בחירתו ההיסטורית של בנימין נתניהו

שר המשפטים, יעקב נאמן, חטף תבוסה צורבת במאבק שניהל על פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה: מי שמכיר את נאמן, יודע עד כמה התבוסה הזו צורבת בבשרו. הוא התפטר בעבר מתפקידו בממשלה על פחות מכך. ועתה, על אף שלא התפטר, נותר נאמן חבול ומוכה. קשה לראות את עורך הדין המשופשף הזה נשאר בממשלה עוד זמן רב. כל יזמה שינסה לקדם תימחץ עוד לפני שיתקיים בה דיון ציבורי.

בנימין נתניהו עשה בחכמה כשדחה את הצעתו של נאמן לעוד כמה שנים. בצר לו, יודע נתניהו היטב כי שלטונו, למרבה האירוניה, איננו תלוי באלה שהפסידו לו (קדימה), או באלה שהלכו עמו יחד לקואליציה (מפלגות הימין), אלא באלה שלא הצביעו לו, מתעבים אותו ומספר המנדטים שלהם בכנסת ניתן לספירה על עשר אצבעות (אפשר להחסיר או להוסיף אצבע, תלוי במצב הרוח של דני בן-סימון).
 
נתניהו יודע שאילו היה מקדם את הצעת החוק של נאמן, מפלגת העבודה הייתה מתפלגת, במקרה הטוב, או פורשת מהממשלה, במקרה הפחות טוב. שלא לדבר על מכונת ייצור כתבי האישום הפועלת נגד כל מי שאינו מיישר קו עם אליטת אוסלו. במקרה כזה הוא היה מוצא עצמו עם קואליציה של 61 חברי כנסת, בהנחה סבירה שלא היה מיישר קו עם מיכאל בן-ארי. במצב שבו שאול מופז רואה עצמו כחלופה לנתניהו ומציע להידבר עם החמאס, ויחסי לבני-נתניהו נעים על הציר שבין איבה לטינה, קואליציה של 61 חברי כנסת שתלויה בחוטובלים למיניהם והיא קואליציית טרום-בחירות. לא כל שכן הסתמכות על הסוס הטרויאני במשרד החוץ, שבכל רגע נתון יכול לפלרטט עם קדימה על הקמת ממשלה חלופית דמיונית. 

עימות עם האליטות. נתניהו. איור מתוך: http://opinionjournal.com מאת Terry Shoffner.

שבוי בידי האליטה

אז נתניהו עשה מה שעשה, והציל את עורו ואת מדינת ישראל ואת אחת הממשלות היותר טובות שידענו פה בעשור האחרון. אבל כשהגיש נתניהו לזוג הברקים, אהרון ואהוד, את ראשו של שר המשפטים, הוא גם הגיש את ראשו שלו. מעתה, תלוי נתניהו לחלוטין באליטה הישראלית. ברצותה, תפרק את הקואליציה שלו. כשתנוח עליה דעתה, תשאירו בשלטון.
 
המצב הזה יכול להימשך כל עוד ישראל לא תגיע לעימות עם ארצות הברית בעניין הסכסוך עם הפלשתינאים. או עד שהפלשתינאים, והאירדנטה הערבית בישראל, יחליטו להצית מחדש את האזור. אלא שבמצב של עימות, נתניהו יצטרך להחליט: או שהוא נאמן לחזון הניאו-שמרני שמלווה אותו בשנים האחרונות – ומתייחס לאסלמו-פשיזם כפי שהתייחס צ'רצ'יל לשוכני הרייכסטאג – או שהוא ממשיך במסע הוויתורים שהחל בספטמבר 93' ועלה בדמם של אלפי ישראלים.
 
הכרעה צ'רצ'יליאנית של נתניהו תעמיד אותו בעימות חזיתי עם האליטות. הכרעה בנוסח אוסלו תהפוך אותו לכלי משחק בידי השמאל, והקריירה שלו תיגמר כמו זו של אולמרט: גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר. ככל שנוקפים הימים ומתברר כי וושינגטון מתכוונת לשים את ירושלים על שולחן הדיונים, ההכרעה הזו קרבה. גם נתניהו יודע זאת. הוא יתבקש לשלם לאבו-מאזן יותר ממה שהציע לו יוסי ביילין. והפעם, הממשל האמריקני יגבה לא רק את התביעה להקמת מדינה פלשתינית אלא גם את הרעיון בדבר חלוקת ירושלים.
 
 מבחינת נתניהו, זה לא רק קאזוס בלי. זו שאלה של להיות או לחדול. לא להיות או לחדול להיות ראש הממשלה; אלא להיות או לחדול להיות חלק ממורשת ומערכים שבהם האמין מימי בחרותו.
 
בהערת אגב חשוב לציין כי למרות הכול, תמונת המצב פחות עגומה – אם כי לא פחות מורכבת. המודעות לסכנה הנשקפת מצד האסלאמו-פשיזם הולכת וגדלה באירופה. המתנגדים התקיפים ביותר לסטליניזם ההשמדתי של אחמדיניג'אד אינם באים מגבעת הקפיטול. בארצות הברית גופא, ישנה תחייה מרשימה של כוחות השמרנות החדשה. האכזבה מאובאמה מחלחלת גם למעמקי המפלגה הדמוקרטית. שלטון היחיד של אובאמה, על פולחן האישיות סביבו, מנסה לשאוב השראה ממשטרים כמו זה של צ'אבז וקאסטרו.
 
אולם להבדיל מהם, אובאמה נטול כל מיתוס. הרטוריקה החלולה שלו נישאת על גבי האוויר החם שנותר ממסע הבחירות שלו. ברגע שבו הפשיזם האסלאמי יחשוף את פניו, הבועה הזו תתנפץ לחלוטין. גם בסביבתה של קלינטון המנוטרלת והממודרת – כלומר, בעומקי הליברליזם הדמוקרטי האמריקני – מבינים זאת.

נכונות לעימות

אם ייאלץ נתניהו להיכנס לעימות עם ממשל אובאמה, הוא יכול למצוא עצמו עם ממשלה מתנדנדת של 61 חברי כנסת. הפופולאריות הגבוהה של נתניהו בעם יכולה להביא אותו, במקרה כזה, לקיום בחירות חדשות. אם לא יהסס ויפחד, נתניהו יכול להוביל את הליכוד לניצחון היסטורי כאשר שרידי תנועת העבודה ההיסטורית – עשרה מנדטים פלוס מינוס – יחברו אליו. הליכוד יכול להגיע להישג היסטורי ולקיים בכנסת סיעה ציונית רחבת-ידיים.
 
הסצנריו הזה תקף, כמובן, בהנחה שנתניהו מוכן ורוצה להתעמת עם האליטות. בתנאי שהוא מבין כי אם התנאים יבשילו, הוא יתעמת חזיתית עם משטר אוסלו על כך המשתמע מכך. וכאן מגיע הלקח מפרשת יעקב נאמן: נתניהו בחר להגיש את ראשו של נאמן לאליטת אוסלו. הבחירה הזו הייתה בלתי-נמנעת כמעט ונאמן, במידה לא מבוטלת, נכנס לקרב שסיכויי הצלחתו בו היו ממילא קלושים (והעמיד את נתניהו במבחן מיותר). אולם העימות הבא יהיה על ראשו של נתניהו. הוא יצטרך לבחור אם להגישו לאליטה השלטת.
 
ראש הממשלה היחיד שהיה לו סיכוי להכריע את האליטה הישראלית היה אריאל שרון. במהלך חמש שנות האינתיפאדה המדממות, כאשר נהרגו 515 ישראלים ונפצעו 3,248 איש ואישה, כוחה של אליטת אוסלו היה אפסי. שרון לא ניצל את כוחו כדי לסרק את בית המשפט, האקדמיה והתקשורת במסרקות ברזל. בצומת ההכרעות המרכזית, הוא נפל קורבן להתנהלותו שלו, שסיומה בטרגדיית ההתנתקות. 

רפורמת עומק

אם נתניהו יהיה נחוש מספיק לצאת למאבק ערכי במשטר אוסלו, הוא יכול לצאת מנצח אך ורק אם יעשה את אותו חריש עמוק וימוטט את משטר אוסלו עד היסוד. אם ישכיל נתניהו לנצל את התמיכה הרחבה בו בעם, לעמוד איתן מול אובאמה ולהוביל מהלך פוליטי שסופג את השראתו מתחיית הניאו-שמרנות באמריקה, הוא יהיה חייב ללכת לבחירות על הפלטפורמה שממנה נזהר מאז טפלו עליו את עלילת רצח רבין: עימות ישיר וחזיתי עם משטר האליטות הישראלי.
 
רפורמת עומק בישראל – למשל, ניקוי האקדמיה מן המינויים הפוליטיים של השמאל שנעשו על סמך קרבה אידיאולוגית ללא קשר להישגים מדעיים, או מתן אפשרות שווה לכל בעלי ההשקפות הפוליטיות להתמודד על משרות במערכת המשפט – עשויה להיות חלק ממהפכה מתמדת דמוקרטית אמיתית, ניאו-שמרנית, שתסחוף גם את אמריקה בעידן פוסט-אובאמה ואפילו את אירופה המתפכחת.
 
ראשו של נאמן הוגש לאליטה הישראלית על מגש של כסף, אך נתניהו חייב לדעת כי בסופו של יום, הם רוצים קודם כל את ראשו-שלו. וכאשר משטר אובאמה חובר למשטר אוסלו בערעור על הלגיטימיות של ריבונות ישראל בירושלים, על נתניהו להבין כי הזירה הזאת, בסופו של יום, צריכה להכיל לא רק את המאבק בקאסטרו האמריקני אלא גם את המערכה נגד אלה שדוחקים את ישראל להסכם מינכן חדש.