עוד

מי מפחד מהעם? או: על התנגדות השמאל למשאל עם

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.11.2010

בחודשים האחרונים, מתעקשים בשמאל לטפטף לתקשורת העולמית, וללא הרף, את הרעל שלפיו ישראל היא מדינה פשיסטית. לאחר כישלון קמפיין הדה-לגיטימציה של ישראל כמדינת אפרטהייד, הגיעה העת לשווקהּ כטירניה פשיסטית. רק צדיק אחד בסדום, חתן פרס ישראל למדע המדינה פרופסור שלמה אבינרי, נחלץ להגן על מדינת היהודים במאמר שכתב ב"הארץ". והנה, כשהכנסת מחוקקת חוק דמוקרטי לעילא אשר מבקש את הסכמת העם למסירת חבלי ארץ הנמצאים תחת ריבונות ישראלית, זועקים הלוחמים בפשיזם זעקה גדולה. דרישתם של דמוקרטים עקביים להביא כל ויתור על שטח ריבוני של המדינה לאישור הריבון, קרי: העם, זוכה לגינויים ולהוקעות מצד אלה הטוענים שאנו חיים ברודנות פשיסטית מטורפת.

כדי להבין את הנפש האורווליאנית המסוכסכת של השמאל הישראלי, צריך תחילה לקלוט את הדיאלקטיקה שלו. בדיאלקטיקה הלניניסטית, משטר הוא דמוקרטי רק כשהוא משרת צד אחד. כך, מעטים זוכרים את שמו של ראש הממשלה הדמוקרטי האחרון של רוסיה, אלכסנדר קרנסקי. ממשלתו של קרנסקי עמדה לזכות בלגיטימציה במהלך הבחירות שהיו עתידות להיערך לאסיפה המכוננת ברוסיה באוקטובר 1917, מעט לפני המהפכה הבולשביקית. לנין, שהבין כי הבחירות יקנו לגיטימציה לממשל דמוקרטי ו"בורגני", העדיף את כוח הזרוע על פני הפתקים בקלפיות, וחיסל כל סיכוי לדמוקרטיה. התנהלותו של לנין ביססה את המושג הסטליניסטי של "דמוקרטיה עממית": דמוקרטיה שרק מפלגות מסוימות יכולות ליטול בה חלק. רצוי, מפלגה אחת.

לשיטתו של השמאל בארץ, ישראל היא ישות פשיסטית כי העם הוא הריבון בה. וכשהעם ריבון, סיכויי השמאל להגיע לשלטון הם קלושים. הדרך היחידה לממש מצע שמאלני היא באמצעות רמיית העם. רבין, שהבטיח בבחירות 92' שלא ירד מרמת הגולן ולא יישא וייתן עם אש"ף, יצר את התקדים. לאחריו הגיעו ברק, שרון ועולה חשש כבד שגם נתניהו צועד בכיוון הזה. כשהעם מחליט על מסירת שטחים המצויים בריבונות המדינה, אין מקום לרמייה. זו דמוקרטיה ישירה במובן הקלסי האתונאי שלה: העם מחליט. בלי מפלגות, בלי דילים, בלי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". ומזה השמאל מפחד.

בראש החץ עם לימור לבנת. השר גדעון סער. צילום: רויטרס
בראש החץ עם לימור לבנת. השר גדעון סער. צילום: רויטרס

אין שום משטר פשיסטי בעולם שבו הפרלמנט מחליט לתת את חופש ההכרעה בסוגיה מהותית לעם. משאל עם הוא כלי דמוקרטי. למעשה, מאז ומעולם התנגדו פשיסטים לכל בחירה דמוקרטית של העם. וליתר דיוק: פשיסטים וקומוניסטים. הברית החומה-אדומה נגד כל רעיון דמוקרטי נוצקה בדם בהסכם בין היטלר לבין סטלין והמשיכה הלאה. ליברלים, סוציאליסטים, קפיטליסטים וסתם דמוקרטים תומכים במשאלי עם. הקומוניסטים ועוזריהם לא. גם לא הפשיסטים.

ישראל היא מדינה שהחופש לבגוד בה הוא מוחלט. מותר להלשין, מותר לשקר, מותר ללמד נרטיבים שקריים באקדמיה ובמערכת החינוך, מותר להשתתף במשטי טרור, מותר להסית את הפלשתינים נגד הישראלים, מותר לחבל בשדות וביבול של מתיישבים. הכול מותר. מעטים הדברים האסורים. ישראל היא אולי הדמוקרטיה היחידה שבה חופש הביטוי מוחלט. וכאשר יש כאלה שרוצים לפעול נגד חרמות, גניבת מסמכים סודיים, שיתוף פעולה צבאי עם האויב והתססה נגד המדינה, החופש הזה נשכח ומושכח.

ישראל לא צריכה להשתנות. אולם היא חייבת להתחיל לרכוש תודעה באשר לכוחות הפועלים בה ומנסים לרסק אותה מבפנים עם האשמות בדבר פשיזם ואפרטהייד. גדעון סער ולימור לבנת הם ראש החץ בניסיון לסמן את גבולות השיח הפוליטי. כשזה מגיע לדה-לגיטימציה ולהסתה, צריך שופט שיוציא כרטיס אדום. השמאל מנסה כמיטב יכולתו לטעון שמשאלי עם, שקיצוץ בתקציבי מוסדות וגופים העוסקים בחרמות, שאיזון הקוריקולום האקדמי, הם פשיזם. לפי השמאל, דמוקרטיה היא תמיד החופש של צד אחד לחשוב ולפעול.

ככל שימשיך השמאל לנסות לחרוץ את דינה של ישראל כעריצות פשיסטית (וכבדרך אגב לגזור גורל שווה לנתניהו ולמוסוליני), כך ימשיכו לעלות לאוויר אדי התקוממות מן הלבה הרותחת של הר הגעש שנקרא הציבור הישראלי. אם מישהו רוצה למנוע מהעם להכריע וחושב שמישהו יסכים שוב להעביר הסכם על חלוקת הארץ במחיר של מיצובישי לחבר כנסת סורר, הוא טועה ומטעה. ההיסטוריה מוכיחה כי ניסיונות לרדות בעמים נכשלים. על השמאל לקחת בחשבון: לפעמים זה נגמר במהפכת קטיפה, לעתים – במלחמת אזרחים.

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “מי מפחד מהעם? או: על התנגדות השמאל למשאל עם

  1. קשה להבין אם אתה מתמם או סתם מנצל את ההזדמנות לחרף ולגדף את השמאל (מוכרחים כל פעם לשלוף דיאלקטיקה, לנין, סטלין היטלר וכו'?)

    משאל עם אינו כלי אנטי דמוקרטי מיסודו, כמו שמשטר נשיאותי או פרלמנטרי אינו כזה. דמוקרטיות שונות בחרו באפיונים דמוקרטים שונים ואין לאף אחת מהן חזקה על הדמוקרטיה.

    קשה לי להאמין שאתה לא מכיר את הטיעון העמוק יותר לגבי היות משאל עם כלי אנטי דמוקרטי בישראל. הסיבה היא פשוטה, משאל עם בישראל אינו כולל את הפלסטינים בשטחים. אם מדינת ישראל היתה עושה משאל עם על המעבר לאנרגיה ירוקה, או על ההפרטה הזוחלת של מערכת החינוך זה בוודאי היה יכול להיחשב כצעד דמוקרטי. אבל משאל עם שבו כ-7.5 מיליון איש (מה קורה עם מזרח ירושלים הם זכאים להשתתף במשאל עם או רק בביטוח לאומי וארנונה?) יחליטו על עתידם של כ- 11 מיליון פשוט אינו נופל בקטגוריה הזו.

  2. מדוע לא עשו משאל עם על המדיניות הכוללת של הגירת ישראלים לתוך שטחי הגדה?ההשתלטות על מקורות מים, מחצבות, אדמות, הגבלת הפיתוח של הפלסטינים, החלוקה של הגדה לתאי שטח מגודרים ומחוסמים, כל אלו אינם איזה מצב סטטי קבוע, אלא פרוגרמה בלתי כתובה ומתפתחת, אשר הציבור הישראלי מעולם לא נשאל לגביה. שימוש ב"גדר ההפרדה" לטובת גזל אדמות שאינו קשור לביטחון או לטרור ,גם כן עומד על הפרק. הטרנספר השקט ,במה שמכונה בישראל ירושלים המזרחית ,עומד על הפרק. כל הדברים הללו אינם "סטטוס קוו" מבחינת זאת שהם כלל אינם סטטיים. מדובר על פעולות גזל ועוול מתמשכות ורצופות אשר דורשות בירוקרטיה, תכניות, ומנה לא קטנה של זדון ורשעות. הם כן "סטטוס קוו" מבחינת זאת שהם נעשים ,למרות שמעולם לא הועלו להצבעה בפרלמנט הישראלי ,ובוודאי שמעולם לא שאלו את הציבור הישראלי על עמדתו לגביהם.
    ישראל מבצעת מדיניות בשטח, מדיניות "ימנית" מובהקת, אשר משנה את המצב לרעה מיום ליום, ואף אחד מעולם לא חשב לעצור רגע ולשאול את העם אם המדיניות הזו נראית לו. אבל הסכמים? אבוי, לשם אלו צריכים דמוקרטיה, הכרעת העם, וכל אלו.

  3. מסכים לחלוטין עם עמדותיך. חבל שמתוך כוונה מובנת לשמור על איכות הטיעון אינך אומר דברים ברורים יותר שאני, המגיב, יכול לומר. ברור לי גם שאתה שותף מלא להם.ודאי תסכים עימי שיש השתחרר מהרתיעה מלקחי תרבויות אחרות. תאי הרעל שהשמאל שותל בגופנו הן כה מסוכנות שעלינו להזדקק להן. חששך ממלחמת אזרחים, לדעתי, מוגזם. אנחנו רבים והם מעטים. עלינו להשתמש בכלים שהדמוקרטיה נתנה בידנו כדי להגן על עצמנו. חינוך היא מילת המפתח. אין להירתע, כאמור, משימוש בכלי "החינוך מחדש" אם כי נכון יותר למצוא לו הגדרה מאיימת פחות, כמו "הסברה ערכית" למשל.יוקמו מחנות להסברה ערכית בהם תובא לידיעת החתרנים האנטי ציוניים מציאות אחרת. את הקוד למציאות כזאת יקבעו השרים לבנת וסער ואף אזרחים כמוני וכמוך. הגורמים הסרטניים לא "יכלאו" חלילה במחנות אלא יובאו לשם מרצונם החופשי ומרצונם החופשי ייצאו משם לא לפני שיביעו באופן פומבי את חרטתם.
    יש לעודד, לדעתי, דיווחים מ"השטח". מצבנו הביטחוני לא מאפשר לנו להיות רכים עם אוייבינו, במיוחד לא אלה שבתוכנו. ידעו כל נער ונערה שעליהם לדווח על כל פעולה אנטי ציונית של הוריהם, ידע כל הורה שעין הציבור פקוחה ומעשיו נבחנים. יש לפתוח במערכת הסברה יעילה ולגייס גם את התקשורת למלחמה כזאת

  4. מדהים אותי שוב כיצד אתה גוזר גזירה שווה בין שרידי תנועת העבודה הציונית לבין מוטציות רעיוניות ואנושיות כמק"י וגלגוליה. לטעון ששלמה אבינרי הוא צדיק יחיד במחנה לניניסטי ואנטי-דמוקרטי באופיו, ובכך להחיל עליו קווי מתאר אידיאולוגיים שאפיינו את הפ.ק.פ ובוודאי שלא את מפא"י… מעיד על כך שדבר מה בזווית ההתבוננות שלך בפוליטיקה הישראלית, מעמיקה, מורכבת ועשירה בידע ובתובנות ככל שתהיה – והיא אכן כזו, מעוות עד היסוד.

    יכול להיות שהגוונים מהם מורכב המרכז הישראלי דקים מדי עבור מי שהספקטרום האידיאולוגי שלו נע בין טרוצקיזם לניאו-שמרנות – קרי, בין צבע מוחלט אחד למשנהו. אבל אם אינך מסוגל לתפוש את הדמוקרטיה הישראלית וחוסנה עד כדי כך שאתה יוצר זיהוי הגובל בהסתה בין שורשיה הציוניים-סוציאליסטיים לבין הקריקטורה המכונה "שמאל רדיקלי", אולי מוטב שתגביל את כתיבתך לתחומים תיאורטיים יותר.

  5. ועל מנת שלא אואשם ובצדק בתגובה אד הומינם, אחדד את מה שניסיתי להגיד בכותרות. האפיון הנונשלנטי שלך את "השמאל" (מונח ששמתי לב שאתה מרבה להשתמש בו באופן המטשטש, ולא במקרה, את הניגודים התהומיים בין מחנות נפרדים בתכלית המוגדרים באמצעותו) כיונק מבית מדרשו הפוליטי של "הבולשביזם הלניניסטי" הוא תמונת הראי של ההאשמה הפופוליסטית, והבזויה, של חלקים בתנועת העבודה בעבר את הימין הליברלי ב"פשיזם". והוא מכוער וחמור באותה המידה.

    אין להכחיש, מן הסתם, שהן הציונות הסוציאליסטית והן זו הרוויזיוניסטית שאבו טרמינולוגיה, סמלים ומודלים להזדהות ממקבילותיהן האירופאיות בנות התקופה. כך מצא עצמו אבא אחימאיר מפלרטט עם הנאציזם וזוכה לגינוי חד משמעי מז'בוטינסקי, וכרזות של סטאלין בפוזה מחמיאה פיארו חדרי אוכל בקיבוצים בה בעת שבן גוריון התנער מהגוש הקומוניסטי וכינה את הדיקטטור בלעג "חם הגרוזיני". לזכותה של האומה העברית (ולא במובנו הכנעני של המונח), שבקנה מידה היסטורי זה עתה נולדה, ראוי לציין – ועל אחת כמה וכמה עם פטפטת ה"פשיזם" הנוכחית צורמת לאוזניך – שכבר בחיתוליה הוכיחה עצמה עמידה למדי לכוחות קיצון אנטי-דמוקרטיים משני עברי המתרס.

    הזרם המרכזי בתנועת העבודה, ממפא"י ומאוחר יותר הרשימה הממלכתית ועד לאחדות העבודה בגלגולה המפ"מי, בחר בסיכומו של דבר באופן שאינו משתמע לשתי פנים במחויבות הערכית הלאומית, המעוגנת בדמוקרטיה הישראלית, על פני כל פנטזיית גאולה משיחית וקוסמופוליטית בחסותו הטוטליטרית של הצבא האדום. בחירה זו באה לידי ביטוי לא רק באוריינטציה מערבית של ישראל החל מהשנים הראשונות לקיומה של המדינה, אלא גם וחשוב מכך במסורת פרלמנטרית שטרם נשברה, ולאור האתגר העצום של כינון אומה בה בעת שהיא נאבקת על חייה לא כדאי לזלזל בהישג הזה. נדמה לי שאמנון לורד ציין בעבר את הפילוג שביקש והצליח בן גוריון לחולל בתוך מפ"ם, בין השומר הצעיר האזוטרי – ועם זאת, הציוני – שהמיר הלך רוח רומנטי של תנועת נוער גרמנית בנהייה נאיבית אחר סמלים מהפכניים שלא תפש את שעומד מאחוריהם, לבין אחדות העבודה ההתיישבותית, יוצאת הפלמ"ח, שזהותה הושרשה בערכי ההתיישבות והלאום.

    מנגד, גם השפעת טרמינולוגיה לאומנית-רומנטית בת התקופה על שירתו רוויית הדם והאדמה של ז'בוטינסקי, שלא לדבר על גילוייה הבוטים אצל הרוויזיוניזם הארצישראלי (עיין ערך אצ"ג), לא משנים את העובדה שבסיכומו של דבר, היה ז'בוטינסקי ליברל ודמוקרט, והשקפת עולם זו מוסיפה להוות את עמוד התווך האידיאולוגי של הימין המתון גם כיום, וליצור חיץ בלתי עביר, איכותי ולא כמותי בלבד, בינו לבין גידולי פרא שוליים טרום-מודרניים דוגמת הפייגליניזם.

    הצלחתה של התנועה הציונית בייסוד משטר דמוקרטי יציב המעוגן בסולידריות לאומית היא שהפכה את ממשלת האחדות הלאומית הראשונה בין חירות למפא"י לטבעית בהרבה מברית בין האחרונה לבין מק"י, המוחרמת השנייה מהססמא הבן גוריונית.

    בניין אומה זה נעשה במשך עשרות שנים שקדמו להקמת המדינה ובמשך קרוב לשלושים השנים שלאחריה תחת דומיננטיות של הזרם המרכזי בציונות דאז, קרי, זה של תנועת העבודה הישראלית. אם זרם זה היה בעל אוריינטציה דיקטטורית למחצה, ונגוע בניכור הבולשביקי לרעיון הדמוקרטי ולרגש הלאומי כאחד, הרי שהוא לא היה שורד במשטר פרלמנטרי ובוודאי שהתרבות הישראלית לא הייתה מושתתת על יסודותיו. אלא שתנועת העבודה הושרשה בסולידריות לאומית אותנטית וממשית של מרבית חלקי היישוב, ורק משהשתנה הרכבו הדמוגרפי והיא חדלה לייצג נאמנה אוכלוסיות חדשות, תמה ההגמוניה שלה.

    באת לברך, דוד, את הצלחת הציונות ליצור דמוקרטיה שפויה ומתפקדת בקן הצרעות המזרח תיכוני, ויצאת מקלל אותה על ידי הכפשת הזרם המרכזי בהגשמתה ההיסטורית באופן המהווה כאמור תמונת ראי מדויקת של השמצת הימין המתון נגדה יצאת במאמר הזה. האמת היא שרב המשותף על המפריד בין הזרמים המרכזיים בציונות, על אף האיבה האינפנטילית ששררה ביניהם בימיה העובריים של המדינה, ועל אף המחלוקת הכלכלית-חברתית העמוקה, שאין להקל במשמעותה, המוסיפה להינטש ביניהם גם כיום. בדיוק כפי שהדמיון, הגובל לעתים בזהות, בין זרמי שוליים קיצוניים, בדרכי מחשבתם ובאופני מימושם בפועל מפתיע בכל פעם מחדש. כמו, למשל, הימין המשיחי המצדד בדו-לאומיות בשם שלמות הארץ, והשמאל הרדיקלי העושה כן בשם פנטזיות משיחיות לא פחות על אחדות פרולטרית חוצת גדרות ועמים; השיבה הניו-אייג'ית למיסטיקה טרום-מודרנית מתוך היגיון של אושר מופרט, וההתנכרות הפוסט-מודרנית למודרנה מתוך פולחן סובייקטיבי הזהה באי הרציונלית שלו; או, כפי שמסתבר לעתים, הקלות הבלתי נסבלת במעבר משמאל רדיקלי לקיצוניות הנגדית, הניאו-שמרנית, שאינה אלא הפנייה של הכללת יתר וביקורת נוקשה ואבסולוטית ממחנה אחד אל אחר. כפי שאתה מציין ובצדק, כדאי לנסות ולהימנע מהלכי רוח קיצוניים מסוגים אלו. בייחוד אם המטרה היא לבסס את הלגיטימיות של ישראל אל מול הכחשתה האופנתית כיום, ולא לקעקעה בעקיפין על ידי דמוניזציה בלתי סבירה של עברה.

  6. אנחנו לא פוחדים ממשאל עם מבחינת תוצאות. אם יעמדו על כף המאזניים הר הבית מול השלום, הרוב יגלו את פרצופם (הטוב) האמיתי ויבחרו בשלום,
    שלא לדבר על הגולן או על שועפאת ואבו טור וא-ראם.

    אבל ה-20, 30 או אפילו 40 אחוז שיתנגדו, ממתי הם מקבלים הכרעות רוב? דוברי הימין ההתפשטותי טורחים להדגיש השכם והערב ש"הזכות" על ארץ ישראל היא בעצם חובה. שמדובר בצו אלוהי, או, בגרסת טבנקין או העצני, זכות של "עם ישראל לדורותיו", ואי אפשר לשאול את הסבא שכבר נפטר או את הנכד שלא נולד (אם כי אני בטוח שלו היה אפשר היינו זוכים ברוב עוד יותר גדול),
    לכן אצלכם המשאל עם הוא לא יותר מכלי להתארגנות המתנגדים ליום פקודה, כשיכולו כל הקצין והגיעה עת מלחמת האזרחים על קדושת העם והארץ. יום אחר היוודע התוצאות כבר נשמע על יחידות שלכדו נקודות אסטרטגיות בירושלים, בתל אביב ובאשדוד.
    כל ראש ממשלה שאינו דניאלה וייס ידע שאסור לו לשחק באש הזאת, והוא יבטל את חוק משאל העם או יתעלם ממנו (כפי שהפרקליטות התעלמה מחוק החסינות המוחלטת לנשיא המדינה קצב).

  7. שימוש פתאומי ולא מאורגן במשאל עם, מוטה לצד מסוים, הוא כלי שמופיע הרבה פעמים בדמוקרטיות גוועות. אחת מהדוגמאות לכך היא ונצואלה של ימינו. בונצואלה, הנשיא משתמש במשאל עם כדי להשיג לגיטימציה לקפריזות שלו, תוך דילוג על פרוצדורות חוקתיות להעברת חוקים ופעולות אחרות. גם פה, השימוש במשאל עם הוא לא דמוקרטי משום שהוא חד צדדי: לא ניתן להפעיל אותו בצורה שוויונית בפני החוק כפי שעושים למשל בשווייץ, אלא מפעילים אותו רק לצורך מסוים, ורק מתוך כוונה להקטין את הסיכויים לפעולה מסוימת. אם היה משאל עם על בניה בהתנחלויות במקביל למשאל על נסיגה משטחים, אולי הייתי מסכים אתך. מאחר ואין משאל כזה, אז לא נותר לי אלא להסיק שאתה מנפנף בנוצות דמוקרטיות כדי להצדיק אג'נדות שביניהן לבין הדמוקרטיה פעורה תהום עמוקה מאד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s