מאמרים פוליטיים

נתניהו ובעיית המנהיגות בימין

לימין הישראלי יש בעיית מנהיגות קשה. מן הצד האחד, במאבק ההיסטורי על צדקת דרכה של נוסחת הכזבים "שטחים תמורת שלום", הליכוד צדק. זו גם הסיבה שבעטיה נתניהו זוכה (עדיין) לאשראי ציבורי גבוה. ביבי ניבא את כישלון הסכמי אוסלו וחזה את הטרגדיה של ההינתקות. ומן הצד האחר, הימין לא מצליח לייצר חלופה לסדר היום של "שלום עכשיו" ומועדון ותיקי אוסלו. כל ניסיון להיאחז בקרקע, אפילו באדמה טרשית שמעולם לא היו לה בעלים, מוקע אל הגדר והמדינה והפרקליטות מחסלים אותו. כל אימת שמישהו מנסה להקים יישוב אחד נוסף, ובג"ץ מכה בשוט והממשלה מתיישרת, מעלים מן האוב את "תסריט שמיר" מ-1992, אז הימין גרם לתבוסת הליכוד כשנכשל להשיג רוב פרלמנטרי מול "הגוש החוסם" של רבין, אלוני, גוז'נסקי ודראושה.

העניין הוא ששמיר היה עקבי בהשקפותיו הלאומיות, ולכן הפלתו הייתה מעשה איוולת מהמדרגה הראשונה. לנתניהו אין את העקביות הזו. כך, למשל, הוא נתן בלא כל תמורה את הסכמתו להקמת מדינה פלשתינית ב"נאום בר-אילן", הגם שידע היטב שפלשתין העצמאית יכולה לקום במקום ישראל – ולא לידה. את כל הביצים, הניח נתניהו בסל האירני, וזנח את העניין הפלשתיני, מתוך הנחה כוזבת שתזת ניהול הסכסוך כבר התקבלה על-ידי כל. בפועל, ההשקעה הישראלית במאבק באירן הסתיימה בשום הישג. אך ההזנחה את הסכסוך עם הערבים נגמרה בנוק-אאוט: הרעיון של מדינה פלשתינית בגבולות 67', השארת "גושי ההתיישבות" וחילופי שטחים, קרם עור וגידים והפך לעובדה מוגמרת. למזלה של ישראל, שום מנהיג ערבי לא הסכים לוותר על התביעה לחיסולה בדמות "שיבת הפליטים". אם היה אבו-מאזן עושה כן, ולו כצעד טקטי, נתניהו היה נכפה לפנות את קריית ארבע ובית אל, ולשלם ביד רחבה כדי שמעלה אדומים וגוש עציון יישארו בריבונות ישראלית.

שימר את הסטטוס קוו. בנימין נתניהו
שימר את הסטטוס קוו. בנימין נתניהו

פינוי מגרון, שמוצג כאין-ברירה חרף חוק ההסדרה שעמד על הפרק, הוא דוגמה למשבר המנהיגות בימין. לנתניהו יש פרוגרמה ברורה ביחס לסרבנות הערבים או לחוסר הסיכוי לשלום, אך אין לו את האופי של אריק שרון שהציב עובדות בשטח, למרות הלחץ הבינלאומי והאיומים האמריקניים. כולם יודעים, כי תושבי מגרון צודקים. ולכולם ברור, כי במידה וההיגיון הערבי ינצח, הרי שהערעור על הלגיטימיות של מגרון יוביל לערעור צדקת דרכה של כל הציונות, ובפרט של תנועות התיישבות כ"חומה ומגדל", שפעולתן בחסות פיק"א דומה מאוד לזו של מתיישבי מגרון. אבל נתניהו, שחושש מהגרעין האירני, איננו מבין שבינתיים הוא מאבד את ארץ ישראל.

כשיגיעו ההיסטוריונים לסכם את כהונתו של נתניהו, ונראה שלפי המהלכים האחרונים ה"גראנד פינאלה" עוד לפנינו, המסקנה תהיה שראש הממשלה הצליח לשמר את הסטטוס קוו אך בפועל שימר את הסכסוך עם הערבים בתנאיו הראשוניים, ללא שום הצלחה משמעותית. בתקופת כהונתו, חיזבאללה התחזק, חמאס שרד את המצור, סיני הפכה לשטח הפקר, מפעל ההתיישבות קפא בגבולות "גושי ההתיישבות", הפלשתינים התקרבו להכרזה על מדינה עצמאית וחלה נסיגה ברורה בעמדה האמריקנית האוהדת את ישראל, שלא לדבר על עמדותיהן של בנות-ברית קרובות כגרמניה (מי שיעיין היטב, אגב, בעמדותיו המוצהרות של מיט רומני, יגלה שהוא נזהר, למשל, ממחויבות למפעל ההתיישבות, שלא לדבר על הכרה ברורה בכך שהערבים הם הצד הסרבני בסכסוך).

תחת הסיסמה הכוזבת של "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", והסתפקות בשקט בטחוני מבורך-אך-מתעתע, נתניהו הביא לידי כך שבמאזן הסופי, עמדתה של ישראל בתקופת כהונת אולמרט חלשה ממצבה בהווה. האיומים על ישראל מכל גזרה שהיא הפכו למוחשיים ולקונקרטיים בהרבה. נכון, נתניהו לא אשם בהתחזקות חיזבאללה, או בהתעצמות חמאסטן, אך היעדר קו מדיני יצירתי בכל שאלה מלבד זו האירנית הביא לידי כך שבפועל, איום הטילים על ישראל בעקבות מתקפה אפשרית על אירן, חמור בהרבה משום שבצפון ובדרום מתקיימות ישויות עוינות חמושות, שהחשש מהן לא פחות מהחשש מאירן. לראש הממשלה היו הזדמנויות רבות להתמודד עם הסרבנות הפלשתינית, אך הוא ביכר את מסע ההפחדות בעולם נגד אירן. בסופו של יום, הוא גמר בכך שישראל מצויה על סף מלחמה עם אירן, ונתונה במצור של נשק הרסני מהדרום ומהצפון, כאשר כלל לא ברור איך יגיבו הפלשתינים אם וכאשר עשרות טילים ינחתו בכל חלקי הארץ.

לנתניהו הייתה הזדמנות פז לקבל לגיטימציה ציבורית מחודשת ולהקים ממשלה נוחה עם שותפות קואליציוניות מוחלשות. תחת זאת, הוא העדיף את הברית העמומה עם מופז, שהביאה לצניחה בפופולריות שלו בעקבות הטיפול הכושל בחוק טל, שיכול היה להידחות עד אחרי הבחירות. במקום לקבל ליכוד עם 37 מנדטים, החל נתניהו לקושש עריקים בקדימה, וקיבל מדינה במשבר כלכלי וליכוד עם 25 מנדטים מול 21 מנדטים למפלגת העבודה. ותחת התמודדות עם יריבים מוחלשים כיחימוביץ' ולפיד, הוא העצים את האופוזיציה באינספור זיגזגים הנובעים מקואליציה בלתי-אפשרית מול המשימות הלאומיות החשובות.

בסופו של יום, נתניהו ייאלץ לשאול את עצמו איך הוא הגיע למצבו העגום. אם יתקוף באירן, עליו להתפלל שהמתקפה תצליח. גם הוא יודע, כי כל פעולה שהיא, שגם בתסריט האופטימי ביותר תעכב במעט את הגרעין האירני, תיגמר בטרגדיה ישראלית. גם הוא מבין, שטיפולו הכושל בנושא הפלשתיני יסב לו כאב ראש רב בעתיד, גם אם הרפובליקנים יוציאו את אובמה מהחדר הסגלגל. ומעל הכול, הוא יודע ידוע היטב, כי במידה וייבחר שוב לראשות הממשלה, הוא ימצא עצמו עם גוש ימין מצומק, התלוי לחלוטין בשותפות החרדיות, ושותפותיו העתידיות תהיינה חזקות בהרבה ותאבות שלטון, יותר משהיו עת בחר להקדים את הבחירות. בדמותו, נתניהו משקף את בעיית המנהיגות בימין, שלוקה בשמרנות במובנה הלא-פוליטי, של העדפת הקיים על פני כל דבר חדש, ובהיעדר יצירתיות. יכול להיות, כי ראש הממשלה כבר הגיע לסוף דרכו הפוליטית, גם אם יצליח לשרוד את הבחירות הבאות.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “נתניהו ובעיית המנהיגות בימין

  1. לגבי התקיפה באירן – ממש לא מסכים עם ההערכה שזה יעכב אותם רק בשנה , ישנן הערכות אחרות . זה מזכיר לי את ההערכות שאי אפשר יהיה למנוע את ה טרור לפני חומת מגן , והיו די הרבה " מומחים " שטענו כן .

  2. איך אפשר להתעלם מהנסיבות ? חשבתי שרק שמאלנים עושים את זה.
    הנסיבות :
    נשיא עוין בבית הלבן.
    איום קיומי גדול יותר מבעבר (בכמה חזיתות).
    מזרח תיכון על סף פיצוץ
    אירופה , רוסיה וסין קובעות לנו דרכי פעולה מטורפות.

    מול כל זה מה קיבלו הפלשתינים ?
    מדינה ? – אין.
    קווים למו"מ ? – אין.

    אז מה נורא כל כך ?
    בינתיים הימין משתגע נגד הימין בגלל השמאל (בג"צ), היינו כבר בסרט הזה.
    יצא טוב ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s