חיפה תש"ח, הסיפור האמיתי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 3.6.2011

לפני שבוע מחזרו במוסף "הארץ" עלילה פלשתינית עתיקה על הסיבות שבגללן ננטשה חיפה במלחמת העצמאות. הפצצת השוק הערבי בחיפה, בתגובה למעשי איבה בלתי-פוסקים, הוצגה כהתנפלות יהודית זדונית על אוכלוסיה חפה מפשע. מדוע באמת נטשו הערבים את עיר הכרמל לפני 63 שנה?

בין הנכבה לנכסה שב מוסף 'הארץ' לעסוק בעניין חביב עליו: פשעי המלחמה של ישראל ב-48'. לפי הטענה הפעם, הפגזה מכוונת היטב של היהודים לתוך מרכזי אוכלוסייה אזרחית בחיפה היא שגרמה למנוסה ההמונית של ערביי העיר.

אגב, לא מדובר בעלילה חדשה. כבר בקיץ 1983 פורסמה בגיליון מס' 30 של כתב העת "מצפן" כתבה תחת הכותרת "מלחמת המיתוס", בחתימת א' בנטוב. ברבות הימים, חשף אותו בנטוב את זהותו באתר המוקדש למורשת ולפרסומים של "מצפן": זהו אהוד עין-גיל, המשמש היום סגן עורך מוסף "הארץ", המוסף שבו פורסמה הכתבה.

הכתב שי פוגלמן סיפק תמונה חלקית בלבד, הלקוחה מהגראנד פינלה של הפרשה: הערבים הנסים והיהודים היורים. עיון מחודש בעובדות ההיסטוריות מגלה תמונה שונה לגמרי. פרשת הפצצת השוק ב-21 באפריל 1948 התרחשה בעקבות פעולות איבה רצחניות במיוחד של ערביי העיר שנמשכו לאורך כל חורף תש"ח. כן, הן היו מכוונות ברובן נגד אזרחים. ובכל מקרה, על דבר אחד אין ויכוח: בחיפה התחוללה מלחמה קשה בתש"ח. ואת זה ביקש "הארץ" להסתיר.

בצילום: ערביי חיפה נוטשים את העיר

בספרו המפורסם "1948", כותב ההיסטוריון פרופ' בני מוריס כי רוב הלחימה בחודשי המלחמה הראשונים הרחשה בערים הראשיות ובשוליהן, כאשר הערבים יזמו את רוב האירועים האלימים. לפי מוריס, הפעילות הערבית התבססה בעיקרה על ירי צלפים והטמנת פצצות ומוקשים. במחצית דצמבר 1947, כבר התנהלה התעבורה היהודית בשיירות שלוו בידי אנשי 'ההגנה' וחיילים בריטים. מוריס מספר כי קירות מגן נגד צלפים הוקמו במבואות בתים וברחובות של יהודים בערים המעורבות. פעולה האיבה התרחבו והלכו מדי שבוע.

ב-4 בפברואר 1948, דיווח "דבר" כי "השתוללות-דמים של חיילי הלגיון הערבי בנווה שאנן הייתה שוב אתמול לפנות ערב בחיפה". הערבים "הורידו את המחסום על הכביש, עצרו את התנועה ובהתרחקם מן המחסום אל פנים המחנה שלהם, קלעו[ו] משם אל הנוסעים, שנאלצו לעצור ליד המחסום. ארבעה יהודים נהרגו ועשרים נפצעו ביריות של חיילי הלגיון ושל פורעים ערבים אחרים". יום לפני כן, נזדעזעה חיפה כאשר כמות גדולה של חומר נפץ התפוצצה בבית ערבי גדול בוואדי רושמיה, הנקרא "בית הנג'אדה". חמישה ערבים נהרגו וארבעה נפצעו. מסע הטרור הערבים המשיך לגבות חיי יהודים חפים מפשע. ערביי חיפה, להוטים לרצוח ביהודים, לא היססו לנקוט בכל פעולת חבלה, גם כשהדבר היה כרוך במות בני עמם. כך, ב-3 בפברואר נהרגו 4 ערבים כשמכונית עמוסה בחומרי נפץ התפוצצה ברחוב סאלח א-דין בחיפה. נהגי המכונית השאירוה ליד בית האגודה, עלו על מונית ואז אירע הפיצוץ. היהודים, שחשבו על חיי דו-קיום בעיר המעורבת סבלו ממכות אש בלתי-פוסקות. למשל, בדרך נווה שאנן, נהרגה תושבת העיר ו-10 נפצעו לאחר שאנשי הלגיון הערבי פתחו באש אל שיירת אוטובוסים.

במחצית פברואר 48' הפכה חיפה לזירת קרבות כאשר הערבים יורים מכלי נשק ומשתמשים ברימונים. פעולות הגמול של אנשי 'ההגנה' ויריות הערבים ביטאו את המאבק המדמם על השליטה ברחובות הדר הכרמל ובמורדות נווה שאנן. בחלוף הזמן, החריף המאבק: ב-11 באפריל דיווח "דבר" על "פעולות גמול נרחבות בחיפה". לפי "דבר", "פעולות אלה בוצעו כגמול על התקפות הצלפים הערבים על מכוניות משא של היהודים בוואדי רושמיה וברחובות הגבול של הדר הכרמל". "מעריב" דיווח כי נהדפו ההתקפות על הטחנות הגדולות ברחוב נצרת ועל הנגרייה הקואופרטיווית 'כרמל'. ואדי ניסנאס ושכונת חליסה היו מקום פעילותן העיקר של הכנופיות הערביות כאשר חיילים בריטים נהרגו מחילופי אש עם הצלפים הערבים.

ביום של הפצצה

בחיפה היו נוכחים בין 500 ל-1,000 לוחמי מיליציה ערבים. מדובר בכוח מלחמתי לכל דבר ועניין. בניגוד לתמונה שמצטיירת מהראיונות ב"הארץ" עם הקשישים החביבים מקרב ערביי חיפה, העיר הייתה שדה קרב בין הערבים ליהודים. עם נסיגת הכוחות הבריטים מהמקומות המרכזיים בחיפה, החלה המערכה לשחרור העיר. בני מוריס מספר, כי 'בית הנג'אדה', ששלט על ואדי רושמיה ועל הגשר המתוח מעל הוואדי, נכבש במהירות. "אך בשבע-עשרה השעות הבאות הותקפה המחלקה [הצבאית של 'ההגנה', ד"מ] מבניינים סמוכים בירי בלתי-פוסק של רובים ומקלעים, וספגה גם התקפת רימונים, ולמעשה הושם עליה מצור", כותב מוריס, ומוסיף: "הקרב על בית הנג'אדה עורר בריחת תושבים מוואדי רושמיה מערבה, אל העיר התחתית. מאמצי 'ההגנה' לחבור אל המחלקה הנצורה, שמספר נפגעיה גדל בהתמדה, העלו חרס".

בצילום: עשן ההפצצה בעיר התחתית

את יתרת ה-21 לאפריל הקדישה החטיבה בפיקוד משה כרמלי להתכוננות לקרב והצטיידה ברובים הצ'כים שהגיעו מתל-אביב. למחרת, ב-22 באפריל, קרוב לשעה 1:00, נפתחה הפגזה על העיר התחתית שנמשכה רבע שעה. פלוגת התגבורת שיצאה אל בית הנג'אדה עשתה את דרכה בסמטאות אגב חילופי ירי עם המיליציות הערביות. בשעה 11:00 בבוקר הסתיים הירי. ההפגזה הייתה כבדה ועלתה בקורבנות רבים. הערבים החלו לברוח לעבר אזור הנמל שהיה נמצא בשליטת הבריטים. מראות הזוועה ברחובות עודדו את הערבים לנוס על נפשם. אך מה שהתרחש, קרה תוך כדי לחימה. ואז הגיעה ההפצצה הגדולה על השוק. אולם פוגלמן "שוכח" לציין פרט חשוב אחד: הערבים המשיכו להילחם כל העת. בדיעבד התברר, כי העיר התחתית בחיפה כולה הייתה מחסן נשק אדיר.

בריחה בהוראה מגבוה

ב-23 באפריל 48' דיווח "מעריב" כי "הערבים הסכימו אמש לפנות את העיר חיפה אך סרבו לחתום על תנאי שביתת הנשק שהוצגו להם על ידי הכוחות היהודיים השולטים כיום בעיר. המאמצים לשביתת נשק משולשת בין בריטים, ערבים ויהודי נכשלו לאחר שיחות שנמשכו שש שעות. המייג'ור גנרל סטוקוואל, מפקד הכוחות הבריטיים הנמצאים עדיין בחיפה ובארץ ישראל הצפונית, ציווה למעשה על הערבים לחתום על תנאי שביתת הנשק אבל חברי הוועדה הלאומית הערבית עמדו בסירובם". כעבור יומיים, דיווח "דבר" כי "שלל רב נפל לידי 'ההגנה' – בפעולות המסרק של 'ההגנה' בשכונות הערביות נמצא שלל צבאי עצום. נאספו תותחים, מרגמות, רובים אנטי-טנקיים, מכונות ירייה כבדות, מקלעים, תת-מקלעים, רובים ותחמושת מכל הסוגים".

במאמר שפורסם ב-25 באוגוסט 1948 ב"דבר", סיפר סופר סוכנויות הידיעות Overseas, ג'ון קמחי, כי "הייתי באותו מעמד, כשנולדה בעיית הפליטים. היה זה בשעה מאוחרת אחרי הצהריים ליד שולחן ירוק באולם מועצת העירייה של חיפה, ב-22 באפריל ש.ז. (ר"ת של "שנה זו", ד"מ). בראש השולחן ישב בריגדיר גנרל סטוקוול הבריטי, מפקד צפון הארץ. לימינו ישבו שמונה ערבים מכובדים ולשמאלה 8 יהודים, נציגי 'ההגנה' וכמה נכבדים יהודים מתושבי העיר. גנראל סטוקוול היה כועס מאוד. היהודים היו מודאגים ונבוכים, וראש עיריית חיפה היהודי כמעט שזלגו דמעות מעיניו… הייתה זו 'ועידת השלום' של חיפה אחרי כיבוש העיר ע"י היהודים. קודם לכן, הסכימו הערבים לתנאי השלום של היהודים… הישיבה נפתחה ב-4 אחה"צ. פתאום ב-5 ביקשו הערבים לעשות הפסקה. הם חזרו כעבור שעתיים ונראו כאנשים ששמו זה עתה גזר דין מוות על עצמם. והם הודיעו לגנרל סטוקוול שלא יחתמו על ההסכם. 'השלטונות הערבים' פקדו עליהם לתת הוראה לכל תושבי העיר הערבית לצאת מחיפה! סטוקוואל לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. ראש העיר מר שבתאי לוי התחנן לפני חבריו למועצת העירייה. אך הכול היה לשווא. ה'אכסודוס' הערבי החל!".

סיכום ממצה לפרשת שחרור חיפה ניתן למצוא בגיליון "מעריב" מ-15 באפריל 1949: "היעלמותו הפתאומית של 'הצד השלישי' (קרי: הבריטים, ד.מ.) שימשה כעין הזמנה גלויה לערבים וליהודים לפתוח במלחמה על העיר. הכנופיות הערביות שקיבלו בימים האחרונים תגבורת של זרים, ברובם סורים, עיראקים, גרמנים וסתם אנשי 'חרב להשכיר', שנאספו בשווקי דמשק – חשבו כי עתה 'נחשפה החזית', וכי הבריטים הזמינו אותם בגלוי להסתער על חיפה ולכבשה. אנשי הכנופיות פתחו עוד בשעות הבוקר בהתקפת גישושים מכלי נשק שונים. כל ניסיונותיהם להסתער על העמדות שנעזבו ע"י הבריטים, נתקלו במחסומי אש של המגינים היהודים… בשעה שמונה בערב הוארו שמי חיפה בשלהבות קטנות. היו אלה כדורי זרחן שהמטירו הערבים מכיוון ביצורים בוואדי רושמיה. אותה שעה נשמעו קולות נפץ עמומים שהדם נשמע בכל פינות העיר". לפי "מעריב", "אותה שעה, שידר 'קול ישראל' החיפאי הוראות לתושבי חיפה הערבית לגרש את הכנופיות, להוציא את הילדים והנשים מאזורי הקרבות".

הערבים, הוסיף העיתון, "החלו לנוס מבתיהם בבהלה נוכח הקרבות, כאשר הבריטים עומדים מנגד, פוקדים על הערבים לברוח ומלעיטים אותם בסיפורי זוועה ומבטיחים להם כי בבוא היום ישובו לבתיהם, בעודם מספקים לבורחים אמצעי הובלה למנוסה מן העיר. אין ספק אפוא כי לערבים, שחרור חיפה היה בגדר טרגדיה. אולם את אסונם יצרו הערבים במו-ידיהם. הם לא היו אפוא מיעוט לאומי סביל הנתון להתקפות הכובש היהודים, כפי שמציירם "הארץ", אלא בנים לעם שאז כמו היום מסרב להכיר בזכות היהודים למדינה משלהם.