קולטורה, תיק-תקשורת

הלב בצד שמאל, הנפש בפראג – עם מות יהודה להב

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם בגרסה מקוצרת בעיתון "מקור ראשון", 7.7.2010

כאשר נודע לי הבוקר דבר מותו של יהודה להב, חשתי צביטה בלב. ביני ובין להב אין ולו דבר אחד במשותף: הוא ניצול שואה שכל משפחתו נרצחה על ידי הנאצים, ואילו אני דור שלישי לניצולי שואה, צבר יליד הארץ. הוא נשם עד יומו האחרונה את הריחות המשכרים של פראג, בודפשט וברטיסלאבה, וכותב שורות אלה נע על הציר שבין שכונת נווה שאנן הוותיקה שבחיפה לבין הבתים הישנים של רמת גן.

אולם להב ואני היינו חברים באותה מפלגה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בעצם, לא בדיוק באותה מפלגה: להב היה עיתונאי "קול העם" וחבר במק"י האחרת, זו שאך בקושי שרדה את הפילוג הכואב של יוני 65', שבו קבוצת חברים גדולה – מיעוטם יהודים, רובם ערבי – נטשה את המפלגה וייסדה את רק"ח בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי. להב היה נאמן למנהיג מק"י הבלתי-מעורער, הדוקטור משה סנה, אשר נפטר בטרם עת ב-1972 ועמו מתה גם מק"י. אני הייתי פעיל ברק"ח וחבר בוועד המרכזי של בנק"י, תנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. שנינו חזרנו לחיק הציונות. אולם להב נותר איש שמאל נאמן שאולי ויתר על עולם המהפכה אך סירב להתנער מסט הערכים השמאלי שמאפיין קומוניסטים לשעבר.

ביום שני האחרון הלך לעולמו. להב, בן 80 במותו, כתב בין השאר בעיתונים "קול העם", "על המשמר", ו"דבר" ונחשב למומחה בעל שם למזרח אירופה. ככתב "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" במזרח אירופה, סיקר את נפילת הגוש המזרחי. הוא סיקר את נפילת הקומוניזם לא רק כעיתונאי אלא גם כמי שכאב אישית את המאורעות: הסרת פסלי לנין, הורדת הדגל האדום, הפיצולים הלאומניים, הרעב ברחובות, עליית קרנה של הקסנופוביה, התפרקותן של המפלגות הקומוניסטיות. כשנפגשתי לפני למעלה מעשור עם מאיר וילנר – מנהיגה הנצחי של המפלגה הקומוניסטית ואחרון חותמי מגילת העצמאות שנותר בחיים בשעתו – במועדון מק"י ליד רחוב אלנבי בתל-אביב, הוא היה בטוח למרות הכול שהקומוניזם יחזור בקרוב. הרי לא יכול להיות אחרת. תקווה דומה נותרה אולי כמוסה גם בלבו של יהודה להב.יהודה להב. צילום: אתר "הארץ"

"יהודה ביצע פעולה חתרנית"

להב נולד בשנת 1930 בצ'כוסלובקיה ואת שנות המלחמה בילה בבית סבו וסבתו בבודפשט. לאחר מות סבו והתאבדות דודתו, עזב את ביתו והחל לצעוד מזרחה על מנת לפגוש בצבא האדום המשחרר. כאשר שב לפראג והוא כבר חייל בצבא הסובייטי, גילה כי הוריו נספו בשואה. עם עלייתו ארצה, היה ממייסדי קיבוץ להבות חביבה ושינה את שם משפחתו בהתאמה מויסלוביץ' ללהב. להבות חביבה נמנה על קיבוצי 'השומר הצעיר' וכמו כל קיבוץ נאלץ להתמודד עם הבחירה הקשה בין קומוניזם לציונות, משפטי הראווה במוסקווה, הטיהורים הגדולים, משפטי פראג ועוד.

בראיון עמו שפורסם במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון", סיפר להב לעיתונאי צור ארליך כי "הייתי נער בבודפשט כשהיא שוחררה בידי הסובייטים בדצמבר 44', והפכתי למתרגם בשורות 'הצבא האדום'. השנים הראשונות בצ'כוסלובקיה המשוחררת היו בסימן מאבק בין אנשי המשטר הקודם, שפעלו עתה במפלגות אחרות – לבין קומוניסטים ובני בריתם, אלו ששחררו את המדינה והגנו על היהודים. באופן טבעי היינו בצד הזה של המתרס. בצ'כיה הצטרפתי לשומר הצעיר, ועליתי לארץ. בתקופה של משפטי פראג התווכחנו בינינו. הזיכרונות מהיחסים הטובים עם הקומוניסטים ומהסיוע הצ'כי לישראל היו טריים. כל התנועה הייתה במבוכה ובוויכוח, ואצלנו, יוצאי צ'כיה, שאהדנו את הממשלה שם, זה היה אינטנסיבי יותר".

להב נמנה עם חוג אוהדיו של הד"ר משה סנה, מראשי 'ההגנה' ומפ"ם. בעקבות הפילוג במפ"ם על רקע משפטי פראג והקרע עם תומכי סנה, הצטרף להב למפלגתו של סנה שהתמזגה כעבור זמן קצר במסגרת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). המפלגה שהקים סנה, 'מפלגת השמאל הסוציאליסטי', כללה את מיטב הלוחמים ששמרו אמונים לדוקטור הפולני המשופם, בהם רב החובל ולוחם הפלמ"ח והפלי"ם, נמרוד אשל. היו שם גם סלבריטאים ידועים יותר כמו איש תיאטרון הבימה לשעבר והאמרגן יעקב אגמון, הזמר המנוח בני אמדורסקי והאמן דני קרוון. כאשר נאסר שליח מפ"ם בצ'כוסלובקיה, מרדכי אורן, בעוון פעילות ציונית, החריף הקרע בקיבוצים בין הרוב ובין "הסנאיסטים", נאמניו של הדוקטור סנה.

בריאיון שנתן לארליך, סיפר להב: "יום אחד, בדצמבר 52', באה (לקיבוץ, ד"מ) הטרויקה שניהלה את מסע הטיהורים, בראשות יצחק פטיש. קראו לי ואמרו, 'אתה עושה פה מחתרת מק"יסטית. אשתך הייתה באסיפה של מק"י'. אמרתי שאשתי זה לא אני, ושגם היא באה לשם רק כדי לשמוע. אמרו, 'אז שהיא תגלה מי היה שם'. עניתי שלא כך חינכו אותי. כך גם ענתה אשתי. כינסו מיד את אסיפת הקיבוץ, ויצחק פטיש אמר, 'יהודה ביצע פעולה חתרנית, אבל הוא עשה את זה בסודיות כזו שלא יכולנו לגלות מהי החתרנות'. כך שזו לא הייתה מחתרת. היה ויכוח פוליטי".

לדברי להב, "כשסילקו אותי אמרתי לעצמי, אם כבר סילקו אותי על זה שאני חשוד בקומוניזם, לפחות אודיע להם. והלכתי למרכז המפלגה וסיפרתי מה קרה. נוצרו הקשרים ובמרוצת הזמן התהדקו. הייתי לקומוניסט בעל הכרה. אבל לא בזמן ההוצאה מהקיבוץ. אחרים הלכו עם סנה. חלק, בעיקר חברים שהוצאו מקיבוץ זיקים, ייסדו סמוך לזיקים את קיבוץ זיקי-פלדה; 'פלדה' על שם סטלין. היום אין שם שום דבר. אחרים הצטרפו לקיבוץ יד-חנה (של הקיבוץ המאוחד), שבו המתנגדים להוצאת חברים היו רוב, והקיבוץ הפך לקיבוץ קומוניסטי. כעבור שנים עברה ההיסטריה הזו, ויצחק פטיש חש שעשו לנו עוול וגם רמז על כך כשנתן לי את ספר שיריו עם הקדשה אישית".

מומחה למזרח אירופה

עד סגירת "קול העם" ב-1972, שימש להב כתב העיתון. הוא החל להתאכזב מהקומוניזם בעקבות תמיכת ברית המועצות בערבים במלחמת ששת הימים והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה שביקשה להשתחרר מעול הרודנות הסטליניסטית. בתל-אביב שר אריק איינשטיין את השיר שחלם על פראג ומק"י הציונית ארגנה עצרת עממית לתמיכה בשאיפתה של צ'כוסלובקיה להשתחרר מלפיתת הברזל הסובייטית. כאמור, בפילוג הגדול במפלגה נותר נאמן למשה סנה. אולם בישראל, קומוניזם ציוני ביטא סינתזה ביזארית מדי מכדי שתאריך ימים. בבחירות 1973, התמזגה מק"י עם תנועת 'תכלת אדום' בראשות ד"ר מאיר פעיל וח"כ לשעבר רן גדול וייסדה את מפלגת 'מוקד' הקטנטנה, שאף היא לא האריכה ימים וסופה שנבלעה בתנועת של"י בראשות לובה אליאב, אורי אבנרי ומאיר פעיל, שהצליחה לשרוד מערכת בחירות אחת בלבד.

להב כתב דוקטורט על מזרח אירופה ונחשב למומחה בעל שם בתהליכים שהתרחשו בה גם שנים רבות לאחר שנפל מסך הברזל. במקביל לכתיבתו בעברית, נהג לפרסם מאמרים על ישראל בעיתונות הצ'כית, הסלובקית וההונגרית. הוא אף זכה בפרס 'עט הזהב' ההונגרי היוקרתי על כתיבתו. להב תרגם ספרות צ'כית ופרסם אוטוביוגרפיה בשם "חיים מצולקים".

ח"כ לשעבר יאיר צבן, בעבר שר הקליטה ויו"ר מפ"ם, הכיר את להב במהלך פעילותם המשותפת במק"י. "הכרנו כשהיינו חברי מפלגה. יהודה היה ידוע כבעל עט יוצא מן הכלל, מדויק מאוד, שכתב בשבע שפות. הוא היה כישרון לא-מצוי. כשחושבים על הילדות הנוראה שעבר, איך בגיל 12 נשאר ילד בודד, הוא תופעה מיוחדת במינה. בשעה ש'קול העם' הפך מיומון לשבועון, כיהנו יחד במערכת והיה טוב לעבוד איתו; הוא היה אדם שמילה שלו הייתה מילה, איש שתוכו כברו".

צבן מספר כי "אחד הספרים החשובים שכתב היה על מעורבות ברית המועצות בפילוג במק"י". ואכן, ייחודיותו של להב הייתה הן בהבנת הקומוניזם ונפתוליו אולם לא פחות מכך בהתעקשותו על עמדה ציונית בעלת גוון שמאלי וסירוב לנטוש שוב את הציונות. להב היה נאמן לחרטה הפומבית שהביע משה סנה על שלילתו את הציונות בצוואה שכתב ב-1972 טרם מותו. "הדבר היחיד שהנני מצטער עליו", כתב סנה, "הוא כי הרחקתי לכת עד כדי שלילה טוטאלית של הציונות – דבר שאין לו צידוק, לא עיוני ולא מעשי, משום זווית ראייה רצינית שהיא". התחרט ונפטר לעולמו.

מחיר יקר

בספרה "שלום לך, קומוניזם", כותבת נסיה שפרן על עזיבתה את המפלגה הקומוניסטית הישראלית: "…המחיר ששילמתי היה יקר. למדתי לראשונה להכיר את משמעותה של הבדידות, קוסמית ואנושית, אותו סוג של בדידות שקומוניסטים אינם מכירים מעולם. הצלחתי ליצור כמה השתייכויות אחרות בחיי, אך מעורבות עזה וכובשת כל כך כמו זו שחשתי כלפי התנועה הקומוניסטית, לא הצלחתי למצוא עוד". "איבדתי", מוסיפה שפרן, "את הזהות היחידה שהייתה לי אי-פעם בחיי, אך זהות אחרת, טוטאלית וכובשת כל כך, לא נמצאה לי בשנים שלאחר מכן".

המחיר שמשלמים עוזבי המפלגה הקומוניסטית הוא יקר. הוא איננו פחות מן המחיר של אנשים החוזרים בשאלה, שנוטשים את בית הרב ואת בית הכנסת ויוצאים לעולם שכולו שאלות עם מעט מאוד, אם בכלל, תשובות. האם הצליח למצוא יהודה להב את התשובות בשנים שאחרי עזיבתו את המפלגה הקומוניסטית? האם ניתן למי שעוזב את מכורתו למצוא תשובה, ולו אחת ויחידה?

עד יום מותו המשיך יהודה להב לתמוך ברעיונות הגדולים של השמאל הישראלי, גם אם הועם זוהרם וגם אם פקע תוקפם. לאחר הבחירות האחרונות, נמנה על אלה שביקשו מיו"ר מרצ, חיים אורון (ג'ומס) שלא להתפטר מכהונתו.

במידה רבה המשיך להיות אותו ילד בן 12 שמשפחתו נקרעה ממנו. בכתיבתו לא פסק לעסוק בשואה. בכתבה שפרסם ב"הארץ" לפני ארבע שנים, כתב להב בהתלהבות כי "לעתים הצדק ההיסטורי מתמהמה. לעתים צריך להמתין 62 שנים כדי שמעשה טוב יזכה להכרה הראויה לו. בחודש שעבר, ההיסטוריה והצדק נקלעו בדיוק לאותו המקום, בדיוק באותה השעה". להב כתב בהתלהבות על "טקס חגיגי שהתקיים לפני בניין הקתדרלה בבודפשט, שבו הכריזה הכנסייה הקתולית על הנזירה שרה שאלקאהאזי, שהצילה יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, כ'מבורכת', שלב ביניים לפני הפיכתה לקדושה". "זה היה הטקס הראשון מסוגו שנערך בהונגריה מאז 1083", הוסיף, "שכן טקסי ההכרזה למבורכים וקדושים נערכו במאות השנים האחרונות רק בקריית הוותיקן".

השילוב הזה בין יהדות, ציונות ועמדות סוציאליסטיות, שילוב שאיפיין אנשים רבים כל כך בדורו של להב, נדמה כי חלף עבר לו מן העולם ולא הותיר אחריו אלא זיכרונות וכאבים אישיים על עולם שיכול היה להיות טוב יותר – והכזיב.

קרדיט תמונה: אתר הארץ און ליין

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הלב בצד שמאל, הנפש בפראג – עם מות יהודה להב

  1. מחפש דמויות הזדהות?
    מאמר עליו אצלך ממחיש את ההבדל בין אבדה גדולה לאנחת רווחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s