האדומה האחרונה – עם מותה של רות לוביץ'

דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", 6.8.2010

בתשעה במאי ראיתי אותה. לפני שלוש עשרה שנה עלינו לירושלים, ותיקי המפלגה הקומוניסטית הישראלית וקומץ חברי תנועת הנוער של המפלגה, בנק"י (שכותב שורות אלה היה אז חבר בהנהגתה), אל הרי ירושלים. אל יער הצבא האדום. בשנות החמישים והשישים, התכנסו ביער פעילי מפ"ם ומק"י לציין את יום השנה לניצחון הצבא האדום על הנאצים. בחלוף שנים, הפך האירוע למעין מפגש חברים מצומצם של ותיקי ואוהדי המפלגה הקומוניסטית בארץ שהתכנסו ל"פיקניק עממי", ככה קראנו לו אז. והיא הייתה שם.

עבורי, השם רות לוביץ' אמר הכול. היא הייתה אז כבר בת 91. ישובה על כסא נוח, לבושה בבגדים קלים. ברקע נישאו דגלי ישראל ודגלים אדומים, וגם דגל ברית המועצות. שגריר רוסיה הגיע במרצדס שחורה כהה להשתתף בחגיגת אחרוני הקומוניסטים הישראלים. רמקולים גדולים הוציאו מקרבם את צלילי קולם של אנשי הגבעטרון. ילד בן 16, עם חולצה לבנה מגוהצת ועניבה אדומה, בידו זר פרחים להניח על המצבה לזכר הצבא הסובייטי הגיבור, רכנתי לעבר לוביץ' ונישקתי אותה נשיקה אחת על לחיה הימנית, ועוד אחת על זו השמאלית. "אני מסניף חיפה של המפלגה", אמרתי לה, והיא חייכה בשביעות רצון.

הימים ההם היו הימים האחרונים של הקומוניזם הארצישראלי השפוי, לפני שהידרדר לכדי תמיכה בלתי-מופרעת בפלשתינאים בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה. ימים שבהם בסניף תל-אביב של המפלגה, ברחוב הס פינת אלנבי, היו החברים יושבים ושרים עם הזמרת נגה אשד שירים סובייטים ישנים. אז, למלחמת העצמאות קראנו "מלחמת השחרור", אף אחד לא ידע מה זה "נכבה" וצה"ל לא הוקע כארגון טרור. ימים אבודים.

משטיפת רצפות לשטיפת מוח

בשבוע שעבר נפטרה רות לוביץ' בתל-אביב והיא בת 103. חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-104, הכריעה אותה ליבה. לוביץ' הייתה אחרונת הקומוניסטים בארץ שנולדו לפני המהפכה הבולשביקית ונפטרו הרבה אחרי קריסת הקומוניזם. לפני 26 שנה כתבה את האוטוביוגרפיה שלה. "העיסוק בעבר קירב אלי מבלי-משים את עברי-אני", כתבה. "כאשר הגיע המועד 'העגול' – 50 שנה לחברותי במפלגה – נשאלתי: 'נו! מתי תכתבתי משהו מזיכרונותייך?' עשיתי חישוב מהיר ונבהלתי. באמת מתחיל להיות 'צפוף'". לוביץ' לא ידעה כי תזכה לחיות שנים רבות לאחר מכן.

רות לוביץ', אוקטובר 2007. צילום: עד ראייה, הבלוג של העיתונאי יגאל סרנה

היא נולדה בפולין, בעיר ורשה, בשנת 1906. בגיל 16, בהיותה תלמידת גימנסיה בוורשה, כבר הצטרפה לקן 'השומר הצעיר' בעיר. בשנים שלאחר מכן, הספיקה להצטרף ל'פועלי ציון שמאל'. בגיל 23 עלתה לארץ והצטרפה למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, פק"פ. בסוף שנת 1929 עלתה לארץ והיא בת 23 והצטרפה לקיבוץ, שם עבדה בלול. "מספרים על גולדה מאיר, שבהיותה בקיבוץ אמרה, שאין הבדל בין הזנת פרות לבין הזנת גברים… והלכה לעבוד במטבח. גם גולדה מאיר, כידוע, לא נשארה במטבח. וזהו הדבר היחיד המשותף לנו", סיפרה לוביץ'. כעבור שנה נשלחה לבית ספר לבנות בתל-אביב שהיה מסונף לחווה החקלאית בנהלל. כעבור זמן קצר נטשה את הקיבוץ ועברה לתל-אביב. שם החלה לעבוד כעוזרת בית ואז גם החל הקשר בינה לבין הקומוניסטים שמינו אותה להיות מרכז ארגון בשם 'העזרה האדומה', ארגון שפעל מטעם הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי, והגיש סיוע לקומוניסטים ברחבי העולם.

"מייד עם בואי לתל-אביב", מספרת לוביץ' בספרה האוטוביוגראפי "בחרתי לחיות במאבק", "נוצר קשר עם המפלגה. היה זה אדם מבוגר, עיניו החכמות מביטות מבעד למשקפיים. נפגשנו ברחוב… שאל, כיצד הגעתי להחלטה שעליי להצטרף למפלגה. 'אני רוצה להיות עם הצדק', עניתי". בהמשך תודרכה. "לעולם שלא יהיו אצלך שום רשימות, שום כתובת. גם לא בבית. אם עוצרת אותך המשטרה, אסור למסור כתובת כלשהי", פקד עליה, ולאחר מכן הוסיף: "אשלח אלייך חברה שתעזור לך למצוא עבודה. אנו עובדים בתנאים קשים מאוד, אבל אנחנו חברים ועוזרים זה לזה. אנחנו משפחה טובה".

בתל-אביב הכירה את בן-זוגה לחיים, זרח לוביץ', שעלה ארצה כציוני ב-1928, הפך גם הוא לקומוניסט והצטרף לקיבוץ משמר העמק. גם הוא עזב את קיבוצו והיה למנהל חברה ישראלית ליבוא ספרים מבריה"מ ומארצות הגוש המזרחי. הוא הלך לעולמו שנים רבות לפניה, ב-1984. כאשר נאסרה ושהתה בכלא בעוון פעילותה הקומוניסטית, כבר הייתה בהיריון עם בנה הראשון, איתן. בניה, איתן ודוד, לא הלכו בדרכה. האחד חי בלונדון לאחר שמכר חברת הנדסה בורסאית מצליחה שייסד, והאחר – מוכר כרטיסי טיסה. רוב נכדיה אינם חיים בארץ: שלושה מהם חיים בחו"ל.

אבל הגדוד נפל שדוד

לוביץ' הייתה נאמנה לחלוטין לניכור שגזר לנין על היהודים כלפי הציונות. שמחה צברי, מבכירות פק"פ, הוציאה בשנת 1934 כרוז שבו כתבה כי "על ידי הרס משקם של הכובשים הציונים בדרך של אקטים של סבוטז' והתקפות פרטיזניות, מבקשת תנועת השחרור הערבית לעשות את המשכת הקולוניזציה הציונית לבלתי-אפשרית". הוועד המקומי של סניף פק"פ בתל-אביב סירב לאפשר את הפצת גילוי הדעת הזה. מזכ"ל פק"פ, רדואן אל-חילו (מוסא), שהיה בן-זוגה של צברי, זעם. במסע טיהורים אכזרי הוצאו עשרות מחברי הסניף מן המפלגה. הם הואשמו ב"סטייה ציונית". לוביץ' נותרה נאמנה למוסא ולצברי – ונתמנתה לחברות בוועד הסניף החדש.

לאחר שהצטרפה למפלגה בשנת 1931, לוביץ – שהייתה באמצע שנות העשרים לחייה – גילתה נאמנות מוחלטת להנהגת פק"פ. כך, בגילוי דעת של קומוניסטים שנטשו את הארץ לטובת בירוביג'אן, אשר התפרסם ב-17 לאוגוסט 1932, נכתב כי "אנחנו, פלוגת המהגרים הראשונה לבירוביג'אן, עוזבים את הארץ לא רק מפני שהציונות אינה מסוגלת לתת פתרון למצוקת המוני היהודים, אלא בגלל שהציונות… הינה כוח ריאקציוני שחור… אנחנו נוסעים לבירוביג'אן היות שחזקה אמונתנו כי בעזרת 160 מיליוני אחים למעמד וממשלת הפועלים, יעלה לנו להגשים את הריכוז והפרודקטיוויזציה של השכבות הרחבות של ההמונים היהודים על יסוד הבנייה של המולדת הסוציאליסטית".

פרשת בירוביג'אן הייתה טרגדיה איומה. כך, אתרע גורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב"גדוד העבודה". אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", פרסם באוקטובר 1927 הכרזה רשמית בעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ. הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.

הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקברום חיים. לוביץ', עד כמה שידוע, מעולם לא עשתה חשבון נפש על אותן שנים נוראיות.

בן-גוריון התחנן מתחת לשמיכה

נאמנותה למפלגה הייתה מוחלטת. וכך גם עשייתה. יום אחד, לאחר שוועדת הבחירות המרכזית לוועידת הפועלות פסלה את רשימת הקומוניסטים מלהשתתף בבחירות 1932, הלכה לביתו של דוד בן-גוריון. לא פחות. "בשעה שבע בדיוק", מספרת לוביץ', "נקשתי בדלתו של בן-גוריון. 'מי שם?', נשמע קול מודאג של אישה. 'אני', עניתי… הדלת נפתחה כדי סדק. לפניי עמדה פולה, אשתו של בן-גוריון, בכותונת לילה ובחלוק… 'קרה משהו?', שאלה מופתעת. 'באתי לבן-גוריון בעניין דחוף'. 'אבל הוא ישן, אי-אפשר להיכנס. מה הבהלה!', רטנה. שאלתיה בעניין רב: 'מה יש לך ברגל?'. 'תארי לך, אתמול נשפכו מים רותחים על רגלי'". בין לבין נכנסה לוביץ לבית ופגשה בבן-גוריון, בחדר, כשהוא במיטתו. "קרבתי ועמדתי על-יד המיטה. בן-גוריון משך את השמיכה על פניו. בנשימה אחת אמרתי לו בשביל מה באתי… שמעתי את קולו כמו מתחנן מתחת לשמיכה: 'אבל חברה, אני לא המזכיר הכללי של ההסתדרות. תפני לחבר רמז'". לוביץ התעקשה ובן-גוריון רשם לה פתק והורה לרמז לכנס את הוועד הפועל.

בימים הראשונים של המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, נאסרה לוביץ' בכלא הנשים בבית לחם. בסופו של דבר, שוחררה על ידי מפלגתה. היא הייתה חדורה באמונתה הקומוניסטית. על הימים המרים ההם של נאמנות מפלגתה למופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, לוביץ' לא כתבה דבר בספרה. גם לא על הטיהורים הגדולים בברית המועצות של סטלין. עיוורונה של לוביץ' מנע ממנה לכתוב על האירועים החשוכים ביותר בתולדות מפלגתה: חיסול הנהגתה הצעירה של המפלגה משנות העשרים על-ידי סטלין, הערביזציה של המפלגה על ידי מוסקבה, תמיכת הקומוניסטים בברית בין סטלין להיטלר, הסגידה ללאומנות הערבית ועוד. לוביץ', שבשנת פרסום הספר הייתה כבר האישה הבכירה ביותר במפלגה אחרי מאיר וילנר, סירבה להתמודד עם עברה ועבר מפלגתה.

בקיץ 1941 קראה השחקנית חנה רובינא ברדיו את קריאתם של אנשי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי במוסקבה לתמוך בברית המועצות במלחמה. לוביץ' וחבריה התגייסו מייד וייסדו את 'ליגה וי למען רוסיה המועצתית'. היו חברים בה מיטב אנשי היישוב: ארנולד צוויג, מרטין בובר, מקס ברוד, אביגדור המאירי, אלכסנדר פן ואחרים. הקמת הליגה השפיעה על חברי המפלגה וקירבה אותם ליישוב היהודי ואת חלקם – לציונות. חברי המפלגה הערבים לא יכלו לשאת את הרגשות היהודיים שהציפו את חבריהם, ופרשו לטובת הקמת ארגון קומוניסטי ערבי, 'הליגה לשחרור לאומי'. לוביץ' סירבה להפנות אצבע מאשימה לעבר חבריה הערבים למפלגה שהתקרבו לבן-בריתו של היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני. היא האשימה את הבריטים והציונים במצב הערבים ולא הוסיפה מילה אחת על הרומן של חברי המפלגה הערבים עם ההיטלריזם המקומי.

לא התרגשה אפילו ממשפטי הרופאים

הקומוניסטים הישראלים נפרדו מחבריהם הערבים, שחלקם הגדול התנגד להקמת המדינה, בהם בולוס פרח, קומוניסט אנטישמי, וחלק מחברי ההנהגה של הקומוניסטים הערבים בארץ. לוביץ' לא יכלה להסתיר את שמחתה על הקמת מדינת ישראל. ב-30 לנובמבר 1947, ביטאון הקומוניסטים "קול העם" קרא בהתפעלות: "את החג הזה לא ישכח הישוב. הוא לא ישכח גם את עוזריו ומחולליו". "בחוץ רקדו המונים ושרו 'קטיושה'", כתבה לוביץ'. "אני מייצגת את המפלגה בוועדה אשר תפקידה לקבוע את הסמל ואת הדגל של המדינה. יושבים סביב לשולחן גדול ומציעים הצעות שונות. אני מתנגדת לקביעת מנורה כסמל של המדינה. אני חושבת שזה סמל דתי".

לוביץ' קבעה את מקומה בדרום תל-אביב, ברחוב תחכמוני, בשכונת שבזי. במשך שנים אירחה שם חברי מפלגה, אורחים וידידים. היא מעולם לא הפסיקה להיות נאמנה לברית המועצות, גם לאחר משפטי הראווה, משפטי הרופאים היהודים, גילויי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ועוד. כאשר נתרגש פילוג שני על המפלגה, ביוני 1965, בין המחנה הפרו-ציוני בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס, ובין המחנה האנטי-ציוני בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי, היא בחרה ללכת עם וילנר וטובי והשתתפה בהקמת רק"ח. עד יום מותה הייתה חברה במפלגה.

עד יומה האחרון סירבה לערוך חשבון נפש על שגיאותיה הרבות. בשנת 1984, הוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית ספרון תעמולה פרו-סובייטי שכתבה לוביץ' בשם "קורותיה של ידידות", מעוטר בדגלי ישראל ובריה"מ. האפולוגטיקה הפרו-סובייטית הייתה מביכה. אולם מעבר למילות התמיכה המתבקשות בסובייטים, עשתה את לוביץ' את שרבים מחבריה סירבו לעשות: לגונן על הברית בין סטאלין להיטלר. "לאחר שבריה"מ נוכחה לדעת ששליטי בריטניה וצרפת מעוניינים לבודדה ולדחוף את היטלר להתקיף את גבולותיה, היא החליטה החלטה הכרחית להגנה עצמית", כתבה לוביץ'. "כאשר גרמניה פנתה לממשלת בריה"מ לכרות עמה חוזה אי-התקפה, נאלצה בריה"מ, בהתחשב בתנאים הריאליים החמורים וכדי להרוויח זמן לקראת ההתמודדות העתידה, לחתום על הסכם". סטאלין עצמו לא היה יכול לנסח זאת יותר טוב.

אילו התחלתי הכול מחדש

עד גיל 84 הייתה חברה לוביץ' בהנהגת המפלגה הקומוניסטית. עם התמוטטות הגוש המזרחי, עייפה ורחקה. היא נותרה חברה תומכת ופעילה אך לא לקחה עוד חלק בהנהגה. בניסיון אחרון להציל את המפלגה, ערך בה מאיר וילנר טיהורים בוועידתה בשנת 1991 על מנת לשמור עליה כגרורה סובייטית אחרונה. הוא אף הדיח את סשה חנין, אביו של ח"כ דב חנין, מהנהגת המפלגה. לוביץ' וחבריה, ובהם תמר גוז'נסקי שהחליפה את וילנר בכנסת שנתיים לפני כן, היו המומים נוכח עוצמת הטיהורים. כעבור שנתיים הראו למנהיגם הישיש את הדלת החוצה.

באוטוביוגראפיה שלה כתבה בכאב על כישלונם של חבריה להעביר את ישראל לשלטון הגוש המזרחי. "פעם, בעבר, חשבתי, שאזכה עוד לחיות בסוציאליזם בארץ הזו, עתה אני יודעת שלא", כתבה והוסיפה: "אילו התחלתי הכול מחדש עם הניסיון שרכשתי, הייתי עושה הרבה דברים טוב יותר. זה נכון לגבי אחרים, גם לגבי המפלגה".

לפני שלוש שנים בא לבקרה העיתונאי יגאל סרנה כדי לראיינה למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "כשאני נכנס לבית הקטן שמראהו כאחוזונת נושנה", כתב סרנה, "יושבת רות לוביץ'… בין ספרים, מזכרות ממאה מסעות וצילומי המתים, כמו שפגשתי בה לפני 23 שנים, בעת שהכנתי עם אמנון לוי כתבה על האדומים; אז, טרם נפילת בריה"מ, בעת שהקומוניזם עוד הניף דגלים ושלח עיתונאים למסע נחשק בקובה". "מריסל, המטפלת הפיליפינית שלה, אומרת לי כי כאשר רות מתעוררת משנתה, היא מייד צועקת: 'הלו, הלו' שיהיה מישהו לידה. מפחדת להישאר לבדה; היא שכל חייה הייתה חלק ממהלך היסטורי עצום שהקיף מאות מיליוני בני אדם והנה חלף הכול, והיא לבד".

לפני שבוע ימים הובאה לוביץ' למנוחות בחולון, בחברת כל חבריה לעשרות שנים של מאבק. בספרה האוטוביוגראפי כתבה, "אל יתרעמו עלי בניי, נכדיי וידידיי הצעירים על שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו". "אני אומרת", חתמה, "אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים".