עוד

בחירתו ההיסטורית של בנימין נתניהו

שר המשפטים, יעקב נאמן, חטף תבוסה צורבת במאבק שניהל על פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה: מי שמכיר את נאמן, יודע עד כמה התבוסה הזו צורבת בבשרו. הוא התפטר בעבר מתפקידו בממשלה על פחות מכך. ועתה, על אף שלא התפטר, נותר נאמן חבול ומוכה. קשה לראות את עורך הדין המשופשף הזה נשאר בממשלה עוד זמן רב. כל יזמה שינסה לקדם תימחץ עוד לפני שיתקיים בה דיון ציבורי.

בנימין נתניהו עשה בחכמה כשדחה את הצעתו של נאמן לעוד כמה שנים. בצר לו, יודע נתניהו היטב כי שלטונו, למרבה האירוניה, איננו תלוי באלה שהפסידו לו (קדימה), או באלה שהלכו עמו יחד לקואליציה (מפלגות הימין), אלא באלה שלא הצביעו לו, מתעבים אותו ומספר המנדטים שלהם בכנסת ניתן לספירה על עשר אצבעות (אפשר להחסיר או להוסיף אצבע, תלוי במצב הרוח של דני בן-סימון).
 
נתניהו יודע שאילו היה מקדם את הצעת החוק של נאמן, מפלגת העבודה הייתה מתפלגת, במקרה הטוב, או פורשת מהממשלה, במקרה הפחות טוב. שלא לדבר על מכונת ייצור כתבי האישום הפועלת נגד כל מי שאינו מיישר קו עם אליטת אוסלו. במקרה כזה הוא היה מוצא עצמו עם קואליציה של 61 חברי כנסת, בהנחה סבירה שלא היה מיישר קו עם מיכאל בן-ארי. במצב שבו שאול מופז רואה עצמו כחלופה לנתניהו ומציע להידבר עם החמאס, ויחסי לבני-נתניהו נעים על הציר שבין איבה לטינה, קואליציה של 61 חברי כנסת שתלויה בחוטובלים למיניהם והיא קואליציית טרום-בחירות. לא כל שכן הסתמכות על הסוס הטרויאני במשרד החוץ, שבכל רגע נתון יכול לפלרטט עם קדימה על הקמת ממשלה חלופית דמיונית. 

עימות עם האליטות. נתניהו. איור מתוך: http://opinionjournal.com מאת Terry Shoffner.

שבוי בידי האליטה

אז נתניהו עשה מה שעשה, והציל את עורו ואת מדינת ישראל ואת אחת הממשלות היותר טובות שידענו פה בעשור האחרון. אבל כשהגיש נתניהו לזוג הברקים, אהרון ואהוד, את ראשו של שר המשפטים, הוא גם הגיש את ראשו שלו. מעתה, תלוי נתניהו לחלוטין באליטה הישראלית. ברצותה, תפרק את הקואליציה שלו. כשתנוח עליה דעתה, תשאירו בשלטון.
 
המצב הזה יכול להימשך כל עוד ישראל לא תגיע לעימות עם ארצות הברית בעניין הסכסוך עם הפלשתינאים. או עד שהפלשתינאים, והאירדנטה הערבית בישראל, יחליטו להצית מחדש את האזור. אלא שבמצב של עימות, נתניהו יצטרך להחליט: או שהוא נאמן לחזון הניאו-שמרני שמלווה אותו בשנים האחרונות – ומתייחס לאסלמו-פשיזם כפי שהתייחס צ'רצ'יל לשוכני הרייכסטאג – או שהוא ממשיך במסע הוויתורים שהחל בספטמבר 93' ועלה בדמם של אלפי ישראלים.
 
הכרעה צ'רצ'יליאנית של נתניהו תעמיד אותו בעימות חזיתי עם האליטות. הכרעה בנוסח אוסלו תהפוך אותו לכלי משחק בידי השמאל, והקריירה שלו תיגמר כמו זו של אולמרט: גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר. ככל שנוקפים הימים ומתברר כי וושינגטון מתכוונת לשים את ירושלים על שולחן הדיונים, ההכרעה הזו קרבה. גם נתניהו יודע זאת. הוא יתבקש לשלם לאבו-מאזן יותר ממה שהציע לו יוסי ביילין. והפעם, הממשל האמריקני יגבה לא רק את התביעה להקמת מדינה פלשתינית אלא גם את הרעיון בדבר חלוקת ירושלים.
 
 מבחינת נתניהו, זה לא רק קאזוס בלי. זו שאלה של להיות או לחדול. לא להיות או לחדול להיות ראש הממשלה; אלא להיות או לחדול להיות חלק ממורשת ומערכים שבהם האמין מימי בחרותו.
 
בהערת אגב חשוב לציין כי למרות הכול, תמונת המצב פחות עגומה – אם כי לא פחות מורכבת. המודעות לסכנה הנשקפת מצד האסלאמו-פשיזם הולכת וגדלה באירופה. המתנגדים התקיפים ביותר לסטליניזם ההשמדתי של אחמדיניג'אד אינם באים מגבעת הקפיטול. בארצות הברית גופא, ישנה תחייה מרשימה של כוחות השמרנות החדשה. האכזבה מאובאמה מחלחלת גם למעמקי המפלגה הדמוקרטית. שלטון היחיד של אובאמה, על פולחן האישיות סביבו, מנסה לשאוב השראה ממשטרים כמו זה של צ'אבז וקאסטרו.
 
אולם להבדיל מהם, אובאמה נטול כל מיתוס. הרטוריקה החלולה שלו נישאת על גבי האוויר החם שנותר ממסע הבחירות שלו. ברגע שבו הפשיזם האסלאמי יחשוף את פניו, הבועה הזו תתנפץ לחלוטין. גם בסביבתה של קלינטון המנוטרלת והממודרת – כלומר, בעומקי הליברליזם הדמוקרטי האמריקני – מבינים זאת.

נכונות לעימות

אם ייאלץ נתניהו להיכנס לעימות עם ממשל אובאמה, הוא יכול למצוא עצמו עם ממשלה מתנדנדת של 61 חברי כנסת. הפופולאריות הגבוהה של נתניהו בעם יכולה להביא אותו, במקרה כזה, לקיום בחירות חדשות. אם לא יהסס ויפחד, נתניהו יכול להוביל את הליכוד לניצחון היסטורי כאשר שרידי תנועת העבודה ההיסטורית – עשרה מנדטים פלוס מינוס – יחברו אליו. הליכוד יכול להגיע להישג היסטורי ולקיים בכנסת סיעה ציונית רחבת-ידיים.
 
הסצנריו הזה תקף, כמובן, בהנחה שנתניהו מוכן ורוצה להתעמת עם האליטות. בתנאי שהוא מבין כי אם התנאים יבשילו, הוא יתעמת חזיתית עם משטר אוסלו על כך המשתמע מכך. וכאן מגיע הלקח מפרשת יעקב נאמן: נתניהו בחר להגיש את ראשו של נאמן לאליטת אוסלו. הבחירה הזו הייתה בלתי-נמנעת כמעט ונאמן, במידה לא מבוטלת, נכנס לקרב שסיכויי הצלחתו בו היו ממילא קלושים (והעמיד את נתניהו במבחן מיותר). אולם העימות הבא יהיה על ראשו של נתניהו. הוא יצטרך לבחור אם להגישו לאליטה השלטת.
 
ראש הממשלה היחיד שהיה לו סיכוי להכריע את האליטה הישראלית היה אריאל שרון. במהלך חמש שנות האינתיפאדה המדממות, כאשר נהרגו 515 ישראלים ונפצעו 3,248 איש ואישה, כוחה של אליטת אוסלו היה אפסי. שרון לא ניצל את כוחו כדי לסרק את בית המשפט, האקדמיה והתקשורת במסרקות ברזל. בצומת ההכרעות המרכזית, הוא נפל קורבן להתנהלותו שלו, שסיומה בטרגדיית ההתנתקות. 

רפורמת עומק

אם נתניהו יהיה נחוש מספיק לצאת למאבק ערכי במשטר אוסלו, הוא יכול לצאת מנצח אך ורק אם יעשה את אותו חריש עמוק וימוטט את משטר אוסלו עד היסוד. אם ישכיל נתניהו לנצל את התמיכה הרחבה בו בעם, לעמוד איתן מול אובאמה ולהוביל מהלך פוליטי שסופג את השראתו מתחיית הניאו-שמרנות באמריקה, הוא יהיה חייב ללכת לבחירות על הפלטפורמה שממנה נזהר מאז טפלו עליו את עלילת רצח רבין: עימות ישיר וחזיתי עם משטר האליטות הישראלי.
 
רפורמת עומק בישראל – למשל, ניקוי האקדמיה מן המינויים הפוליטיים של השמאל שנעשו על סמך קרבה אידיאולוגית ללא קשר להישגים מדעיים, או מתן אפשרות שווה לכל בעלי ההשקפות הפוליטיות להתמודד על משרות במערכת המשפט – עשויה להיות חלק ממהפכה מתמדת דמוקרטית אמיתית, ניאו-שמרנית, שתסחוף גם את אמריקה בעידן פוסט-אובאמה ואפילו את אירופה המתפכחת.
 
ראשו של נאמן הוגש לאליטה הישראלית על מגש של כסף, אך נתניהו חייב לדעת כי בסופו של יום, הם רוצים קודם כל את ראשו-שלו. וכאשר משטר אובאמה חובר למשטר אוסלו בערעור על הלגיטימיות של ריבונות ישראל בירושלים, על נתניהו להבין כי הזירה הזאת, בסופו של יום, צריכה להכיל לא רק את המאבק בקאסטרו האמריקני אלא גם את המערכה נגד אלה שדוחקים את ישראל להסכם מינכן חדש.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “בחירתו ההיסטורית של בנימין נתניהו

  1. המאמר מציג את האמת על שלטון המעוט במדינה . טוב לקרא דברים ברורים, ובנתוח הגיוני ללא פניה לרגשות. הפסקה האחרונה במאמר חשובה מאד

    המאמר מתאר את ראש הממשלה כמי שנאלץ לפעול בלא רצון רק כדי לרצות את מפלגת העבודה. זה היה גם ההסבר שניתן כאשר נמנע אריאל שרון מלפעול נגד ערפאת כי פרס, או שר הבטחון בנימין בן אליעזר לא הסכימו. כל שבוע אחרי עוד טבח באזרחי ישראל בידי השותפים לפרס נובל לשלום היינו קוראים הסבר של בן כספית במעריב כמה קצה נפשו של שרון בערפאת ואיך החליט לפעול נגדו – אבל ברגע האחרון התערב פרס ודיבר עם ערפאת והוא הציע הפסקת אש והבטיח ועוד ועוד

    בנימין נתניהו בחר באהוד ברק הכושל להיות שר הבטחון והחרים את האחוד הלאומי. איני מבין מדוע חושב הכותב כי צפי חוטובלי היה מקשה על ראש הממשלה אלו היה מצרף את האחוד הלאומי. הם היו מקשים רק אם היה נוקט עכשו בצעדים שהכותב מסביר בצרך לרצות את אהוד ברק. אם כן זאת בחירה של נתניהו.

  2. "אז נתניהו עשה מה שעשה, והציל את עורו ואת מדינת ישראל ואת אחת הממשלות היותר טובות שידענו פה בעשור האחרון"

    מזמן לא צחקתי ככה.

  3. השראה מהניו שמרנות! התעלמות מעלילת רצח רבין! ניקוי האקדמיה! מהפכה דמוקרטית! מיטוט משטר אוסלו עד היסוד!

    הידד!

  4. כשששמתי על הצלחתו הגדולה של יצחק רבין

    והאבדה שלו בתור מנהיג וראש ממשלה בישראל

    למעונינים כדאי לקרוא עיתונים של השבועות האחרונים לפני הרצחו

    לקרוא על הסקרים, לקרוא על היחס הציבורי הכללי אליו

    כדאי קצת להכנס לפרופרוציות

  5. כל המאמר נסמך על הנחות שגויות:
    1. דבר ראשון הוא שהאקדמיה איננה חזקה, ונחלשה מאוד עקב קיצוצים.
    2. מי שמנהל את חיינו זאת האליטה הביטחונית ואליטת המתנחלים כך שלא משנה איזו ממשלה קמה תמיד מרחיבים את ההתנחלויות.
    3.ההנחה השגויה שאובמה לא פופלרי, בעוד שהמגמות הדמוגרפיות בארה"ב מצביעות על התחזקות הדמוקרטים לא רק בבחירות לנשיאות אלא גם בבחירות לסנט ולקונגרס.
    4. הנחה אחרונה זאת הרואה בכל האיסלם גוש אחד חשוך, ומצד שני רואה בחרדים ובאנשי גוש אמונים יחד הנוצרים הקנאים בארה"ב גוש נאור של תרבות יודו-נוצרית.

  6. שלי יחימוביץ היא וגיורא עיני אליטה. ונתניהו – ירושלים גימנסיה עברית סיירת מטכל מ – אי טי חיים בארה"ב, החלפת נשים ועורך דין מיליארדר נאמן הם אנטי עילית. בן אדם רד מזאת. לא ניתן לנהל דיון רציני בשום דבר בלי להגדיר היטב מונחים.
    דעתי על המשיח השחור בבית הלבן שלילית. נאום החנופה לאיסלם. עליית המיני אימפריאליזם הפרסי והניאו-אותומני, הבוץ באפגניסטאן, צפון קוריאה. אבל הוא בן הברית היחיד של ישראל שהצליחה להמאיס עצמה על כל העולם. עוד לא שמענו את המילה האחרונה על דו"ח גולסטיין. גם הכישרון הדיפלומטי הישראלי נחות מזה של תורכיה ואירן ואפילו סוריה, ראה הצלחות אסד הבן הפגום בזירה הבין לאומית. זה לא הכל אנטישמיות זה גם נמישות אפסית נוראה של האליטה וביבי בראש. צרציל? נו באמת. סיפור גילה הנו מעשה של נמושות המביאות אסון על עצמם. למה? מדוע? לשם מה התגרות חצופה בארה"ב. אם נתניהו יכנס לעימות עם נשיא ארה"ב לגודל הרוב שלו בכנסץ אין משמעות.
    הבלוג הזה בנוי במידה מרובה על גדולתו חוכמתו וכשר הנהגתו של נתניהו כרה"מ. צרציל שלנו ינהיג מהפכה תחוקתית בחוקי המלחמה ומהפכה אנטי-איסלמית באירופה. זה לא האיש !!! צריך למצוא מנהיג

  7. קרא את עצמך שוב ותבין שנתניהו לא "ייאלץ להיכנס לעימות". לנתניהו יש שיטה גאונית לא להיכנס לעימות ואפילו אובמה ואנחנו (ה"אליטות") ואלוהים לא יכולים על השיטה הזאת.

    תחזור לכותרת המשנה. אתה רואה את מגש הכסף הזה? אז לנתניהו יש את המגש כסף הזה, ולא יהיה שום עימות.

  8. עלי, תפסיק לעשות לי אבו עלי. עם אקדח מים היית מפחיד אותי יותר. זה ביבי. בי-בי, זה לא יוני.

  9. אובמה ילך אחרי ארבע או שמונה שנים. ההישג החשוב ביותר בבחירתו החל ונגמר ברגע פרסום התוצאות: נבחר נשיא ארצות הברית שחור. נוצר התקדים, וזהו. יותר לא ציפיתי מאובמה. אובמה לא היה כוכב של השמאל, אלא של התקשורת הקפיטליסטית, כדמות בעלת רייטינג המשמנת את גלגלי "השוק החופשי".

    אנשי שמאל תמכו בו משנאת המן, אחד ה"המנים"
    הגדולים בדורנו. נגד החלאה ההיא הייתי תומך גם אם מולו היה מתמודד חמור, ארנב, כלב ים או חתול ביצות.
    ואובמה, כמובן, ילך, אבל הנאו שמרנות אין לה תקומה ואין לה תחייה ובעזרת השם באשר הוא היא לא תיראה עוד בעולמנו.

  10. דוד הוא כותב רציני ומשכיל, אחד הכותבים הימנים הרציניים והמשכילים היחידים היום בארץ.
    אבל לעתים קרובות מועלית כאן ההאשמה כאילו מינויים באקדמיה נעשים על סמך שיקולים פוליטיים, ללא סימוכין כלל. יהיה נחמד לראות סימוכין, שמות – פלוני מונה למשרה אלמונית עקב תמיכתו במדיניות מסוימת.

    בנוסף, במוסדות רבים אחרים, שאינם פוליטיים, ניתן לראות מינויים פוליטים לעילא – הרבנות הראשית היא דוגמא מעולה לכך. שם השתלטה המחשבה האחידה על הממסד, בצורה אפילו רעה יותר מבית המשפט העליון.

  11. הניאו-שמרנות איבדה כל קרדיט שהיה לה בציבור האמריקאי, כולל בקרב האינטלקטואלים. מספיק רק לשמוע את הנאומים בועידה הרפובליקנית האחרונה, בה שלטו ביד רמה דיבורים ערכיים על משפחה, עבודה קשה, הטרוסקסואליות וכו', והעדרם הכמעט מוחלט של הפראזות הרגילות של הבטחון הלאומי האגרסיבי בסגנון הניאו-קונס. אף אחד באמריקה לא מדמיין אפילו שאפשר לתייג את מלחמת עיראק בתור הצלחה, אפילו לא בחלומות הפרועים ביותר. המלחמה הזאת גרמה לבוש לאבד חלק גדול מהתמיכה שלו, כולל בקרב הגווארדיה הרפובליקנית הישנה (אנשי קיסנג'ר ובוש מס. 1 בין השאר), וריסקה את השליטה הרפובליקנית בבית הלבן. הניאו-קונס היו חייבים לחבור לימין הנוצרי האולטרה-שמרני בשביל להגיע לשלטון, והברית הזאת הולכת ומתמוססת מאז בחירות 2008.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s