הדיסידנט האחרון – לזכרו של ואצלב האוול

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 23.12.2011

בלילה שבין רביעי לחמישי רעדה העיר פראג. במרחק של כעשרה קילומטרים ממרכזה, פשטו על מתחם שדה התעופה המנומנם רוזינה כ-200 אלף חיילים וכאלפיים טנקים וכבשו את המקום שנחשב לאחד מסמלי ריבונותה של צ'כוסלובקיה. החיילים, אנשי צבאות 'ברית ורשה' (המקבילה הקומוניסטית לנאט"ו), הונגרים, פולנים, בולגרים ומזרח גרמנים, הצליחו למנוע באבחה אחת של השתלטות מזוינת את האפשרות למתקפת-נגד של עמיתיהם הצ'כוסלובקיים. המחיר היה כבד: 72 הרוגים גבתה הפלישה. בבוקרו של ה-21 לאוגוסט 1968, צ'כוסלובקיה כבר היתה כבושה.

לכיבוש צ'כוסלובקיה קדמה התערערותו של המשטר הקומוניסטי במדינה. ביוני 1967 התארגנה קבוצת סופרים, בהם שני צעירים מפורסמים – ואצלב האוול בן ה-32 ומילן קונדרה בן ה-39 – על מנת להביע תמיכה בשינוי פני המדינה והסתייגות מהמצב הקיים. 11 שנים לאחר שעלה חרושצ'וב מעל במת הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית וגינה את פשעי סטאלין, נשבו רוחות חדשות בפראג.

צילום מתוך הסרט "האזרח ואצלב האוול יוצא לחופשה" (1985)

צילום מתוך הסרט "האזרח ואצלב האוול יוצא לחופשה" (1985)

ביום ראשון האחרון, הלך לעולמו ואצלב האוול והוא בן 75. כתרים רבים נקשרו לו לאורך הקריירה הפוליטית והספרותית העשירה שלו: מסאי, מחזאי, משורר, דיסידנט, מדינאי. בין השנים 1989-1992, שימש נשיאה העשירי והאחרון של צ'כוסלובקיה לפני שנפרדה צ'כיה האמידה מסלובקיה הענייה. אחר כך, היה לנשיאה הראשון של הרפובליקה הצ'כית ושימש בתפקיד במשך עשור שלם – החל מ-1993 וכלה ב-2003. יצירותיו תורגמו ברחבי העולם, הוא קיבל אותות הוקרה לרוב. אפילו הבית הלבן העטירו במדליית החירות היוקרתית.

האוול, שנולד למשפחה אמידה בפראג, סבל כל חייו מעברה הבורגני של משפחתו: הוא התקשה לרכוש השכלה הולמת, נשר מלימודיו האקדמיים בפקולטה לכלכלה באוניברסיטה הטכנית הצ'כית בפראג ולמד לימודי דרמה בהתכתבות בפקולטה לתיאטרון שליד האקדמיה לאמנויות הבמה בעירו. מחזהו הראשון מ-1963, "מסיבת הגן", זכה לתהודה בינלאומית. מחזהו השני מ-1968, "ממורנדום", זיכה אותו במוניטין רב עת הוצג בתיאטרון הציבורי בניו יורק. השלטונות הקומוניסטיים היו מודאגים מהשם הרב שעושה לעצמו המחזאי הצעיר ויציאתו מצ'כוסלובקיה נאסרה.

הקומוניסטים הפכוהו באחת לאויב המשטר, ודווקא בשעה קשה לדיקטטורה הסטליניסטית: הקרמלין בראשות ליאוניד ברז'נייב ראה בדאגה את התערערות המשטר בראשות איש-אמונם של הסובייטים, נובוטני. בראשית ינואר 1968 נתן ברז'נייב אור ירוק למהלך החלפתו של נובוטני, ובמקומו מונה לתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה, אלכסנדר דובצ'ק. בחירתם של ראשי הקרמלין בדובצ'ק התגלתה עד מהרה כטעות קשה: בשנת היובל לציון הפיכתה של צ'כוסלובקיה לקומוניסטית, הכריז דובצ'ק כי הגיעה העת לרפורמות. בקרמלין, כיווצו יועצי ברז'נייב את עיניהם. הם כבר ויתרו ויתור גדול משסילקו מהנהגת המדינה את נאמנם. מה יעשה עתה דובצ'ק?

האוול ספג השראה רבה מן האווירה ששררה באותה עת במדינה הנתונה לדורסנותו של מגף הברזל. החשדות של ברז'נייב וחבריו להנהגה העמיקו כאשר בבוקרו של ה-5 באפריל 1968, קראו מנהיגי מוסקבה בעיתונים, כי דובצ'ק מתכנן יחד עם שותפיו "ליברליזציה" ברפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית. מושגים כמו "חופש הביטוי", "חופש התנועה", "בחירות דמוקרטיות" ומעל הכול – הכרה בישראל – עוררו בראשי הקרמלין דאגות עמוקות. פחות משנה לפני כן, ניתקו הסובייטים את יחסיהם עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. דובצ'ק קרא לעמיתיו הסובייטים לקצץ בסיוע למצרים ולניגריה. ברז'נייב רתח מזעם. הוא היה בתפקידו ארבע שנים בלבד וידע כי צווארו שלו, או זה של דובצ'ק, יונח בסופו של יום על המוקד.

טלפון מברז'נייב

בסוף יוני בוטלה הצנזורה על העיתונות. עד מהרה הופיעו פולמוסים בדבר דרכה של צ'כוסלובקיה, גינויים קשים לברית המועצות וקריאות לליברליזציה. הסוציאל-דמוקרטים התארגנו מחדש כמפלגה פוליטית ובפראג צצו מועדונים פוליטיים חדשים. בכירי המפלגה הקומוניסטית בצ'כיה, שחששו מתגובת הקרמלין, תבעו מדובצ'ק: דכא את "האלמנטים הקונטר-רבולוציוניים". הוא סירב. האוול טעם גם הוא מטעמה של החירות וקשר קשרים עם רדיו צ'כוסלובקיה החופשית בעיר ליברץ.

האביב זרח על פראג ודובצ'ק ביקש להתקדם הלאה – ומהר. הוא בישר על כוונותיו לכונן כלכלה מעורבת ואף לעודד את הסקטור הפרטי. הסמיזדאט של אינטלקטואל צ'כי בן 42 בשם לודביק ואקוליק, "אלפיים מילים", פורסם בעיתוני פראג, ועליו היו חתומים אינטלקטואלים צ'כיים מובילים. "אלפיים מילים לפועלים, לאיכרים, למדענים, לאמנים ולכולם" ביקש לומר ואקוליק. ברז'נייב רתח מזעם. במסדרונות הקרמלין עלתה המילה "קונטר-רבולוציה". הכול ידעו כי הדרך לפעולה צבאית היא רק עניין של זמן. בפראג זכרו היטב את גורלם המר של "האלמנטים הקונטר-רבולוציוניים" שטופלו על ידי שר המוות של סטאלין, לברנטי ברייה, והחלו לדאוג.

ב-13 לאוגוסט, הרעים הטלפון במשרדו של דובצ'ק. על הקו היה ליאוניד ברז'נייב. ברז'נייב הביע את דאגתו נוכח התנהלותו של מנהיג צ'כוסלובקיה. הקלטת השיחה נשמרה על ידי הקג"ב ונחשפה עם התמוטטות הגוש הסובייטי, באפריל 1994. ברז'נייב נזף בדובצ'ק על "התעמולה האנטי-סובייטית" שהופיעה בעיתונות הצ'כית, וזה הבטיח לו כי העניין יטופל וביקש זמן. "סשה", פנה אליו ברז'נייב. "הזהרנו אותך". המנהיג הסובייטי תבע ממנו כי ישיב את הסדר על כנו והפטיר כי "עברו כבר שלושה ימים" מאז שהבטיח לו שיעשה כן. "ליאוניד איליץ'", קרא לו דובצ'ק בשמו הפרטי, אך חמתו של ברז'נייב בערה בו. כאשר שאל אותו מדוע כינו את מנהיגי ברית-המועצות בשם "סטליניסטים", שתק דובצ'ק שתיקה ארוכה. ברז'נייב איבד את סבלנותו והזהיר את "סשה" כי הוא גורר את רגליו. דובצ'ק התעשת וענה ל"חבר ברז'נייב" כי הוא פועל בכיוון שהבטיח לו: השבת הסדר לעיתונות. "אלכסנדר סטפנוביץ'", גדע אותו ברז'נייב בחדות, "אני מוכרח לומר לך כי אין אנו יכולים להמתין עוד". הסובייטים פלשו לצ'כוסלובקיה פחות מ-8 ימים לאחר שיחת הטלפון ההיא.

ברדיו צ'כוסלובקיה החופשית, סיפק האוול פרשנות לאירועים. דובצ'ק נעצר בהוראת הקרמלין ב-20 באוגוסט והוטס למוסקבה. שם, הסכים לתביעת הקרמלין להאטת הרפורמות. ברחבי העולם התארגנו הפגנות נגד הפלישה. גם האוול היה במתנגדים ובעולם קמה תנועת סולידריות חוצת-יבשות עם צ'כוסלובקיה הכבושה. בתל אביב הפגינו אנשי שמאל נגד הפלישה, בהם מנהיגה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, משה סנה. סנה, שנטש את האידיאולוגיה האורתודוכסית מבית-היוצר של הקרמלין, עמד על הפודיום בהפגנה בתל אביב ונאם נגד הפלישה. לצדו הפגינו חברי ברית הנוער הקומוניסטי. יריביו, ובראשם וילנר, נתנו גיבוי מלא למוסקבה. שרידי הנאמנות לקומוניזם ולברית המועצות החלו להתפורר ונציג הדור הצעיר, אריק איינשטיין בן ה-30, הקליט באמצע 1969 את השיר "פראג" אך הגיע למקום השביעי בלבד בפסטיבל הזמר של אותה השנה.

העונש הוליד מחזה

ברחבי העולם התעוררו סופרים, אמנים, זמרים ופילוסופים והביעו מחאה על הפלישה. מילן קונדרה פירסם את ספרו, "הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום". ז'אן פול סארטר, סימון דה-בובואר, איב מונטאן וארתור מילר תקפו את ברית המועצות. מהפכה הקטיפה, הם קראו לה, ובפראג קיוו שהמצב ישתנה.המחאה העולמית לא הוציאה את הכוחות הסובייטים מפראג. דובצ'ק הוחלף בגוסטב הוסק, קומוניסט נאמן שישב בבית כלא בסלובקיה במשך 6 שנים בעקבות "נטיות קונטר-רבולוציוניות", ושוחרר לחופשי.

האוול נענש על נטיותיו ה"קונטר-רבולוציוניות": השלטונות הכריחו אותו לעבוד במבשלת שיכר, ועל חוויותיו שם כתב במחזהו, "קהל". מחזה זה, לצד אחרים, פורסם בפורמט של סמיזדאט, זיכה אותו במוניטין חובק-עולם של מהפכן מוביל בארצו. לאחר שהעמיק את פעילותו, החליטו השלטונות להרשיעו בעוון פעילות חתרנית וביוני 1979, מצא עצמו האוול מאחורי סורג ובריח. בינואר 1984, שוחרר מהכלא ותקופתו שהותו שם מתועדת בספרו, "מכתבים לאולגה", המקבץ מכתבים שכתב לרעייתו מהכלא.

האוול חזר לזירה הציבורית יחד עם אלכסנדר דובצ'ק, הנשיא המודח מהאביב של 1968: גורלו של דובצ'ק שפר עליו. הוא לא הוצא להורג. משגורש מהמפלגה, החל לעבוד בשירות היערות הסלובקי. 20 שנה לאחר שהודח מכל תפקידיו, נבחר דובצ'ק מחדש לחברות בפרלמנט. בשנת 1992 היה למנהיג הסוציאל-דמוקרטים בארצו. זמן קצר לאחר מכן, נהרג בתאונת דרכים קשה. דובצ'ק נקבר בבית קברות מרכזי בברטיסלבה, או "בית הקברות של העניים", כהגדרתם של תושבי העיר. בישראל, הזהירו חברי המפלגה הקומוניסטית את וילנר מפני גורבצ'וב. "אני חייב לדבר איתך, אתם טועים, הם לא הולכים לבנות יותר סוציאליזם", הזהיר יהושע (שייקה) אירגה, קומוניסט ותיק שעמד בראש סיעת רק"ח בהסתדרות, את וילנר, לאחר שהתפרץ למשרדו הקטן ברחוב הס פינת רחוב אלנבי בתל-אביב. וילנר הביט בהררי דפי התעמולה שנחו על שולחנו – ולא אבה לשמוע.

במהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה, שהביאה לנפילת הקומוניזם בשלהי 1989, דרך כוכבו של האוול: ב-29 בדצמבר אותה שנה, האוול – שעמד בראש 'הפורום האזרחי', גוף צ'כי שפעל באותה עת נגד המשטר הקומוניסטי – נבחר על-ידי האסיפה הפדראלית לנשיא המדינה. משנבחר לתפקידו, החל לחון את האסירים הפוליטיים מתקופת הקומוניזם. אולם האוול לא פסק מלהיות אישיות שנויה במחלוקת: הוא התנגד לפירוקה של צ'כוסלובקיה ועורר עליו את חמתם של הסלובקים, שסיכלו את בחירתו לנשיא. לאחר היפרדות צ'כיה מסלובקיה, נבחר ב-1993 לנשיאות צ'כיה. בראיון שנתן, בא בחשבון עם הקומוניסטים שנואי-נפשו, והכריז כי הוא חש שהישגו הגדול ביותר היה פירוק 'ברית ורשה', שכוחותיה רמסו את האביב הנשכח של פראג.

בדצמבר 1996, אובחנה אצלו מחלת סרטן הלשון. שנים של עישון סיגריות בשרשרת נתנו בו את אותותיהן. כעבור שנתיים הופיע שוב הסרטן בגופו, וגם חיי אשתו נגדעו בשל המחלה. הוא שב לשמש נשיא ב-1998, ופרש מקץ חמש שנים. יריבו, ואצלב קלאוס, נבחר לתפקיד. הוא המשיך להשתמש במעמדו הציבורי כדי להילחם בכל התופעות שסלד מהן: אנטישמיות, שנאת זרים, גזענות וטוטליטאריות. ב-2009, אף פגש בנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, והזמינו לפראג. הוא הפך לאיש התנועה הירוקה ונתן את תמיכתו לירוקים הצ'כים.

שבוע לפני מותו, פגש האוול עוד דיסידנט מפורסם, שעמו חלק איבה משותפת לקומוניזם: הדאלאי לאמה. הוא היה נתון כבר בכסא גלגלים. לאחר שהלך לעולמו בראשית השבוע, הספידוהו ראשי מדינת בכל העולם. אך יותר מכל, היטיב להספידו חברו משכבר הימים, מילן קונדרה, שסיכם את פרשת חייו של הנשיא המנוח: "עבודתו החשובה ביותר של ואצלב האוול הייתה חייו שלו".

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הדיסידנט האחרון – לזכרו של ואצלב האוול

  1. יפה. אבל לודביק ואצוליק, לא ואקוליק. C בצ'כית היא צ, כמו בשמו של נשוא המאמר (ואצלב, ולא ואקלב).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s