קראו לו קובה. קובה ריפתין / אמנון לורד

הכתבה פורסמה במסגרת טורו של אמנון לורד, "נגד הרוח", בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 11.4.2000

הפולמוס שהתגלע בעקבות הפרסומים הסנסציוניים האחרונים של מסמכים מארכיון משרד החוץ הסובייטי, הוא חלק ממערכה פוליטית עכשווית. אחרי הסכמי אוסלו ורצח רבין, נפתח סיבוב חדש במלחמה המתמשכת בין שמאל לימין בארץ, והקרב על העבר הוא חלק ממנה. כך יש להבין את הוויכוח המשתולל סביב ההיסטוריונים החדשים. כך יש להבין גם את הגילויים המטילים כביכול צל של בגידה וחשד ריגול על שני מנהיגי השמאל של מפ"ם בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, יעקב ריפתין ומשה סנה. אם בשנת 49'-50', שרו חברי הצ'יזבטרון, הלהקה הצבאית של הפלמ"ח, על "הפלמ"חניק המחפש את המחר" – כאשר שורת המפתח שם היא "על המחר, אחים, נטוש המאבק!" – הרי היום התחלפו היוצרות. על העבר, אחים, נטוש המאבק, כאשר כל צד במערכת הפוליטית מבין בכל נימי נפשו שגורל עתידו טמון בתוצאות המאבק הזה.

כותרות בעמודי החדשות של העיתונים הם סוג של פרשנות. כאשר לפני שלושה חודשים התפרסמה ב"מעריב" ידיעה, כי יעקב (קובה) ריפתין העביר דיווחים מוועדת החוץ והביטחון לדיפלומטים סובייטים, הכוונה הייתה להחשיד אותו בריגול. בבגידה. התקיימה הרצאה של אחד החוקרים שהביאו את המסמכים החדשים, פרופ' יעקב רואי, ומיד בעקבותיה היה מי שדאג להדליף את תוכנה בצורה כזאת שתופיע בתור כותרת מחשידה בעיתון. לפני שבוע נעשה דבר דומה עם מזוודה נוספת של מסמכים.

דוקטרינר מהפכני. יעקב (קובה) ריפתין. צילום: ארכיון קיבוץ עין שמר

פרופ' יעקב רואי, שהרצאתו ביד בן-צבי לפני חודשים אחדים יצרה את המהומה הראשונית, דווקא שולל את הפרשנות הסנסציונית שנתנו למסמכים החדשים. הוא אומר, כי המסמכים לא משנים את התמונה שהייתה ידועה לו מאז החל את העבודה על הדוקטורט שלו לפני 32 שנה. כלומר, קובה ריפתין היה סטליניסט, האמין בעולם המהפכה, רצה לקשור את ישראל לבריה"מ, אך לא חרג מעולם מהתחום האידיאולוגי-פוליטי. וזה גם הקונטקסט, שבמסגרתו צריך לראות את פגישותיו בצירות הסובייטית בישראל בתחילת שנות החמישים. "איסר הראל אמר שידע על כל אלה. לא היו פה סודות. זה בוודאי לא ריגול", אמר השבוע פרופ' יעקב רואי.

"אני מהרכבת הציונית לא יורד"

לאנשים שמתעבים את השמאל, יש נטייה ורצון כמעט בלתי נשלט למצוא בתוך המעטפת של העיוורון הפרו-קומוניסטי את האקדח המעשן. את אותה הוכחה קונקרטית לבגידה. לא ניתן להדביק בגידה וריגול לצמד ריפתין-סנה. אפשר, לעומת זאת, לאבחן את הניואנסים שקיימים מאז ועד היום בין השמאל הציוני ככל שהרחיק שמאלה, לבין השמאל האנטי-ציוני, קרי: מק"י, רק"ח, חד"ש וכו'. בדיווחו מלפני שבוע על המסמכים, תום שגב משתמש במלה "הלשין". ריפתין, לדבריו, "הלשין" לסובייטים על מאמצי ישראל למען יהודי בריה"מ. משה סנה, לעומת זאת, מתואר כמי שהיה אחראי יותר. הסיבה פשוטה: סנה הפך אז למתנגד של הציונות, הוא הפך לקומוניסט גמור, ולכן הוא ראוי להוקרת השמאל של היום לזכות בתואר "אחראי", בעוד ריפתין, עם כל העיוורון הפרו-סטליניסטי שלו, נשאר ציוני ולכן נפרד מסנה ברגע האחרון. כאשר סנה אמר לריפתין, כי הרכבת הציונית והרכבת הקומוניסטית נמצאות במסלול התנגשות, ענה לו ריפתין: "אני מהרכבת הציונית לא יורד".

מעבר לכל זה, יש איזו התעלמות מכוונת מחשיפה קודמת של צרור המסמכים הראשון שהתגלה בבריה"מ הפוסט-קומוניסטית, לפני כשבע שנים. מסמכים אלה שימשו את מאיר אביזוהר במחקר שפירסם על משה סנה בקובץ השנתי של "עיונים בתקומת ישראל" מדצמבר 93'. שם חשף אביזוהר, כי סנה מסר לסובייטים מידע על תכניות אופרטיביות של צה"ל למקרה של התלקחות בגבול הסורי. זה כבר ניתן להגדרה בשפה פשוטה כפעולת ריגול. דווקא חשיפה זו לא זכתה בזמנה להבלטה בתקשורת, והיום בוחרים משום מה להתעלם ממנה.

גם לגבי העברת המידע הצבאי מצידו של סנה בשנת 50'-51'? פרופ' יעקב רואי לא מוצא שיש מה להתרגש מזה. בריה"מ, הוא אומר, לא הייתה באותה תקופה אויב, ו"קשה לראות במסירת תכניות לסובייטים בגידה, כיוון שלא היה בכך כדי לסכן חיילים ישראלים. באותה תקופה, הסובייטים עדיין לא היו מחוברים לערבים, ולכן מידע שעובר לסובייטים לא מגיע לשום גורם ערבי".

מסר לסובייטים תוכניות אופרטיביות. משה סנה. צילום: ארכיון הכנסת

בחוגי משפחתו של קובה ריפתין מוטרדים ממגמת הפרסומים, אבל כפי שמאשר פרופ' רואי, הם משוכנעים שפעילותו של ריפתין הייתה תחומה במגרש האידיאולוגי בלבד. ומי שרוצה להתחשבן עם ריפתין, שיואיל לעשות זאת בתחום הזה. ולא שאין על מה.

ריפתין היה דוקטרינר מהפכני, שגידל גורי חתולים מתחת למיטתו בחדרו הצנוע בקיבוץ עין שמר, ואף חרז להם מדי פעם שירים. השפעתו האידיאולוגית בקיבוצי השומר הצעיר הייתה גדולה, בייחוד בקיבוצו. בסופו של דבר, כאשר הגיעה פרשת הסנאיזם לשיאה, ומשה סנה חצה את הקווים של הציונות לעבר מק"י, נערך מעין טיהור בקיבוצי השומר הצעיר. מי שלפי הקריטריונים האידיאולוגיים נחשב כקומוניסט וכבר לא-ציוני, סולק מהקיבוץ. היו קיבוצים שעשרות מחבריהם, הצעירים בעיקר, סולקו. מעין שמר סולקו יותר מעשרים חברים צעירים, שדהרו שמאלה בעקבות קובה ריפתין. קובה ריפתין עצמו, ממייסדי המשק, שבנו הבכור גיורא כבר התגייס אז לצבא, נשאר. על כך נאמר אז, שקובה נוהג בטרקטור שמאחוריו רתומה פלטפורמה עמוסה נערים. הוא לוקח סיבוב חד, ונשאר איתן על מושב הטרקטור, ממשיך לאחוז בבטחה בהגה. אבל הנערים, שאין להם במה להיאחז, עפים מהעגלה בסיבוב.

יותר שורשי מסנה

"הספקתי לראיין גם את סנה וגם את ריפתין", מספר פרופ' רואי. "התחלתי את הדוקטורט ב-68'. שלוש פעמים הגשתי הצעות מחקר באוניברסיטה ודחו אותי. אמרו, שיחסי בריה"מ-ישראל זה עוד לא היסטוריה. זה היה בסך הכול 15 שנה אחרי מות סטלין. היה ראיון מאוד ארוך עם סנה. סנה כבר היה בתהליך חזרה בתשובה, חיפש לגיטימציות. כל הזמן ניסה להסביר ולהצדיק את עצמו. הוא ראה את היד של הק.ג.ב. בכל מקום. חשב אפילו שהופעתה המפורסמת של גולדה מאיר בבית הכנסת במוסקבה ב-1948 הייתה פרובוקציה. הוא היה איש מאוד חכם".

קובה עוד הספיק באותן שנים להצדיק אפילו את הפלישה לצ'כוסלובקיה, בגלל האיבה הנושנה בין בריה"מ לגרמניה.
"כן. הוא נשאר בדיוק באותו מקום כל השנים. לגבי סנה, האידיאולוגיה והמעש היו מיקשה אחת. הוא היה יותר אינטגרטיבי מכולם. כל דבר שהאמין בו, ישר ישם אותו".

לגבי המסמכים עצמם, זה הפתיע אותך? זה חידש משהו לגבי ההערכה של סנה וריפתין?
"לא. זה נראה חלק מהתמונה הכללית. סנה האמין שתהיה מלחמת עולם שלישית, וצבא סובייטי יגיע למזרח התיכון. כשיגיע לישראל – כך הוא פרסם במודעה בעיתונים – 'צה"ל לא יעמוד מנגד'".

כלומר, הצבא האדום המפואר לא צריך לדאוג, יש מי שיקלוט אותו בארץ ישראל, הדודות ממפ"ם ידאגו להם לחבילות.
"הצרפתים, המפלגה הקומוניסטית בצרפת, היו הראשונים שפרסמו הודעות מסוג זה. סנה האמין בזה, הוא חשב שזה אינטרס של ישראל".

זה לא נראה בעצם כמכירת עצמאותה של ישראל, שעבודה לבריה"מ?
"השמאל ראה את בן-גוריון כמוכר את עצמאותה של ישראל לארה"ב. בן-גוריון מוכר לצד אחד, סנה לצד שני. כך הם ראו את זה. לנו קשה מאוד להבין את זה היום. צריך לזכור שלא מדובר רק בסנה וריפתין. אלון, יצחק שדה, גלילי – כולם חתמו על המניפסט של 'תנועת השלום', שהייתה ארגון חזית של בריה"מ".

אתה מוצא הבדלים מהותיים בין סנה לריפתין?
"ריפתין היה ציוני הרבה יותר שורשי מסנה. הוא דיבר על יהדות בריה"מ ודאג לה. אצלו התמיכה בבריה"מ זו הייתה אידיאולוגיה פרופר. אצל סנה, אידיאולוגיה בשירות של אסטרטגיה".

כנראה שאחד הפערים המנטליים-פוליטיים הגדולים, שמקשים על הבנת התקופה ההיא, הוא תוצאה של ההבדלים בין מה שאנחנו מכירים היום בתור שמאל למה שנחשב אז כשמאל. אין שום ספק, שסנה וריפתין פעלו כל אחד בדרכו, מתוך חרדה עמוקה לגורל העם היהודי. זאת, בעוד שפעילות השמאל של ימינו מקוממת בעיקר בגלל התחושה, שהיא כבר אינה נובעת מדאגה כזאת אלא ההיפך: היא תוצאה של בולמוס הנובע מכוונות הרס עצמי, מתוך הזדהות עם מטרות של אויבים ובוז לדאגות הקיום היהודי. התנועה הזיגזגית ההיסטורית של משה סנה בייחוד מרתקת את החוקרים של היום. לאחרונה פורסמה עליו ביוגרפיה של אלי שאלתיאל, ואפשר לדווח כאן, כי עוד שתי ביוגרפיות רציניות נמצאות בקנה. אחת, מאת פרופ' מתתיהו מינץ, השנייה – מאת פנחס גינוסר. מי שחוקר לצרכי הביוגרפיות השונות, נשען קודם כל על הארכיון של סנה, שהממונה עליו הוא חבר הכנסת לשעבר יאיר צבן. בכך הופך צבן לברוקר של חומרי הארכיון, מה שמאפשר לו לשלוט במידה מסוימת על תוצאות המחקר, שלא לדבר על כך שהוא יכול לשלוט על מידת הנגישות של החומרים לפי זהותם של החוקרים. מבלי לפקפק ביושרם המקצועי של מינץ וגינוסר, אין לצבן סיבה לחשוש מהם. לצבן יש רקורד שלילי כצנזור של פרקים בהיסטוריה. הוא היה מאלה שלחצו על זאב צחור בזמנו להשמיט את הפרק בביוגרפיה על יעקב חזן העוסק בתאי המחתרת של מפ"ם בצה"ל.

אך גם הרוסים יכולים עכשיו לשלוט בוויכוח הציבורי בישראל באמצעות מזוודות המסמכים שהם בוחרים לתת לחוקרים שונים מתוך ארכיוניהם. יעקב רואי מאשר שזאת בעיה והוא ער לה. "דרשנו מהם, שלגבי התקופה שבין 53' לבין 67', בחירת המסמכים לא תהיה סלקטיבית, ושתינתן לנו גישה לכל המסמכים של משרד החוץ העוסקים ביחסי ישראל-בריה"מ בתקופה ההיא. גם זה פחות ממה שצריך, כי משרד החוץ זה רק ארכיון אחד. אין למשל גישה לארכיון של הק.ג.ב."

מה בעצם החידוש בדיווחים האלה ובפגישות של אנשי מפ"ם עם אנשי הצירות הסובייטית?
"ברגע שהגיעה הנה הצירות הסובייטית ב-48', התחילו פגישות בין אנשי מפ"ם לבין אנשי הצירות. היו למפ"ם שני מזכירים: אחד מ'אחדות העבודה' ואחד מ'השומר הצעיר'. ואלה היו פגישות קבועות. לובה לויטה (איש עין חרוד, מאנשי השמאל של מפ"ם) סיפר לי, איך היו מדווחים על על המצב בארץ. בשעתו, לסובייטים לא היה עוד אפילו מי שיקרא בשבילם עיתונים. אז הם גייסו מישהו, שעשה את זה עבורם בהתנדבות. או ששילמו לו, אני לא יודע".

אתה יודע מי זה?
"כן. אני לא רוצה לחשוף את שמו. הוא עוד חי והוא לא פוליטיקאי".

נטישה הדרגתית של הסובייטים

סנה כל כך דאג לעם היהודי עד שלצורך החבירה לבריה"מ היה מוכן לכפור בקיומו. ריפתין לא התקרב לזה אפילו. האם בדיווחיו לסובייטים היה איזה ניסיון למצוא חן בעיניהם, כיוון שרצה אולי להפוך את מפ"ם למפלגה קומוניסטית מן המניין? "הוא לא עשה זאת כדי למצוא חן", קובע פרופ' רואי. "הוא חשב שהוא פועל לפי האינטרס של ישראל. צריך באמת לבדוק, מה היו המגבלות אז על חברי ועדת החוץ והביטחון. האם ריפתין חשב שהוא מפר איזו נורמה או חוק? צריך לבדוק אם מפא"י עסקה במסירת אינפורמציה דומה לאמריקנים".

האם האנשים האלה, שעוד הספקת לפגוש אותם בחייהם, נראו לך מוזרים? כאילו לא מהישוב?
"אף אחד מהם לא היה מוזר. בכלל לא. דיברתי פעם או פעמיים עם ריפתין. הוא לא ניסה לשקר אותי. אבל זה הלך איתו סחור-סחור. מעגל אידיאולוגי סגור. את הכול הוא ראה מתוך פריזמה מסוימת. מרדכי בנטוב, למשל, פשוט שיקר אותי, אז סגרתי את הטייפ ויצאתי. אם מישהו היה מוזר, זה היה הוא".

מרדכי בנטוב?! דווקא הוא? שנחשב בתור המפ"מניק הטוב, המפ"מניק המפא"יניק?
"נכון, נכון. אבל מה לעשות. הוא פשוט שיקר אותי. אני אומר לו: 'ביום זה וזה פגשת את ירשוב (הציר הסובייטי)'. אז הוא אומר לי: 'בכלל לא'. את זה לא יכולתי להבין, שישקר אותי. אבל חוץ מזה, כולם היו אנשים מהישוב. ריפתין היה חביב מאוד. חזן, לעומת זה, סירב לראות אותי. עם לובה לויטה הייתי ממש בחברות קרובה. הוא נתן לי את המחמאה הכי גדולה על הדוקטוראט: 'זה אובייקטיבי', הוא אמר".

החידוש האמיתי שפרופ' רואי מוצא עם חשיפת המסמכים קשור לתחילת נטישתה של ישראל על ידי בריה"מ, ולקשר האישי של סטלין להתרחקות הזאת. "הנטישה של ישראל הייתה הדרגתית. וזה התחיל בסוף 48' עם פרסום מה שנקרא מכתב ארנבורג. זה מראה שהסובייטים התחילו לדאוג. אנחנו יודעים היום, שסטלין עמד אישית מאחורי המאמר הזה של ארנבורג. בקצרה הוא אמר, שמדינת ישראל צריכה לקלוט את יהודי הארצות הקפיטליסטיות, אבל לא את יהודי 'הארצות הדמוקרטיות' ובריה"מ. הנושא היהודי הדאיג אותם. ארנבורג טען שמה מקשר בין היהודים בעולם אינו שונה ממה שמקשר בין כל הג'ינג'ים בעולם.

"התפיסה שלי – שלא השתנתה בעקבות העיון במסמכים – היא שבריה"מ תמכה בנו בגלל אינטרס מעצמתי. לא היו להם נכסים של ממש במזרח התיכון. התמיכה בישראל הוכיחה שיש לה מה להגיד בענייני האזור והיא מעצמה. ללא הנושא היהודי, התמיכה הייתה נמשכת יותר זמן. העובדה היא שהעיתונות הסובייטית הייתה בעד מדינת ישראל, והתעמולה כינתה את המלחמה שלנו 'מלחמת שחרור', והשוו את מלחמתנו למלחמת ספרד; יהודי בריה"מ הבינו מזה שהכול מותר להם. הם רצו להתנדב, לתרום כסף, לאסוף נשק ולשלוח. אז כמה זמן השלטון יכול לסבול את זה?! הם ביצעו את התפנית ביחס לישראל בגלל ההתפתחות הזאת, של התפתחות הרגש הלאומי היהודי. הם לא העריכו נכון את הלך הרוח ברחוב היהודי. ישראל בשבילם הייתה רק כלי משחק.

"דבר נוסף שמתגלה הוא, שכבר בסתיו 49' הצירות הסובייטית מדווחת שממשלת ישראל עוינת את בריה"מ. זה שולל את הטענה, שהסובייטים החלו את ההתרחקות שלהם מישראל בגלל תמיכת ישראל במלחמת קוריאה, כיוון שהדיווח הזה הוא עוד מלפני מלחמת קוריאה".

קובה ריפתין היה בתחילת שנות השבעים לחייו כשנפטר בשנת 78'. החל מסוף שנות העשרים, הוא היה יחד עם מרדכי אורן ואלעזר פרי סמן שמאלי ב'השומר הצעיר' ובכלל בציונות. על אף העימות הקשה בין מפא"י למפ"ם מאז פירוק הפלמ"ח בסוף 48', יש יסוד סביר לחשוב שהיה איזה תת-זרם של חיבה בין בן-גוריון לבין קובה ריפתין. בן-גוריון הרחיק לכת והאשים את השומר הצעיר ב"שמד רוסי" וב"התבוללות אדומה", ואילו ריפתין חתר לקראת שחר אדום שמפ"ם המהפכנית, כפי שחלם, תהיה גורם מוביל בו. המפלגה מנתה אז 19 חברי כנסת, כמו הליכוד היום. באותה תקופה הוא הרצה בפני כנס מפקדים של מפ"ם בגבעת חביבה, ושטח את חזונו: "הפרספקטיבה הבינלאומית והארץ-ישראלית מחייבת אותנו יותר מאשר כל מפלגה אחרת, להיות מפלגה מהטיפוס הגבוה, כפי שאמר לנין. מאורגנת כצבא לוחם, מלוכדת, אחידה, בעלת משמעת, שיכולה לעבור את ההרפתקאות הקשות עד לתפיסת השלטון ממש בארץ-ישראל… אני חושב שחבר אנשים שעוסק בענייני לחימה הוא הכרחי בשביל מילוי המשימה הזאת".

כלומר, קובה היה רציני, אבל למה בעצם התכוון? עובדה שהוא ובן-גוריון החליפו ביניהם כינויי חיבה ציניים בהומור. בן-גוריון פנה אליו לעתים במכתבים בתואר, "דוואריטש ריפתין", וזה החזיר לו ב"מיי דיר קומרד". בשנת 54', פגש בן-גוריון במקרה את בנו של ריפתין, גיורא, בעת תרגיל צה"לי גדול בנגב. הוא חש התפעמות וכתב על הפגישה לריפתין:

"ליעקב ריפטין – שלום וברכה. חזרתי אתמול מסיור בנקודות הנגב, ובחצבה נפגשתי עם בנך ואכלנו יחד ארוחת צהרים. לא שוחחנו על סטלין ושיחתנו הייתה נעימה. התרשמתי מעדינותו ומרעננותו ונדמה לי שבכל אופן אינו גרוע מאביו; הוא באמת בחור חמודות, והרגשתי צורך לכתוב לך זאת.
שמעתי מפיו שבריאותך אינה לגמרי בסדר. מה הדבר?
היה בריא! בברכה, דוד בן-גוריון".

גולדה נטתה חיבה יתרה לגיורא הבן מאז ילדותו, ופעם אחת אף מצאה ניחומים על כתפו אחרי מלחמת יום הכיפורים. נראה שבגילויי אינטימיות אלה, שידרו בן-גוריון וגולדה קירבה שמעבר לכל חילוקי דעות. קשר אנושי שמנע קרע גמור, כפי שאכן היה במקרה של סנה.