האנטישמיות האסלאמית וחדלון המערב

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 13.9.2011

זה היה צפוי: "המהפכה הערבית" המהוללת אשר זכתה לתמיכה ולגיבוי של כל המערב מול עולם האתמול שייצגו שליטים כמו מובארכ, הפכה עד מהרה מ"אביב עמים" של תקווה ל"חורף מוסלמי" אנטישמי ואנטי-ישראלי. מול צעירי המהפכה הספונים עתה בבתיהם, יצאו לרחובות גדודי 'האחים המוסלמים'. עם היעלמות השאיפות לדמוקרטיה, לחירות, לצדק ולשאר מילים גבוהות המקפלות בחובן תקוות גדולות, כל מה שנותר מן המהפכה הוא השנאה התהומית לישראל וליהודים.

נזנח על-ידי אובמה. חוסני מובארכ. צילום: Getty Images

נזנח על-ידי אובמה. חוסני מובארכ. צילום: Getty Images

הבעיה הגדולה איננה כישלונה הצפוי של המהפכה הזו להביא לערבים שחר דמוקרטי. גם העובדה שכל מה שנשאר מן המהפכה הזו הוא התנגדות אנטישמית לישראל, גם הוא לא המאפיין הבעייתי ביותר. הבעיה המרכזית היא חדלונו של המערב. לאחרונה, אף נשמעו קולות הטוענים, כי הממשל האמריקני החל בשיתוף פעולה עם 'האחים המוסלמים'. העובדה, שהמערב איננו מבין כי האנטי-ישראליות היא לא רק מתקפה על ישראל כשלעצמה אלא גם התקפה על המבצר היחיד שנותר לו במזרח התיכון, ומכאן עליו-עצמו, מעידה כי יש פה כשל מוסרי עמוק ביכולת לזהות טובים ורעים, בני אור ובני חושך, שוחרי חירות ודמוקרטיה מול נבלים הטובלים ושרץ של אנטישמיות ופשיזם בידם. אובמה היה יכול למנוע את הניסיון לטבוח באנשי השגרירות המצרית אילו היה מבהיר למצרים מה הם גבולות חופש הפעולה שלה ומה מצופה ממנה על מנת שתקבל את סכומי הכסף האדירים שאושרו עבורה. תחת זאת, הוא הניח לטנטאווי ולחונטה הצבאית להראות לכולם מה ייעשה לבני הברית של המערב, כאשר הוצג הנשיא המודח מובארכ מושפל, חולה ומובס לעין כל.

המערב, המתקשה לעמוד נוכח החורף הערבי ההולך ומתקרב, מסיר מעצמו למעשה כל אחריות ממשית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. למעשה, מה שברור כעת הוא שלארה"ב ולאיחוד האירופי אין שום יכולת לתת ערבויות לקיום הסכם שלום שיתבסס על נסיגות משמעותיות בעומק יהודה ושומרון. ניתן אפוא לומר כי ככל שיאיצו האמריקנים והאירופים בממשלת נתניהו לוותר לפלשתינים בתמורה לערבות בינלאומית, כך יהיה יותר ברור כי בפועל, אין להם שום סחורה להציע. גם החלום על נוכחות מתיישבים בעומק השטח הפלשתיני העתידי נקבר קבורה מצערת: ההתנחלויות לא תוכלנה להתקיים בתוך המדינה הפלשתינית כשם שישראל לא תוכל להתקיים בצידה. פלשתין תקום במקום ישראל, ולא לצידה, וגורלם של יהודים שיהיו נתונים לחסדי הפלשתינים יהא רע במיוחד.

האנטישמיות הערבית לא התחילה לאחרונה והיא חוצת מחנות פוליטיים ומדינות. היא מתקיימת בכל ארצות ערב, ולא רק במצרים או בשטחי הרשות הפלשתינית. כך, אתר ממר"י פרסם כי חוסני עאיש, בעל טור ביומון הממסדי הירדני "אל-ראי", פרסם מאמר שכותרתו "ישראל ירשה את הנאציזם והתעלתה מעליו". במאמר טען, כי ישראל העתיקה את חוקיה ומעשיה מהנאציזם ותקף את המערב התומך בה. עאיש כתב: "מה ההבדל בין הרצל, וייצמן, ז'בוטינסקי, בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ונתניהו, לבין היטלר ועוזריו?… אולי ההבדל היחיד ביניהם הוא הסתירה בעמדה של המערב כלפיהם. שכן בעוד שהמערב – אירופה וארה"ב – התאחד נגד היטלר והנאציזם שלו, אותו מערב התאחד או כרת ברית עם נתניהו והנאציזם שלו, כלומר עם ישראל, נגד העם הפלשתיני החף מפשע, שמעולם לא היה לו חלק ברדיפת היהודים".

מובן שכותב המאמר "שכח" את תמיכת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בהיטלר, אולם לא זו הנקודה. הערבים עוברים טרנספורמציה מאנטי-ציונות שביסודה אנטישמיות חבויה, לאנטישמיות גלויה שבמרכזה השאיפה לחיסול ישראל. הישראלים נדרשים להגן על עצמם מול הפשיזם האסלאמי ההולך ומתגבר ולסרב לכל כניעה בלחץ המערב, אפילו במחיר עימות עם הממשל האמריקני הנוכחי. ישראל צריכה להציע עמדות מדיניות פרגמאטיות המאפשרות משא ומתן, אך לא כניעה. שכן בסופו של דבר, פגיעה בישראל היא פגיעה במערב עצמו. ההנהגה הישראלית צריכה לכוון ליעד אחד מרכזי: חשיפת פני הערבים וגיוס מחדש של המערב לצד ישראל. בארה"ב ובאירופה, המתעוררות מאשליות רבות-שנים של "רב-תרבותיות", יש לא מעט מקבלי החלטות שיבינו כי אם האביב הערבי הוא חורף אנטישמי, תפקיד המערב הוא לפזר את חשרת העננים המאיימים על העולם החופשי כולו.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “האנטישמיות האסלאמית וחדלון המערב

  1. ושוב אנו מוצאים את עצמנו עומדים אל מול טורי משוריינים זרים, המתנהלים באיטיות דרוכה, מותירים מישבנם הכרסתני ענני אבק טורדניים בדרכם לכפות עלינו את אידיאולוגיית "עולם ישן עדי יסוד נחרימה". לא, לא מדובר בחזרה היסטורית על ארועי המיתלה, גם לא בהפוך על הפוך, אלא על פי אמירתו הידועה של מרקס- בפארסה שנוחתת על ראשינו המבולבלים לאחר הטרגדיה הקודמת, ממנה לא למדנו דבר: צ'כסלובקיה, 68', אביב. רק שהפעם דמותו של דובצ'ק מתחלפת בזאת של יובל שטייניץ ואילו בתפקידו ההיסטורי של יוז'ף סטאלין מלוהק דווקא אחמדג'ינג'ד, אותו השפם, אך הכרתו את טאהרן אינה כה שטחית ומתלהמת, כשל הרודן הגרוז'יני.

    היכן אותם סטודנטים לפילוסופיה שיעלו את עצמם באש בכיכר המדינה (שהרי כיכר רבין בשיפוצים)? אולם לא זו הנקודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s