יהודה באואר נגד בני ציפר: פשיזם בתחפושת שמאלית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.9.2010

דמו בנפשכם כי נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, היה מציע הצעה מקורית: לערוך טרנספר ליהודים מישראל לגרמניה על מנת להעבירם שם "חינוך מחדש". הצעה כזו הייתה מתקבלת בזעזוע מוחלט וזוכה לגינויים לאינספור. אולם הצעה כזו לא הגיעה מצד הצורר האיראני נמוך הקומה אלא דווקא מצד עיתונאי "הארץ" המהוגן, בני ציפר, שבחר בביטאון הייקים בישראל, "יקינתון", בעריכת העיתונאי ואיש הטלוויזיה מיכה לימור, על מנת לחדש את ימי סטלין כקדם.

"יקינתון", ביטאון הייקים, יוצא ברציפות מאז 1932 וכולל מאמרים וכתבות בגרמנית. תפוצתו נאמדת בכמה אלפי עותקים. "לפני כמה שנים, כאשר הדור הראשון של הייקים הלך ופחת, היה מצב המנויים שלנו בכי רע", אמר מיכה לימור בכתבה שפורסמה לפני שנה ב"הארץ". "בשנים האחרונות חל מהפך. רבים הצטרפו אלינו, אלה הם הצאצאים שמתגעגעים לשורשים ולמורשת. לעיתון יש גם ביקוש גדול במוסדות חינוך בגרמניה ובמחלקות לעברית באוניברסיטאות".

בצד ההתענגות על מנהגיהם של היקים לעומת "הג'ונגל הישראלי", והאדרת השקפתו של אביו שלפיה יהודי מזרח אירופה, ה"אוסט יודן", היו אלימים עוד בימים הנשכחים ההם של שנות השלושים, החליט ציפר לשטוח את חזונו במכתב שפורסם ב"יקינתון" בערב ראש השנה (גיליון 242, ספטמבר 2010). "עולה על דעתי", כתב ציפר, "כי כדי להציל את העם היהודי שלא ישקע בריאקציה דתית ובבערות הלאומנית והמסורתית בהשראת כוחות החושך, צריך היה לחשוב בכל הרצינות על תכנית טרנספר של ישראלים חילונים לברלין, כדי שיגבשו בה גרעין חילוני פרוגרסיבי שישמש כנקודת כובד אלטרנטיבית לישראל כפי שהיא היום". "ישראל", חתם ציפר, "לא תצלח לעולם להיות המרכז הרוחני של העם היהודי. היא שקועה בחומר ובדם. צריך לחשוב על מקום אחר. ברלין היא בהחלט מקום ראוי".

לא שמאל - ימין קיצוני. יהודה באואר

לא שמאל - ימין קיצוני. יהודה באואר

מכתבו של ציפר עורר סערה-זוטא בקרב היסטוריונים וחוקרי שואה בישראל, בהם פרופ' יהודה באואר, מחשובי חוקרי השואה, יקיר ירושלים וחתן פרס ישראל. הוא הזדעזע מדבריו של ציפר. "אני חושב שזה מתחת לכל ביקורת", אומר באואר בשיחה עם "מקור ראשון"."מבחינת אדם כמוהו, שעורך מוסף חשוב בעיתון חשוב, זו דעה דיי נלוזה. נכון שבברלין היהודים הוותיקים התייחסו רע מאוד ליהודים שבאו מן המזרח, אבל היו לא מעט ותיקים שהתייחסו אליהם כראוי. אלה הכללות פשטניות". לפי באואר, "כשהוא טוען שאין סיכוי לחלומו של אחד העם לייסד מרכז רוחני בארץ ישראל, הוא מחזק את הכוחות שנגדם הוא רוצה להילחם. ה'שמאל' שהוא מייצג אותו הוא בסך הכול ימין קיצוני. זה לא דבר חדש. בישראל ההיסטורית הייתה תנועה של פשיזם 'שמאלי', כביכול שמאל, שביטאה גישה ימנית קיצונית".

באואר מסביר כי מאז ומתמיד סלד מכתיבתו של ציפר. "לא אהבתי את המאמרים שלו ב'הארץ'. לא הבנתי למה אני לא אוהב אותם; עכשיו אני מבין. מה שהוא אומר זה לא רק מגוחך לגמרי וגם אנטי-יהודי לחלוטין, אלא גם מהווה חיזוקם של הכוחות שהוא רוצה להילחם בהם. זה פשוט אינטלקטואליזם זול ובלתי-אמין". "מי שרוצה להילחם על דעותיו – שיילחם פה, ולא במקום אחר, על אחת כמה וכמה ברלין", ממשיך באואר. "ברלין היא מקום שכדאי להתייחס אליו קצת יותר ברצינות. ברלין זה המקום שממנו באה המפלצת. כשמישהו רוצה לתקן את העולם הישראלי מברלין, זה מריח לא נעים".

עוזי בנזימן, עיתונאי "הארץ" לשעבר ועורך כתב העת לביקורת התקשורת "העין השביעית", ממעיט בחשיבות דבריו של ציפר. "אני חושב שלבני ציפר עומד חופש הביטוי", אומר בנזימן. "הוא חתרן, הכתיבה שלן חתרנית ופרובוקטיבית, ונטייתי העקרונית היא להיות סובלני לגבי כמעט כל ביטוי ואמירה, למעט מה שהחוק אוסר. אני מבין למה אנשים נרעשים מזה אבל אני חושב שברמה העקרונית מותר לציפר לכתוב את מה שהוא חושב. אני לא בטוח אם הוא מאמין בזה או שש לעשות פרובוקציה, אבל אני מתייחס לזה בסובלנות". "אני מציע לקחת את הדברים בפרופורציות", מסכם בנזימן. "חופש הביטוי הוא גם לומר את הדברים האלה. אני לא נרעש מזה, ואני נגד משטרת מלים; שהקוראים ישפטו את זה כפי שהם רוצים".

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “יהודה באואר נגד בני ציפר: פשיזם בתחפושת שמאלית

  1. גם ציפר וגם בנזימן שופטים, מי בגסות שחצנית ומי בדרך אחרת את כל העולם, אביו, אחיו, אשתו ובניו. ציפר דוחה ומקבל פרסומים כתובים יש לו שליטה במתחם תרבותי גדול ונרחב. גם לבנזימן היו בעבר ופחות היום הזדמנויות לדחות ולדכא כותבים ומדברים. יש הבדל עצום בין חוות דעת שלי התוקבקיסט שלכול היותר חושף צורך בטיפול רפואי זה או אחר ובין שני אלו. הטענה שכאשר ציפר או בנזימן באים לתת מקום לפרסום הם מתנתקים לחלוטין מדעתם המדינית תרבותית כפי שהובאה לעיל היא שקרית, אין אפשרות כזו. ברור שיש מקום לדון במקומו ןתפקידו של ציפר בחוות העבדים של שוקן ובתפקידו בעיתון "הארץ" ומקרה לאור יוכיח.

  2. כמה עניינים, מן הקטן אל הגדול:
    1. אני חושב שציפר כבר מזמן מיתג את עצמו כבדיחה או כפרובקטור בשקל. הלא ניתן לחזות מראש את תגובותיו ועמדותיו ולא פעם ולא פעמיים ניתן לדמיין שהוא יצר את "ציפר" כדמות המשתתפת בשיח הציבורי הישראלי אך הלועגת לו בו בזמן (מעין שילוב של פסואה וקורט טוכולבסקי).
    2. עם זאת, אין ספק שעצם העובדה שהוא עורך את מוסף הספרות של הארץ היא קריטית. לעמוד בשורה אחת עם תמוז וקורצוייל מחייבת אחריות ובגרות שציפר חסר אותן. כנראה שיותר מכל עובדת אחזקתו בתפקיד מעידה על קונו – מר עמוס שוקן. בנוסף, אין ספק שהעיתון לא התאושש ממותו בטרם עת של אחד מגדולי האינטלקטואלים והכותבים של ישראל – יורם ברונובסקי ז"ל.
    3. ואחרון חביב לגבי "הארץ" – ציטוט מימים אחרים משל דוד כנעני לגבי היחס אל הפשיזם והנאציזם במהלך שנות השלושים. לדעתי ניתן למצוא בדברים החכמים הללו מפתח לתפיסות העולם הרווחות ב"הארץ" בשנים האחרונות (עם כל ההסתייגויות וההבדלים הקיימים בין הפשיזם והאיסלאם הקיצוני): "העולם עמד בפרשת הדרכים הפטלית ביותר והמונים ניצבו כמהופנטים ואחוזי כשפים. החולשה יש לה חוקים והגיון משלה. מתרכזת בתוך עצמה, חותרת אל נקודת השפל. מה ערמומית וחריפה היא בצידוק הדין, כמה מסכות היא לובשת, ביניהם ניהליזם של חלשים, ניוול הערכים ופנתאיזם…אטימת אזניים לשמוע את הקולות ומקח עם המצפון הגמיש…".

  3. האם ציפר, כפי הנראה אזרח תורכי, החייב נאמנות לתורכיה לפי מערכת חוקים כמעט פשיסטית, ואם כך מתפקד בישראל כשליח של התחיה העותומנו-איסלמית הפועלת להחזרת ישראל למימד הדהימי כפי שהיה באימפריה העותומנית עד לרפורמות?

  4. התקשורת ומיטב הטוקבקיסטים (וגם אתה, דוד היקר) מעצימים את איש הסתם (שונא ישראל מובהק ושונא עצמו כיהודי באופן מובהק) הזה שפשוט מצטער על דבר אחד: שיצא מרחם אמו בישראל.
    זה האיש שמהלל את קהיר ואת איסטנבול – שתי בירות תרבות "מדהימות" במוסף "תרבות וספרות" ובז לספרות הישראלית.
    נו, באמת.
    תתעלמו ממנו במעט ואז תראו ששוקן יחליף אותו.
    כל תגובה על ציפרלנד או על דבריו בבלוג שלו מעצימים אותו ומבטיחים את המשך העסקתו ב"הארץ".

    • אנחנו יכולים להתעלם ואומנם מספר ה"אנשים החושבים" כאן בארץ לא משמעותי אולי אבל – וכאן הבעיה עם הציפר הזה (ולוי והס ודומיהם) – עיתון הארץ בכללו נחשב בחו"ל כעיתון הרציני ביותר בישראל (חבל – אבל די בצדק), עבור קובעי דעת הקהל שם, עתונאים, אנשי ממשל וכאלה שעיסוקם ועניינם באזור הדעות שלהם נקראות ונלקחות ברצינות רבה – כמייצגים את האליטה בישראל, אנחנו יכולים לראות בו בדיחה אבל בחו"ל לא שותפים להומור שלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s