קולטורה

מכתב פרידה: אילן גור-זאב 1955-2012

מכתב זה הועבר לפרופ' אילן גור-זאב אתמול. אילן גילה לפני שבועיים שהוא חולה במחלה קשה ונפרד מחבריו במפגש גדול שגם תועד הבוקר בחדשות ערוץ 2. כמי שמעריץ, אוהב ומעריך את גור-זאב, לא עמד לי הכוח הנפשי להגיע למפגש. חשבתי שהמכתב הזה יבהיר לו את מחשבותיי ורגשותיי. אילן הלך הבוקר לעולמו, ואיני יודע אם קרא את דבריי. הלווייתו תיערך ביום ו', בשעה 12:00, בבית העלמין גן עדן אשר בקיבוץ עין הכרמל. יהי זכרו ברוך.

דוד מרחב

‏יום רביעי, 4 בינואר 2012
‏ט' בטבת תשע"ב

אילן היקר,

אני כותב לך את המכתב הזה – או את האיגרת הזו כפי שאתה אוהב לקרוא לדברים בשפתך העשירה – בכאב רב. אני כותב אותה בכאב לא רק לאור הנסיבות הבריאותיות שבהן אתה מצוי, אלא גם משום שיש בי כעס רב על עצמי על שלא הקפדתי לעמוד עמך בקשר ולהמשיך את הדיאלוג שהתחלנו בו לפני שנתיים וקצת. יצא לנו לשוחח בטלפון ולהתכתב, ואף להיפגש שלוש פעמים בחדרך שבפקולטה לחינוך על הר הכרמל. חוויתי חוויה אינטלקטואלית יוצאת-דופן: לראשונה בחיי, פגשתי בפילוסוף. לא רק פרופסור לפילוסופיה, לא רק מרצה לפילוסופיה של חינוך; אלא גם אדם אשר חי את הפילוסופיה שבה הוא דוגל; גולה בעמו הנאמן לסביבתו, גולה אקדמי הדואג לאקדמיה, גולה הרואה את נוף גלותו כתבנית נוף הולדתו. הפילוסופיה של הגלותיות שלך, אילן, נובעת מכך שאתה חי בביתך. ואולי משום כך, אתה שוקד ועמל ללא הרף על שינוי פני החברה שבה את פועל, ומפעלך הנוכחי – המאבק הרעיוני-הגותי באנטישמיות החדשה – הציב אותך ואותי, חרף השוני המסוים הקיים בעמדות, בתפישות ובראיית העולם, בחזית משותפת. חזית זו, עבורך, היא המאבק נגד הפילוסופיה של הפרוגרסיביות החדשה והפסוודו-קדמה, ולמען הולדה מחודשת של ערכים הומניסטיים, כלל-אנושיים, שביסודם עומדת ישראליות מתקדמת המכירה בישראל, הרואה לנגד עיניה את עתיד היהודים, המקיימת בתוכה דיאלוג ביקורתי-אך-אוהב עם הסובב אותך. כהגדרת משה סנה המנוח, אינך חוזר בתשובה כי אם חותר לתשובה.

הקדשה משלהי 2009 לספרו "לקראת חינוך לגלותיות"
הקדשה משלהי 2009 לספרו "לקראת חינוך לגלותיות"

אני מוצא בך לא רק חבר, אלא גם שותף לדרך. כשם שאתה התחלת את דרכך בשמאל, גם אני התחלתי את דרכי בו, במפלגה הקומוניסטית הישראלית, ושנינו עזבנוהו. דומני, ששנינו איננו בושים בכך. שותפות כזו הקיימת בינינו אינה מסתירה חילוקי דעות, אלא מכירה בהם ובלגיטימיות של השוני מול החשיבה האחידה, ומוצאת לעצמה נקודות חיבור. אני רואה בך מורה, ובכתביך אני מגלה את ההזמנה הגדולה לפילוסופיה שעיקרה חשיבה ביקורתית על החשיבה. לאורך השנים, אתה חווה כל העת בידוד מחד-גיסא, ואיתור מחודש של חברים ובני-ברית, מאידך-גיסא. זהו, ככל הנראה, גורלו של כל פילוסוף לשמו, מאז סוקרטס. הבחירה בנתיב הסוקרטי של הפילוסופיה, הדיאלוג, מול נתיבה האפל, ההיידגריאני, הפכה אותך לאחד מאנשי הרוח החשובים בדורנו, לפחות בישראל, לכל הפחות לדעתי. האם יש דבר חשוב מכך, שאדם מעמיד לעצמו תלמידים? האומנם יש הישג גדול מכך, שפילוסוף מעורר מחשבה מחדש בקוראיו? מיהו המאושר אם לא סוקרטס, המטלטל את עולמם של בני-שיחו? בדמותך, אילן, אתה מציית לאידיאל הסוקרטי. שילמת על כך מחירים רבים, ועמדת במרי. כתביך ומאמריך, תובעניים וקשים, האירו באור אחר את הפילוסופיה הכתובה עברית. ובניגוד לרבים מעמיתיך, אתה מתעקש לכתוב בעברית אל קהל קוראיך העבריים. ספרך הגדול, ה"מגנום אופוס" שלך, "לקראת חינוך לגלותיות", מצליח עד היום לזמן את קוראיו לחשיבה מחודשת. הגם שחלק מהשקפותיך ומדעותיך השתנו ברבות הזמן, אתה ממשיך לעמוד עם שתי רגליים חזקות ובטוחות על קרקע החקר הפילוסופי, סוג של פלוטינוס המתעלה מעל היומיום הקשה, ומגיע אל עולם אידיאי של נצח רעיוני.

פורפיריוס, תלמידו של פלוטינוס, מספר על מורו ורבו: "פלוטינוס, הפילוסוף בן-דורנו, היה כמי שמתבייש בכל הווייתו בגוף. מפני מידה זו נמנע מלספר במוצאו, בהוריו ובארצו. רחוק היה מלסבול צייר או פסל, וכפי שאמר לאמליוס, שביקש ממנו רשות להתקין איקונין שלו: 'כלום לא דיינו לשאת את הצלם, שבו עטפנו הטבע, שאתה דורש שאניח אחריי צלם של צלם, שמאריך ימים יותר כאילו זהו הדבר שראוי להסתכל בו?" (תרגם: נתן שפיגל). לא התביישת לא במוצאך, לא בהוריך ולא בארצך; אתה ברייה אהובה בין הבריות, הקמת משפחה לתפארת, ואף שאיני מכיר לא את אלונה ולא את קילה, אני יודע עד כמה אתה אוהבן, גאה בהן כפי שאתה גא בשאר צאצאיך, ועד כמה גדולה אהבתך אל משפחתך כאהבתך את הפילוסופיה. ועם זאת, תמיד בחנת את הנשגב ואת האידיאי, ולנגד עיניך לעולם עומד עולם המחשבות והרעיונות, ונתת את ידך בארצי וברוחני, בגשמי ובאידיאי כאחד. אינך מחובר לתרבות הסגידה לחומר, ואתה משוקע כראוי למקצועך במאמץ האינסופי, ואולי הסיזיפי, לקרב בין אוראנוס לבין גאיה.

אני יודע ששעה קשה היא לך, אשר בה אתה סוקר את ימי חייך, הישגיך, את מעשיך וימיך כשם שיר הסיודוס, ומתאמץ להספיק ככל הניתן לרוות מן האהבה הגדולה השופעת עליך מצד רעיך באקדמיה ובכל הנתיבים אשר בם פסעת. ולמרות הקושי הגדול אשר עמו אתה מתמודד, אני משוכנע כי אתה יודע שנוכחותך היומיומית בחיינו חשובה עד מאוד. לא עת לסיכומים העת הזו, כי אם זמן לחישול הרוח, למאבק למען החיים, למיצוי הזמן שנקבע לך על-ידי אלוקי ישראל על מנת לחזק אותנו במתנות הגדולות אשר אותן הרעפת ואשר מהן העתרת עלינו שנים ארוכות. משיחותיי עם תלמידך, ד"ר אריה קיזל, אני מבין שהעמדת תלמידים-חברים לדרך-שותפים אשר יעשו ככל האפשר על מנת לסייע בדרכך. זו זכות גדולה שנפלה בחלקך, שהרי אהבה ניתנת במשורה לבני אנוש, וכאן היא נשפכת כיין משובח.

אין זה מכתב פרידה כי אם איגרת חיזוק, הוקרת תודה, אהבה גדולה והערצה על תרומתך הגדולה. אני משוכנע שניפגש, אילן. ביום מן הימים, נשלים את שיחותינו הבלתי-גמורות על אפלטון והיידגר, אתגרי החינוך הביקורתי ואהבת הפילוסופיה. ככל חבריך, אני נוטל על עצמי חובה גדולה להמשיך במפעלך ולהיאבק למען קידמה חדשה, ברוח חזון הנביאים מזה, ותורת השלום הנצחי של קאנט מזה. אסיים בשיר שנכתב על פלוטינוס, ומופיע אצל ביוגרף הפילוסופים, דיוגנוס לארטיוס (תרגום: יונה ארואטי). זהו אמנם שיר על פילוסוף מן העבר, ואתה הנך פילוסוף של ההווה, אך יש בי תקווה גדולה, שתמצא בשיר זה נחמה גדולה.

אני שולח ידי אל הנבל לשיר שיר בן-אלמוות
על רֵעַ מרומם, אני שוזר
במפרט הזהב את המתוקים בצלילים אשר לנבל הערב.
אני קורא למוזות לפצוח איתי בשיר
במלוא קולן, בזמר קולח ומתואם,
כמו בעת שנקראו לצאת במחולות למען אייקידס,
נסוכות להט אלוהי ומזמורי הומרוס.
בואי אפוא, חבורת מוזות קדושה; בואי נרים קולנו
ונצרף לאחד את כל גוני השיר,
ואני פובוס, ששיערי עבות, אעמוד בראשכן.

הו רוח, אשר אדם היית לפנים! עכשיו אתה קרב
אל מנת גורל אלוהית יותר. הלא הסרת מעליך את כבלי הכורח
האנושי, נטשת בכוח-שכלך את מהומת הגוף הרועשת
ושחית אל החוף שאיתן בו הזרם,
רחוק מהמון החוטאים,
להציב רגלך על דרכה הקלה של הנפש הטהורה,
מקום שם זורחת סָביב ההילה האלוהית, שם חוקי האל
עומדים בטהרתם, רחוקים מחטא ומכפירה.
גם אז, כשהתנשאת להיחלץ מן הגל המר
של חיים יונקי-דם, מן המערבולת המתישה,
בלב המִשְבַּרים, בתוך נחשולי פתאום,
יש שגילו לך האלים הברוכים את הקץ הנכסף קרב והולך,
וכאשר הוסט שכלך אל דרכים נפתלות,
נסחף בדחפיו שלו אל שבילים עקלקלים,
יש שהרימוך בני האלמוות אל המעגלים הסובבים למישרין, אל הדרך
האלוהית
והם שולחים קרן אור איתנה
אל עיניך לראות מעבר לחשכת הצלמוות.

מעולם לא דבקה שינה מתוקה בעפעפיך,
כי פתחת מעליהם את סגור הערפל
הכבד, ונישא בשטף הסחרחורת ראית בעיניך
רבות ונפלאות, אשר לא בנקל יחזם איש
מאלה המבקשים את החוכמה.
עכשיו שוחררת מן הגוף וקמת מתוך בור הקבר
של הנשמה האלוהית, ואתה בא
בקהל החבורה הנעלה, שרוחות נעימות נושבות בה.
שם הרעות, שם תשוקת לב ענוגה למראה,
מלאה היגיון טהור, שופעת תמיד
נחלי אלמוות הנובעים מן האלים, שם כבלי
האהבה ומשב רוח מתוקה ואתה רוגע.
שם שוכנים בני גזע הזהב, גזע זאוס הגדול:
האחים מינוס ורדמנטיס, איאקוס
הצדיק. שם אפלטון, כוח קדוש, פיתאגורס
כליל-המעלות, וכל אלה אשר כוננו את מחול האהבה
בת האלמוות, ואלה אשר זכו בחברתם האצילה
של הרוחות הברוכים, שם מתענג הלב
על חדוות חג נצחי. הו אתה המבורך,
אשר נשאת עמל אין קץ! הנה עם הרוחות הקדושים
אתה מתהלך, ניחן בחיים כבירים.
הבה, מוזות, נפתח בזמר וניסוב בריקוד
לכבוד פלוטינוס המתענג, את אלה
הביע נבלי הזהוב על האיש המאושר.

שלך תמיד – בהערצה, בהערכה ובאהבה גמורה,
תלמידך הנאמן והמסור,

דוד מרחב

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מכתב פרידה: אילן גור-זאב 1955-2012

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s