עוד

על יואל מרקוס וסילוף ההיסטוריה

בספרה "מסע ליד חנה", סיפרה העיתונאית כרמית גיא זיכרון ילדות מייצג. יום אחד קיבל לביתו אביה, מנחם קיש, שהתגורר בקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, חבילה בדואר ובה ספר בכריכה אדומה, בהונגרית. זה היה "המילון הפילוסופי הקצר", שהוצא לאור על ידי המפלגה הקומוניסטית הסובייטית או ההונגרית, המכיל ערכים על אישים בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית. גיא מספרת:
 
"אבי עילעל בספר ומילמל משהו סתום.
'קרה משהו?', שאלתי.
'לא… זאת אומרת, כן… אני לא מוצא…'
'מה?'
'את הערך סטלין. רק רגע, חיפשתי אותו על-פי התעתיק הלועזי, Stalin. אולי כדאי שאחפש אותו על-פי התעתיק ההונגרי, Sztalin'.
עלעול נוסף לא העלה דבר. 'אולי אחפש ב'יוסיף', או 'ויסאריונוביץ'…' לשווא. 'זה לא ייתכן!', גברה תמיהתו. 'אולי הוא היה מנוול, אולי הוא היה הפושע הגדול בהיסטוריה – אבל הוא היה! איך אפשר להתעלם ממנו?'
וכאילו לא די בכך, גילה אבי בחבילת הדואר זוג מספריים, ואליו מצורפות הנחיות: 'נא לגזור את הערך בריה, ל. פ. [ראש הקג"ב הסובייטי, ד"מ] ולהדביק במקומו את הערך המצורף… ברינג, מצרי".
 
נזכרתי בסיפור הזה, שקראתיו בראשונה לפני למעלה מ-15 שנה, לאחר שעיינתי הבוקר במאמר שפרסם יואל מרקוס ב"הארץ". לאחר ההשמצות הרגילות על נתניהו שכביכול מבעיר את האיזור, כותב לפתע מרקוס: "יש מהלכים המועדים לפורענות. למשל, האישור שנתן ראש הממשלה אהוד ברק לאריק שרון לעלות להר הבית, מה שהמיט עלינו את האינתיפאדה השנייה. זו דוגמה ליצירת שריפות על דברים שאינם מביאים תועלת".

ברק אשם? אהוד ברק

צריך לשפשף את העיניים ולקרוא שנית: הביקור של שרון על הר הבית הוא זה שגרם לאינתיפאדה השנייה. לא פחות. לא הסירוב הפלשתיני לקבל את ההצעות הנדיבות של ברק בקמפ דייויד, לא שנות טרור מדממות שהביאו לנפילתו של שמעון פרס בבחירות 96', אפילו לא המאמץ המשותף של הפלשתינאים בגבולות ישראל וביש"ע להבעיר את ישראל באינתיפאדה משולבת מבית ומחוץ. הסיבה לאינתיפאדה השנייה הינה, אפוא, ביקור שרון על הר הבית.
 
הציטוט הזה הוא דוגמה מאלפת לניסיון של השמאל, כמו אז, בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, להתייחס לזיכרון של קוראיהם. אין אפילו צורך להסביר, לתת נימוקים, להבהיר מה נכון ומה שגוי; פשוט להגיש מספריים – מוחשיות או וירטואליות – ולבקש מהקוראים לחתוך פיסה מהזיכרון ולהחליפה בפיסה אחרת.
 
אלא שבדומה לקומוניסטים היהודים של התקופה ההיא, שהתפכחו עד מהרה מאשליית הסטליניזם, גם הקוראים הישראלים-היהודים של "הארץ" מבינים עד כמה חמור הוא האבסורד. כולם יודעים את האמת הפשוטה: הסיבה לאינתיפאדה לא היתה ביקור שרון על הר הבית, וכל ניסיון לטעון שכך היה הוא יריקה בפרצופם של רוב אזרחי ישראל, שחוו את מאורעות הדמים האלה במישרין.
 
ההתייחסות המבישה והבזויה הזו לזיכרונם של הישראלים ניכר גם בניסיון לטעון כי התבערה המאיימת להתרחש במזרח התיכון, בניצוחם של אחמדיניג'אד, אסד הבן ונסראללה, כאשר בתווך מתקרבים אבו-מאזן והנייה, היא באשמת סרבנותו המדינית כביכול של נתניהו, או החוק לשימור אתרי המורשת. כאילו שאין ישראלי שפוי אחד שיודע שהבעיה הפלשתינית איננה עם טריטוריה כזו או אחרת, או עם התנחלות על ג'אבל כלשהו ביו"ש, אלא עם עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, או עם סירובה של ישראל להסכים למימוש "זכות" השיבה.
 
אבל יש פה קבוצה מסוימת שמאמינה כי כמו אז, מספיק מאמר אחד ב"על המשמר" או ב"קול העם" על מנת לעצב מחדש את הזיכרון ההיסטורי ולהפוך את הנתקף לתוקפן. מה שלא פחות חמור מכך הוא התפקיד שלוקחת על עצמה אותה קבוצה: מי שאחראי לתבערה בעקבות החוק לשימור אתרי מורשת איננו הפלשתינאים ובטח שלא ממשלת נתניהו. השמאל הישראלי הוא האחראי הישיר לכך. הרי מי שעשה מהומת אלוהים על החוק החדש, וסחף בעקבותיו את הפלשתינאים, הוא מה שאהוד ברק מכנה "השמאל העמוק", אלה שמתיישרים לפי דו"ח גולדסטון ונמצאים באזור הדמדומים שבין ותיקי "שלום עכשיו" למפגינים נגד הגדר בבילעין.
 
בדמוקרטיה מתוקנת, לא סותמים לקבוצות כאלה את הפה. במלחמת וייטנאם, האמריקנים נתנו חופש ביטוי לכל ארגוני השמאל ההזוי, החל בקומוניסטים וכלה במאואיסטים. אולם דמוקרטיה מתוקנת גם צריכה להשגיח לאן הקבוצות האלה מתפתחות, שירות שעושים עבור המדינה ארגון כמו "אם תרצו" במקום שירותי הביטחון של הממשלה עצמה. יואל מרקוס וחבריו אינם רק מלהגים אלא גם נותנים את האות למסע דה-לגיטימציה מחודש של נתניהו.
 
"אחד מידידי אמר", כתב הבוקר מרקוס, "שמאז עלה לארץ לא חש כמו היום שהמדינה נשמטת לו מהידיים". "זו ארץ אחרת", אמר לו ידידו, "יותר ויותר אתה שומע את הביטוי יהודי ופחות ופחות את הביטוי ישראלי. ישראל חוזרת לתקופה של טרום המדינה. ימים של פחד, פרנויה ופסיכוזה כאילו שואה נוספת מאיימת עלינו".     
 
צריך לשים לב לדומי שבין האמירות האלה ובין אמירתו של פרס לאחר הפסדו ב-96', שלפיה היהודים ניצחו את הישראלים. חשוב להבין שמסע הדה-לגיטימציה מתנהל במלוא עוזו. ובמצב מעין זה, אנשים שחשים שהם חיים תחת שלטון פרנואידי ופסיכוטי, עושים מעשה. למשל, דואגים לערעור הקרקע של הלגיטימיות הישראלית באמצעות הלשנות שקריות לשופט גולדסטון. או מזרזים את הפלשתינאים לתמוך במודל דו-לאומי, עניין ש"הארץ" מקדם אותו בייתר-שאת באחרונה. בתהליך ארוך טווח, הפסע בין ההתנהגות הזו ובין איום על פגיעה בראשי השלטון, למשל, עלול להיות קטן מאוד.
 
הבעיה המהותית היא שבדיוק כמו אז, ביד-חנה הקומוניסטית של סוף שנות החמישים, אלה שמבינים את השקר מעדיפים לסתום את הפה, או את האף, במקום לבטל את המנוי על "הארץ", או לפעול כפטריוטים ישראלים שאולי חולקים על דרכה של הממשלה אך האמת יקרה להם יותר.
 
הממשלה חייבת לפעול בייתר-שאת, וללא לאות, כדי להסביר את עמדותיה בציבור, בתקשורת, באקדמיה, במערכת החינוך. היא צריכה לקרוע את מסכת השקר הסטלינואידית מעל פניו של השמאל הישראלי. מי שחושב שמדובר רק בפטפוטי-השמצה טועה, ובגדול. ברוח הדברים שאמר משה סנה המנוח לאיסר הראל, כשנשאל מדוע הוא חושש מהסובייטים: "הייתי שם, אני מכיר אותם, ראיתי את הזדון בעיניהם".

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “על יואל מרקוס וסילוף ההיסטוריה

  1. לילדי הקטן – שיר חדש של אילן שיינפלד
    תחזקנה ידיי המחזיקים בישבנים
    עת האיבר חודר אל עומק הרחם הגברי, מחפש חום ילדות שאבד.
    מאחור הילד שלי הקט נולד.
    מגללי הצואה הצמיח פנים. מפרץ הזרע יגדל בשנים.
    לוואי ויהיה בני לוחם בצבא הגיבורים.
    הטובח בילדים, בנשים, בגברים.
    הללויה לזיין! הללויה לישבן! הללויה לילדי הקטן!
    בַּל תִּפֹּל רוּחֲכֶם האוחזים באיברי אחיכם, וּבַל יִשָּׁמֵט ישבנכם עטור התהילה!
    בני ורעי, אתם נועדתם לגדולה!
    מאחור תבוא הגאולה!
    הַמְשִׁיכוּ לְהַרְעִישׁ שָׁם, זקורים ופרוצים, בארץ הלבנון,
    דם, דימעה, וזרע – אני למות למען זרעי יהיה ראשון!
    וְלֹא יִהְיֶה בָּכֶם מוּג לֵב. וְלֹא יֵעוֹר בָּכֶם אָשָׁם.
    תַּחְזֵקְנָה יְדֵי כָּל בָּנֵינוּ הַמְּחרבים אֶת חַיֵּינוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.

  2. שהעובדה שב'תקשורת השמאל' נושאים פנים עדיין לאהוד ברק,ושיש בסו-קולד 'השמאל הישראלי' כאלה שעוד תולים בו תקוות משיחיות, היא אחת הסיבות (גם אם לא היחידה) שלא התחילו לחקור בה יותר לעומק איך מיליון הקליעים שנורו באוקטובר היו חלק מהפיכה צבאית בטחונית שב"כיסטית בראשות ברק ודיכטר שנועדה לצרוב את הנשמות של הציבור הישראלי שהתחיל למאוס בשלטון החונטה הבטחוניסטית ולסלק את הסכנה של חברה אזרחית (מי זוכר שלפני 11 שנים – כלומר שנה וחצי לפני ההפיכה הצבאית של אוקטובר – שזה מה שהאינתיפאדה השניה היתה באמת – עזמי בשארה היה מועמד לגיטימי לראשות הממשלה? ומי היה מאמין שהוא ויתר על מועמדותו לטובת נצחונו של אהוד ברק?). אתה נראה כמו אחת ההצלחות של הצריבה הזאת ולא יחידה, לאסוננו.

  3. אנא הגדר ותן דוגמאות: סו קולד [ מוכר לי סו שף ], שמאל ישראלי, תקשורת שמאלנית, לצרוב נשמות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s