בלדה לחוזר קיבוץ – עם פרישתו של חיים אורון

סיפור עזיבתו של יו"ר מרצ, ח"כ חיים אורון, את הכנסת, הוא סיפורה של הטרגדיה שפקדה את השמאל הישראלי. הוא נכנס לכנסת בשלהי 1988, כאשר מפ"ם הייתה כוח פוליטי שמנה 3 מנדטים, ויחד עם ר"צ ו'שינוי' בהנהגת אמנון רובינשטיין, היה לגוש השמאל המובהק כוח של 10 מנדטים. ימים שבהם ההפרש בין מפלגת העבודה ובין הליכוד עמד על מנדט אחד לטובת זה האחרון (39:40). ג'ומס עוזב את הכנסת יותר מ-22 שנים לאחר מכן, כאשר לכל גוש השמאל בכללותו (ואם מישהו קרא את "מקור ראשון", שלי יחימוביץ' למשל כלל לא רואה עצמה שמאל) יש, במקרה הטוב, 11 מנדטים. פוליטיקאים מעטים התנסו במהפך כזה, שבו תוך 15 שנה – למן רצח רבין וכלה בכנסת הנוכחית – קרס מחנה פוליטי שלם לאבק.

האמת היסודית והבסיסית היא שג'ומס שותף מלא לכישלונו של השמאל. זה שמאל שלא יכול היה לדבר מעבר לאופק המדיני. ההימור של שולמית אלוני, יאיר צבן, יוסי שריד וגם רן כהן וחיים אורון, היה על הסוס הפלשתיני. אבל זה הכזיב. ציבור מצביעי השמאל, שכבר חווה לא אחת אלים שהכזיבו, נטש אותו. רוב אלה שבעבר הצביעו למפלגת העבודה ולמפ"ם, תומכים כיום בקדימה. המפקד האדיר שעושה קדימה בקיבוצים מלמד, כי בין השמאל ובין ציבור בוחריו, שרר ניתוק שהגיע לשיא בבחירות האחרונות. מחנה פוליטי אדיר הפך לחול. זה תקדים היסטורי שלא התרחש כמעט באף מדינה מערבית. למעשה, השמאל בארץ החל להתפורר 10 שנים לאחר נפילת בריה"מ, וכיום – כשמציינים 20 שנה לנפילת הסטליניזם – הוא, כמוה, חלק מההיסטוריה.

האם יוכל אורון להודות בעודו משקיף על הגבעה הנשקפת מקיבוצו, להב, כי הוא ומפלגתו בזבזו תנועה שלמה על פנטזיה? חיים אורון

האם יוכל אורון להודות בעודו משקיף על הגבעה הנשקפת מקיבוצו, להב, כי הוא ומפלגתו בזבזו תנועה שלמה על פנטזיה? חיים אורון

כולם אוהבים לצטט את הממרה המפורסמת של מרכס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה, פעם אחת כטרגדיה, ובשנייה – כפארסה. אולם התרסקות השמאל הישראלי איננה פארסה. מפ"ם הייתה שמאל ציוני. במפלגת העבודה היה אגף יוני, שמאלי וציוני. אלה היו חבר'ה שמחויבותם לביטחון ישראל ולעתידה לא נפלה כזית מזו של עמיתיהם בליכוד. נפער אפוא חלל שעדיין לא נתמלא. קדימה מצהירה על עצמה שהיא מרכז, והפלקט החדש הקרוי שלי יחימוביץ' (שנחשף במלוא ערוותו בראיון אקלקטי ומבולבל ל"מקור ראשון") מתגאה בכך שהוא חלק מאיזשהו מיינסטרים אמורפי ומסרב לקחת צד. חיים אורון ויאיר צבן, שולה אלוני ורן כהן, אנשי השמינייה של מפלגת העבודה ועמם רבים אחרים, היו אנשים של עיקרון. הם טעו, אבל הטעות הייתה עקרונית. ובסוף, מה שנשאר מחיים אורון הוא רק חיים רמון.

לשמאל הישראלי אין, בטווח הנראה לעין, סיכוי להשתקם. מפלגת העבודה מנסה למצב את עצמה על בסיס שבז'רגון המרכסיסטי מכונה "אקונומיזם". מחויבות לשכר מינימום ללא שום התחייבות פוליטית ממשית לעיקרון מדיני; מעין סרח עודף של המרכז הגדול של קדימה ושות'. מרצ אינה יכולה לקום מהריסותיה. רוב פעיליה עייפים, וגמלאיה עייפו ורחקו מזמן. מה שנותר הוא השמאל הלאומי הקיקיוני, מעין מהדורה מעודכנת של רפול רק עם עמדות מדיניות שמאלניות, וכמובן חד"ש והמפלגה הקומוניסטית הישראלית, הדוגמה הנצחית למפלגה ששורדת את כל התהפוכות עוד מייסודה ב-1919, ולא במקרה. בין נערי רפול לבין הניאו-סטליניזם אין כלום. רק אוויר חם.

בישראל יש מקום לסוציאליזם ציוני, או לציונות סוציאליסטית. המחנה הזה יכול להתחדש אם מישהו שם יודה שטעה. אם יהיה מנהיג אמיץ מספיק להודות שהסכם אוסלו היה טעות, שפירוק ההסתדרות היה שגיאה קשה, שהכניעה לפנטזיות על עידן פוסט-אידיאולוגי שבו רק הכלכלה משחקת תפקיד, הייתה אף היא משגה איום. אולם אין איש כרגע שמעיז לחשוב על כך. חיים אורון עוזב את הכנסת כשבחדרו הוא מחזיק ספר המיועד למרואן ברגותי עם הקדשה מעמוס עוז המייחלת לשחרורו הקרוב. העובדה שהסופר הנודע מערד לא טרח למען ספר כזה לגלעד שליט מעידה לאן הידרדר המחנה אשר ביטאונו ההיסטורי, "על המשמר", ציווה "לציונות – לסוציאליזם – לאחוות עמים", ובהיררכיה הזו.

אולי בעתיד, יהא לחיים אורון האומץ, או הפיכחון, להודות שטעה. טעה, והטעה. כמו שהודה יעקב חזן המנוח לעת זקנה, כשאמר, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". הפנטזיה הזו עלתה לשמאל הישראלי במחיר כבד מהרבה מפנטזיית עולם המחר האדום. האם יוכל אורון להודות בעודו משקיף על הגבעה הנשקפת מקיבוצו, להב, כי הוא ומפלגתו בזבזו תנועה שלמה על פנטזיה? ספק רב. אולם בדבר אחד אין ולו ספק קטן: הפנטזיה של אורון וחבריו נבעה מאהבה אדירה למולדת, מציונות עמוקה וממחויבות אינסופית לביטחון ישראל. ואל מול אורו האדיר של אותו מחנה, נוכח השמש הגדולה השוקעת של מה שנותר מאלה שבדמם יישבו את העמק והגנו עליו, קרנם של יחימוביץ' וחבריה לא נראית אלא כצל חיוור במיוחד.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “בלדה לחוזר קיבוץ – עם פרישתו של חיים אורון

  1. כאיש שמאל, ולא "שמאל", אני בהחלט מוכן להסכים איתך. מסכים גם שתפיסת אוסלו קרסה לחלוטין, לא לפני שכל אחד מראשי הממשלה מאז אימץ בסופו של דבר את מודל אוסלו וההפרדה.

    ההפרדה אינה עוד רצויה ואין אפשרית. אבל האלטרנטיבה היא לא פשוטה ודורשת שינוי תפיסתי של כל העם הזה. לא עוד מדינת לאום, אלא מרחב דו לאומי. לא בטוח איך המרחב הזה ייראה ואיך שהוא יראה, אם יראה טוב, חייב להעשות ביחד עם כל בעלי העניין במרחב הזה. יתכן כי עדיין תהייה מדינת יהודה בצד מדינת פלסטינים אולם מדינה "יהודית" בדלנית לא תוכל להתקיים.

    ישראל בדרך להיות מוכרזת, בהכרח, כמדינת אפרטהייד. זה כנראה יקרה בספטמבר. כאשר זה יקרה, שעון החול יחל לתקתק לקראת סופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. בצורה זו או אחרת היא תאלץ להשתנות. היא אולי תוכל להתנהל כתאומת דרא"פ במשך שנה שנתיים, עשור עשוריים, אבל לא יותר מזה.

    צריך לקחת את היוזמה היום, אנשים שרואים מעבר לאופק, אנשים שמוגדרים היום ימין ושמאל ולהתאחד כדי להבטיח את המשך קיום קהילה יהודית בטוחה במרחב של ארץ ישראל – הארץ המובטחת בצד אוכלוסייה לא יהודית רבה, תוך כבוד הדדי, חלוקת משאבים שיוויונית ומתקנת, ודמוקרטיה מלאה (בכל מקרה ובכל סצנריו).

  2. דן ודומיו אבדו כל רגש לאומי וחושבים שכולם כמותם. מה בדיוק ידביק יהודי או ערבי מהנדס בעל יכולת השתכרות בארה"ב או אוסרליה או השוק המשותף לדתי חרדי יהודי אנלפבת למעשה, לערבי בכפר בשומרון לנער יהודי חסר חנוך מתיישב בגבעות השומרון, למטורף דתי מוסלמי ולפליט ברצועת עזה. אדם כזה צריך להיות הדיוט מושלם בכדי להשאר בארץ-ישראל דו לאומית שגם תקלוט חזרה מסיבית של כמיליון פליטים ערביים. התכנית של דן היא הגירה של כל מי שיכול ולא יכול והנשארים יהיו במלחמת הכל בכל כל הזמן. כסף מיהודי העולם לא יבוא, תמיכה מארה"ב תובטח ולא תקוים. תוך שנה שנתיים מדינה דו לאומית מעורכת כזו תהפוך למין לבנון שתהפוך למין סומאלי או בולגריה תוך זמן קצר. מי ירצה לחיות במדינה כזו? רק הפרדות תאפשר קיום מדינה יהודית.

  3. אני חושב שעזיבתו של אורן מסמלת את חיסולה הסופי של מרצ כמפלגת שמאל ציוני, לא נראה לי שבבחירות הבאות הם יעברו את אחוז (או שכנראה ירוצו כחלק מחד"ש).

  4. חבל שהראיון עם שלי יחימוביץ', שנמצא כרגע בראש הרובריקה של "הרשימות הנצפות ביותר", ירד מהבלוג.

  5. אין הרבה פוסטים ברשת שאני יכול לחתום עליהם בשתי ידי. – שאפו!

    הדוגמא שהבאת ממחישה היטב את ההבדל בין דור הנפילים של השמאל לדור הדלוח של היום -ההכרה של יעקב חזן שמפעל חייו היה מבוסס על פנטזיה דורשת הרבה אומץ ויושרה.

    אחלה פוסט !

  6. יהיה קשה מאד להכריז על כשלון אוסלו, הכרזה כזו תתנגש עם האידיאליזציה שנעתה לדמותו של רבין ז"ל, כנביא השלום, וכמנהיג שלא היה מסוגו מעולם, וגו.

    למעטים יש אומץ לומר שאוסלו כשלה, והיא כשלה אכן, עניין בפני עצמו לנתח מה הביא לכשלון ואיפה, למרות שבתשובות האפשריות יש גם מענה לצמיחת שמאל סוציאל דמוקרטי בעתיד.

    המנהיגים הנוכחיים לא מסוגלים אפילו במרומז לציין שכשלון אוסלו הביא לקריסת השמאל.

  7. אני לא מבין, אתם רוצים שמאל שהוא ימין פוליטי? אז הדמוקרטיה שלנו תשתפר? כשלא יהיו שום מפלגות של שמאל פוליטי? מר"צ לא אשמה שאין אף מפלגה חברתית וסוציאלית בימין, היא לא אשמה שכל מפלגות הימין משרתות של בעלי ההון, שהם כמו תמיד סוגדות לכוח ועוצמה אם זה פוליטי ואם זה כלכלי ושהן הולכות אחרי החזק כלכלית ופוליטית. אם אתם רוצים תנסו להקים מפלגה שהיא ימין פוליטי אבל שמאל חברתי. בהצלחה, אתם תזדקקו לה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s