דויד גרוסמן וקץ מדינת היהודים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.2.2012

דויד גרוסמן נחרד ממר גורלו של עומר אבו-ג'ריבאן. גם מערכת "הארץ" התקשתה לעכל את סיפורו של תושב רצועת עזה, שוהה בלתי-חוקי, שגנב רכב ונפצע קשה בעת הנסיעה בו. סיפורו של השב"ח הוא באמת טראגי: עומר שוחרר מהמרכז הרפואי 'שיבא' לפני סיום הטיפול בו. בלילה, הועלה על ניידת משטרה, שבה שלושה שוטרים. לפי תחקיר "הארץ", עומר, מחובר לקטטר ולגופו טיטול וחלוק בית חולים, הושלך בדרך, בצד הכביש, ובחלוף יומיים נמצא מת. סיפור קשה, עם מרכיבים של אטימות לב ואכזריות נפש, קהות מוסרית בלתי-נתפשת. מעשה הראוי לכל גינוי, ולא מן השפה אל החוץ.

אך עומר אבו-ג'ריבאן לא עניין באמת את דויד גרוסמן. גם את עורכי גיליון יום שישי של "הארץ", שהציבו את מאמרו של גרוסמן בכותרת הראשית, לא עניין העזתי האומלל. הסופר הידוע ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את ישראל, לסחור שוב בסחורת ה"כיבוש" המשומשת של מחנה השמאל המידלדל. "מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה", קבע גרוסמן, "שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?". בין פיסקה אחת נהפך עלילת מותו של שוהה בלתי-חוקי לסיפור ימיה של מדינת היהודים. לא אור לגויים, כי אם ספרטה של מנוולים, או רומי המעוולת בת-ימיו של נירון קיסר.

לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. דויד גרוסמן. צילום: נאשיונל פוסט

לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. דויד גרוסמן. צילום: נאשיונל פוסט

לגרוסמן לא באמת אכפת מגורלם של ערביי הארץ. כשקמה הטירניה הפשיסטית בעזה לאחר ההתנתקות, הוא לא אבה לצאת נגדה במאמרים בעיתוני העולם, בפטיציות חוצבות להבות, בנאומים חדים בכיכר העיר. לסופר הגדול, ולמחנהו הפוליטי, אין רגשי הזדהות עמוקים עם שכנינו הערבים. בשבועות האחרונים, נוכח טבח איום ונורא של מאות רבות של תושבי סוריה, קולו וקול חבריו לא הושמע ברבים, בוודאי לא בעמוד הראשון של עיתון "הארץ". ואולי כדאי כבר לומר את כל האמת: האוטופיה הגדולה של "אחרי הכיבוש", שהיא בעצם הדיסטופיה הנוראה של קץ ימי מדינת היהודים, היא הקו המדריך, המורה והמחנך של גרוסמן וחבריו. אל לנו לפקפק: דויד גרוסמן וחבריו ציונים טובים. הבעיה היא, שבעבר הם טעו בדרך. היום הם כבר מטעים. מלעיזים. מוציאים את דיבת ישראל, ושופכים את דמה ברבים.

כי מדינה שמסרבת לשלום עם שכניה, שמתעללת בעם השוכן בה ולצדה, שקהות חושיה מיתרגמת במציאות לעוולות מוסריות גדולות, היא מדינה שאין לה כבר זכות קיום. אם ישראל היא באמת ספרטה האכזרית, כפי שמציירהּ גרוסמן, הריהי לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. "מעין רודזיה-זימבבואה", כפי שהגדיר את ישראל ישעיהו ליבוביץ' המנוח. ובמדינת אפרטהייד נלחמים כדי למוטטהּ. ישראל, בשפה הגרוסמנית, היא למעשה עוולה שתיקונה היחיד יבוא בחיסולה. אין לי ספק: לא בכך רוצה גרוסמן. אך כפי שטען ד"ר ישראל (שייב) אלדד המנוח נגד יריבו, ליבוביץ', זה מה שמשתמע מדבריו.

בישראל, כבכל מדינה המצויה בקונפליקט עמוק, מהותי, עם תושבים בני לאום אחר החיים בה, יהיה תמיד מיעוט קטן שיחטא למוסר הנביאים. כמו באירופה, המתמודדת עם האימפריאליזם המוסלמי המאיים לכלותה עם טרור מאורגן מבית וקנאי-דת השואפים להביא אל בירותיה את דת מוחמד בחרב, גם במדינת היהודים יהיה מיעוט שיחטא במעשים בלתי-אנושיים, בפשעים. אך שום פשע של יחידים ושום עוול מקומי לא יוכלו להסוות את האמת ההיסטורית: לא זו בלבד שישראל איננו כובש בארצו, אלא שמיתוס ה"כיבוש" מתקיים בניגוד לעובדות היסודיות ביותר שכל ישראלי בר-דעת מכיר. סרבנות הפלשתינים, שאיפתם לכלות את המדינה היהודית, תמיכתם בפלשתין העצמאית במקום ישראל הריבונית – ולא בצידה, הם המחייבים את המשך השליטה הישראלית בכל שטחי יהודה ושומרון. ישראל, שחירבה את בתי היהודים בגוש קטיף לטובת אשליית השלום, קיבלה פשיזם אסלאמי רצחני, שנבחר על-ידי תושבי עזה, אחיו וחבריו של עומר אבו-ג'ריבאן. ואת המציאות ההיסטורית והמדינית הזו, שום עוול לא יוכל להסתיר. שום פובליציסט או סופר לא יוכל לכסות. אפילו לא דויד גרוסמן.

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “דויד גרוסמן וקץ מדינת היהודים

  1. הסיפור הזה עם עומר ג'בריאן הוא באמת נוראי, אני לא מבין איך אנשים יכולים להיות כול כך חסרי אנושיות.

  2. בכל מדינה בה יש מנגנונים שבהם פועלים אנשים מכל מיני סוגים – ימצאו עוולות. השאלה היא (א) מה שיעור העוולות הללו יחסית להתנהלות השוטפת ו-(ב) כיצד המערכת פועלת לתקן את העוולות ו-(ג) מה שיעור העוולות יחסית למדינות מתוקנות אחרות.

    ישראל, וניתן להוכיח זאת, עומדת יפה מאוד ביחס לכל אחת מהשאלות. אין זה אומר כלל וכלל שלא צריך להמשיך להילחם בהן. ברור שיש לבער אותן עד כמה שאפשר.

    כעת נשאלת שאלה נוספת: מה האינטרס של מי שמתמקד בעוולות הללו ומגדיל אותן הרבה מעבר למשקלן היחסי? האם זה מזוכיזם לאומי? האם זה הרצון להתבלט בכל מחיר כאדם מוסרי, או אולי אפילו כנביא מוכיח בשער. למר גרוסמן פתרונים.

  3. הסיפור הנורא על עומר אבו גריבאן אינו "סיפור טרגי", כי טרגי זה משהו אחר לגמרי – זה אסון נורא שמגיע מכוחות הגורל. אבל במקרה הזה מדובר בדבר שונה לחלוטין, מדובר במקרה מזעזע של אטימות אנושית, של התנערות מאחריות במסגרת תפקיד ובעיקר במסגרת מוסריות אנושית. אטימות והתנערות מאחריות, ששותפים בה אנשים בעלי תפקיד מבית החולים שטיפל בוף שירות בתי הסוהר, והשומרים הספציפיים שהטילו אותו חולה חסר אונים ועטוף חיתולים באמצע הדרך, כאילו היה איזה פגר בהמה. והמקרה הזה על קיצוניות המזוויעה, מעיד משהו על אטימות הנפש שהשתרשה בחברה הישראלית.

  4. לאורן, רק הוקעת של מעשים מסוג זה, הוקעה בצורה החמורה ביותר – כפי שעשה כאן עיתון הארץ – ועריכת חקירה ע"י המשטרה ובעקבותיה העמדה לדין של למי שהיה מעורב במעשה הנורא, רק אלה יסייעו לביעור הרע מקרבנו. ללא זה, התנהגויות כאלה מתפשטות והופכות לנורמה.

  5. מי הוא אותו ״מיעוט שיחטא במעשים בלתי-אנושיים, בפשעים״ ?
    והרי מדובר בצבא ההגנה לישראל ובמשטרת ישראל ובמשמר הגבול שהם האחראים לפשעי המלחמה ולזוועות ולהשפלות שסופגים הפלסטינים מדי יום בשטחים הכבושים ובתוך ישראל.
    גרוסמן שאיננו מתמם ואיננו עוצם עיניים ומסרב לחיות בהכחשה של המציאות הופך במדינת היהודים למי שפועל מתוך שנאה עצמית ולמי שגורל הערבים כלל לא מעניין אותו.
    גרוסמן (כמו ליבוביץ) מייצג את מוסר הנביאים אותו זנחו המתנחלים ואנשי הימין ערלי הלב.

  6. האפרטהייד בישראל גרוע פי מאה מהאפרטהייד בדרום אפריקה.
    בעניין עזה, צריך לצאת נגד הטירניה הפשיסטית שמכתרת אותה ומונעת את זכותה לנמל ימי.
    את גוש קטיף קטפו לא למען השלום, אלא כי ההתנחלויות היו מנוגדות לחוק הבינלאומי ולא מגיע לנו פרס על זה.
    ואני בטוח שכן הייתה פרובוקציה מצד הנחלאי (ביד חנה ובחיפה).

  7. תיקונים קטנים:
    כששרון פינה את גוש קטיף הוא לא אמר שיבוא שלום. הוא גם לא ניסה להביא שלום. זה היה בעיניו צעד טקטי להגנה על אזרחי ישראל. מוצלח או לא, זה עניין אחר, אבל בוא לא נטעה לגבי המניעים.

    הארץ כותב הרבה על סוריה, והוא לא תומך באסד.

    כרגע העובדות הן ששטחי יהודה ושומרון הם "שטח מוחזק" שלא חלה עליו ריבונות ישראל. זה עפ"י החוק הישראלי.

  8. סליחה, אבל מה היא אותה אמת היסטורית? איפה נסח הטאבו שלפיו אדמת פלסטינה שייכת לעם ישראל, ואיפה אילן היוחסין שמראה שהיהודים החיים בישראל כיום הם צאצאים ליהודים שחיו בפרוביקיית יהודה? ואולי אלה דווקא הפלסטינים שנשארו כאן מאז ומעולם, והתנצרו ואז התאסלמו? אולי דווקא להם "שייכת" האדמה, אם אדמה יכולה להיות שייכת למישהו. ומה הן אותן עובדות יסודיות שכל ישראלי בר דעת יודע? אולי דווקא אותן "עובדות יסודיות ידועות לכל", היינו הנראטיב הציוני-יהודי, אולי *הן* המיתוס?

  9. להדס: אין שום סיבה לפנות את המתנחלים מהשטחים, אם הם יסכימו לגור שם כאזרחים פלסטינאים יש לאפשר לעשות זאת במקסימום ביטחון והגנה מצד המדינה הפלסטינאית.

  10. אתה שרלטן. אף אחד לא טען, בטח שלא גרוסמן, שיש לחסל את מדינת ישראל עקב פשעיה. יש להכות על חטא ולתקן את דרכנו.
    אתה מחפש צידוקים לעוולות ולזוועות שאנו מעוללים. העובדה שהפלשתינאים עוינים אותנו, אין בה כדי להצדיק את הכיבוש האכזרי ואת הפשעים החמורים שישראל מעוללת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s