עוד

פה ושם בגטו השחור של דרום תל אביב

א.

בדרום תל-אביב, העיר העברית הראשונה, מתקיים כיבוש. מה שמכנים "כיבוש נאור". נחשפתי לכיבוש בדרום תל-אביב סתם כך. במוצאי שבת, הזמין אותי חבר לביקור בדרום העיר, ליד שדרות הר-ציון בואכה רחוב וולפסון. במקום לקחת קו אוטובוס מסוים, לקחתי קו אוטובוס אחר. החלטתי לרדת בתחנה המרכזית החדשה של תל-אביב, שאין בה שום דבר חדש. שום דבר חדש, מלבד אנשים חדשים. כשיצאתי את התחנה המרכזית החדשה, חשתי תחושה עזה של בעתה.

כאשר אנשים כמוני – יהודים, לבנים, בני המעמד הבינוני, שמתרועעים עם בני אדם שעמם הם חולקים חוויות משותפות, שורשים, השקפות עולם מסוימות ורקע חברתי – חוצים את הגבול, הם נתקפים תחושה קשה. בעתה, בלבול, מבוכה, אפילו גועל. ישראל מורכבת מאיים הומוגניים והיציאה מכל אי כזה כרוכה בחשיפה לאחר. כאשר יצאתי את התחנה המרכזית, התחושה הבסיסית הייתה הלם: רחוב לוינסקי היה כולו מלא בזרים. רובם ככולם שחורים. לא יכולתי לשאול איש לאן ללכת ואיך להגיע לרחוב וולפסון. אף אחד כמעט לא ידע עברית, מלבד אי-אלו נהגי מוניות עצבניים, מוכרים מזיעים ושומרים בתחנה המרכזית החדשה.

כאשר פסעתי לאורך רחוב לוינסקי, ההלם התחלף בבעתה. שלט אדיר של אורנג' באנגלית בישר על מבצע לשיחות לתאילנד. השפה הדבורה ברחוב לא הייתה עברית. אפילו לא אנגלית. הייתי היהודי הלבן היחיד ברחוב. מעולם לא חוויתי את תחושת המיעוט. אולם כאן, בדרום תל-אביב, חשתי לראשונה מיעוט. מיעוט קטן, מבוטל, בין ים של בני אדם התמהים על גבר לבן עם עיניים תכולות ושיער בהיר אשר מהדס בין עשרות אנשים שבינם ובינו אין ולו דבר. לא חוויית ילדות, לא שפה משותפת, אפילו לא יכולת בסיסית לתקשר.

סודאנים באזור התחנה המרכזית בתל-אביב. צילום אילוסטרציה
סודאנים באזור התחנה המרכזית בתל-אביב. צילום אילוסטרציה

המשכתי בדרכי ונכנסתי לשדרות הר ציון. ההלם הפך לגועל. הרחוב היה מזוהם. המדרכה הייתה מטונפת. בפינת הרחובות וולפסון והר ציון שרתה צחנה איומה. המוני מהגרי עבודה ופליטים התגודדו בחבורות. חנויות ייעודיות המוכרות מזון היו מלאות בקונים אפריקנים ותאילנדים ופיליפינים. הבתים סבלו מהזנחה איומה. העזובה שלטה בכל מקום. החושך, שהלך וכבד ככל שהתקדמה השעה, כבר הפך למפחיד. שום אישה שפויה לא תעיז להלך ברחוב בשעה כזו. על ספסלי הרחוב החלו כבר להתמקם חסרי הבית; בגן ציבורי גדול כבר התגודדו אותם פליטים מסודן. הטינופת הקשה, הצחנה שבאוויר והעזובה האיומה שידרו הזנחה אדירה. בני אדם ללא קול שאינם זוכים לביטוי מעל במה ציבורית אחת בלבד. עובדים המנוצלים עד העצם על ידי מעסיקיהם ואין להם פה. ילדים שגדלים בתנאים-לא-תנאים. והמוני אנשים עם עיניים חלולות שכל תפקידם הוא לשרת ולעבוד את אדוני הארץ הבורגניים שזנחו כל אידיאל והותשו משנות מלחמה, וכל רצונם עתה הוא לפטור עצמם ממטלות היומיום המעיקות של טיפול בהוריהם, ניקיון הרחובות, בניית הבתים וקטיפת הפירות והירקות.

ב.

בתל אביב, לקח לי זמן להפנים, שורר אפרטהייד. בין הרחובות העזובים והמוזנחים של דרום תל-אביב – על שם הסופר היידי וידידו של אחד העם, אלחנן לייב לוינסקי, שהקדים את זמנו של הרצל, ועל שם נשיא ההסתדרות הציונית ומעצב דגל ישראל דוד וולפסון – ובין הרחובות המטופחים על שם חוזה המדינה, הברון הידוע ומשורר תור הזהב של יהדות ספרד, ישנה הפרדה מוחלטת. אלה אינם מתערים באלה. הזרים, היודעים את נפש אדוניהם, מתגדרים בגטו הדרום תל-אביבי. אדוניהם, שנפשם כה סולדת מאורחות חייהם של עבדיהם, מבהירים להם את תחום המושב. אלה אינם באים באלה.

בכל משטר הפרדה, למפרידים יש פנים ולמופרדים יש פנים. אולם למופרדים אין שם מבחינת המפרידים, ולמפרידים לעולם יהא שם. בעיני המפרידים, המופרדים הם חסרי זהות. הם עדר שתכליתו לשרת, לשמש אמצעי, להיות כלי לסיפוק צרכים. ודאי שאינם תכלית, אם להשתמש במינוח המפורסם של קאנט. החציצה בין הגטו השחור ברובו של דרום תל-אביב לבין "שאר העיר" היא ברורה, ברורה מדי. קו 60 לקח אותי הישר מהגטו השחור אל מגדלי עזריאלי. בתוך חמש דקות וחמישה שקלים ושמונים אגורות ביכולתך להותיר מאחוריך את אותם מנוצלים ועשוקים, בני בלי שם, שמכלים לא מעט ימים והרבה לילות בגטו שמסמן אותם כנבדלים משאר בניה ובנותיה של העיר העברית הראשונה.

היחס הישראלי לזרים הוא זה של רציונאליות אינסטרומנטלית. השמאל הישראלי, המתהדר בדאגה לזכויות אדם ואזרח, טורח למנוע גירוש אי-אלו מילדיהם ואף חלק ממשפחותיהם. אולם התודעה הליברלית נגמרת במקום שבו יש צורך להוציא את האנשים הללו מהגטאות. לתת להם זכויות אזרחיות ופוליטיות. לטפל בהם ובמשפחותיהם. לספק להם שירותים רפואיים. לבטל את ההפרדה. וגם כאן, כמו במקרה של מהגרי אתיופיה, אלם מוחלט. הבורגנות הליברלית מעוניינת לשמר את הגטו השחור שבו תושבי דרום העיר הוותיקים אומללים מנוכחות הזרים, והזרים עצמם אומללים מחיי העוני, הדלות וההזנחה הפושעת. ואת אומללי כל העולם, הבורגנות הליברלית לא רוצה אחד, ודאי שלא לשחרר. היא רוצה להשאירם כאן ופה, שמא יאמרו בגת ויבשרו בחוצות אשקלון, אולם לא להניח להם לקבל את המגיע להם. לא לשחררם ולא להתירם. רק להותירם כלואים בגטו. להסיר מהם את אימת רשות ההגירה אולם למנוע מהם את זכות ההגירה: ההגירה לחיים טובים יותר.

ג.

ההיסטוריה איננה יכולה לסבול ואקום, וכמו כל ואקום, גם החלל הפוליטי מתמלא. לאט לאט פושטים פה ושם סוכני החרש של הפרוגרסיבים החדשים, חסידי מרקס ולנין מרחוב אחד העם מספר שבעים בתל-אביב, ומתחילים לרחרח. גם ותיקי מצפן ניעורו מתרדמתם. בהפגנת האחד במאי האחרונה שנערכה בתל-אביב, כבר צעדו כמה מנציגי הגטו. מישהו פה מנסה לגייס אותם למחנה המהפכה. אולי ברגע האמת להתסיסם באיזו אינתיפאדה קטנה. לתת לשלל הכעסים והתסכולים והמרמור לשעוט החוצה. מישהו מפנטז כבר על 'הפנתרים השחורים', גרסת בתא.

כור ההיתוך הישראלי נכשל זה מכבר. מהגרי אתיופיה, שעלו לארץ ישראל ממניעים יהודיים וציוניים, ספונים בגטאות במשך שנים הרבה. רק המתינות האדירה והשקט הגדול שמאפיינים את מנהיגי העדה מונעים התקוממות רבתי נוכח ההשפלה הגדולה. מי שחושב שהחברה הישראלית בשלה לקלוט את הזרים, טועה. המצפון הממורק של הפוליטיקלי קורקט הישראלי יתקומם ודאי נוכח השימוש בתואר "זרים". אולם הם זרים. הם זרים בהוויה הישראלית וזרים לה. חלקם נתקעו פה, אחרים יעזבו. כל ניסיון לפרק את הגטו עלול להיגמר באסון. המשך הגטו עלול להיגמר בהתפוצצות. לא עוד שנים הרבה יחזיקו הזרים את עצמם בחיי דוחק והשפלה. מתישהו זה ייגמר.

על החברה הישראלית להיפרד לשלום מן הזרים. את אשרות השהייה אין לחדש, ואת אשרות העבודה יש לבטל. עלינו להיפרד מן הזרים ולשלוח אותם הביתה. את המעטים שכבר הספיקו להשתרש בהוויה הישראלית יש להשאיר. מן הרוב יש להיפרד. יהיו שיאמרו כי זו גזענות. אולם יביטו-נא הנאורים בעיניהם שלהם וישאלו עצמם אם הם-עצמם בשלים למהלך אשר מעבר להיותו בלתי-ציוני בעליל, הוא-עצמו גם דורש אנרגיות נפשיות אדירות. מן הנמנע לקלוט אדם מתוך תחושת עייפות, קושי וסלידה. חברת המהגרים הישראלית זקוקה לשנות-דור של מנוחה.

כמדינתם היחידה של יהודי העולם, בפני ישראל עומדות בחירות קשות והכרעות לא פשוטות. ישראל נדרשת להכריע מחדש בדבר יהדותה. לא רק מול ערביי ישראל והפלשתינאים, אלא גם מול הזרים שהיא-עצמה קלטה אליה. את מאחזי הזרים יש לפרק ואת דרום תל-אביב יש לשקם. יש כבר מי שבונה על הרפתקאות נדל"ן במאחזי הזרים ושואף לפנותם הלאה, דרומה, לצמצמם בגטאות קטנים יותר. זהו מתכון לאסון. לתסיסה גדולה, ובדין. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לגדל בה דור של עבדים נטולי זכויות אזרחיות ופוליטיות.

חרף הקושי הגדול והרב, יש להיפרד לשלום מן הזרים. אם לא נתחיל להיפרד מהם כבר עתה, בהדרגה, חתונה כפויה זו עלולה להסתיים חלילה בגירושים מדממים.

מודעות פרסומת

22 מחשבות על “פה ושם בגטו השחור של דרום תל אביב

  1. אם כל כך אכפת לך מסבלם של מהגרי העבודה, למה אתה לא מדבר על האלטרנטיבה שלהם לחיים ברמה נמוכה יחסית מתושבי הקבע בישראל ועל מה שיותר סביר שיקרה לאלה שישארו ויטמעו בחברה?
    להסתכל על מהגרי העבודה ולטעון שהם סובלים מנקודת מבט של תושב קבע נראה לי פשוט שגוי. הם כאן מסיבה כלשהי, מבחירה, כנראה שטוב יותר פה גם אם זה נראה שפה נורא ואיום.

  2. מאמר גאוני. כיליד הארץ הזו שנמנע בהכרה מרכב פרטי ומזדמן לתחנה המרכזית – חדשה כישנה. כשאתה שם אתה קולט את הצורך הנואש ברכב פרטי. בועת הבידוד של מעמד קוראי "הארץ".

  3. כמו תמיד תענוג לקרוא, גרם לי להחליט שאני עושה מבצע ונוסעת לתל אביב בקרוב לראות במו עיני. מכיון שאני מתגוררת רחוק בקצה הפריפרייה, לא מזדמן לי להגיע כבר שנים לתל אביב אבל פעם בימיי התל אביבים, דרום העיר היה האזור האהוב עלי לשוטטות. כל פעם שאני שומעת על הזרים, על "ילדי הזרים", אני מצפה לראות כתבות שוטטות כאלה, "הראו לי מה קורה באמת בשטח"- ואין. תמיד אותו בית ספר אגדי מדרום העיר, או דוברות יפהפיות (זמרות ובנות של) או אותו מהגר-ניגרי נדמה לי – סטודנט שנרדף פוליטית בארצו- רהוט ומקסים, לעומתם מלעלעים מול המצלמה איזה תושב/ת השכונה-יהודים, מוזנח/ת ועילג/ת וכועס/ת, ולצופה לא נותר אלא להאמין שאין שום בעיה וכל הזרים הם פליטים חמודים תמימים ואוהבי ישראל, ואיזה כיף יהיה אם תל אביב תהיה ניו יורק: עם צ'יינה טאון אקזוטית משלה. אני מחכה עד בוש לכתבה שבה צוות צילום רק ישוטט כמו שעשית אתה ויביא את התמונה והריחות האמיתיים של מה שהולך שם (ובערד ובאילת). ואין.

  4. היי אסתר,

    לרוב איני נוהג להגיב למאמרים שלי אבל אני אחרוג ממנהגי. התגובה שלך חשובה משום שמישהו האשים אותי שהמאמר מריח מגזענות. קראתי אותו שוב ושוב ולא מצאתי שום גזענות. החוויה הזו מאוד זעזעה אותי ואני מקווה שלא השתחלה לתוכה איזו נימה שלפיה אני חושב שמדובר חלילה וחס באיזו פסולת אנושית. אדרבה, אני נחרד מהדה-הומניזציה ומהתנאים שבהם מחזיקים את האנשים האלה.

    דוד

    1. כבר בקריאה הראשונה האוטומט הפוליטיקל קורקטי שלי (בתור מי שהיתה שנים רבות "האמא של הפוליטקל קורקט" – זה עבר לי, תודה לאל) קפץ "אופס מישהו (אתה) הולך לחטוף על הראש":
      "תחושה עזה של בעתה… אנשים כמוני – יהודים, לבנים, בני המעמד הבינוני נתקפים תחושה קשה. בעתה, בלבול, מבוכה, אפילו גועל… התחושה הבסיסית הייתה הלם: רחוב לוינסקי היה כולו מלא בזרים. רובם ככולם שחורים… ההלם התחלף בבעתה… השפה הדבורה ברחוב לא הייתה עברית. אפילו לא אנגלית…. הייתי היהודי הלבן היחיד ברחוב… ההלם הפך לגועל… ככל שהתקדמה השעה, כבר הפך למפחיד. שום אישה שפויה לא תעיז להלך ברחוב בשעה כזו….

      עכשיו, אילו היית כותב כך על רחובות מאה שערים או בני ברק – אף אחד לא היה מאשים אותך בגזענות.
      על פי חוקי הפוליטיקל קורקט זה בסדר גמור להשתלח באופן גורף על עולים מברה"מ שלא מבינים מהחיים שלהם וצריך לשלול מהם את זכות הבחירה, בחובשי כיפות סרוגות שבאופן גורף הופכים למתנחלים והנוער שלהם כולו נוער גבעות מסוכן, סכנה לדמוקרטיה, לישובים שבהם חלקם גרים אפשר לקרוא גרורות סרטניות, לחרדים אפשר לקרוא פרזיטים מוצצי דם, טפילים, להגעל מרחובות ירושלים שהופכים לרחובות שחורים מלוכלכים ומגעילים, ללעוג למנהיגיהם ולמנהגיהם, להביע פחד וזעזוע למראה נחילי השחורים הללו בהפגנות ובחגיגות – אף אחד לא מזהה גזענות בהתייחסות כזו לאנשים כאל גוש חסר פנים ובהכללות שדר-שטרימר הגרמני לא היה בוחל בהם.
      אבל יקירי -אתה לא יודע היכן אתה חי? אתה העזת להשתמש במילים, לתאר תחושות שאין להביע במחוזותינו בהקשר של "פליטי המחמד". הם תמיד רק מתוקים ועדינים ומסכנים – ממש ללטף להם את התלתלים, ואיזו זכות גדולה נפלה בחלקנו שבחרו בנו כבארץ המקלט שלהם, וכמה כיף לנו שהם מעשירים את הסביבה שלנו בניחוחות מולטי-אתניים ורב תרבותיות.

      אספר סיפור שלפי דעתי אומר הכל:
      לפני שנים כשעוד הייתי פעילת שמאל נאיבית ונלהבת, נסעתי עם ידיד להשתתף באחת מהפגנות יום האדמה של אחינו הפלסטינים המדוכאים. בחרנו בטייבה כי היא קרובה לתל אביב (כמובן). עכשיו, שנינו יהודים, לבנבנים, תכולי עיניים, במשקפיים עגולים- אי אפשר לטעות בנו. קרה והסתבכנו בטעות בסמטאות העיר כשלפתע מצאנו עצמנו בסמטה צרה ללא יכולת תמרון, כשגוש מפחיד של 'צעירים' – מפגינים זועמים, מתקדם לעברנו וחוסם את התקדמותנו. שנינו, לוחמי השלום, אוהבי האדם באשר הוא אדם, אנחנו מ'הטובים' – ואלה הם אחינו וחברינו, נתקפנו בעתה שאי אפשר לתארה. במילים פשוטות: יללות של פחד והסטריה מילאו את האוטו: "אמא'לה, הלך עלינו, איך יוצאים מפה". למזלנו, ברגע האחרון, יצא פתאום איש מבוגר מפתח אחד הבתים וכיוון אותנו למסלול בריחה מהיר מן הסימטה – ניצלנו. עכשיו לחלק החשוב באמת: היינו כל כך נבוכים האחד מפני השני בשל מה שנחשף באותם רגעי אימה, שפשוט עשינו מה שיפה נפש טיפוסי עושה הכי טוב: הכחשה והדחקה. לא ניסינו לברר ביננו מה באמת קרה שם, הללנו והתפעלנו מאותו ערבי 'טוב' שהציל אותנו וכמה נחמד ומקסים הוא, ו… המשכנו כמובן להפגנה כאילו כלום.
      יש דברים שלא מדברים עליהם. נקודה.
      ולא, ממש לא עלה באפי שום ריח של גזענות מן המאמר, אלא זעזוע ואיכפתיות לא מזויפת.

  5. גזענות? זה אחד המאמרים הכי הומניים הכי פחות מסתייגים וגזעניים שמסתובבים כאן. הומני = אנושי. זה היה מאמר אנושי שכתב אדם על בני אנוש מתוך פחד, יראה וחרדה עמוקה כיחיד וכנציג ההכלל למה שהולך כאן בתוכנו במרכזנו. "לב המאפלייה" האם אמרנו כבר את הקלישאה הזו שפתאום יוצאת מקלישאותה ונהיית לאמת

  6. האזור הזה בתל אביב מוכר וידוע לי לא מהיום. פעם הייתי עובר שם בדרכי לעבודה, ורואה את עשרות העובדים הזרים מתגודדים על המדרכות ועל הכבישים; מחכים למעסיק שיבוא לקחת אותם לעבודה.

    אני לא מדמיין שיש לי את הפתרון לבעיה הכואבת הזו, כיוון שהאנשים הללו הגיעו לכאן, וילדיהם – שנולדו כאן – הם צברים לכל עניין ודבר; דוברי עברית וכנראה אף יגויסו לצבא מתישהו.

    אבל אתה צודק בכך שצריך להיפרד מהם לשלום. השאלה מאיזה חלק מהם: זה שהגיע לכאן ועדיין לא השתרש, או גם אלו שהשתרשו וילדיהם כבר נחשבים ישראלים? לי, בכל אופן, אין תשובה לזה.

  7. למה דווקא הגעת למסקנה שצריך לגרש אותם
    אולי צריך לתת לכל אלה שאין להם לאן לחזור מעמד וקול אולי צריך להפסיק להתייחס אליהם כאל בקר ולנסות ולשלבם בחברה
    מי אמר שהמאבק זה לא מתקיים על קביעת מדיניות הגירה הגיונית
    אולי כדאי לנסות ולנהל שיח ציבורי על זה במקום על 400 ילדים
    שלאפשר להם להישאר לא באמת מהווה איום דמוגרפי

  8. כמי ש"נקלע" לדרום תל אביב לא בטעות וגר שם כמה שנים טובות יותר וטובות פחות,
    אני חייב לומר שאין שם זרים, יש שם מהגרים יהודים ולא יהודים בצבעי עור שונים, כולם כבר מזמן חלק מהחברה הישראלית וצריך לקלוט אותם ולאזרח אותם.

    די ביטוי "בעתה" כדי להעיד על גזענותה של הרשימה. אני לא אגיד לך להישאר בצפון רמת גן או במערב גבעתיים, כי גם שם העיירה היהודית המודרנית הזאת, הברדיצ'ב עם נשק אטומי, לא תחזיק מעמד וגם לשם יגיע נווה שאנן הנפלא שלנו. וגם לנווה שאנן בחיפה הוא יגיע.
    תלמד ליהנות מהאווירה הזאת, והברירה היא או שהם יהיו עבדים או שהם יהיו אזרחים שבים, ואתה כותב במפורש שאתה לא רוצה עבדים.

    1. מאבק על מדיניות ההגירה? לא בדיוק. המאבק הוא על דמותה של המדינה – והגדרתה.
      יש מי שמבקש להיות נאמן לדמותה ואופיה כפי שהוגדרו בעת הווסדה (אליהם מצטרפים גם לא מעט נמוכי מצח גזענים מלאי שנאה, וחבל) ויש אחרים, חלקם ממניעים הומניים ויפי נפש טהור חלקם (והם הכוח המניע – לא במקרה דב חנין מציץ בכל הפגנה), אלה קרויים "פוסט ציוניים". אלא שהם לא פוסט ('פוסט-' מרמז על קידמה לעומת ה'פרה-') שום דבר, הם אנטי ציונים פַּר-אקסלנס (ולא כקללה). הם לא מחדשים שום דבר, למרות שהם מבקשים להציג עצמם ככאלה, גם בימי הזוהר של התנועה הציונות היו שהחזיקו בדעות הללו (שוקן -אבי האימפריה-למשל). מבחינתם הציונות או סיימה את דרכה או שמלכתחילה היתה לא ראויה:
      לפני כ 100 ומשהו שנים קמה תנועה לאומית של יהודים באירופה, ברוח התקופה ההיא (צמיחת התנועות הלאומיות ב 1848), שביקשה להגדיר גם את העם היהודי כלאום במובן המודרני של אותם ימים וככזה דרשה להכיר בזכותו למדינה ריבונית-מדינת לאום. הטריטוריה שנבחרה לאחר ויכוחים והתלבטויות היתה ציון (פלשתינה) משלל סיבות הסטוריות, רגשיות ופרקטיות, וזהו.
      עברה מאה ויותר והגיע הזמן לרוויזיה או הודאה בטעות ההסטורית.
      העולם השתנה, עניין הלאומיות ומדינות הלאום כבר לא באופנה. אין עוד אנטישמיות, שום סכנות לא מאיימות עוד על היהודים. כל הסיבות להקמת התנועה הציונית אינן עוד, לכן אין עוד הצדקה לפתרון שהיה (אם בכלל) נכון אז.
      המדינה (היחידה נדמה לי) בעולם שהגדירה עצמה כמדינת הגירה מתוך אידיאולוגיה היא ארה"ב. גם היא סגרה כבר את שעריה ומנסה להיות סלקטיבית יותר לגבי הנכנסים לתוכה (בקושי רב). הברכה שעל פסל החרות בניו יורק: הבו לנו את בנייכם היגעים, העניים, את פליטיכם, את חסרי הבית" (לא ציטוט מדוייק) נחמד אבל כבר לא מייצג שום דבר.
      אותם אלה הרוצים שישראל תהפוך ל'נורמלית' הדגם האמריקאי הוא הנורמליות בעיניהם: ערב רב של קהילות מהגרים.
      המגיב, סמבו מייצג את הגישה הזו: "אין שם זרים, יש שם מהגרים יהודים ולא יהודים בצבעי עור שונים, כולם כבר מזמן חלק מהחברה הישראלית" (מהי אותה חברה?), לעומת זאת צפון רמת גן או מערב גבעתיים כשהכוונה בעצם לישראל כולה היא בעיניו: "עיירה יהודית" – "הברדיצ'ב עם נשק אטומי" זו בעיניו מדינת הלאום היהודית והוא קורא לנו לצאת מזה וללמוד "ליהנות מהאווירה הזאת".
      המתקפה ה'פוסט-ציונית' כל כך מתוחכמת וצצה כל הזמן בתחפושות חדשות. פעם זה רק סיוע הומניטרי לגטו הגדול בעולם-עזה, פעם אלה הבדואים המנושלים ופעם 'ילדי הזרים' – תרגיל גאוני של הסתתרות מאחורי מאבקים שעל פניהם נראים הומניים, שכל הומניסט ואיש שלום ראוי שיעמוד לצידם וכך הופך כל מי שמתנגד לחשוך, גזען ולא הומני. כן יש לנו בעיה.

  9. על פי חוקי הפוליטיקלי קורקט לא מקובל להשתלח בשום אוכלוסיה משום סוג שהוא ובוודאי שלא מקובל לשפוט אנשים אך ורק על פי צבע עורם, לבושם ודתם או על פי התאמתם ובעיקר אי התאמתם לנורמה כלשהי (יהודים, לבנים, בני המעמד הבינוני). וכמובן, לא מקובל לקרוא לסילוקה של אוכלוסיה כזו או אחרת. זה לא עניין רק של פוליטיקלי קורקטיות אלא גם של קורקטיות פשוטה ושל הגינות אנושית בסיסית. ישנן בעיות שהן אופייניות לאוכלוסיות ספציפיות והן בדרך כלל קשורות לתלאות העוני וההגירה וגם כמובן לממד הביו-פוליטי הבעייתי שנוצר מהשילוב הישראלי בין כלכלת שוק פרועה ובין ההתלבטות האולי בלתי פתירה על אופיה היהודי של המדינה.
    כפי שנכתב כאן באחת התגובות, יש בדרום תל אביב "זרים" מכל המינים והמוצאים. אפשר להוסיף שתמיד חיו באזור "זרים" מכל המינים והמוצאים. גם בשנות השלושים והארבעים גברים לבנים ותכולי עיניים הלכו ברחובות הדרום (שמרביתו היתה אז בשטח העיר יפו) ונתקפו הלם ובעתה לנוכח זרים סלוניקאים, תורכים, בוכרים וערבים שהתלהכו בהמוניהם ברחובות. בשנות החמישים והשישים הם התחלחלו מהצפון אפריקאים ובשנות התשעים הם נבהלו מעולי חבר המדינות ומהמוני עובדים פלסטינים ששבו לעיר (חלקם אולי אפילו הספיקו להיות פליטים מיפו). רוב הסיכויים שמעטים מאוד מבין כל הזרים האלה, אם בכלל, ידעו את ההבדל בין דגניה א' לדגניה ב' או קראו את אלחנן לייב לוינסקי ביידיש או בשפה אחרת.
    כמי שחי באזור עשר שנים ומכיר אותו היטב בכל השעות, אני סבור שלבעתה ולהלם הללו אין בסיס במציאות. אם יש באזור איים של עבריינות הם אינם קשורים דווקא ל"זרים" – עובדים או פליטים – אלא בדרך כלל ליהודים כשרים למהדרין (לפחות על פי משרד הפנים) ולשימושים ופרקטיקות שמתאפשרות כי עיריית תל אביב ומשטרת מרחב יפתח החליטו לאפשר. אני מסכים אתך ששורר בתל אביב משטר הפרדה בין אוכלוסיות (בין ה"לבנים" ובין כל השאר) אבל מי שאחראי למציאות הזו הוא מי שמחולל אותה ולא מי שנקלע אליה בנסיבות כאלה ואחרות. אני חושב שאתה בהחלט צריך לשאול את עצמך על התחושות החריפות שהתעוררו בך וששווה להתאמץ ולראות את האנשים מעבר למאפייניה החיצוניים של הזרות (נדמה לי שפעם קראו לבלוג הזה "מותר הרוח", ואם הבנתי נכון, הכוונה לא היתה לומר שלך יש רוח ולאחרים אין). חוץ מזה, כדאי להתבונן מקרוב יותר בחלק זה של העיר ולראות שיש גם דברים יפים במציאות הרב תרבותית הזו ובערוב הזה של זרים מכל המוצאים, יהודים ולא יהודים.

    1. כמה הרבה נחשף בתגובה הזו שלך, שרון:
      בתור התחלה, פתיחה מרשימה על קורקטיות והגינות אנושית בסיסית, ועל כך שלא מקובל לשפוט על פי צבע עור וכ' וכמובן שלא לקרוא לגרוש אוכלוסיה כזו או אחרת בקיצור לא לגזענות. טקטיקה שאמורה להביא כל אדם הרואה עצמו הגון להכנס למגננה שח"ו לא יראה כמי שהוא כזה. הרי "התאמתם ובעיקר אי התאמתם לנורמה כלשהי (יהודים, לבנים, בני המעמד הבינוני)" למי מרמז? מי נכנס לקטגוריה הזו? ודאי לא אותם מקומיים שזועקים הם הרי אינם "יהודים, לבנים, בני המעמד הבינוני", מי שנמנים עליהם הם דווקא רוב אלה המפגינים הזדהות עם ה'זרים' אבל גם לא אליהם הכוונה…
      ואז מתחילה לבצבץ האמת.
      "בעיות שהן אופייניות לאוכלוסיות ספציפיות והן בדרך כלל קשורות לתלאות העוני וההגירה" והפיתוח שבא אחר כך כאילו הזרים של היום הם פשוט הגל האחרון בשרשרת גלי הגירה ומה שמסתתר מאחורי זה?
      "תמיד חיו באזור "זרים" מכל המינים והמוצאים – וכאן בא פרוט כרונולוגי של גלי ההגירה בערבוב מכוון: סלוניקאים, תורכים, בוכרים וערבים, צפון אפריקאים, עולי חבר המדינות, פלסטינים. מן סלט של מהגרים בני לאומים שונים. דבר אחד לא נזכר: יהדותם של כל המהגרים לבד מן הערבים הפלשתינאים (לא סתם אלא פליטים מיפו – זכות השיבה הוכנסה כך בלי משים בדלת האחורית) – מה שהפך אותם ל"עולים חדשים" – אופס, מונח שנעלם ולא במקרה.
      "רוב הסיכויים שמעטים מאוד מבין כל הזרים האלה, אם בכלל, ידעו את ההבדל בין דגניה א' לדגניה ב'…" נכון מאד, אלא מה שהיה משותף להם הוא בדיוק מה שחסר בתיאור הזה: היותם יהודים, עולים חדשים ולא מהגרים.
      אז אין עולים חדשים יש מהגרים, זו ההסטוריה וזו תמונת המדינה: מדינת כל תושביה המקוריים ומהגריה.
      נשאר רק הסיפור הפשוט של גלי הגירה, שמביאים איתם "בעיות שהן אופייניות" של מהגרים, עד שהוא מתערה ונגמר הסיפור. אין עולים ומעל לכל אין מדינת היהודים כי אין עם יהודי יש חברת מהגרים וילידים – ה"עובדים פלסטינים ששבו לעיר". נשמע מוכר? אכן כן, מאבו מאזן עד זחאלקה.
      אלא שישראל איננה מדינת הגירה אלא מדינת עליה של בני העם היהודי. כך בכל המסמכים המכוננים החל מהצהרת בלפור, בתנאי המנדט שנמסר לבריטניה ע"י מדינות העולם, בהצעת החלוקה של האו"ם ועד הכרזת העצמאות. יהודי התפוצות נקראו לבוא אל הבית הלאומי שהוקם עבורם. אכן הם היגרו מארצות מוצאם אלא שהם הגיעו הנה כעולים חדשים לא כמהגרים, גם אם חלק מבעיות ההתאקלמות הטבעיות שעברו משותפות לבעיות שיש בכל מדינת הגירה.
      לעומת זאת הזרים עליהם מדובר לא הוזמנו לעלות לכאן.
      במקרה הטוב הם הוזמנו כעובדים זרים, בשום אופן לא כ"מהגרי עבודה" מן המצאה משונה שכזו, אלא במסגרת של חוזה חתום שהם הפרו ביודעין, לתקופה מוגבלת במפורש. האחרים, חלקם המועט פליטים שמבקשים מקלט מדיני השאר סתם גונבי גבולות לא יותר.

      מה שעולה עוד הוא עולם המושגים המרכסיסטי-אולי אנרכיסטי של הכותב: חברת המעמדות – הבורגנות "לבנה, מעמד ביניים" השליט, הקפיטליזם- כלכלת השוק הפרועה -כמקור כל הצרות, יש לנו את העיריה והמשטרה – רשויות שלטוניות שי להם מדיניות מכוונת כעושי דברו של המעמד השליט (אינטרסים מעמדיים) לאפשר איים של עבריינות באותם אזורים מוכים דווקא (דיכוי מעמדי). ויש את גן העדן הבלתי נמנע ללא מעמדות, חסר הדת והלאום: "המציאות הרב תרבותית הזו ובערוב הזה של זרים מכל המוצאים, יהודים ולא יהודים."
      תחי מדינת כל אזרחיה (בתור התחלה לפחות, עד שהילידים, חבריהם למאבק, יעיפו אותם מכל המדרגות).
      כך מתחבר המאבק התמים והיפה למען "הזרים" למאבק הגדול – האמיתי.

  10. תחי מדינת כל אזרחיה,
    מה שאתם מכנים בלעג "פוליטיקלי קורקט" הוא גבולות חופש הביטוי. אסור לנצל את החירויות הדמוקרטיות כדי לקדם השקפות גזעניות, וגזענות הוא כל מה שאינו מדינת כל תושביה.
    להערכתי מספר המהגרים צפוי לגדול. אנשים מסוגך ומסוג דוד הם שיצטרכו להחליט אם הם נשארים בין אירופה לאסיה, או מהגרים לאמריקה/אירופה.
    המערב נמצא בכיוון מערב. תודה.

    1. אני ושכמותי, תתפלא נשארים, בין אפריקה לאסיה. נמשיך להאבק על חברה ברוח ערכי המערב, גם אם זה לא מוצא חן בעיני המרחב הגיאוגרפי הסובב. הגזענות היא מהכיון ההפוך: אם אתה לא כמוני תעוף מכאן.
      גבולות חופש הביטוי – אין ספק משהו שה'מרחב' מצטיין בו, חוץ מפרט קטן, הגבולות הללו – ה'פוליטיקל קורקט' הזה בנוסח ה'מרחב' לא כולל איסור על קידום השקפות גזעניות כפי שיכול להווכח כל מי שעוקב אחר ההתבטאויות הרווחות באזור, אני מציעה לך לעשות את זה מפעם לפעם. הפוליטיקל קורקט שאתה מדבר עליו הוא מערבי לחלוטין.
      אבל כל ויכוח מסוג זה שמתנהל כאן שווה ולו רק כדי שמה שעומד באמת מאחורי כל הקמפיינים הללו של "ילדי הזרים" למיניהם יחשף, לטובת התמימים שמצטרפים לזה ממניעים של טוב לב וחמלה אמיתיים, "תחי מדינת כל אזרחיה" – זה הסיפור האמיתי.
      תתפלא אבל, אין לי שום בעיה עם אנשים שחושבים כמוך, מכיון שאני באמת ובתמים מאמינה בדמוקרטיה (מערבית), במחשבה חופשית ובזכותו של כל אחד להביע את דעותיו. אני לא מציעה שתהגרו לאפגניסטן או משהו כזה, גם אם אתם חולמים שאתאייד מכאן, אז תחלמו – זכותכם. אנשים מסוגי – לא יודעת מה בקשר לדוד – החליטו כבר מזמן, לפחות למן הכ"ט בנובמבר 1949: אנחנו כאן כדי להשאר. אתה (וחבריך לדיעה) תמשיכו לקוות לזרם מהגרים ומדינת כל אזרחיה, אתם מיעוט, תודה לאל, אבל מיעוט רעשני שמרגיש כמו רוב (בולשביזם כבר אמרנו?) כל מה שנותר הוא לחשוף אתכם ואת התחבולות שלכם.

  11. לאסתר,
    אכן יש דמיון מסוים בין העובדים הזרים ובין הפלסטינים בשל העובדה שבשני המקרים מדובר באנשים שמעוניינים לחיות כאן אך אינם יכולים לעשות זאת כיהודים באמצעות חוק השבות. מצד שני, באופן יישומו של חוק השבות, כיום במקרים רבים נהנים ממנו גם אנשים שאינם יהודים. מצד שלישי, אם רוצים לנהל כלכלת שוק גלובלית, כל שכן מערבית, אי אפשר שלא לקחת בחשבון שזה גם אומר תנועה רבה של אנשים ועובדים ממקום למקום ושחלק מהם משתקע. התופעה של עובדים זרים קיימת בכל העולם ובכל מקום יש יחס אחר. בעולם המערבי שאליו את רוצה להשתייך מאפשרים להם להתאזרח (כמעט כל אירופה עברה בגלל זה מזכות הדם לזכות האדמה), במקומות אחרים, למשל בערב הסעודית, אסור לעובדים זרים לקיים את מנהגי דתם אם היא אחרת מאיסלם. נדמה לי שהמדינה הכי מסבירת פנים לעובדים זרים היא קנדה.
    אם לאלי ישי כל כך חשוב לשמור על אופיה היהודי של המדינה, במקום לומר "נגמר הטיול" הוא כבר מזמן היה עוצר את הדלת המסתובבת, ומוציא את הבחורים מהישיבות לעבוד בבניין במקום הסינים, ואת הבנות לעבוד בסיעוד במקום הפיליפיניות. עובדה שזה לא קרה, ובינתיים הסיני פוגש את הפיליפינית, הם מתאהבים ומביאים ילד לעולם. השפה היחידה שהם כולם מבינים היא עברית, והילד שלהם הולך לגן, לבית הספר ולצופים ויש לו חברים וחברות כמוהו והם כולם מדברים עברית צחה ומתים להתגייס לצה"ל. זה המצב. זה יוצר גם בעיה אנושית שכדאי וראוי לפתור ברמה הנקודתית, אבל זה גם חושף את הבעייתיות ואת הסתירות הפנימיות של המדינה היהודית הדמוקרטית.

    1. שרון, עשית כאן מישמש יפה: רוצים כלכלת שוק גלובלית –מערבית? זה בא עם תנועת אנשים – הגירה – השתקעות במדינה לא שלך.
      אני לא מבינה את הקשר הגורדי הזה בין כלכלת שוק גלובלית ותנועה של אנשים ממקום למקום ואופס בדלת האחורית דוחפים לנו ש"חלק מהם משתקע". מן עסקת חבילה שכזו?
      אז בינתיים הפיליפיני שפגש את הסינית או להיפך, אם הספיקו לגדל כאן ילד שהגיע לגיל בית ספר, קרוב לודאי ששניהם הפרו את החוק ואת החוזה שחתמו עליו כתנאי לכניסתם לכאן, אז במטותא שיחליטו: אצלי או אצלך, לסין או לפיליפינים. ברמה הנקודתית – האנושית, כמובן שאפשר במקרים מיוחדים להקל להתגמש, אבל מה פתאום באופן גורף כאילו זהו צו אלוהי כזה?
      עוד חבילה נחמדה: הפלסטינים והעובדים הזרים (סךיחה, אזרחי מדינות זרות ששוהים שלא כחוק במדינה לא להם). שני עניינים שונים. הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, כל עוד לא נחתם הסכם שלום ביננו לבינם, הם עדיין האויב, נקודה. אף מדינה לא מרשה לאנשים שנחשבים אויביה להשתקע בה. אוסטריה (האירופאית) למשל, מחייבת את מי שמבקש להתאזרח בה, בשבועת נאמנות למדינה ולערכי היסוד החברתיים שלה כמדינה אירופאית דמוקרטית. (http://eudo-citizenship.eu/citizenship-news/224-austria-changes-its-nationality-asylum-aliens-police-and-settlement-regulations )
      בקשר לתנאי קבלת אישור תושב ואזרחות במדינות מערביות אני אפנה אותך לכמה קישורים שיאירו את עיניך:
      http://reshet.ynet.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/news/Domestic/internal/Article,53414.aspx
      תנאי ההתאזרחות של אירלנד – גם הם כוללים ד"א הצהרת נאמנות(!) למדינה, שומו שמיים: http://www.citizensinformation.ie/categories/moving-country/irish-citizenship/becoming_an_irish_citizen_through_naturalisation
      קרא ניתוח של המשפטנית רות גביזון בנושא:
      http://www.huka.gov.il/wiki/material/data/H12-04-2005_13-43-26_gavizon4.rtf
      עוד על חוקי הגירה בארצות מערביות שונות במסמך של הכנסת:
      http://www.knesset.gov.il/mmm/data/docs/m01506.doc
      יודע מה, אפנה אותך לעוד מאמר מעניין של בן דרור ימיני במעריב שכולל קישורים מעניינים בנוגע לתנאי ההתאזרחות במדינות אירופאיות שונות:
      http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=1226

      ומכיון שאי אפשר להיות בעל נפש מקסימה ואוהבת בלי להשתלח קצת בדתיים: אז אוסיף הצעה להצעותיך. אולי כשמוציאים את הבחורים מהישיבות לעבוד בבניין במקום הסינים, ואת הבנות לעבוד בסיעוד במקום הפיליפיניות נוציא יחד איתם גם את כל הסטודנטים/יות ל[לא] מדעי המדינה/החברה/ושאר לופט-גישייפן למיניהם, שילמדו עבודה מהי.

      1. אסתר היקרה,
        יש דברים שבדרך כלל באים ביחד. בכל העולם המערבי וגם אצלנו, כלכלת השוק של העשורים האחרונים (באירופה משנות השמונים ובישראל משנות התשעים) חיסלה כמעט את כל מה שתנועת העובדים השיגה במהלך המאה הקודמת ובמקום להתעסק עם עובדים מקומיים מאוגדים העדיפה פתרונות זולים יותר של מיקור חוץ בארצות שאין בהן הגנה סוציאלית לעובדים או על ידי ייבוא של עובדים לא מוגנים.
        אם לפני עשרים שנה בערך עובדי ניקיון בעיריית תל אביב היו שכירים של העירייה מאוגדים ומוגנים בהסכמי עבודה קיבוציים, הרי שכיום כדי לנקות את הרחובות מוציאה העירייה מכרז לחברת כוח אדם שמצידה מעסיקה עובדים בשכר זעום ובחוזים זמניים. כך קרה ברוב הענפים במשק, מבניין ועד לסיעוד וזה קרה במקביל להתפרקות המסגרות של הכלכלה הסוציאל-דמוקרטית. עובדות הסיעוד הפיליפיניות פשוט החליפו את בתי האבות של ההסתדרות שנסגרו או הופרטו והפועלים הפלסטינים ואחר כך הסיניים החליפו את הצוותים הקבועים של "סולל בונה". זה המחיר החברתי של הכלכלה הזאת והוא ידוע בכל העולם. (אגב, זה לא שונה הרבה מהמצב בתחילת המהפכה התעשייתית כשהמוני צעירים עזבו את כפריהם והיגרו לערים הגדולות כדי לעבוד בתעשייה).
        באשר לסטודנטים: אני מלמד במוסדות אקדמיים כ- 15 שנה. רוב רובם של הסטודנטים שלי עובדים למחייתם ולכיסוי שכר הלימוד שלהם גם במהלך שנת הלימודים וגם במהלך חופשת הקיץ. גם בני עצמי ובשרי שמסיים כעת את התואר הראשון עבד מתחילת לימודיו.
        באשר לקשר בין פשיעה ובין עובדים זרים ופליטים, אני ממליץ לך מאוד לקרוא את הדו"ח שמני בן יקר צירף באחת התגובות למטה.

        אני חושב שחלק גדול ממה שנכתב כאן נובע מבורות וחוסר היכרות עם המצב בשטח או מאג'נדות אחרות. אם מי מכם – אסתר או דוד – מעוניין בהיכרות יותר מעמיקה עם הסוגייה, אשמח לארח אתכם לסיור בדרום תל אביב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s