אלנבי פינת סטלין: היום שבו נצבעה תל אביב באדום

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

עומד נרגש על פודיום אירוע האחד במאי שהתקיים ב'גן מאיר' בתל-אביב, מוקף בדגלי המעמד, מיהר יואב גולדרינג, חבר מועצת עיריית תל אביב מטעם חד"ש, לציין בפני קהל הנוכחים כי ההפגנה שהתקיימה זה עתה הינה למעשה איחוד של שלוש הפגנות. מגן צ'ארלס קלור, הדגיש המנחה הנמרץ, יצאה ההפגנה השלישית: הפגנת 'הבלוק הטרנסג'נדרי הירוק'; השנייה הייתה הפגנת קומץ גמלאי מרצ וצעיריה שיצאה מבית הוועד הפועל של ההסתדרות.

אפשר אולי לתמצת את כל סיפור הפגנת האחד במאי 2010 בתל-אביב באנקדוטה המשעשעת הזאת. שכן הפגנת האחד במאי בתל-אביב, שהייתה מפגן כוח ענק של המפלגה הקומוניסטית, לא ייצגה שום קבוצה משמעותית אחרת מלבד אוהדי ותומכי חד"ש. והם רבים. הארגונים האחרים (כמו 'כוח לעובדים', איגוד מקצועי עצמאי שנתון להשפעת הקומוניסטים), לא היו אלא תפאורה נוחה. האכזבה הרבה בשמאל מפשיטת הרגל של המפלגות הממוסדות הנוטות ליפול, 'העבודה' ומרצ, זורקת לידי הקומוניסטים מהפכנים צעירים, רדיקלים וסתם סוציאליסטים או אנשי שמאל ביקורתיים. הם לא מזדהים בהכרח עם הקומוניזם הנוקשה של המפלגה הוותיקה ביותר בישראל; אין להם שום סימפטיה מיוחדת לברית המועצות וספק אם הם ניחנים בהזדהות המפלגתית האוטומטית עם הפלשתינאים. ולא, הם גם לא מתכוונים להשתתף בהפגנת האחד במאי המסורתית של המפלגה בנצרת. אבל הם מחפשים כתובת. בגיליון הראשון של כתב העת "מצפן" שיצא לאור ב-1962, הודפסה בגדול הקריאה: "יש כתובת!". והמפלגה הקומוניסטית היא, נכון להיום, הכתובת.

האחד במאי 2010; צילום: יונתן ליבנה, דובר התאחדות ה-1 במאי

ביום שישי באחת וחצי הגעתי מסוקרן לבית ההסתדרות. הייתי בטוח שאמצא שם המון חניכים של 'השומר הצעיר' ו'הנוער העובד והלומד' בדרכם להפגנה. על המדשאה המטופחת עמדו שניים-שלושה תריסרים של פעילי מרצ, כמה מחניכי תנועת הנוער וגם פעיל מזוקן קלות של הנוער הקומוניסטי שביקש להפיח בחברים רוח קרב. בין החברים הסתובבו דמויות המוכרות רק לחובבי הז'אנר, כמו המזכ"ל ירון שור או ציון אלגריסי, האחראי על האיגוד במקצועי במרחב תל אביב של ההסתדרות. על ניהול ההפגנה הצנועה הזאת ניצח גמלאי מרצ עב-בשר ולבן שיער; לגופו טי-שירט ירוק עם סמל המפלגה, חבוש בכובע מצחייה ולאוזנו בלוטות'. בקהל כבר זיהיתי כמה פנים מוכרות מהעבר. חברה צעירה שיבחה פונקציונר לשעבר של מפ"ם על אחיזתו האיתנה באידיאולוגיה המפלגתית. "כשהיינו שישה חברי כנסת, שמו אלינו לב. היום לא סופרים אותנו", התלונן באוזניה.

לטיף דורי בן ה-76, איש החטיבה הערבית של מפ"ם ומחלוצי הדיאלוג עם אש"ף (וגם ידיד בדימוס של פידל קסטרו), הסתובב מחויך. הוא כבר היה בסרט הזה: בבחירות 88', עמדו לרשות מפ"ם רק שלושה ח"כים. גם אז קיוו לטוב. אלא שבשעתו עוד ליוו אותה ר"צ ו'שינוי' המנוחות. היום כל המחנה הצטמק לכדי כובד משקלו של ג'ומס. גם ניצן הורוביץ הגיע בחולצה כחולה מכופתרת לחזק את החברים. ג'ומס, אגב, נעדר; אילן גילאון החליפו על תקן הסוציאליסט האחראי.

"מכירים את 'הדג הנחש?!"

ברוב עם יצאה הצעדה אל עבר כיבוש תל-אביב, חמושים בדגלים אדומים ובדגלי ישראל. אחת הסיבות, מספרים, לפיצול בצעדה, הייתה התעקשות הקומוניסטים על הימנעות מהנפת דגלי הלאום, שאותם הם-עצמם נשאו בגאון בהפגנותיהם לפני עשרים שנה. בראש המצעד צעד פעיל מרצ ותיק, חמוש בדגל הנושא את דיוקן החייל החטוף, גלעד שליט. זו הייתה צעדה נפתלת על מדרכה צרה בדרך לכיכר רבין. לרגע איימה ההפגנה לחסום את התנועה ואז בותרה לכמה חלקים של מעברי חצייה. המשטרה, שהזניקה בתחילה ניידת לבדוק אם יש חשש למהפכה, ויתרה על בזבוז זמנם של השוטרים. צעיר נמרץ עם חולצת צ'ה גווארה ניסה להעיר את המפגינים מתנומתם עם שירים מקוריים. "אתם מכירים את 'הדג הנחש'?!", שאג במיקרופון, ולא נענה. קומוניסט צעיר עוטה מטפחת אדומה וחולצה לבנה, רמז להשתייכותו התנועתית הקומוניסטית, צעק ללא הרף סיסמאות תוצרת בית. "התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כה!", צווח בקול צרוד אל תוך הרמקול. במרצ זקוקים לייבוא קומוניסטי על מנת להעיר את הסוציאליסטים העייפים.

גמלאי מרצ לא הורגלו לסיסמאות רדיקאליות שכאלה. קשישה סוציאליסטית חמושה בשקית ניסתה לדרבן את החברים. "תוכנית ויסקונסין מתה!", המריצה אותם, אבל לא מצאה שותפים להתלהבות. הצעדה צעדה לאיטה. מפקד הצעדה, מיוזע, ציווה על החברים להתייחד עם זכר רבין מול האנדרטה שליד העירייה. "אם רבין היה פה, המצב הכלכלי הזה לא היה קורה!", קונן לאחר דקת דומייה כפויה, אך לא הזכיר כי הייתה זו ממשלת רבין שפצחה בתהליכי ההפרטה הנרחבים. בכיכר רבין עשו החברים אתנחתא. מחכים לקומוניסטים שיגיעו למקום המפגש המשותף באלנבי פינת קינג ג'ורג'. קומץ אוהדים מושבעים של 'הפועל תל-אביב' שרו שירי עידוד. עוברי האורח כלל לא שמו לב למתרחש. "אבל אני בכלל קפיטליסטית", הפטירה לעברי בשקט חברת מפלגה ותיקה. "מי בכלל רוצה מהפכה?", הוסיפה. בין לבין קוננה על מעללי הפלשתינאים וניאצה את "האוליגרכיה המפלגתית" שמונעת שינוי פוליטי מהותי בדרך להפיכת מרצ למפלגת המונים.

גודלה של ככר העיר איים לבלוע את שני תריסרי הסוציאליסטים שהחלו לנוע שוב לכיוון רחוב שינקין, לקראת המפגש המבטיח עם דיוויזיות המפלגה הקומוניסטית. בין לבין פילחו אופנוענים את ההפגנה הקטנטונת; שרידי הציונות הסוציאליסטית פינו להם מקום. בדרך לרחוב שינקין, ניעורו דרי רחוב מלצ'ט הצר מלהכיל מתרדמת יום שישי בצהריים כדי לצלם את ניצולי השמאל הישראלי. לא בכל יום מזדמן לבורגנים המעודנים של מרכז העיר לפגוש דגלים אדומים. ברקע שרו חברים את "האינטרנציונל". קומוניסט נזעם עם עצבים רופפים ניסה להשתלט על המיקרופון ולזעוק "מהפכה!". דייר בקומה שנייה באחד הבניינים, אוחז במטאטא, הביט בו בתימהון.

"המשך מאבק נעים"

בחיבור שבין רחוב אלנבי ובין רחוב קינג ג'ורג' נבלעו קומץ אנשי מרצ בים של כאלפיים מפגינים או יותר, רובם מזוהים עם המפלגה הקומוניסטית. בקצה האחד של ההפגנה תופפו ממושמעים על תופים חברי תנועת הנוער הקומוניסטית, בנק"י, ייבוא מיוחד מהכפרים הערביים. בין לבין צעדו גם פועלים זרים, מאוימי גירוש, נושאים כרזות של המפלגה הקומוניסטית, מוגנים בין ים דגלים אדומים. פנינה פיילר, מוותיקות המפלגה וחברת הקיבוץ הקומוניסטי לשעבר יד חנה, צעדה במרץ וריקדה לצלילי המתופפים. חברי ארגון העובדים הסוציאליים צעדו בסך אף הם. פעילי המפלגה המסורים חילקו לעוברים ולשבים כרוז שהזהיר מפני "ממשלת הימין הקיצוני בראשות נתניהו" ש"משלבת רמיסה של זכויות עובדים עם הכנות למלחמות נוספות נגד אירן, ונגד סוריה ולבנון".

צעירי תנועת הנוער הטרוצקיסטית "מאבק סוציאליסטי" ניסו את כוחם בשיווק ישיר של עיתון התנועה, "המאבק" והרצו ארוכות על המהפכה הממשמשת ובאה ואודות חשיבות הארגון המהפכני. פה ושם הניפו אנרכיסטים דגלים שחורים. חברי הנוער הקומוניסטי – לבושי חולצות לבנות צחורות ועניבות אדומות, כמו בימים ההם – הגישו לכל דורש פירוט של זכויות הנוער העובד על גבי דף כרומו בוהק המעוטר בפטיש ובמגל בעיצוב סובייטי מרהיב בהוצאת המפלגה. דב חנין, לבוש בחולצה סגולה כהה, התהלך בין המפגינים כחתן ביום שמחתו. חלק ניכר מההצלחה של ההפגנה הזו נזקף לזכותו.

ההפגנה התרכזה על חולות ומדשאות 'גן מאיר', בקרבת דיזנגוף סנטר. גל אוחובסקי הסתובב בקהל וניסה אולי למצוא כוכבים קומוניסטיים נולדים. בזה אחר זה הועלו דוברים וזמרים. בין סוציאליזם לאבטלה, זכויות מובטלות ואפליית ערבים, רקדו הרדיקלים הצעירים לצלילי הופעות של אמנים. אילן גילאון הבטיח בקול ניחר מעל הבמה לסכל את רפורמת הקרקעות של נתניהו, וקרא "לסטלנים ולערסים ולחנונים וליהודים ולערבים" להתאחד. עלינו לעבור מעם למעמד, הדגיש. ניצן הורוביץ ניסה לגנוב את ההופעה אך לא יכול היה לכריזמה של חברו לסיעה. החום התל-אביבי ירד ואט-אט התפזרו המפגינים. נעם רותם, לשעבר סולן להקת 'קרח 9', נתן הופעה. "שיהיה המשך מאבק נעים", פלט לפני שירד מהבמה. במפגינים הנותרים נרשמה עצבנות קלה. להתראות בשנה הבאה, אמרו. אף אחד לא חושש שרעיונות המפלגה יתגשמו ותמר גוז'נסקי תחליף את שמעון פרס בבית הנשיא. בינתיים.

שאלת המקף

אפשר לנקוט בציניות כלפי מפגיני האחד במאי. אולם מן הנמנע להתעלם מהם. אי אפשר להכחיש עובדה אחת פשוטה: שום מפלגה מלבד חד"ש איננה יכולה להוציא היום רבבות מתומכיה לרחובות. אם לפני עשר שנים צעדו בקושי מאה איש בהפגנות האחד במאי שארגנה המפלגה בתל-אביב, היום היא מצליחה להוציא לרחובות כמות אדירה של תומכים ופעילים. הרעיונות הם אולי הדלק להוצאת האנשים האלה לרחובות, אולם הארגון הוא המכונית שעולה במעלה ההר. במקביל להפגנה בתל-אביב, ארגנו הקומוניסטים הפגנות גדולות גם בחיפה ובירושלים. לא ציפי לבני ולא בנימין נתניהו אינם יכולים לארגן שלוש הפגנות ביום אחד.

ההפגנות האלה אינן מבטאות תמיכה ברעיונות קומוניסטיים בהכרח. הן מבטאות את אי-שביעות הרצון העמוקה של צעירים רבים מהמצב הכלכלי והחברתי. את אי-הנחת העמוקה הזאת מנצלים הסטליניסטים החדשים. הביקורת על הממשלה מתועלת לאיבה כלפי הציונות. הפערים החברתיים מתורגמים לרצון להשלכת התינוק עם המים. קריסתו המוחלטת של השמאל הציוני מעבירה את מבקרי הכלכלה הישראלית לזרועות הקומוניזם המקומי. בהיעדר חלופה ממשית, פונים מתנגדי הממשלה ו"הסדר הקיים" למפלגה היחידה שמחבקת אותם בחום. זה לא שמפלגת העבודה או מרצ אינן רוצות. הן פשוט כבר לא יכולות לחבקם מרוב עייפות ותשישות, שתי תכונות שאינן מאפיינות קומוניסט.

מרצ מבקשת שייתנו לה לגווע בשקט. מפלגת העבודה כבר בתהליכי התרסקות מתקדמים. כל המחנה הזה לא מקבל בסקרים יותר מ-15 מנדטים, במקרה הטוב. אף אחד ממתנגדי נתניהו משמאל לא יטרח להצביע שוב לקדימה. גם ציפי לבני אינה בונה עליהם. מי שמחזרת נמרצות אחרי יאיר לפיד איננה יכולה למשוך את מטפלות המשפחתונים המתארגנות במסגרת ארגון 'כוח לעובדים', וספק אם היא בכלל רוצה. לכן חד"ש היא הכתובת.

ניתן אולי להשלים עם המגמה הזאת ולחשוב שבעצם זה לא כל כך רע שתהיה בישראל מפלגת שמאל אחת גדולה שבמרכזה הקומוניסטים. אולם מפלגה שהמנהיג שלה נוסע לבקר את הדיקטאטור הלובי הקורא להחרבת ישראל באמצעות הקמת מדינה אחת, איננה יכולה להיות חלופה ראויה. השאלה איננה המקף שבין ציונות לסוציאליזם ואם הוא אפשרי. השאלה היא אם ניתן לקבל את התפיסה הקומוניסטית בדבר מקף בין סוציאליזם ותמיכה בלתי-מותנית בערבים.

"אנחנו צריכים מפלגת שמאל חדשה", אמרה לי חברה בכירה במרצ. היא מבינה היטב את משמעות יחסי הכוחות שבין קהל תומכי חד"ש ובין שרידי תומכי מפלגתה. אולם אם מרצ רוצה באמת בתחייתה, עליה לחשוב מחדש על התנהלותה ומדיניותה, קצת פחות על הקמת עוד ועוד מסגרות פוליטיות שרק מכרסמות בכוחה. עליה להתנער סוף כל סוף משעבוד כל הונה ומרצה לטובת הפלשתינאים. להתקרב לעובדות הסוציאליות ופחות להרצות מעל כל במה את בשורת המדינה הפלשתינית. רוב הציבור הישראלי לא הגיע להפגנת האחד במאי. אולם הגיעו אליה צעירים שאכפת להם. אם השמאל הציוני רוצה בחיים, עליו לחשוב מחדש על התנהלותו ולספק להם – ובעיקר לכל מי שלא היה שם אך מזדהה עם התכנים – את מה שמספקים הקומוניסטים: כתובת.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “אלנבי פינת סטלין: היום שבו נצבעה תל אביב באדום

  1. חבל שלא אמרת שלום. אף פעם לא נפגשנו.
    היה באמת מרגש כמו שאתה מתאר לראות את הצעירים שלא מוכנים שידפקו אותם יותר ורוצים כאן מדינה יותר סוציאל-דמוקרטית, עם פחות שליטה של משפחות ההון. לפני כמה שנים האירועים האלה היו באמת עניין דוגמטי, אבל היום מדובר בסתם צעירים שרוצים עתיד סביר, ומבינים שאי אפשר לשרוד עם שכר מינימום וללא פנסיה.

    • אהלן צ'יקי,

      האמת שלא ראיתי אותך שם, אולי כי באמת היו מלא אנשים. אני מביך, ותומך, ברעיונות כמו שכר מינימום ופנסיה חובה; אבל אני חושב שבאותה מידה אסור לוותר על המאבק על דמותה של המדינה הזו כמדינת ישראל. תהיה סוציאליסט, תהיה אנרכיסט, תהיה קומוניסט, תהיה ליברטר – אבל תהיה ציוני. וזה מה שהקומוניסטים לא מוכנים לעשות. הם נגד הציונות, הם סוגדים ללאומנות הערבית, המנהיג שלהם קופץ לקדאפי להלל אותו. אני לא חושב שכולם צריכים לקבל את הרעיונות שלי, ואני חושב שזה נפלא שיש מגוון עמדות, אבל אני חושב שהמאבק הוא על דמות המדינה. ואי אפשר להיאבק על דמותה "מבחוץ" כמו שהקומוניסטים מבקשים לעשות.

      • שמח שלפחות מסכימים על חלק. כי מעניין שיש השקה כמעט מלאה בין "פטריוטים" ובין שונאי-עמם, כלומר הם בעד המדינה, אבל לא אכפת להם שיחיו ממשכורות רעב.
        ציוני או לא ציוני, בסך הכול חנין במאבקים החברתיים והירוקים שלו הועיל למדינה ולתושביה הרבה יותר מאנשים ששמים את הערצת הציונות על דגלם, ועושים זאת גם כדי להרוויח מהצד על הולילנדים כשלא אכפת להם מכלום.

        במהלך הבחירות לעיריית תל אביב חנין הכריז שהוא אוהב את מולדתו. ההבדל הוא בכך שהוא מתנגד למדיניות הכיבוש ולמדיניות מלחמת היש ברירה, כפי שהיו שתי המלחמות של ימי אולמרט, ואני לפחות לא חושב שהיתה מרכז הציונות בהגדרתה הראשונית.
        אני יכול גם להגיד שאהוד ברק אנטי-ציוני, כי הרצל התנגד לשיתוף אנשי צבא בהנהגה. ציונות משמעה שהיהודים עוברים מאירופה ליישות מחוץ לאירופה ומנסים להקים שם חברת מופת. האם סרבי שהתנגד למילושביץ' הוא אנטי-סרבי? כל עוד אין קריאה של אנשים שהיהודים יחזרו מפה לאירופה או ישארו שם, כולם ציונים על גווניהם.
        האם אתה מתכוון ברצינות לכך שחנין פועל "מבחוץ"? הוא ועוד חברי כנסת ממפלגות הימין והשמאל פועלים מבפנים, הם מסתובבים כל הזמן בארץ. חנין מתערב ועושה, כמובן שעל חלק מהדברים יש לי ביקורת.
        פרס וכל ההנהגה הישראלית נפגשו עשרות פעמים עם הנהגת האפרטהייד ועם דיקטטורים רצחניים כמו מובוטו, כך שזה הכול אינטרסים ובריתות. פוליטיקה. אני יכול להפנות אותך גם לנאום האמיץ והביקורתי של טיבי מול קדאפי, שבו דיבר על השתלבות מדעית והשכלתית. אבל בעיקרון, זה עניין טבעי ואישי. כמו שהישראלים מתרפקים על מיקרונזיה כשאין להם חברים, גם הח"כים הערבים רוצים לכייף קצת.

        טוב, שיהיה חג שמח

  2. לפי כל זה אחד במאי הוא חג יהודי שהומצא על ידי ציונים וכל מי שמשתתף בו חייב לחזור מילה במילה על התעמולה הציונית ולראות בכל ערבי אויב.
    1 במאי אינו סימטרי הוא שייך לנרדפים ולא לרודפים, לנרמסים ולא לרומסים, לנאבקים על הלחם ולא למקשטים את העוגות.ובמשוואה הזאת הוא מחייב תמיכה בעם הפלסטיני, שמצבו הקולקטיבי בבית המשותף הזה אינו שונה ממצבו של עובד שלא קיבל שכר מינימום, למשל.
    אחד במאי נועד לעוזרת הבית ולבעיותיה, לא לבעל הבית המתלונן שהיא לא מנקה מספיק טוב ולא משפשפת בפינות.
    אל תהיה סוציאליסט, אל תהיה אנרכיסט, אל תהיה סוציאליסט, אבל תילחם בציונות ובשאר הבעלים המכים באשר הם.

  3. מדהים אותי כמה מה שאתה מתאר שונה ממה שראיתי בירושלים,

    כאן הצעדה לא הייתה באותו סדר גודל (לא היינו ממלאים את כיכר רבין בשום צורה, אולי את כיכר ספרא, אולי כמה מאות באופטימי) אבל גם ההרכב היה שונא לגמרי

    חצי מהצעדה הייתה הנוער העובד להלומד לדורותיו בצבא כחול דומיננטי. החצי הנותר היה חלוקה פחות או יותר שווה של מר"צ, צעירי העבודה (שדי דומיננטים בירושלים תאמין או לא), חד"ש ואנרכיסטים.

  4. עלייתה של רק"ח בציבור היהודי היא דווקא בשורה טובה. ההיסטוריה הוכיחה שלא יכול להתקיים פלג משמעותי יהודי בצד פלג משמעותי ערבי במפלגה הקומוניסטית (כפי שמוכיחים הפילוגים של 43 ו-65) אם חד"ש באמת תצליח לצבור אוהדים בכמות משמעותית בסופו של דבר זה רק יוביל לעוד פילוג. ועל הדבר כמובן זה יגרום לריסוק מרצ והעבודה.

  5. לא יודע מה היה בתל-אביב, אבל ההפגנה בירושלים הייתה כאמור שונה לחלוטין. נוכחות גבוהה של השמו"צ ושל המפלגות הציוניות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s