רצח רבין – בין ניהיליזם לפוסט-ציונות

קשה שלא לתהות על האדישות המופגנת שבה צוין בארץ יום הזיכרון להירצחו של יצחק רבין. ערוצי הטלוויזיה כמעט שלא הקדישו לכך דקת שידור אחת מיותרת מעבר למשדרי החדשות, והערוץ הראשון היה היחיד שהקדיש את היום לזכרו של ראש הממשלה שנרצח, עם שידורים חיים מהעצרות השונות. היחידים שהקדישו לכך תשומת לב היו דווקא אנשי הימין, בהם יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, שניסה להילחם את מלחמתו האבודה של המחנה הפוליטי שלו מאז שהואשם ברצח ראש הממשלה. האליטה הישראלית בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מיום הזיכרון הארבעה עשר.
 
האדישות הזאת תמוהה למדי לאור העובדה שמורשת רבין, לפחות לפי הנרטיב המקובל שנטחן עד דק לאורך שנים ארוכות, כללה עמדה ברורה בעד שלום עם הפלשתינאים על בסיס חלוקת הארץ. רבין מעולם לא תמך במדינה פלשתינית, סירב להגדיר את החזקת השטחים כ"כיבוש" וגם כשנאבק במתיישבי רמת הגולן, כינה אותם "פרופלורים". לא מתנחלים, לא קולוניאליסטים, לא גוזלי אדמה. והנה, דווקא בעת הזו, כאשר התקשורת מגויסת כמעט כולה בעד אובאמה ולוחצת על נתניהו להכיר ברעיון של חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות, היא איננה מתייחסת כלל לראש הממשלה המת. כאילו לא היה זה רבין שחתם על מדשאות הבית הלבן על הסכמי אוסלו.
 
מה גרם אפוא להשתקה האלימה הזאת של יום הרצח? האם נמאס לאליטה הישראלית מ"פסטיבל" רבין, כינוי שהודבק לו דווקא על ידי חברי המחנה שאליו שויך רבין, לפחות מאז הירצחו? האומנם ארבע עשרה השנים שחלפו הקהו עד כדי כך את זיכרון הרצח שהמשולש תקשורת-אקדמיה-מערכת המשפט מאס באזכור הרצח? או שאולי הציניות הכללית, האגואיזם החברתי ותחושת ה"אכול ושתה כי מחר נמות" חלחלה לעומקה של האליטה הישראלית?

השתקה אלימה. יצחק רבין. צילום: יעקב סער, לע"מ

אין ספק כי לאורך השנים עומעם זכרו של רבין על ידי העצמתו לכדי דמות מיתית. עבור רבים, רבין איננו זיכרון אלא מיתוס מת. מבחינת הצעירים, רבין הוא חלק מדקלום שהם מתבקשים להשמיע בשיעורים בבתי הספר ובעצרות שעורכות מועצות הנוער ואגודות הסטודנטים. הוותיקים מביטים בעיניים כלות במדורת השבט ההולכת ונמוגה. אלה עייפו ורחקו מכל פעילות פוליטית, אלה הסתגרו בייאושם, אלה פרשו לעסקים פרטיים, אלה ירדו מהארץ ואלה שינו עמדות פוליטיות. חיים אורון אמר הבוקר לאיילה חסון כי הוא לא מתכוון להגיע לעצרת היות שהמסר "כן לשלום, לא לאלימות" איבד את החלק הראשון בו ולראשונה ינאם בה נציג מטעם הליכוד. אולם ניכר בג'ומס כי גם בו פשתה העייפות. ההתלהבות הגדולה מימי אוסלו התחלפה באכזבה גדולה. גם אם אין מודים בכך בפה מלא, השמאל הציוני הולך וקורס ככל שמחלחלת בו ההבנה שהפלשתינאים חזרו מבחינה תודעתית לשנות השלושים העליזות, בהן הנהיג את התנועה הלאומית הערבית המופתי של ירושלים.
 
אך הניתוח הזה הוא מעט בנאלי. זו קריאה של פני השטח בלבד. אם תרצו, יותר מניתוח, יש בכך משום תיאור המצב. האמת, נדמה לי, מורכבת יותר. הפלשתינאים אינם הסיבה היחידה להתמוטטות השמאל, הייאוש איננו הגורם היחיד לכך שמדורת השבט הישראלית הולכת ונמוגה, והזיכרון הקצר של הישראלים הוא עניין ידוע אך בוודאי אין בו כדי להסביר את התפוגגות המסה הקריטית שהתהוותה כאן בשנים שלאחר הרצח. למשל, רבבות הצעירים שתמכו בתנועת "דור שלם דורש שלום", אם מישהו עוד זוכר.
 
האליטה הישראלית תרגמה את כל המציאות הפוליטית וההיסטורית לכדי תהליך חברתי, פוליטי וערכי של דקונסטרוקציה ערכית. המסה הקריטית של האכזבה, הייאוש, העייפות, קוצר הזיכרון וההסתגרות לעשייה בדל"ת אמות הפכה לכדי אידיאולוגיה חדשה. מן העבר האחד, זהו ניהיליזם במיטבו, שלילה מוחלטת של כל מגמה או תיאוריה המבקשת לשנות פה דבר-מה, בין אם בחינוך, בין אם בחברה, בין אם בשיטת הממשל ובין אם במשפט. זהו ניהיליזם ציני המכיל בתוכו ניכור מוחלט לכל המעש הציוני. מן העבר השני, מדובר בפוסט-ציונות עמוקה. לא במחשבה סדורה נוסח ההיסטוריונים החדשים, שהתיישנו גם הם ברבות הימים, או מועדון חובבי הנכבה או במעריצי דב חנין. זו פוסט-ציונות עמוקה שמאמינה בקץ הישראליות, שרואה בישראל גלות כפויה, שמאמינה כי יש להעביר את הזמן בנעימים עד שהכול יתמוטט.
 
השילוב הזה בין ניהיליזם ופוסט-ציונות מתבטא, בין השאר, בניכור כל דמותו של רבין. רבין לא היה נביא השלום, לא אידיאולוג עם משנה סדורה, ודאי שלא תיאורטיקן או סוחר סיסמאות ממולח מהסוג של שמעון פרס. הוא היה בטחוניסט, ציוני נלהב, שהאמין כי תכליתו של הסכם אוסלו היא אחת: להבטיח את עתידה של ישראל. הוא בז לשמאל, תיעב את הלאומיות הפלשתינית, סלד מיאסר ערפאת. הוא לא האמין כי השטחים כבושים, מעולם לא דיבר על מדינה פלשתינית, לא ביקש לפנות ולו התיישבות אחת עבור פחות מאשר שלום אמיתי. ה"נכבה", המושג השקרי שהומצא בעשור האחרון, לא היה חלק מהמילון שלו. פלשתין לא התקיימה בתודעתו. הוא האמין אמונה עמוקה בצה"ל וסירב להעניק את פרס ישראל לפרופסור ישעיהו ליבוביץ' גם לאחר שחתם על הסכמי אוסלו. הייתה בו מיליטנטיות ציונית מהסוג שפיעמה במפלגת העבודה ההיסטורית. לא לשווא כינה אותו יוסי שריד, אז בימי האינתיפאדה הראשונה, "שר הביטחון של סדום". רבין חש בוז עמוק כלפי אלה שהאמינו כי יצטרכו להשליך עצמם מתחת למשאיות בתסריט דמיוני שבו תגרש ישראל את הערבים. הוא ראה בהם הוזים מסוכנים.
 
התנכרות לציונות מחייבת, בסופו של דבר, התנערות מרבין. מספר האנשים שחשים קירבה עמוקה לרעיונות הרביניסטיים הולכת ופוחת בקרב מחנה השמאל. התערערותה היסודית, העמוקה, של האמונה בצדקת ישראל והציונות, הובילה את השמאל הישראלי – על האליטה המשפיעה שלו – לכדי השלכת רבין וזכרונו אל פח האשפה של המיתוסים. רבין, עבורם, איננו אלא פרה קדושה שראוי לשחוט.
 
אין פלא אפוא שדווקא הימין הישראלי מציין את זכרו של רבין. זו האירוניה המרה של ההיסטוריה. דווקא מתוך המחלוקת, עמד בר-הפלוגתא ההיסטורי של רבין, ראש הממשלה נתניהו, ונשא דברים במליאת הכנסת. פניו היו מכורכמות וניכר היה שקשים לו הדברים. מתוך אי-ההסכמה העזה, ניהל ראובן ריבלין את קרב המאסף האבוד על חפותו של הימין. בדברי שניהם ניכר היה הכבוד לראש הממשלה הנרצח. כבוד מתוך עמדה ציונית בוטחת וגאה.
 
הגבולות ההיסטוריים בין ימין ושמאל בארץ ניטשטשו זה מכבר, ובישראל נותרה למעשה מפלגה ציונית אחת ויחידה, תנועת הליכוד, כשבצידה תנועתו של רבין ההולכת ונמוגה. אם יש ערך לאזכור רצח רבין, וכותב שורות אלה מאמין שכך הדבר, הרי שהוא מתמצה ביכולת להתנער נפשית, פוליטית ורעיונית מהציניות, הפוסט-ציונות והניהיליזם הכללי שמכרסם בישראליות, ולאמץ מחדש את ערכי הציונות. רבין היה ציוני נאמן לבטחונה ולעתידה של ישראל, רמטכ"ל המלחמה האגדית שהכתה את הערבים שוק על ירך בשישה ימים, ואמונה מחודשת בציונות ובצדקת דרכה היא, ולא אחרת, מורשתו האמיתית, ואותה יש להעלות על נס עם ציון הירצחו.

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “רצח רבין – בין ניהיליזם לפוסט-ציונות

  1. זמן רב שלא קראתי דברים כל כך לא נכונים -כמעט שיקריים. נתניהו עמד בכנסת ודיבר לזכר רבין כנציג הימין? אולי כראש הממשלה שהיה מחויב לשאת דברים? מה זאת האקרובטיקה המילולית של המאמר הזה?

  2. רבין נוכס על ידי מי שבחייו עיינו אותו ופגעו בו לא מעט-יוסי שריד ויוסי בילין הם דוגמאות מובהקות. הוא אכן היה ציוני בכל רמ"ח ושס"ה והשאלה היחידה ששאל את עצמו היא אם פעולה שלו טובה לבטחונה של ישראל. הוא היה ציוני חילוני-לכן לא הייתה לו כל מחויבות לתפיסה הלאומית דתית משיחית של ארץ ישראל השלמה-אבל מחויבותו למפעל הציוני הייתה מוחלטת שלמה ומלאה-זו הסיבה שהקריאות כלפיו שהטיחו בו אשמת בגדה היו מנוולות כל כך וזו הסיבה שהוא וחבריו גם הגיבו בחריפות יתר להתנגדות למהלכיו.
    דומה כי כיון נותרו בשטח הציונות המשיחית והפוסט ציונות ואילו הציונות החילונית מבית מדרשו של הרצל נסוגה

  3. רבין נוכס על ידי מי שבחייו עיינו אותו ופגעו בו לא מעט-יוסי שריד ויוסי בילין הם דוגמאות מובהקות. הוא אכן היה ציוני בכל רמ"ח ושס"ה והשאלה היחידה ששאל את עצמו היא אם פעולה שלו טובה לבטחונה של ישראל. הוא היה ציוני חילוני-לכן לא הייתה לו כל מחויבות לתפיסה הלאומית דתית משיחית של ארץ ישראל השלמה-אבל מחויבותו למפעל הציוני הייתה מוחלטת שלמה ומלאה-זו הסיבה שהקריאות כלפיו שהטיחו בו אשמת בגדה היו מנוולות כל כך וזו הסיבה שהוא וחבריו גם הגיבו בחריפות יתר להתנגדות למהלכיו.
    דומה כי כיון נותרו בשטח הציונות המשיחית והפוסט ציונות ואילו הציונות החילונית מבית מדרשו של הרצל נסוגה

  4. אחרי כול כך הרבה שנים של סיסמאות ריקות רבין הבין את חשיבות השלום גם אם הוא לא קרא חד משמעית למדינה פלסטינאית אין ספק שהוא ידע שזה מה שיהיה בסוף התהליך שהוא הוביל.

  5. הימין משליך לפח את רצח רבין, כי עבורו התפקיד היחיד של ראש ממשלה ישראלי הוא להקים עוד התנחלויות.
    נכון שגם רבין, למרבה הצער, בנה בהתנחלויות, ובמשך זמן רב הלך שולל אחר פולחן הדם והאדמה של הציונות, אך דווקא חלקים נרחבים בשמאל מעריכים אותו, כמי

    שמודה ועוזב ירוחם.

    ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים

    וגדול מצווה ועושה ממי שאיננו מצווה ועושה

    והוא שילם בחייו מפי הגורם שהוא עצמו סייע לפתח כאיש תבא וכפוליטיקאי.

    הוא לא הספיק להשלים את התהליך ואיני יודע מה היה עושה לו היה חי, אך בסוף ימיו דיבר על כך שאי אפשר לשלוט לנצח בעם אחר, ושהוא חייל בצבא השלום ושלמועצה הלאומית הפלסטינית יהיה מעמד כמו ההסתדרות הציונית.

  6. לפי מה שקראתי פה, אני שוקל להקים מאחז ליד טול כארם על שם יצחק רבין.

    עוד שנתיים גם יגאל ידידי יציין בתאו את רצח רבין.

    כדאי לעשות פוטו-שופ לתמונותיו ak rchi בשביל להוסיף כיפה סרוחה וזקן. או לפחות סרט כתום.

  7. מעניין שאין מילה אחת על זכרון רבין בהקשר המחנה הדתי לאומי.הרבה זמן לא יצאת ברשימה כל כך דמגוגית.
    להגיד "היחידים שהקדישו לכך תשומת לב היו דווקא אנשי הימין" או "אין פלא אפוא שדווקא הימין הישראלי מציין את זכרו של רבין" זה בבחינת הרצחת וגם ירשת 2

  8. אכן כן, רבין היה ציוני.
    הנאוריסט לא מוכן לקבל זאת, ראה היחס לאהוד ברק- הציוני האחרון בסדום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s