הפתרון – לחזור לאמנת כנרת

בימים האחרונים, גואה המחלוקת סביב הסיסמה החדשה, שהגו כמה אנשי ימין, שלפיה "השמאל אינו בצד האויב; הוא האויב". הצד השני של המטבע הזה הוא הדה-לגיטימציה הממושכת של הימין, ובפרט של תנועות וארגונים כמו 'אם תרצו', באמצעות ההשוואה בין אנשי הימין לבין הנאצים. השיח הפוליטי האלים, שבו יריבים הופכים לאויבים, משקף את המתח הקיים בחברה הישראלית בין השמאל ובין הימין. התסיסה מתקיימת בשוליים, בין תומכי כצהל'ה ומרזל לבין אנשי גלאון וחנין, אבל היא מהדהדת גם במרכז הפוליטי, בימין האידיאולוגי ובשמאל שאיננו נמנה על שורות "השמאל העמוק".

האמת הבסיסית היא, שלמן המהפך של 1977, לא הוכרה הלגיטימציה של המחנה הלאומי לשלוט. רצח אמיל גרינצווייג מוזכר כאבן דרך בתרבות האלימות הפוליטית הישראלית, אך הרצח הראשון במדינת ישראל בוצע באנשי 'אלטלנה'. כשנרצח גרינצווייג, השמאל זעק בכיכרות כי בגין הוא רוצח ובוגד. השמאל מעולם לא השלים עם הלגיטימיות של הרביזיוניסטים לקחת על עצמם את מושכות השלטון. בגין הושווה כל העת לפשיסט. על שמיר אמרו שהוא טרוריסט. את נתניהו, שלפני רצח רבין הבהיר לקהל הזועם כי ראש הממשלה הוא יריב ולא בוגד, הטילו את רצח ראש הממשלה. עד ההתנתקות, הואשם שרון במגוון האשמות כזב שהתירו את דמו. אולמרט, שכבר לא היה בזמן כהונתו כראש הממשלה איש הליכוד, סבל מתנועה מאורגנת של אנשי שמאל שפעלו למען הגדרת ישראל כמדינת אפרטהייד וביקשו את דמה של מדינת היהודים. וכשעלה נתניהו לשלטון, מסע ההסתה נגדו לא פחת בעוצמתו מזה שהתקיים ב-1996.

בתצלום: רשימת החותמים על אמנת כינרת. מהשמאל ועד הימין.

בתצלום: רשימת החותמים על אמנת כינרת. מהשמאל ועד הימין.

התגובה הימנית הזועמת כלפי התנהלות השמאל היא מובנת, גם אם בלתי-מוצדקת. לא, השמאל איננו האויב. הסיסמה "האויב הוא בבית" הייתה מאז ומתמיד סיסמתו של השמאל המהפכני שראה בבורגנות ובליברלים אויב הפרולטריון. בגין, המנהיג הרביזיוניסטי היחיד שסבל מהתנכלות אינסופית ומהסתה מתמשכת, הדגיש כי יריביו אינם בגדר אויבים. דמו הותר, אך הוא לא התיר את דמם של אחרים. הבעיה הגדולה באמת נעוצה בשאלה, מה יש לעשות עם מחנה פוליטי שלם החותר תחת אושיות השלטון. שוב: יש להחריג את מפלגת העבודה מהעניין. גם את אנשי 'קדימה' ואפילו חלקים ממרצ. אבל השמאל, ראוי לזכור, מתקיים היום במנותק מהמערכת הפוליטית ובארגונים לא-ממשלתיים. הסוגיה הבוערת הינה אפוא כיצד יש להתמודד עם מגוון של ארגונים, שתרמו במישרין ובעקיפין לדה-לגיטימציה לישראל, שהתבטאה הן בפעילות סביב מבצע 'עופרת יצוקה' ובהסתה חסרת תקדים בעניין משט השטנה. לפי שעה, גם העניין הזה הושהה. אולם נדרש לכך פתרון אמיתי גם אם כואב מבחינה אזרחית.

ישראל, כמו ארה"ב של שנות ה-50', צריכה להיאבק מול אינטלקטואלים, פוליטיקאים, אנשי רוח ותקשורת, משפט וכלכלה, שמבחינה אידיאולוגית מזדהים עם האויב. הדמוקרטיה הליברלית בארץ מונעת, אולי בצדק, תופעות כמו המקרתיזם. מקרתי, שצדק בעיקרון אך לא בפעולה, לא היה יכול לפעול בישראל, ואולי טוב שכך. זה לא פוטר את החברה הישראלית, כפי שזה לא פטר את החברה האמריקנית, מהתמודדות עם תופעה שבה מחנה פוליטי שלם מזדהה, ואף מסייע, לאויב. הישראלים בחרו להמתין עם ההכרעה הזו, אך היא ניצבת לפתחם. לכנסת הבאה כבר לא תהיה ברירה אלא להכריע מהי הדרך להתמודד עם השמאל הישראלי העמוק.

הסנקציה האפשרית היא ועדות חקירה או חקיקה שתגביל מימון זר. אולם יש גם אפשרות נוספת, והיא חזרה לאמנת כנרת. האמנה הזו כללה סעיפים שונים, בהם: "אנו מאמינים שקיים הכרח קיומי עליון, וקיימת הצדקה מוסרית מלאה לכך שלעם היהודי יהיה בית לאומי משלו, היא מדינת ישראל"; "באשר היא מדינה יהודית, ישראל מגשימה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. בתוקף ערכיה, מדינת ישראל מחויבת להמשך קיומו של העם היהודי ולזכות לעמוד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"; "למדינת ישראל חובה לנהוג בכל אזרחיה באורח שוויוני וללא משוא פנים. באותם תחומים בהם סובלים אזרחים ישראלים שאינם יהודים מקיפוח ומהזנחה, יש לפעול באופן נחרץ ומיידי להגשים את עקרון השוויון האזרחי הלכה למעשה"; ועוד.

אמנת כינרת יכולה להיות אפשרות מעשית, פוליטית ואידיאולוגית, לבסס ולקיים את הפעילות והדיון הפוליטיים בישראל על יסוד עקרונות מגילת העצמאות והסכמה רחבה חוצת מפלגות. אולם חייב להיות בה גם עיקרון פרקטי: מפלגות אשר לא תחתומנה על אמנת כנרת, לא תורשינה לרוץ לכנסת. רישום אצל רשם העמותות יותנה בחתימת על אמנת כנרת. הרוב הציוני בישראל חייב להסדיר את תנאי ההשתתפות והפעילות של השחקנים בשיח הערכי והפוליטי במדינת ישראל. הוא עלול למצוא עצמו מתעמת עם מפלגות פוליטיות אנטי-ציוניות, חרדיות וערביות. אך העימות זה ראוי שכן עצם זכות קיום מדינת היהודים עומד על הפרק.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “הפתרון – לחזור לאמנת כנרת

  1. מספר הערות.
    לפסקה הראשונה –
    אין השוואה בין הימין לבין הנאצים במובן השוויון המתמטי. ישנה העמדת קווי דמיון בין האירועים הפוליטיים שהתרחשו בשנות ה30 לבין התנהלות המשטר הנוכחי וזה שקדם לו. ראה אזור הדמדומים | שואה זה לא – הרהורים על ההשוואה בין הכיבוש הישראלי לנאציזם, גדעון לוי, הארץ
    http://www.haaretz.co.il/misc/1.1256102

    לפסקה השנייה –
    1. אי הלגיטימיות של מהפך 77 אינו קשור למה שמכונה כאן "השמאל העמוק" אלא לאנשי מפא"י ("צריך להחליף את העם" וכו'). את כל הטענות (הצודקות) בעניין זה יש להפנות לגורמים אלו, אשר סיסמתם הייתה מאז ומעולם "בלי חירות ובלי מק"י".
    2. הצעקות בכיכר "בגין\שרון רוצח" לא הופנו אליהם בגלל רצח גרינצוויג אלא בגלל הקרבנות הרבים (רק היהודים שבהם – והיו עוד רבבת תושבים מלבנון) שנפלו במלחמה מיותרת זו. לא זכורות לי קריאות "בגין בוגד" (זכורות לי קריאות "רבין בוגד"). מאז רצח רבין לא נשמעות קריאות מעין אלו והיחידים המשתמשים בביטוי זה הינם חה"כ מירי רגב, אנסטסיה מיכאלי, אלי ישי ומיכאל בן ארי והוא מופנה רק עבור לוחמת הצדק והחירות חנין זועבי.
    3. אינני יודע מה הבהיר ומה לא הבהיר נתניהו בכיכר ציון, אני יודע כי דוד לוי הגיע לאירוע, לא הסכים להשתתף בו ונמלט כל עוד נפשו בו עד לבית שאן. אם אכן נתניהו הבהיר ולא הסית, מדוע התחלחל כל כך דוד לוי?
    4. אנשי שמאל פעלו וימשיכו לפעול למען הגדרת המשטר בישראל כמשטר אפרטהייד. איך זה מתקשר לחלק השני של אותו משפט: "וביקשו את דמה של מדינת היהודים"? אף אחד לא מחפש את דמו של איש, בוודאי לא של מדינה. זוהי התבטאות אומללה ואין לה מקום בדיון שאינו מתכוון להתיר את דמם של אלה המתנגדים להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית.

    לפסקה השלישית –
    נכתב: "הסוגיה הבוערת הינה אפוא כיצד יש להתמודד עם מגוון של ארגונים, שתרמו במישרין ובעקיפין לדה-לגיטימציה לישראל, שהתבטאה הן בפעילות סביב מבצע 'עופרת יצוקה' ובהסתה חסרת תקדים בעניין משט השטנה".
    לי זכורות האשמות מפי ח"כ ואנשי ליכוד שהאשימו גם את פושעת המלחמה לבני בהאשמות דומות. תשובתה הייתה כי מפלגת השלטון היא היא אשר תורמת לדה לגיטימציה של ישראל. מדוע הכותב אינו מתייחס לעובדה זו ומאשים אחרים בדה לגיטימציה? הרי מעשיהם של אלו ושל הקודמים להם – ביניהם ציפי לבני עצמה – הם אלו שגרמו לדה לגיטימציה. בזמן הטבח בעזה ובזמן השתלטות הפורעים הציונים על הספינה לא היה צורך בשום גורם מהשמאל לתהליך הדה לגיטימציה. כל מי שהיה באירופה וצפה בטלוויזיה ובאמצעי תקשורת אחרים יכול להעיד על כך. בהולנד למשל הופיעה פעילת זכויות אדם שלקתה בטראומה עקב השתלטות הצבא הציוני על הספינה, ובמשך כחודש התקשורת ההולנדית כולה, כולל כל ערוצי הטלוויזיה, לא הפסיקו לראיין אותה על כך. העם ההולנדי כולו – לא רק ארגונים פלסטינים וגורמי שמאל אלא גם מה שמכונה ידידי ישראל – הזדעזע מהתנהלותה הרשמית של ישראל. לא היה צורך בשום דה לגיטימציה.
    העלמת חומרים מתועדים והחרמת מחשבים אישיים, חסימת כל אמצעי לשידור מהספינה ועדויות רבות מפי הפעילים שהיו שם, תרמו במישרין להעדפת גרסתם של הפעילים מזו הרשמית של ישראל, ובעקיפין לתהליך הדה לגיטימציה. בד בבד החלו להתעניין בסיבת המשט – המצור הנפשע על עזה. המצור עצמו הוא הגורם לתהליך הדה לגיטימציה, ולא אלו העוסקים בהעלאת המודעות לקיומו.

    לפסקה האחרונה –
    "אמנת כינרת יכולה להיות אפשרות מעשית, פוליטית ואידיאולוגית" להמשך מסע הדה לגיטימציה, היות ומשמעותה היא המשך מדיניות האפרטהייד. גם דפוס הפעולה הגורס כי "מפלגות אשר לא תחתומנה על אמנת כנרת, לא תורשינה לרוץ לכנסת" יהווה קרקע פורייה לדה לגיטימציה של המשטר הציוני. בתגובתו לנסיון הפסילה של בל"ד ב2009 אמר זחאלקה: "יותר משבל"ד צריכה את הכנסת, הכנסת צריכה את בל"ד".
    במקום לעסוק באמנה שממילא אינה מקובלת על אף גורם רציני כדאי לעסוק באמנה שנוסחה ע"י יהודים תומכי בל"ד יחד עם גורמים יהודים מההתנחלויות המובאת באתר "ארץ יושביה". בניגוד גמור לשמאל הצבוע התומך בפתרון לא ישים של שתי מדינות, מציעים אנשי תנועת ארץ יושביה פתרון אחר המשאיר את כל ההתנחלויות על מקומן, מכיר במקומות הקדושים ובזיקתם הדתית והלאומית לשני העמים ומצביע על התנהלותם של הנבזית של כל אלו הרואים בהתנחלויות וביושבים בהן את המכשול לשלום. http://yoshveyha.org/

    הציוני אלדד יניב קרא להם 'ברית שוכני הגיגית' (הארץ). הציוני יריב אופנהיימר אמר כי "שיתוף הפעולה של אלקין עם גורמי ימין קיצוני מסוכן יותר מהשתתפות חברי כנסת במשט המרמרה". אני אישית רואה יתרונות רבים בשיתוף פעולה עם אנשים כמו ציפי חוטובלי הידועים בזיקתם לדת היהודית ואינם רואים בביקור במערת המכפלה מעשה פשיסטי. צבועים ציונים הבזים לדת היהודית ורואים בה, כמו גם בהתנחלויות, את המכשול לשלום, בהם צריך להאבק (בכלים דמוקרטיים כמובן).

  2. תודה שהפרחת את בלון הניסוי הזה. אני מהמר שהוא לא יעוף גבוה מדי אצל חבריך בצד הימני של המפה הפוליטית, אבל אולי אני טועה בך ובהם.

    אני דווקא יכול לחיות עם האמנה הזו כהסכמה בין *היהודים*. היא מספיק דמוקרטית ומספיק מעורפלת בשביל להכיל את "שמאל" ו"ימין". אבל העירפול שלה הוא בדיוק סביב הנקודות עליהם יש מחלוקת אידאולוגית בין ימין לשמאל היום: "על מנת להבטיח את המשך קיומה של ישראל יהודית־דמוקרטית יש להמשיך ולקיים בה רוב יהודי ניכר. רוב זה יישמר אך ורק באמצעים מוסריים." – מה זה בדיוק אומר על המצב כרגע? האם האמצעים עדיין מוסריים, או שכבר לא? מי קובע?

    אז תהיה אמנה והקיצוניים במתנחלים והשמאל הרדיקלי ימשיכו להתווכח על הפרשנות.

    אבל מעל הכל, אפילו אם האמנה היתה יכולה לספק מצע מחבר בין הקבוצות היהודיות השונות שמתנגחות כאן היום, למה אתה חושב שאפשר לכפות אותה על כל הפעילות הציבורית? מה נותן לה תוקף כזה? בגלל שהרצל בודינגר חתום עליה? או במבי שלג? במדינה נורמלית תוקף כזה צריך לבוא מתוך חוקה, או חוקי יסוד, ולא מתוך אמנה שחתמו עליה כמה אנשים שחושבים שהאמת נושבת להם מהפה והם אפילו לא מייצגים באופן סימבולי את הציבור.

    וכל זה בלי להזכיר את הבעיה המבנית של האמנה. היא מדברת על ערכים דמוקרטיים וזכויות מיעוטים, אבל אינה כוללת את המיעוטים. אולי בשביל היהודים זו בעיה אסטטית, אבל בשביל 20% מהאזרחים זו בעיה רצינית מאוד. כאמור אין לי בעיה שהיהודים יסכימו על העקרונות, אבל לכפות דבר כזה על מיעוט כל כך גדול בלי לעשותו שותף זו ירייה ברגל.

  3. אני לא מבין למה לשיטתך צריך לאסור על מפלגה לא-ציונית את האפשרות לרוץ לכנסת? בגלל שהרוב הוא כן ציוני?
    ואם הרוב יהיה קפיטליסטי-מושבע נאסור על מפלגות סוציאל-דמוקרטיות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s