שלום לך, פוסט-ציונות

באמצע שנות התשעים, בעקבות הסכמי אוסלו, התמוטטותם המהירה, הירצחו של יצחק רבין ועליית הימין לשלטון, החלה להתארגן בישראל קבוצת אקדמאים שהגדירה עצמה באמצעות שם התואר "חדש". אלו היו ההיסטוריונים החדשים והסוציולוגים החדשים שהתארגנו, בעיקר, סביב כתב העת "תיאוריה וביקורת" ו'מכון ואן ליר'. חידושם המרכזי, שהבחין אותם מן ההיסטוריונים והסוציולוגים הוותיקים, היה כתב אשמה חריף שהפנו כלפי הציונות.
 
ביוני 1994, כתב הסופר אהרון מגד בעיתון "הארץ" כי "זה שניים או שלושה עשורים עוסקים כמה מאות מ'טובי החברה', אנשי עט ואנשי רוח – אקדמאים, סופרים ועיתונאים, ועליהם יש להוסיף גם ציירים, צלמים ושחקנים – בחריצות רבה, וללא ליאות, בהטפה ובהוכחה שלא אתנו הצדק: הוא לא אתנו לא רק מאז מלחמת ששת הימים, מאז 'הכיבוש' שמעצם טבעו הוא אי צדק, ולא רק מאז הקמת המדינה ב-48', שגם היא 'לידתה בחטא', כפי שהתבטא אחר המזרחנים הידועים – אלא מאז ראשית ההתיישבות הציונית בסוף המאה שעברה".
 
מגד היטיב לזהות את המאפיינים של הפוסט-ציונות החדשה; אולם בשעתו, המינוח "פוסט-ציוני" כמעט ולא היה בשימוש הפופולארי שבו הוא מצוי היום. שנה ומחצה אחר כך, בשלהי דצמבר 1996, כתב ד"ר יהודה שנהב במוסף "הארץ" כי "ההיסטוריונים החדשים ראויים לשבח: הם סייעו לנו להתנער מהבלים ולהג מתוצרת הפוליטרוקים של הציונות, לימדו אותנו על פשעיהם של ממלאי פקודות לדורותיהם, על טכניקות הגירוש, על פעולות 'התגמול' (היזומות), על יחסו האמביוולנטי של היישוב לטבח יהדות אירופה ועל אידיאולוגית השוויון (המזויף) כמיתוס מגייס".
 
שנהב, לצד דמויות כמו אילן פפה, ברוך קימרלינג, תום שגב, סמי שלום-שטרית, עדי אופיר, בני מוריס ואבי שליים, ביקש לעצב את ההיסטוריה הישראלית המודרנית ככתב אשמה חריף נגד הציונות. השורה התחתונה הייתה ברורה: כיוון שהורתה של מדינת ישראל בחטא, ומשום שהציונות היא תנועה קולוניזטורית-שוביניסטית של מהגרים לבנים אירופיים, הדרך היחידה לתיקון עוולות הציונות עוברת בחיסולה של ישראל בדמותה הנוכחית.

מיתוס מגייס. יהודה שנהב. צילום: יהונתן שאול

מהפרלמנט החוצה
 
ההיסטוריונים והסוציולוגים החדשים טבעו טביעת אצבע ייחודית באקדמיה הישראלית. הם שלחו את ידם בכל מוסד מחקר אקדמי, בכל מחלקה להיסטוריה, בחוגים לפילוסופיה, במחלקות לספרות, ולמעשה לא היה כמעט מקום אחד שבו לא הותירו חותם. לדוגמה, אחד הפילוסופים שיובאו היה המשפטן הנאצי קארל שמיט, שהפך ל"שם חם" בקרב חסידי "התיאוריה הביקורתית" לאור גישתו לשאלת הריבונות. גם אם נתקלו בהתנגדות מצד קולגות, וגם כשזכו לביקורות חריפות מצד הממונים עליהם באוניברסיטאות שבהן לימדו, הם המשיכו במלאכת תוויית הבדותות והעלילות סביב ההיסטוריה הישראלית החדשה. פרשת התזה המופרכת של תלמיד המ.א. באוניברסיטת חיפה, תדי כ"ץ, שכתב על טבח בדוי בכפר הערבי טנטורה, הגיעה לתודעה הציבורית רק בעקבות התערבות אנשי חטיבת אלכסנדרוני. אלמלא הם, היה זוכה תלמיד לתואר שני בתואר הנכסף על בדיה אקדמית.
 
הפוסט-ציונות הפכה בשל פועלם של אותם תיאורטיקנים למעין "בון טון". בימי האינתיפאדה השנייה והתקפות הדמים של הערבים על יהודים במקומות הומי אדם, הם עמדו בראש המפגינים נגד ה"כיבוש". בתקופות מסוימות, אימצו אקדמאים, אנשי תקשורת ומשפטנים את הפוסט-ציונות על מנת "להשתלב באופנה". תלמידים לתארים מתקדמים ידעו כי במקומות מסוימים, פוסט-ציונות היא יתרון ולכן עלו על הגל. הרעיון היה ברור: הציונות היא תנועה קולוניזטורית ואלימה הכובשת עם אחר ומקיימת מדינה על אדמותיו, ולכן יש לערוך דה-ציוניזציה לישראל ולהופכה למדינת כל אזרחיה. זה, כמובן, רק המקרה הטוב: לא מעטים עשו כברת-דרך ארוכה לקראת תמיכה בחיסול מדינת היהודים.
 
מיותר לציין שהפוסט-ציונות לא קנתה לה שביתה בקרב רוב אזרחי ישראל היהודים. אולם היא הצליחה להשתלט על מוקדי כוח רבים וחשובים: הפוסט-ציונים ייסדו רשת אדירה של ארגונים לא-ממשלתיים בתמיכת 'הקרן החדשה לישראל' ובאמצעות פעילותם של ארגונים אזרחיים אלה החלה לטפטף את הפוסט-ציונות למה שמכונה "החברה האזרחית". תלמידים לתארים מתקדמים ידעו שתמיכה בפוסט-ציונות משמעותה, בין השאר, מלגות ותקנים.  
 
הרעיון היה פשוט: ערעור האמונה בצדקת דרכה של הציונות יביא להתמוטטות מוסכמות מרכזיות בחברה הישראלית וכך ייווצר פתח לשינוי אמיתי. מהו אותו שינוי אמיתי? מובן שהפוליפוניה הפוסט-ציונית היא גם קקופוניה פוסט-מודרנית, ולכן השאלה מה יבוא אחרי המהפכה הפוסט-ציונית לא כל כך מעניינת את מתנגדי הציונות. אלא שכישלונם של הפוסט-ציונים להטמיע בישראל את תובנותיהם החשוב גרם להם להידחק לקרן זווית של פעילות חוץ-ממסדית הממומנת על ידי גורמים זרים. באמצעות עשרות ארגונים, ובהם 'האגודה לזכויות האזרח', 'עדאללה', 'שוברים שתיקה' ועוד, נעשה מאמץ מרוכז להילחם בישראל באמצעות הזירה הפחות נוחה לה: ארה"ב ואירופה.
 
עלילות הדם כמשל
 
בעוד שיוזמות חוץ-פרלמנטריות אחרות, ואף דומות, כגון "יוזמת ז'נבה", הצליחו לחולל שינוי בישראל (אריאל שרון עמד תחת לחץ תוכניותיו המדיניות של יוסי ביילין והדבר ניכר היה היטב במימוש תוכניות ההינתקות), הרי שקהילת הדופי שהתפתחה סביב אותם פוסט-ציונים ניכרה בהצלחתה להפעיל לחץ על ישראל מבחוץ, שלא הבשיל לכדי שינוי מהותי בפוליטיקה הישראלית, אך פיעפע עמוק לאקדמיה, למערכת המשפטית, למערכת החינוך, לברנז'ה העיתונאית ועוד. כך, חוברו ספרי לימוד שביקשו להציג את "הנרטיב האחר", כאילו שעניינה של ההיסטוריה איננו בחקר האמת כי אם בהעלאת נרטיבים מתנגשים בלי הכרעה ברורה בדבר תוקפן ומותקף, קורבן ומקרבן, רוצח ונרצח.
 
דוגמאות להצלחה החלקית של הפוסט-ציונים הן עלילות דם שונות. כך, אימצה התקשורת בחדווה את עלילת הדם על הרצח שלא היה של הילד מוחמד א-דורה, עלילה שנחשפה כשקר גס הן בעבר, בעיתון "מקור ראשון", והן לפני זמן-מה על ידי איש "הארץ", ראובן פדהצור, שאיננו חשוד בנטיות ימניות.

נלחץ על ידי ביילין. אריאל שרון. צילום: לע"מ

עמותת "זוכרות", למשל, מתמחית ב"נרטיב האחר" באמצעות סיורים היסטוריים במקומות כמו אוניברסיטת תל אביב והצגתה כשייח' מוניס. זאת, כמובן, בלי להביא את הסיפור המלא: תושבי הכפר בחרו לנטוש אותו בעקבות כיתור הכפר על ידי 'ההגנה' שעשתה כן על מנת למנוע מכוחות ערביים עוינים להיכנס אליו, כוחות שכזכור פתחו מיוזמתם במתקפת ההשמדה נגד ישראל הצעירה ב-1948. אולם כל מי שיבקש למצוא מידע על שייח' מוניס והתקופה ההיא ייתקל מייד בתעמולה של "זוכרות". ההצלחה הזו של "זוכרות" היא דוגמה להצלחה של קבוצות פוסט-ציונית נוספות.
 
בתחום הכלכלי, לדוגמה, הצליחו הפוסט-ציונים לגבש ביקורת "אובייקטיבית" משמאל על הכלכלה הישראלית: ארגון-החזית של המפלגה הקומוניסטית, מרכז 'אדווה', מתמחה בהפצת מידע מוטה המצייר את ישראל כממלכת רשע קפיטליסטית. גם שם יד הפוסט-ציונים על העליונה. לא תמצאו, למשל, באתר הארגון מידע על שכר הלימוד הנמוך במדינת ישראל: בעוד שבכל ארץ מערבית שכר הלימוד עומד על עשרות אלפי דולרים (באנגליה, שכר הלימוד לתואר שני עומד על אלפי פאונד, עם מערכת מלגות ענייה ביותר), בישראל שכר הלימוד לתואר ראשון הוא כ-7,500 דולר, לתואר שני 6,000 דולר ולדוקטורט – 2,000 דולר (הכוונה, כמובן, לכל לימודי התואר). במושגים בינלאומיים, מדובר בלימודים כמעט ללא תשלום עם מצב שבו ככל שהתואר מתקדם יותר, כך עלותו פחותה יותר. זאת, בצד מערכת ענפה של מלגות: תלמיד לתואר ראשון יכול להשיג מלגת פר"ח שתנכה כמחצית משכר הלימוד השנתי שלו תמורת שתיים עד ארבע שעות התנדבות חברתית בשבוע. בשורה התחתונה, שכר הלימוד לתואר ראשון בישראל עומד על מעט יותר מ-3,000 דולר. במושגים אמריקניים, זה כמעט קומוניזם. במושגים בריטיים, אפילו המפלגה הקומוניסטית הבריטית לא תומכת בשכר לימוד של 5,000 פאונד לתואר ראשון. אבל בישראל, התעמולה הרדיקלית מטיפה למדינה להוזיל את שכר הלימוד ולשם כך מוצאת לה פרטנרים בדמות ארגוני הסטודנטים.
 
אפשר למנות עוד שורה ארוכה של ארגונים המתפקדים כידם הארוכה של הפוסט-ציונים: 'בצלם', 'הוועד נגד הריסת בתים', 'מוסאווה' ואחרים. הרעיון הוא אותו רעיון: בהיעדר תמיכה ציבורית ממשית במאמץ לערוך דה-ציוניזציה לישראל ולפרק את המדינה מאופייה הלאומי היהודי, ניתן יהיה להתארגן מחוץ לפרלמנט במימון זר על מנת להטמיע מסרים אלה בחברה הישראלית ובחו"ל ללא כל צורך בייצוג פרלמנטארי. כך, במערכת החינוך הישראלית – הממומנת מכספי ציבור – ניתן היה לקרוא ללא הפרעה על "נרטיב הנאכבה"; האמת, שלפיה המלחמה נפתחה כתוצאה מהתוקפנות הערבית, לא עניינה ככל הנראה את אלה שהכניסו את ה"נרטיב" הזה לשם. באקדמיה, עשרות מרצים פוסט-ציונים ועוזריהם פועלים באין מפריע על חשבון משלם המיסים: מיעוטם עוסקים בהחרמת ישראל, רובם בהוצאת דיבתה.
 
מאבק חסר תקדים
 
דומה שעלייתה של ממשלת נתניהו השנייה הביאה למאבק חסר תקדים בפוסט-ציונות. אחרי שנים רבות של התגוננות מפני הפוסט-ציונים, נוקטת ישראל הרשמית באסטרטגיה התקפית ברורה. השיא היה כאשר נחשף באחרונה שדה התרעלה שממנו צמחו ה"עובדות" על פשעי המלחמה כביכול שביצעה ישראל במהלך מלחמת המגן האחרונה בעזה, "עובדות" שהיוו בסיס לכתיבת הפרוטוקולים החדשים של זקני ציון בדמות דו"ח גולדסטון. חשיפת תנועת 'אם תרצו' את אחריות 'הקרן החדשה לישראל' לפרוטוקולים הללו הראתה את הפוסט-ציונים בקלונם. היא המחישה שמרצ, למשל, המתהדרת בציוניותה, מתומרנת למעשה על ידי אנשים שמזדהים, במידה כזו או אחרת, עם חד"ש ורק"ח.

לא נותן תקנים לפוסט-ציונים. יגאל כהן אורגד. צילום: אתר הכנסת

אולם עניין 'הקרן החדשה' איננו אלא קצה המתקפה החדשה של ישראל הציונית נגד הפוסט-ציונים. כך, נעשתה באחרונה היסטוריה כאשר ניתן אישור להקמת אוניברסיטה באריאל. נגיד המרכז האוניברסיטאי אריאל, יגאל כהן אורגד, הודיע במפורש שפוסט-ציונים ואנטי-ציונים (ההבדל ביניהם הוא בכמות האיבה לציונות) לא ילמדו שם. זהו חידוש מרענן. הדבר קורה גם בצרפת הנחרדת נוכח עליית הפשיזם החדש, האסלאמי. הניסיון לפסול את 'מרכז שלם', המבקש להקים מכללה למדעי הרוח עם מחויבות ברורה לערכי הציונות המדינית והיהדות, נכשל. הציוצים שהושמעו על ידי עיתונאים מסוימים יתבררו בקרוב בבית המשפט.
 
הממשלה עצמה מקיימת פעילות נרחבת בנושא כאשר היא פועלת לפיתוח אתרי מורשת לאומית. במשרד החינוך, חוזרים לאיתנם הסמלים הציוניים של פעם. בתי ספר, דוגמת 'גימנסיה הרצליה', שמבקשים להוקיע את צה"ל, מוקעים בעצמם אל הגדר. ישנה תחייה ציונית אדירה בפעילות חינוכית בבתי ספר רבים, בעיקר בתכנים הלימודיים אך גם בהגנה על מורשת הציונות. שיבה לסמלים יפים של פעם, כגון תלבושת אחידה בבתי ספר, היא מאמץ ראוי לחזור לערכי הציונות נוכח האינדיבידואליזם הדקונסטרוקטיביסטי של אליטת המחנכים החדשה שצצה פה, המבקשת להקים מערכת חינוך נפרדת, עם שכר לימוד אסטרונומי, לצאצאי האליטה.
 
גם בתחום התקשורתי מתרחש שינוי: בראשונה מזה שנים מתפרסם בישראל עיתון יומי פופולארי בעל מחויבות ערכית ברורה וחד-משמעית לישראליות ולציונות. כותבים בו יוסי ביילין ודרור אידר, דן מרגלית וזהבה גלאון, אולם הרעל הפוסט-ציוני המוגש תדיר מעל דפי "הארץ" איננו קיים שם. במערכת המשפט, נעשה ניסיון חשוב לצמצם את סמכויות בית המשפט העליון שרואה עצמו כעליון מעל הכנסת וביטל באחרונה לא רק חוק נגד הפרטת מערכת בתי הסוהר, אלא גם סעיף חשוב בדבר היעדרותו של נחקר מחקירה, בעיקר במקרים של "פצצה מתקתקת". התובנה שלפיה פסילת חוק היא חריג ולא דבר שיש לעשותו רק מתוך מחויבות לזכויותיהם של טרוריסטים המסוגלים לחסל בין-רגע עשרות יהודים החוגגים את ליל הסדר, היא מהותית להתחדשות האמונה בציונות.
 
רוח מרעננת
 
האופנסיבה הזאת מהווה רוח מרעננת, חדשה, המסמלת תחייה והתחדשות רעיונית. בצר להם, מכנים אותה הפוסט-ציונים "לאומנות", "פאשיזם", "גזענות" וכיוצא באלה כינויים. הם נהגו כך גם בשנות השלושים והארבעים כשהתנגדו ל"חומה ומגדל", כאשר כינו את התנועה הקיבוצית "קולוניאליסטית", כשהעדיפו את המופתי חאג' אמין אל-חוסייני וסטאלין על פני בן-גוריון וז'בוטינסקי. אל לציונים להירתע מכך: נוכח האתגרים החדשים והסכנות האיומות האורבות לישראל מצד אלה המבקשים להשמידה מצפון ומדרום, יש להציג חלופה ממשית לאלה המזדהים תדיר עם אויבי ישראל. ודאי שמן הנמנע לסתום את פיותיהם, אולם יש להבהיר להם גלויות: תקצוב – במסגרת הצרכים המערכתיים ותוך הקפדה יתירה על כל שקל בקופה הציבורית; תקנים – על סמך הישגים אקדמיים, ללא קשר לאוריינטציה פוליטית (אקדמאי המבקש לעשות עם משרתו הממומנת מכספי ציבור קרדום פוליטי לחפור בו, מוזמן אפוא למצוא לעצמו משרה תקנית במקום אחר); ייצוג במוסדות ציבור – אך ורק במסגרת השכל הישר המבין כי ישראל איננה חייבת לתת במה למבקשי נפשה; עלילות דם – הפרכתן בכל החומרה.
 
הקשיים האובייקטיביים לקראת מימוש המתקפה הזו הינם רבים: "חוק היורדים", שביקש לתת זכות הצבעה לאזרחי ישראל יהודים המתגוררים בחו"ל (שחלקם הגדול תורמים הון עתק לישראל, באים ארצה להילחם במלחמותיה, מהווים שגרירים של רצון טוב בארצותיהם ומסבירים את עמדות המדינה ועוד), קרס בגלל הלחץ הפוסט-ציוני והחשש של שרידי השמאל הציוני שתומכי ישראל בעולם עלולים, חלילה, להוסיף עוד כמה מנדטים למפלגות הציוניות על חשבון הפנסיונרים של תנועת הידידות ישראל-ברית המועצות ומועדון ותיקי גבעת חביבה. אלה עדיין מקווים שקולות הערבים וקוראי "הארץ" המתמעטים עוד יבטיחו להם ייצוג פרלמנטארי נאות.
 
באחרונה, צעדו בגרמניה ניאו-נאצים המנסים כבר שנים לא מעטות – לעתים בהצלחות – לטעון כי הפצצת בעלות הברית בדרדזן הייתה "שואה". הפוסט-ציונים אינם שונים מאלה הצועדים בחוצות דרדזן: אלה ואלה מסלפים את ההיסטוריה ומשתפים פעולה עם הגרועים שבאויבי היהודים, עם הביטויים הנכלוליים והחולניים ביותר של הפשיזם החדש. לדמוקרטים ולשוחרי זכויות אדם ואזרח של עמים שנפגעו קשות מן הפשיזם הישן, יש חובה מוסרית להתנגד ולהתעמת עם תומכי הפשיזם החדש ועוזריהם.