הוא דיבר על תיאטרון כאפשרות של גשר – סופו הטראגי של ג'וליאנו מר

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.4.2011

זמן לא רב לפני שנרצח, הביע ג'וליאנו מר חשש שכדורי מתנקשים פלשתינים ישיגו אותו. האיש שהיה קרוע בזהותו הפך לתופעה תרבותית שחבריו בג'נין לא היו מסוגלים להכיל

ארנה מר בחרה לקרוא לילדיה בשמות הלקוחים מהמיתולוגיה של המהפכה הקומוניסטית. לבנה האחד קראה ספרטק, על שם ספרטקוס, הגלדיאטור הרומי שהנהיג התקוממות עבדים נגד הרפובליקה; לאחר קרה אביר, ובנה ג'וליאנו נקרא על שם ז'אן (ז'ול) פרדריק ז'וליו-קירי, מדען צרפתי וחתן פרס נובל לכימיה לשנת 1935, שבשנות מלחמת העולם השנייה לחם בשורות ה'רזיסטאנס' הצרפתי ואחר כך שימש נשיא 'מועצת השלום העולמית' – עוד ארגון חזית סטליניסטי. כל חייו ראה עצמו מר מצוי ב"רזיסטנאס", ב"התנגדות": ל"כיבוש", לישראליות, לאסלאמיסטים, אפילו לחבריו למקצועו, לאנשי התיאטרון בישראל.

ביום שני השבוע נורה למוות בידי רעול פנים בכניסה לאותו חלק של העיר ג'נין שעדיין מכונה לצרכים תעמולתיים "מחנה הפליטים". מר היה בדרכו לרכבו. מר – שהסתכסך עם הנהגת המחנה על רקע ההצגות שהעלה ב'תיאטרון החופש' שייסד אמו, ארנה, והוא-עצמו ניהל – יצא את התיאטרון שייסד כשלידו המטפלת של בנו. בשעת הרצח, המתין לו הבן ברכב. מר כבר היה ברכב. אלמוני התקרב אליו וקרא בשמו. כשג'וליאנו ענה, הליט המתנקש את פניו, ירה לעברו חמישה כדורים ונמלט.

זמן לא רב לפני שנרצח, הביע ג'וליאנו מר חשש שכדורים פלשתינים ישיגו אותו. השבוע השיגו אותו כדורי המתנקשים, ככל הנראה טרוריסטים אסלאמיסטים. אחד השחקנים הצבעוניים והפרובוקטיביים ביותר של התיאטרון והקולנוע הישראלי, שהתייצב לצד הפלשתינים במלחמתם, מת מכדורי בני העם אשר למענו נאבק. מר ציפה לתאומות מאשתו ההרה. הוא נרצח על שביקש ליטול חלק בהקמת חברה פלשתינית חילונית ותרבותית בעיר שהייתה ממעוזי האינתיפאדה השנייה.

מושל ג'נין, כדורה מוסא, רמז בראיון לרדיו א-שמס כי "ידיים חיצוניות" היו מעורבות ברצח. באמצע השבוע דווח כי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית עצרו חשוד ברצח, תושב ג'נין ופעיל לשעבר ב'גדודי חללי אל-אקצה', ולפי שעה הוא אינו מודה במעשה. הנה, ארגון שלחם נגד "הכיבוש" הרג לוחם אפקטיבי מבחינת הפלשתינים נגד אותה מטרה. העובדה שמדובר בטרור נחשפת בניסיון של ידידיו של מר, פלשתינים כישראלים, להימנע מלהגדיר במפורש את הגורמים שעומדים מאחורי הרצח ובאמירתם כי אין להם מושג מי זה יכול היה להיות.

מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד. ג'וליאנו מר. צילום: Creative Commons

מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד. ג'וליאנו מר. צילום: Creative Commons

הדיבוק המק"יסטי

הפגישה הראשונה והיחידה שלי עם ג'וליאנו מר הייתה בקפה בעיר התחתית של חיפה, אי-שם ב-2003. את הסיפורים על ג'וליאנו שמעתי עוד כשהייתי פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח. הייתי מהצעירים היהודים היחידים בבנק"י, תנועת הנוער הקומוניסטית של המפלגה. הוא היה הבן של סליבא ח'מיס, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, ושל ארנה מר, לוחמת פלמ"ח שברבות הימים התאהבה בח'מיס, תושב נצרת, והצטרפה אף היא לפעילות המפלגתית. השניים לא נישאו מעולם: היא סירבה להתנצר, והוא סירב להתגייר. אגב, ח'מיס, שהיה בסוף שנות השישים בשליחות המפלגה בפראג, הזדעזע עמוקות מהפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ולא היה מסוגל להכיל את הדיכוי של המגף האדום.

באותם ימים שבהם פגשתי את מר, הוקרן בסינמטק בחיפה סרטו "הילדים של ארנה", המספר על תיאטרון הילדים שהקימה אמו במחנה הפליטים ג'נין. הסרט עקב אחר קורות חייהם של הילדים, שחלקם הצטרפו ברבות הימים לארגוני המחבלים בזמן האינתיפאדה. הסרט "הילדים של ארנה" מילא את שורות סינמטק חיפה. ותיקי רק"ח ו'מצפן', צעירי השמאל הרדיקאלי וגם המילייה השמאלני של התיאטרון הישראלי, הגיע לחלוק כבוד לג'וליאנו מר. זו הייתה הפגישה האחרונה שלי איתו; אני פניתי לציונות, הוא נטש לג'נין ובשנת 2006 הקים שם תיאטרון חילוני למהדרין. בדמותו, גילם את הסתירות הרבות המקופלות בדמותו: בן לאם יהודייה ולאב ערבי, יהודי ששירת כלוחם בצנחנים ופעיל בשמאל הרדיקלי, בוהמיין תל-אביבי שנע בין חיפה ובין ג'נין, קומוניסט ואנרכיסט, אולי פציפיסט.

את עמדותיו וקנאותו למאבק למען הפלשתינים ינק מאמו ארנה. בנעוריה הייתה ארנה חברת תנועת הנוער החלוצי 'גורודוניה', שהייתה ציונית חלוצית בעלת גוון פציפיסטי. היא בתו של חוקר המלריה, פרופסור גדעון מר. בכתבה שפורסמה ב-12 ביולי 1957 ב"מעריב", תמה יעקב אביאל, על הצעירה עם הצמה הבלונדינית שהובילה תהלוכה פרו-ערבית בדרך אל מעיין הבשורה בנצרת. "האינך יודע מיהי?", הסבירו לכתב הנבוך. "בכלל לא ערביה ולא נצרתית; הריהי יהודייה, ממיטב הנוער הישראלי… גדלה בבית ציוני ולאומי למופת, נתחנכה על ברכי תנועות הנוער החלוציות, שירתה בפלמ"ח, לחמה במלחמת השחרור בנגב ובערי ירושלים, למדה באוניברסיטה העברית… עד אשר נכנס בה לפתע הדיבוק ה'מק"יסטי', ואז נטשה את משפחתה ואת עמה, והלכה ודבקה בסליבה חמיס אחד, מראשי פעילי מק"י במיעוט הערבי, אמרה לו 'עמך עמי', עברה לגור אתו בנצרת מזה ארבע שנים, ועתה ראה עד היכן התגלגלה!".

אותלו חונק את דסדמונה

ג'וליאנו מר נודע כבר לפני יותר מ-25 שנה כדמות צבעונית ושנויה במחלוקת. כך, שיחק בסרטו של הבמאי ההומוסקסואל המנוח, עמוס גוטמן, "בר 51" (1986), לצד סמדר קילצ'ינסקי. הסרט היפה עסק בנושאים שחותם של טאבו טבוע בהם. מבחינת ג'וליאנו, זה היה מעשה לא טריוויאלי באמצע שנות ה-80'. באותה תקופה גם גילם דמות של לוחם לח"י בסרטו של אבי נשר, "זעם ותהילה". בשנת 1997 עלה שמו של מר לכותרות בנסיבות שערורייתיות. הוא היה אחראי לתקרית אלימה בתיאטרון חיפה. מר גילם את אותלו וכמעט חנק למוות על הבמה את השחקנית מאיה מעוז שגילמה את דסדמונה.

כמעט שנתיים היה מר מחוסר עבודה בעקבות התקרית, עד שיעקב אגמון השיב אותו חזרה לעולם המשחק והכניסו לתיאטרון 'הבימה'. "היה לנו קשה מאוד להסתדר, להכיל אחד את השני", מספרת מעוז. "היו לנו תקריות לא נעימות ואלימות. הייתי אז צעירה, ורוב הסיכויים שהיום זה לא היה קורה". היא כואבת את מותו של מר. "הרצח עצמו עצוב לי מאוד. מהרגע שההודעה יצאה, הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. אנשים התקשרו אליי כאילו היינו זוג". היא ממשיכה: "המפגש בינינו היה עוצמתי, טעון ובלתי-נשכח. הוא היה איש מאוד מורכב עם מלא צבעים. בעקבות התקרית שהייתה לנו, בשנים האחרונות הוא תפס את עצמו בידיים וטיפל בעצמו. אני שמעתי מכל מיני אנשים שהיו איתו בקשר במהלך השנים עד כמה הוא מצטער על מה שהיה". "הוא איש קרוע", מסכמת מעוז. "אימא יהודייה ואבא ערבי; כמה זהות כזו יכולה לשסע בן אדם? זה יכול להטריף כל אדם. אני אזכור אותו כאדם כל כך יפה וכל כך משוגע".

בין שאר הסרטים שבהם השתתף, שיחק גם בסרט שהפיקה השחקנית גילה אלמגור, "עץ הדומים תפוס". היא מספרת על מר בהערצה גמורה: "הוא היה היפה שבגברים. לא היה שחקן יפה תואר כמותו. הוא היה סוס פרא אציל, שחקן מאוד פרוע וטוטאלי. ניצוצות היו עפים על הבמה. הדבר האחרון שאפשר היה לדמיין – זה נשמע הזוי – שג'וליאנו מר יירצח על אדמת פלשתין על-ידי פלשתינים. האיש שחי בזהות קרועה רצה לבנות גשר והאמין שיוכל ללכת בדרכי אמו, והנה קרה מה שקרה". אלמגור נזכרת: "עבדתי עמו כמפיקה בסרט 'עץ הדומים תפוס'. הוא היה ממושמע ונהדר. יעקב אגמון לקח אותו ל'הבימה' בתקופה שבה היה מוקצה ולמרות תדמית ה'טראבל מייקר' שלו, הוא עבד במסירות ובמשמעת מופתית". על הרצח עצמו מרחיבה אלמגור ואומרת כי "אי אפשר לעכל את הרצח הנפשע הזה. זה כל כך נורא, זה ממש טראגי. אני אזכור כאדם גדול ומקסים, מלא קסם ונפלא. לא שיחקתי איתו על הבמה, רק ראיתי אותו עליה ואהבתי אותו. היו לו איכויות בלתי-רגילות. הוא באמת נקרע בין הזהות הערבית לבין הזהות היהודית שבו".

באפריל 2009 פרסם מר גילוי דעת נרגש. "לצערנו במחנה הפליטים בג'נין ישנם אנשים שאינם משלימים עם הצלחתו של 'תיאטרון החופש' ולא עם פעילותם של ילדים וצעירים רבים",כתב מר. "יש להם את התחושה שתיאטרון החופש מאיים על עמדות השליטה שלהם ומסיט את תשומת לב התקשורת מהם. מוגי לב אלה, אין להם את האומץ לחתום את שמם על הכרוזים המאיימים ולא להתמודד איתנו פנים אל פנים. הם משתמשים באמצעים השפלים ביותר כדי להרוס את עתידם של ילדינו. הם טוענים שהם מגינים על ילדינו בעוד שבפועל הם מוכנים להקריב אותם למען האינטרסים שלהם. במלחמתם התמידית נגד כל פרויקט תרבותי במחנה הפליטים בג'נין הם בעקיפין משתפים פעולה עם הכיבוש הישראלי".

מר קיווה כי התיאטרון שייסד, 'תיאטרון החופש', יזכה להגנתו של זכרייה זבידי, שהיה מפקד גדודי חללי אל-אקצא בג'נין. האסלאמיסטים במקום סירבו להשלים עם העובדה שבעיר אשר ייצגה את האינתיפאדה הקשה ביותר נגד ישראל יוצג המחזה "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הייתכן כי נערים מוסלמים יתחפשו לחזירים?! זעמו מתנגדיו. מר – ששיחק במגוון סרטים ישראליים, ובהם "זעם ותהילה", "סיפורי תל אביב", "זהר", "ברלין ירושלים", "כיפור" ועוד – עמד במריו. אולם על אף שלפני כשנתיים מינה את זבידי למנהל תיאטרונו, לא עמדה לו הגנתו של מי שהיה בעבר המבוקש מספר 1 בעיר.

"אני מרגיז הרבה אנשים"

בראיון שנתן לעיתונאי טל פרי מ"גלובס" סיפר מר, כי "הם (מנהיגי מחנה הפליטים ג'נין, ד"מ) לא אוהבים את התכנים במחזות שאנחנו מעלים. לא שמישהו מהם הגיע אי פעם לתיאטרון וצפה בהצגה. עבורם, עצם העובדה שהמקום קיים היא מטרד בלתי-נסבל… ההנהגה בג'נין הייתה רוצה להכתיב אילו תכנים להעלות בתיאטרון". מר הסביר: "הם מצפים שאציג מחזות מחאה נגד הכיבוש הציוני, אבל לי חשוב יותר לעסוק בחומרים הנוגעים בקיום היומיומי של האנשים החיים במחנות הפליטים. בעוני, במצוקה התרבותית והחינוכית, בדרך בה קיצונים דתיים מנצלים את הקשיים האלה כדי למשוך עוד ועוד נערים למעשים קיצוניים. אז אני מרגיז שם הרבה אנשים, שגם ככה קשה להם לקבל מה שהחלטתי לעשות".

השחקן המורד סירב לעשות הנחות לעמיתיו הישראלים. הוא לא הסכים לארח בתיאטרונו שחקנים ישראלים שהופיעו או שמתכוונים להופיע בהצגות תיאטרון ביישובים היהודיים ביהודה ובשומרון. אולם את המלחמה העיקרית שלו ניהל בביתו-שלו. האסלאם המקומי ביקש להטיל את חתיתו גם על מר, ובנוסף לשריפת דלת התיאטרון שניהל, שרפו הקיצונים המקומיים גם את המרכז למוסיקה שהקים. במסיבת עיתונאים שכינס בתחילת 2009, ביקש להסביר את עמדותיו. "אני לא נגד מאבק מזוין", הוא הצטדק. "מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי. איננו כאן כדי למנוע ממישהו לשאת רובה. אך אם מאחורי הרובה אין היסטוריה, תרבות, אמנות, הרי שהרובה הורג ואינו משחרר". הוא אף הקצין וקבע כי הוא מתנגד לפתרון של שתי מדינות. "אני בעד מדינה פלסטינית אחת, מהים ועד הנהר. אם היהודים רוצים לחיות עמנו, אהלן וסהלן", אמר. הפונדמנטליסטים סירבו להשתכנע.

חברו של מר, השחקן מכרם חורי, אמר כי הוא "הביא אור למקום שהוא היה בו, אבל יש כוחות של חשכה בחברה הערבית הפלשתינית שלא רצו את האור הזה". "אני מרגיש זעם וכאב גדולים מאוד", אומר חורי. "עוד מוקדם לדבר על זה, אבל אנחנו, האמנים, צריכים לפנות לרשות הפלשתינית ולדרוש שימצאו את מי שעשה את זה".

ההיסטוריון האנטי-ישראלי פרופסור אילן פפה, לשעבר מרצה באוניברסיטת חיפה וכיום באנגליה, כתב השבוע: "את אביו הכרתי בשנות השמונים כאשר תירגם את אחד מספרי לערבית ונפטר בטרם סיים את עבודתו. לא האמנתי שאהיה נוכח בהלוויות של שניהם. את אמו הכרתי דרך סרטו המדהים 'הילדים של ארנה', שהצליח לרגש ולחבר את כולנו לעולמו הפרטי והציבורי. מותו, כמו גם הדרך האלימה והנוראית שבה סיים את חייו, הם אבידה נוראה לכל מי שמאמינים ש'שלום' ו'פיוס' אינם רק הסדרים דיפלומטיים, אלא כוללים רבדים עמוקים של השלמת אדם עם תרבותו ומורשתו, התחברות אדם עם מקומו וביתו והשבת הכבוד והצדק לכל מי שאלה נשללו ממנו".

חברו, הבמאי עמוס גיתאי, ביכה אותו בגלי צה"ל: "ג'וליאן היה בגופו סוג של גשר בין תהומות השנאה שלא מפסיקים להצית פה. בנאיביות שלו הוא חשב שהוא יכול לגשר על כל זה. הוא למעשה דור שני של דו-קיום אחרי אימא שלו"."מה יישאר בסוף? הליברמנים, הרבניות שלא משכירות דירות לזרים, החמאסניקים, הג'יהאדים, שיחגגו ביחד", הפטיר בזעם מהול בדמעות.

אולם אי אפשר לחלק את הרצח של מר בין "הקיצונים משני הצדדים". מר מצא את מותו מידי טרוריסטים מצד אחד בלבד, שלא מסוגלים להכיל תופעה כמוהו. ביום רביעי, לאחר מסע לוויה ברחובות חיפה וג'נין, הובא למנוחות בקיבוץ רמות-מנשה, לצד אמו המנוחה. גם הטרגיקון היווני אוריפידס היה מתקשה למצוא סוף טראגי כל כך לחיי אדם אשר נרצח מידי מתנקש אשר לחייו ולחיי בני עמו ביקש ג'וליאנו מר לתת טעם אחר.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “הוא דיבר על תיאטרון כאפשרות של גשר – סופו הטראגי של ג'וליאנו מר

  1. קשה היא מלאכת מיזוג העולמות.
    ובדרך כלל היא גם לא באמת עניין של בחירה.

  2. לפי מיטב ידיעתי: ג'וליאנו ע"ש סלוטורה ג'וליאנו מורד סיציליאני בשנות החמישים של המאה הקודמת. אביר ( הפלשתינים שינו לעביר) כיום הומלס בחיפה, ע"ש מורד ברזילאי, "אביר התקווה" בפי ג'רג'ה אמאדו. הרגל קומוניסטי ישן לקרוא לבנים ובנות בשמות "מהפכניים".

  3. המאמר חסר פירוט רב של חלקי חיים רבים ולא מאוזנים בחייו של ג'וליאנו מר. למעשה, מאמר הוא צירוף לא ראוי של מקורות שהודבקו באופן בלתי מוצלח למדי.
    ג'וליאנו מר לא היה רק בנה של ארנה מר והסיפור הלעוס של אביו חמיס אלא היה אדם חצוי בכל הקשור לעשייתו התיאטרונית, נשמתו הבלתי יציבה ומתמרדת ובעיקר חוסר השקט הפנימי שלו שלא נבע רק מסיפור חייו אלא מאי יציבות נפשית.
    המאמר מחטיא את הדבר הברור מכל – בשנים האחרונות הבין מר-חמיס כי בג'נין לא יכול לצמוח מקום ראוי ודמוקרטי השומר על זכויות נשים, זכויות כמו חופש הביטוי והתיאטרון. הוא הבין זאת ולמרות זאת לא היה מסוגל להגיד את האמת – שבחיפה יש דמוקרטיה ובג'נין אין. וגם לא תהיה.

  4. אני לא מבין מה זו ההתרפקות על מר כאילו היה לוחם חירות.
    החירות שהוא דיבר עליה, זו לעם הפלשתיני, כללה שלילת החירות של יהודים בישראל.
    הוא דיבר במפורש על פלשטין על כל השטח, הוא תמך במעשי טרור, גם אם אחר כך חזור בו חלקית, בואו לא נשכח שהיה חבר של אנשים שטיווחו ילדים מבעד לכוונת.
    הצביעות שלו היא בלתי נגמרת כמו של כל השמאל הקיצוני, הוא רצה להקים מדינה פלשתינית לפי ערכי הקומוניזם שלו, מה שבסופו של דבר גם דרש מהפלשתינים ביטול של הזהות שלהם והפיכתם למה שהם לא.
    דרך אגב, האם בשנאה שלו לעם היהודי ובתמיכה שלו בעם הפלשתיני הוא אי פעם התייחס לצרוה שבה הפלשתינים מתנכלים לנוצרים שבשטחם ?
    הוא הרי חצי נוצרי בעצמו, האם אי פעם אמר על מה שקרה לנוצרים בבית לחם שהיו פעם 70% מהעיר ועכשיו הם כ-25% ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s