל לעשות מיקוניס וקבע כי היהודים "אינם אומה אחת".

פוטש לילי. אמיל חביבי (צילום: האתר האישי של יוסף אלגזי, "מיומנו של תבוסתן")

פרח, שכבר לא היה כלל חבר פק"פ אולם נותר נאמן לסטליניזם האנטישמי והאנטי-ציוני, גמר בלבו אומר להמשיך ולנסות להשתלט על המפלגה. בלילה שבין 17 ו-18 למאי, השתלטה קבוצה בראשותו על "מועדון העם" של פק"פ בחיפה וגירשה את המזכיר, אמיל חביבי. חביבי פנה לחבריו בוועד המרכזי והללו הגישו תלונה למשטרה. מובן שחביבי לא ראה את התנהגותו של פרח כקשורה קשר בלתי-נפרד לפוליטיקה שלו; הוא האשים את פרח כי "הזדנב אחרי הציונים", לא פחות.
 
בני ברית במפ"ם
 
סיומה של מלחמת העולם השנייה ומאורעות השואה במזרח אירופה, הגבירו את הלחץ על ברית המועצות להסכים לכינונה של מדינה יהודית. המתרחש בבריה"מ לא פסח על הקומוניזם הארצישראלי שנחלק לשתי מפלגות: פק"פ היהודית ומפלגה ערבית, נוצרית ברובה, בשם "הליגה לשחרור לאומי". פרח מצא עצמו מבודד בעמדותיו האנטישמיות הקיצוניות והסטליניסטיות. הוא גינה את שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה והוקיעם כ"קומוניסטים הציונים הקולוניאליסטים מתל-אביב". כשנחתם ב-1948 הסכם האיחוד בין הקומוניסטים הערבים והיהודים ונוסדה באירוע חגיגי ב"קולנוע מאי" שבחיפה המפלגה המאוחדת, נעדר פרח מהאירוע. לנוכח הסכמתם דה-פקטו של אנשי ה"ליגה" לחלוקת הארץ, פרשו ממנה פרח וההיסטוריון אמיל תומא. השניים פנו לוועד הערבי העליון ובאו עמו בדברים. בראש הוועד עמד בן-בריתו הוותיק של היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני. קשריו של אל-חוסייני עם רוצחם של שישה מיליון יהודים לא הפריע לקומוניסטים הערבים. תומא הצטרף לארגון טרור בשם "הוועדה הלאומית להצלת חיפה" שארגנה התקפות על עמדות היהודים בנמל. פרח ותומא אף חידשו את קשריהם עם מחמד נמר עודה שסולק מהנהגת פק"פ לאחר שנחשד באהדה לנאצים וסומן כמי שהיה מרגל מטעם המופתי.
 
תומא ופרח חברו לעודה ובכינוס בכפר בענה שבגליל המערבי, הסכימו לשתף פעולה ב"מלחמה למען פלסטין". תמיכתה של בריה"מ בישראל, ייבוא הנשק הצ'כוסלובקי ליישוב היהודי בארץ (יוזמה של מנהיגי פק"פ), התמוטטות "צבא ההצלה" של קאוקג'י וקושי למצוא נשק זמין – כל אלה סיכלו את יוזמתם. כמה ממשתתפי כנס בענה נעצרו על ידי צה"ל והוחזקו במחנה המעצר בעתלית. תומא נמלט ושב ארצה רק לאחר שהביע חרטה עמוקה ומשפילה על "שגיאותיו" במסמך שפרסם באנגלית, אולי כדי שיישלח כהוכחה לנאמנותו לחברים בקרמלין.
 
פרח מצא לו בני ברית דווקא בקרב חברי הנהגת מפ"ם. הוצע לו על ידי המזרחן אהרן כהן (שלימים הורשע במגע עם סוכן זר) וההיסטוריון יוסף ושיץ לקבל מקום ריאלי, על חשבון השומר הצעיר, ברשימת המפלגה לאסיפה המכוננת. פרח סירב. הוא נותר נאמן לחאג' אמין אל-חוסייני וקרא לערביי הארץ להכיר בהנהגתו. גם כאן ציפה לו מפח נפש לאחר שההנהגה הערבית קרא לתושבים הערבים לעזוב את בתיהם, "עד בוא הניצחון". הנהגת מק"י הכריזה על פרח כבוגד. "בולוס פרח בוגד בעמו ובמעמד הפועלים!", זעק העיתון "קול העם". משמעותה של הרטוריקה הייתה אחת: התרת דם. כך נהג סטלין באופן מסורתי. מק"י סימנה לחברים הערבים כי עליהם להתבדל מפרח ולבודדו. הוא מצא עצמו מבודד, מיואש מהקמתה של מדינת ישראל. הוא לא סלח לעולם לחבריו הקומוניסטים על תמיכתם בהקמתה של המדינה. חבר המפלגה ומזכיר סניף ירושלים של פק"פ, חנוך בז'וז'ה, ניסה לדבר אל לבו של פרח ואמר לו כי "פתרון הסכסוך בין שני העמים צריך להיעשות על בסיס של שוויון… ולא מתוך התעלמות מזכות ההגדרה העצמית של הישוב היהודי". עד יומו האחרון התמיד פרח בסירובו להכיר בזכות זו.
 
קומוניזם במשבר
 
יהודי המפלגה הקומוניסטית, או לפחות ותיקיה, מיהרו להתנגד למאמר שפרסם אדיב ב"גדה השמאלית". חלקם הגדול שירתו בצה"ל וחינכו את בניהם לעשות כן. יובל הלפרין, קומוניסט צעיר שהחל לפעול במק"י לפני 17 שנה, כתב בתגובה למאמרו של אדיב כי "האיזון הדיאלקטי העדין בין סיסמאות ומטרות שונות הוא המיומנות האקרובטית שכל מנהיג קומוניסטי צריך לאמץ… מי שרוצה 'לחבר בין ציבור המהגרים המקומי לבין ציבור המהגרים היהודי', חזקה עליו שתרחף מעליו סכנת פילוג פעם אחר פעם. מי שמכנה בעקיפין את חנוך בז'וז'ה, מאיר וילנר, אליושה גוז'נסקי, רות לוביץ' 'ציונים', ואת תופיק טובי ואמיל חביבי 'פרו-ציונים', שלא ישלה את עצמו ואת אחרים שהביקורת שלו בונה. הוא עצמו מוותר על כל אפשרות לחבר בין ציבור המהגרים היהודי לעם הפלשתיני המקומי, אלא אם מדובר במיזם היי-טק או בהרכב הפותח של 'בני סכנין' בכדורגל".
 
תומך מק"י בשם מפלח אלגסאני ענה להלפרין וכתב כי "אמיל תומא לא חזר בו מהתנגדותו לחלוקה עם הגעתו לארץ. הוא המשיך להתנגד לחלוקה, כמו הרבה אחרים מחברי מק"י, בעיקר פלשתינאים. אך מכיוון שהיה צנטרליזם דמוקרטי חזק (שגם השפיע לצערנו על פרסומי המפלגה, שתמיד הראו עמדה אחידה, כולל ספרי הוועידות), תומא לא הביע עמדות מנוגדות בפומבי ובכתביו. 'רשמית', תומא חזר בו מהתנגדותו לחלוקה רק באמצע שנות החמישים, אך כמו שמעידים ידידיו ומקיריו, הוא לא האמין בצדקתה של חלוקת הארץ עד מותו. את 'התחרטותו הרשמית' הוא הביע כדי שהמפלגה תאשר לו להיות עורך 'אל-איתיחאד' [היומון של מק"י בערבית, ד.מ.] ועל מנת להיות חבר הלשכה הפוליטית".
 
הוויכוח הזה מצריך רשימה שלמה של פירושים למילות מפתח, מושגים ומונחים. הבקיאים בז'רגון הקומוניסטי מבינים דומה מאוד לוויכוח שהתנהל במק"י ערב הפילוג ביוני 1965. אז התפלמס מנחם קיש, חבר קיבוץ יד-חנה (ואביה של העיתונאית כרמית גיא), עם אמיל תומא. החשיבות של הפולמוס הזה, בש
נה מאז, היא פחות מיידית אולם הרבה יותר אקוטית. בשעתו, תומא נאלץ אז ליישר קו עם דרישותיה של מוסקבה, שכללו הכרה במדינת ישראל והצדקת עמדתו של סטלין בעד החלוקה כפי שהתבטאה בנאום גרומיקו באו"ם. כשפרש ממק"י ועבר לרק"ח, הוא ידע כי למרות הגינוי את הציונות כ"תנועה ריאקציונית בשירות האימפריאליזם", לעולם לא יינתן לו לחזור בו מכתב החרטה שרשם כששב ארצה.

לא פרו-ציוני. ח"כ לשעבר מאיר וילנר

חברי מק"י הערבים נמצאים היום במצב שונה בתכלית. אם יתרחש פילוג במפלגה, הוא יתבסס על התנערות נפשית, פוליטית ורעיונית מהחלטתה לתמוך בהצעת החלוקה ומתביעתה ההיסטורית להגדרה עצמית של היהודים בארץ במסגרת מדינה עצמאית. בתו של אמיל חביבי הספיקה כבר לפני עשור לפרוש ממק"י, להצטרף לבל"ד ולהלין על הימים בהם הייתה חברה ב"ברית הנוער הקומוניסטי" ונאלצה לצעוד עם דגל אדום ביד כשלצידה מונפים דגלי ישראל. פילוג מק"י בשנית ייתן ביטוי מחודש למשנתו של פרח בדבר קומוניזם ערבי, חילוני, אנטי-ציוני, עם גוון אנטישמי חריף.
זה בדיוק מה שאדיב מבקש לעודד בתרגום הביוגרפיה של פרח. הצפת העניין למודעות ציבורית של קוראי העברית מבקשת למשוך יהודים אנטי-ציונים, בעלי עצבי ברזל המסוגלים להתמודד גם עם הלאומנות הפלשתינית הרדיקלית ביותר, לתמוך באגף הערבי הלאומני במק"י. הוויכוח הזה צף בהמשך חילופי הדברים בין הלפרין לאלגסאני. אלגסאני כותב בהמשך דבריו כי "בכנס ה'איחוד' בקולנוע 'מאי' שבחיפה, אמיל חביבי דיבר בשמם של הקומוניסטים הערבים שהצטרפו למק"י והכריז ש'הליגה לשחרור לאומי'… היוותה סטייה פוליטית… הצהרה זו של חביבי באה ממי שעולמו נחרב עליו והפך לעם של פליטים, אשר התחייב להביע נאמנות למפלגה אשר הייתה מפלגתם בעלת רוב יהודי שחבריה השתתפו בכיבוש הארץ".
 
עיתוי פרסום הביוגרפיה של בולוס פרח בשפה העברית מאותת כי המאבק לחיסולה של מדינת ישראל חזר להיות אקטואלי. הוא גם מהווה איתות לקומוניסטים היהודים כי עליהם לחזור לתפקיד שייעד להם לנין: "עוזריהם הנאמנים של הילידים".
 
הביוגרפיה הזו היא בבחינת חומר נפץ היסטורי: החודש תציין מק"י את יובל ה-90 לייסוד המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל בכנס גדול ב"מרכז הקונגרסים" שבחיפה, אליו צפויים להגיע נציגי מפלגות קומוניסטיות מרחבי העולם. הטרגדיה של הקומוניזם הארצישראלי ניכרת פעם נוספת בבחירה שייאלצו לעשות היהודים החברים במק"י: קומוניזם או ציונות. אודי אדיב כבר הכריע מזמן למי נתונה נאמנותו; עתה, 90 שנה לאחר שנוסדה מפלגתם, הגיעה שעתם.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “אודי אדיב חוזר, בכריכה הקשה

  1. אדיב רוצה "להעביר יהודים לאגף הלאומני של מק"י".
    אך אבוי! גיבורו בולוס נלחם בעיקר בהם. ה"ערביזציה" החלה עוד בסוף שנות ה-20 והגיעה לשיאה בוועידה השביעית ב-1931. התמיכה בחלוקה הייתה עמה חד משמעית בוועידת קולנוע במאי באוקטובר 1948, ומי שלא יישר קו מצא עצמו בחוץ.
    אחרי 65' נותרו "הערבים הלאומנים", אבל גם יהודים רבים, ביניהם תמר גוז'נסקי והוריו של דב חנין.
    מי שלא שמע את מוחמד ברכה תוקף את רעיון "המדינה האחת" לא ראה להט ונחישות מימיו.

    מה קורה?
    בניגוד לתיאור הג'ורג'-בושי על עולם המחולק תמיד לשני מחנות – טובים ורעים, ומה שנותר הוא להחליט בעד מי אתה –
    אנחנו רואים כאן ארבעה מחנות:

    1. קומוניסטים ערבים שתמיד מצאו עצמם מחוץ למפלגה. (בולוס, בתו של אמיל חביבי).
    2. קומוניסטים ערבים בתוך המפלגה (תומא, חביבי, טופיק וכיום מוחמד ברכה).
    3. קומוניסטים יהודים בתוך המפלגה (וילנר, גונן, עוזי בורשטיין).
    4. קומוניסטים יהודים שחזרו לציונות וסיימו מחוץ למפלגה (מיקוניס, סנה, יהודה להב, יאיר צבן).

    דברי בולוס המובאים ע"י אדיב אינם יכולים לסחוב אנשים מ-3 ל-2, הם יכולים למשוך אותם מ-2 ל-1.
    דב חנין והקו שבו נקט לא נוגעים כלל ל-1, הם יכולים להזיז אנשים מ-3 ל-4, וליצור פלג "מיקוניס-סנה" חדש.

    הקו של בולוס עוקף את כל חברי מק"י לדורותיהם ועבורו כולם "ציונים", כך שהוא עשוי רק ללכד את השורות בתוך מק"י כי נוכח עמדותיו הפנאטיות הפערים בתוך מק"י-חד"ש כיום מתגמדים.

    עכשיו יאמר לנו המומחה הדגול איפה הוא ממקם את המזכ"ל מוחמד נאפע:
    1. הוא לא מוסלמי, לא נוצרי ולא יהודי.
    2. הוא מוביל בביקורתו על הרשות הפלסטינית ש אבו מאזן ומסתייג מכל ביקורת על החיזבאללה ועל חמאס.
    3. בוועידות ובמועצות הוא כמעט תמיד מצביע בבלוק עם תמר גוז'נסקי ודב חנין נגד ברכה.
    .

    גם הנוצרי עושה צרות קצת. בוועידת חד"ש האחרונה הוא תקף את ברכה בעברית צחה על שהוא גורר את המפלגה ל"ציר המתונים הפרו-אמריקני" בשל קשריו הטובים עם אבו-מאזן.
    ברכה לא הגיב במפורש, אך בסיכום המושב הדגיש את התהום התפיסתי הרובץ בינינו לבין חמאס.

  2. עד מותו היה טופיק זיאד, ראש עיריית נצרת, נחשב מנהיג ה"שמרנים" או "הלאומנים" או איך שתקרא להם.
    הלווייתו יצאה מכנסיית הבשורה בנצרת.

    גם כיום המעוז החזק של תומכי ברקה הוא נצרת, שהיא גם המעוז הנוצרי החוב במפלגה.

    מי שהדיח את מחול מהכנסת היה חנא סוויד שהתמודד מולו לקראת הבחירות על מקום שני לקראת הבחירות הלפני אחרונות (ב-2006, בחירות אולמרט). חנא סוויד הוא נוצרי.

    תנסה לבדוק כל אחד באיזה כת נוצרית הוא. בארץ יש כיום יותר מ-30 כתות נוצריות.
    אולי בשילוב של התעמקות בפרטים ואי דיוקים קלים תוכל למצוא גם כאן איזו תובנה מבריקה (כמו הגאונים שהסבירו את הקשר בין סוריה לאיראן על כך שה"עוואלים הם פלג שיעי". הם שכחו שגם הדרוזים והבהאים הם פלג שיעי, ושהזרם המרכזי לא נוטה לאהוב את הפלגים שלו).

  3. היו צריכים לתלות אותו בכיכר העיר.

    פוסט חשוב מאד יש כאן – מראה בדיוק מי הגיס החמישי שמסתתרים מאחורי הגב של דב חנין. חומר לקריאה לכל האידיוטים שרצו לבחור בו לראשות עירית ת"א.

  4. כבר היום חנין "לא יכול" להניף את דגל ישראל ולשיר את התקווה "בגלל הכיבוש" ובגלל שהם כביכול מדירים את האזרחים הערבים. כמובן שזה לא היה המצב בעבר, רק"ח צעדה עם דגלי ישראל באחד במאי (אפילו החברים הערבים!) ושרה את התקווה לצד האינטרנאציונל. מכאן נובע שהפלג היהודי הקומוניסטי כבר היום מבטל את עצמו לעומת הלאומנים הערביים – כנראה שהכל כשר כדי לשבת בכנסת.

  5. למרות דרך החתחתים שעברו הכוחות שניסו ליצור גשר בין שתי החברות שמתהוות כאן , הגשר הזה חייב להיבנות.והוא ייבנה!!! מי שמיצג היום את התקווה להקמת הגשר זו המפלגה הקומוניסטית. חבל מאוד שבנכס היקר הזה החליט אודי אדיב לפגוע .

  6. המגיב "אזרח." הוא לא המגיב שבדרך כלל מגיב תחת השם "אזרח.", אלא סוג של פרופגנדה, שלדעתי דווקא לא באה מהצד השמאלי של המפה.

    ומנושא לנושא: תמיד מדהים אותי איך כל עכברי המקורות האלה, שיודעים בדיוק מה לבש הבן של תאופיק טובי בועידה ה-13 ומי הפליץ כשתמר גוז'נסקי דיברה ב-1992, הם חסרי יכולות מינימליות כשזה מגיע לסתם ניתוח פוליטי קר ורלוונטי. ויש כאלה בכל הצדדים, שתדעו.

  7. קריאה של מאמרו של דוד מרחב מעוררת אצלי בעיקר הרהורים נוגים על המדיום האינטרנטי שהפך לבמה ואמצעי ביטוי לאופורטוניסטים חסרי מצפון, בורים וגסי רוח מהסוג של מרחב. חשוב לי לציין שאני נוקט בלשון האישית החריפה הזו פשוט מפני שאיש מוכר לי היטב ויש לי על מה לבסס את הדברים.
    ובכן, ההכרות שלי עם דוד מרחב החלה לפני כחמש או שש שנים, דווקא בנסיבות משמחות יותר. בתור סרבן גיוס צעיר, הוא היה מבלה אז את ימיו ולילותיו בחוגי השמאל החיפאי ושם הייתי פוגש ומתווכח איתו על דעותיו הקומוניסטיות המהפכניות. בתור חבר בארגון טרוצקיסטי הוא לא הסתפק אז בפחות ממהפכת פועלים וכינונו של משטר סוציאליסטי מזרח תיכוני כפתרון יחידי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא עבר זמן רב והוא נטש את הארגון הטרוצקיסטי והפך להיות חבר פעיל בחד"ש. בגלגול הזה הוא היה מדקלם אז באוזני באותו להט את עמדותיה של חד"ש. יום בהיר אחד הוא נעלם ומאז לא ראינו אותו יותר. מפה לאוזן שמעתי אז שהוא הצטרף למפלגת העבודה ומשם עבר עוד לליכוד ו\או למפלגתו של ליברמן.
    מה יש עוד לומר לאחר הדברים הללו!? אני בכול אופן לא הייתי קונה מכונית משומשת מאדם כזה ועל אחד כמה וכמה לא נותן לו שום במה להשמיע את "דעותיו".
    באשר לדברים שכתב. כל מה שיש לי לומר הוא שאלה הם דברי הבל ורעות רוח שאינם ראויים לתגובה.

  8. ראשית, אני אכן לא פעיל במפלגה הקומוניסטית ובשמאל זה שנים לא מעטות; זה חלק מן השינוי האישי והפוליטי שעברתי ואני שמח על כך. אפשר לקרוא על זה רבות בבלוג שלי.

    שנית, בוא נניח שלא ראוי שאפרסם את דעותיי בשום מקום. ובוא נניח, לשם הדיון, שמאדם כמוני לא היית נותן לקנות מכונית משומשת. האם לא היה ראוי שתפריך את כל מה שכתבתי במאמר הזה? האם לא היה ראוי שתוכיח לציבור שמדובר בשקרים? האמנם מחקרו של שמואל דותן על בולוס פרח לא ראוי בעיניך להתייחסות?

    אם אכן מדובר בדברי הבל ורעות רוח, מדוע שלא תפרסם תגובה מפורטת למאמרי, תקרע את מה שכתוב במאמר לחתיכות ותראה שאני משקר?

    ואגב, אתה ואחרים נוהגים לציין את שנותיי בשמאל כאילו ברגע שהייתי חלק ממנו, הכל היה בסדר ואז לפתע משהו השתבש אצלי. אם יהיה לי זמן מיותר, אני מוכן לשבת יום אחד ולכתוב קצת זכרונות על השנים ההן בשמאל, על הלחץ האישי שמופעל על צעירים ועל הקושי המתמיד לתמוך בכל מעשה עוול של הלאומנות הערבית בשם הסוציאליזם. איני מצטער שהייתי קומוניסט או טרוצקיסט. אם לצטט את משה סנה, "הדבר היחיד שהנני מצטער עליו כי הרחקתי לכת עד כדי שלילה טוטאלית של הציונות – דבר שאין לו צידוק, לא עיוני ולא מעשי, משום זווית ראייה רצינית שהיא. ועל כך הנני מביע חרטה".

  9. יגאל עמיר היה שליח של אידיאולוגיה פשיסטית פונדמנטליסטית הכואבת שמי שמחזיר שטחים דינו מוות.
    המנהיגים הפיצו את הצו הזה, וידעו שמישהו כבר ילחץ על ההדק.
    אין טעם לכלוא את יגאל עמיר.
    הרוצחים הם מנהיגי מחנה שלם.
    מועצת יש"ע, רבני הציונות הדתית, נאמני תורת ז'בוטינסקי (בלא המסווה הליברלי השקרי שהוא עטף
    אותה).
    אם יבואו חשבון אִתם, אני אתמוך בחנינה לעמיר.

    ומה לעזאזל לא נותנים לאנשי הקוקלוקס קלאן להתאבל על רצח אברהם לינקולן?

  10. אדיב הוא בזיון לתנועה הקיבוצית.
    עד היום אנו אוכלים את פירות הביאושים שלו.
    לו רק היה ניתן להחליפו בבן קיבוצו אורי אילן..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s