געגועים לסיפולוקס – ביקורת הסרט "פעם הייתי"

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

סרטי נוסטלגיה, בכל התרבויות וכמעט בכל הזמנים, הם יצירות שראוי לחשוד בהן. מאחורי הנוסטלגיה חבויה לעתים אי-נחת גדולה מן ההווה ואמירה פוליטית ביקורתית. פוליטיקה היא, כמובן, דבר שראוי לעסוק בו, אולם כשהנוסטלגי מוצג לעתים כחף מן הפוליטי, קשה שלא לתהות מה הם המניעים של הבמאי או התסריטאי. אחד מסרטי הנוסטלגיה הידועים שיצאו לאקרנים בעשור האחרון היה "להתראות, לנין!". הסרט היה אמנם ביקורתי כלפי עברה של גרמניה המזרחית, גרמניה של השטאזי, אריך הוניקר והצנזורה החובקת-כל, אך יותר מביקורתי, היה מלטף ואוהב ביחס לתקופה שבה המלפפון החמוץ היה חמוץ באמת. אולם היסטוריה איננה מלפפון חמוץ.

סרטו החדש של אבי נשר, "פעם הייתי", הוא סרט נוסטלגי אמיתי. כל מי שגדל בחיפה (כמו כותב שורות אלה) יודע לזהות את המרכיבים של הנוסטלגיה הזו, עם קולנוע 'ארמון' והחנויות הנוצצות בימי הזוהר של הדר הכרמל והעיר התחתית על מבריחיה ודריה והשקט המופלא ששורר עד היום בעיר הכרמל כשהשעון מתכוון על תשע בערב והמיטות כבר מוצעות ומוכנות לשינה. אולם הסרט של אבי נשר הוא יצירה קולנועית טובה למדי שבבסיסה אי-הנחת הגדול ששורר היום בחלקים גדולים של האליטה הישראלית; עיקרה נובע מהיות האליטה הזו רחוקה עד מאוד ממושכות השלטון. אין משמעות הדברים שהיא חסרת השפעה. אולם המרחק מהשלטון ותחושת התסכול העמוקה הנטועה באי-ההשפעה יוצרים אי-נחת ותסכול עמוק.

כשאריק פגש את יענקל'ה ברייד

מלחמת לבנון השנייה, שבה נורו טילים על חיפה, היא הרקע הפותח את הסרט. אריק בורשטיין ואביו (אייל שכטר ודב נבון) נתקלים בדמותו של השדכן, יענק'לה ברייד (שאותו מגלם אדיר מילר). ברייד נפטר וציווה כי רכושו יועבר לאריק. השניים נפגשים אצל עורך דין פולני זקן שאותו מגלם יענקל'ה בודו. עלילת הסרט חוזרת אחורה, לתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, פריחת תרבות-הנגד האמריקנית וההמולה הגדולה סביב הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה (אותם אירועים מאוזכרים על ידי מוכר העיתונים הקורא בקול את כותרתו היומית של "ידיעות אחרונות"). אריק הצעיר (תובל שפיר) פוגש את ברייד כשזה מציע את מרכולתו ברחוב כשדכן. ברייד, חברו מילדות של אביו ממזרח אירופה, מציע עבודה לאריק: מעקב אחר משודכים פוטנציאליים בתמורה לחמש לירות לשעה.

ברייד מנהל את עסקי השידוכים במשרדו בעיר התחתית, אך עד מהרה מתגלה כי השידוכים אינם מקור פרנסתו. הוא מאוהב בקלרה (מיה דגן), ניצולת שואה רומנייה, זהובת שיער עם שפתיים אדמוניות. קלרה מלמדת ריקודים סלוניים ומייעצת ללקוחותיו של ברייד. למעשה, בדירתה מתקיימים משחקי קלפים אסורים. האוכלוסייה של אותה תקופה מגוונת: זונות וערבים משופמים, שבעה גמדים קורבנות מנגלה המנהלים סינמה עממי שמקרין סרטים הודיים (הסינמה העממי היחיד שנותר, למיטב ידיעתי, בחיפה מצוי בשכונת נווה שאנן, מרחק דקות אחדות מבית הוריי), מבריחי סחורות, אנשי "השוק השחור" ועוד.

העלילה מקבלת תפנית כאשר מגיעים ארצה אל השכנים העיראקיים הדוד נאג'י (אלי יצפאן) ומשפחתו. נאג'י ירד לארצות הברית לאחר שניהל מסעדת סטייקים באשדוד והצליח לעשות כסף רב בארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. בתו, תמרה (נטע פורת), צעירה יפהפייה ופרובוקטיבית המושפעת מרוח התקופה, מעוררת סערה במשפחה – וגם בלבו של אריק, כאשר השניים מנהלים ביניהם יחסי אהבה-שנאה. דמותה, דמות הנערה שורפת החזיות המכורה למוסיקה האמריקנית העדכנית, מנוגדת לזו של אריק חובב ספרות הבלשים, ילד טוב חיפה. אחת מדמויות המפתח בעלילה היא זו של מאיר (דרור קרן), ספרן קומוניסט חסר ביטחון ומנומס, שאהבתו האובססיבית לקלרה מביאה את העלילה לסיומה החצי-טראגי.

נוסטלגיה ללא אשמה

בסרטו של נשר אין כל זכר לאוכלוסיות אחרות בחיפה. ערביי העיר אינם נוכחים בעלילה, למעט דמויות ערביות הלבושות לבוש מסורתי. נשר כמעט ואינו משקיע בשחקני המשנה בעלילה והניצבים משחקים כניצבים כאשר נוכחותם ככאלה מורגשת; הן דמויות שטוחות לחלוטין. גם המזרחים אינם נוכחים בעלילה. המשפחה העיראקית מעוצבת כסטריאוטיפ פרימיטיבי ונבער שמתאפיין בעיקר במבטא גלוי ובמנהגים מסורתיים, בצד שאיפה מתמדת להתנהגות העונה על קריטריונים סטריאוטיפיים "מזרחיים" קלאסיים של צניעות, התמקדות באוכל ועממיות נבערת.

הדמויות המעניינות ביותר – ברייד, קלרה, אריק ואביו – מייצגות זעיר-בורגנות, חצי-מרוששת חצי-מבוססת, ששרדה את השואה ומנסה להתאקלם בארץ שכל טראומת השואה זרה לה לחלוטין. העיר התחתית, במובן זה, היא אקס-טריטוריה שבה מתרחשים הדברים המסתוריים והמעניינים, אך גם מעוררי הרחמים. הצבר הנחשף לסיפור החצי-כמוס חצי-גלוי של השואה איננו מעוצב באמת לנוכח האמת הנסתרת מעט. במובן הזה, השואה כרקע לאפיון הדמויות איננה ממלאת תפקיד מרכזי בעלילה, מלבד העימות המשני בעלילה שמביא לסופה המר.

הנוסטלגיה לחיפה של פעם היא הציר האמיתי שסביבו נסבה העלילה. אין בה רגש אשמה מיוחד או ביקורתיות חריפה, בבחינת "זה מה שהיה וצריך לספר גם את הדברים הפחות נעימים". הגלות ומוראותיה מעוצבות כרקע לדמויות אולם הטיפול בה ובטראומת השואה איננו במרכז עלילת הסרט.

בריאיון שערכה מירב יודילביץ' עם אבי נשר באתר ynet, אמר נשר כי "יש בי געגוע לעולם קצת פחות גוי וקצת יותר מהורהר. אני לא אדם נוסטלגי וזה לא שאני חושב שפעם היה בהכרח טוב יותר, אבל פעם הייתה תחושה של זהות יותר מגובשת, פעם ידענו לפחות מי אנחנו חושבים שאנחנו. היום אנחנו תוהים. פעם היינו פחות כוחניים ויותר רכים. פעם היינו יותר סובלניים כלפי האחר. פעם היינו".

אולם גם בעלילת הסרט של נשר ניכר שהניסיון לטעון לעבר טוב יותר, של זהות מגובשת, של אנשים שידעו מי הם ומי חשבו, לעומת ההווה המובך, נראה כמאמץ עקר לעצב מחדש את העבר באמצעות דוקטרינת אי-הנחת מן הקיים. הוריה של אמי, פליטי שואה שהגיעו לארץ ממניעים בלתי-ציוניים בעליל, מעולם לא הצליחו להזדהות עם ההוויה הישראלית. סבתי חיה את מוראות השואה עד שירדה עליה חשרת האלצהיימר. סבי הסתגל לחום הארצישראלי, הפיסי והחברתי, אולם כשהחל להתערות בקרב העולים החדשים מחבר העמים, החלה העברית שבפיו להשתבש ולהישכח נוכח הרוסית ששבה למלא את מקומה כשפה האמיתית, כמאמע לושען.

געגועים לא-תמימים לסיפולוקס

באותו ריאיון, אומר נשר כי "אני מאוד מתגעגע לאבא שלי אבל אני לא משלה את עצמי שישראל של פעם הייתה מקום טוב יותר. יש טוב ורע בכל תקופה. מה שאיבדנו זה את החוכמה, המתינות, הזהירות. אנחנו עדיין משחקים כדורגל שכונתי אלים וחושבים שכך נפתור את כל הבעיות שלנו. זו טעות. היעדר הלוי אשכולים מהנוף התרבותי שלנו, זו בעיה אמיתית. אני מצר על האובדן הזה של התבונה היהודית שלימדו אותי לבוז לה".

הניסיון לאחוז במקל בשני קצותיו, קרי: לטעון כי מחד-גיסא פעם לא היה טוב יותר אולם מאידך-גיסא איבדנו חוכמה, מתינות וזהירות כלשהן, הוא אולי הציר המרכזי בסרטו של נשר. אולי פעם שיחקנו כדורגל באלימות וטעינו כשהבנו את ניצולי השואה רק דרך הסמי-פורנוגרפיה הפופולארית של ק' צטניק, אבל לפחות הסודה הייתה סודה ובבית קראו "דבר" ו"למרחב". פעם, אומר לנו נשר, אולי לא היה כל כך שונה, אבל המנגינה הישנה ההיא של "יונה פעמונה" – הו, המנגינה הנושנה ההיא – נתנה טעם לחיים וגם תקווה שאפילו אם יש רע, ישנו הרבה טוב. ואגב, את הכול הרס, איך לא, הכיבוש.

הנוסטלגיה הזו מוכרת להרבה צברים כמוני, וגם ללא מעט חיפנים שבאותם ימים אהבו את קית' ריצ'ארדס, ראו מערבונים מוצלחים בסינמה ופנטזו על אמריקה של אלביס פרסלי כשהרב גורן עלה להר הבית עם סופר תורה ביד. ימים שבהם קנו חצי כיכר לחם במכולת, אכלו לבן באושר והגו את השם "חיפה" עם פתח ולא עם צירה. אולם הנוסטלגיה הזו זרה לאנשים רבים, רבים מדי, שעבורם ישראל הייתה מקלט ולא מולדת, שמבחינתם העברית הייתה כפייה ולא תרבות שורשית, שבשבילם הפנקס האדום של ההסתדרות לא סימל תום ונאיביות אלא אחדות כפויה של אליטה שיודעת מה נכון ומה לא.

מותר להתגעגע עם אבי נשר, אפשר אפילו להתרגש כשרואים סיפולוקס וכסאות פשוטים של 'הסוכנות'. אולם כאשר מחליט נשר לצלם סצנות ב'טיילת לואי' החיפנית, המצאה של שנות התשעים, וכשמיה דגן הוגה "חיפה" עם צירה (ולא כמו חיפאית אמיתית, עם פתח), שב ועולה החשש שהנוסטלגיה הזו היא, אפעס, מעט מעושה, ויש בה לא מעט מתרבות של אי-נחת והטלת דופי שמבקשת לצייר את החברה הישראלית כהד קלוש לטוב שבאמת היה, כששרנו "יונה פעמונה" ולא שמנו לב לצעקות של צעיר אחד, דוד בן-הרוש, אשר הפריעו את השקט אשר לו אנו כל כך מתגעגעים כעת.