דור המדבר – עם מותו של דן לחמן

לפני יותר משתים עשרה שנה, ואני בן פחות מעשרים, הכרתי לראשונה את דן לחמן. ישבנו אז במפגש שארגן טל איתן בתל-אביב וכינס את צוות הכותבים של מגזין אינטרנט חדש שהוקם עבור הקהילה הגאה, "פריידזין". דני היה המבוגר שבחבורה, מתקרב לגיל 60. רוב המשתתפים היו צעירים בראשית שנות העשרים לחייהם, וחלקם אף למטה מכך. ניסינו לעשות את מה שנחשב אז למהפכני: להקים אתר חדשות, תרבות ובידור עבור הקהילה. טל יזם, ואנו נרתמנו. ללא שכר, ללא שום תגמול, מתוך תחושת שליחות, מושג שקשה לתפוש אותו במשקפיים הציניים של החברה היום.

התחברתי לדני לא רק בשל אישיותו המרתקת, לא רק בשל הידע והניסיון העצום שהיה לו, אלא גם משום שלשנינו היה עבר פוליטי משותף: הוא, בצעירותו, היה חבר בתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית, או לפחות הסתובב בסביבותיה. אני אז הייתי עצמי חבר בנק"י, תנועת הנוער של המפלגה. פטפטנו כל הערב ואז החלה ידידות שארכה למקוטעין במשך תשע שנים.

דן לחמן. דור המדבר

דן לחמן. דור המדבר

בשנים האחרונות, לא עמדנו בקשר. איזה אירוע מטופש ובדיעבד, חסר ערך, גרם לנו להתרחק. זה היה באירוע בסינמטק תל-אביב לזכר הבמאי עמוס גוטמן המנוח שנפטר ממחלת האיידס, ואני, שישבתי לצד דני בקהל, הבעתי כעס, ובקול, על ניהול חובבני של האירוע. דני גער בי, כי בשורה שלפנינו ישבה אמו של גוטמן. הוא חשב שזה חוסר רגישות מצדי. אני התבצרתי בעמדתי כקיפוד, ורק זמן רב אחר כך הבנתי שצדק. בשלוש השנים האחרונות אמרתי מדי פעם לעצמי, אולי נחדש את הקשר, ונסיבות הזמן ולחץ העבודה ושאר אירועי-חיים, לא גרמו לי להרים את הטלפון. יש זמן, אמרתי לעצמי, דני בסך הכול מתקרב לשבעים, והוא הרי עוד יקבור את כולנו. ועכשיו דני איננו.

דור המדבר

מעבר לזיכרונות האישיים, הדבר החשוב שיש לזכור ביחס לדמותו של דן לחמן ז"ל, הוא היותו חלוץ שעמד לפני המחנה: בייסוד האגודה לזכויות הפרט, הלא היא אגודת ההומואים והלסביות, בהקמת הוועד למלחמה באיידס והעמותה לגברים נפגעי-תקיפה מינית, בייסוד "הקו הלבן" להומואים, ללסביות ולבני-משפחותיהם, בעבודתו המשותפת עם עמוס גוטמן על הגרסה הקצרה לסרט "נגוע", הסרט ההומוסקסואלי הראשון, וגם בהשתתפות בייסוד המגזין "נתיב נוסף", החלוץ שבמגזינים להומואים (הגיליון הראשון יצא לאור בשנת 1990, כשנתיים לאחר שבוטל הסעיף האוסר על משכב זכר). לפני 7 שנים, זכה בתואר "יקיר הקהילה". הוא התייחס לכך בהומור.

החלוציות הזאת, של דור המדבר בקהילה, לא נבעה מאידיאלים נשגבים אלא מהצורך לעצב את חיי החברה של ההומואים והלסביות בארץ מכל הבחינות. לתת מענה אנושי, תרבותי וחברתי לקהילה קטנה, מפוחדת, המתחבאת בגגות הבתים ובגנים, זקוקה למסגרות שונות, לביטויים חברתיים ותרבותיים שונים, למקום שיהיה לה לבית. וכך גם הוקם בית האגודה הראשון.

השיחות עמו תמיד היו מקור לאינספור ידיעות: החל מסיפורים על חיי הגייז בתל-אביב, וכלה בסיפורים על הבוהמה התל-אביבית של אותה עת. הוא היה מרתק ומלא קסם. ערב אחד סיפר כיצד קבוצת הומוסקסואלים שנמנתה עם אוהדי כ"ך של הרב כהנא (כן היה דבר כזה) עמדה בראש התארגנות של הומואים בגן העצמאות, להגן עליו מפני המתנכלים לגייז. ובערב אחר סיפר בחיוך איך לבש יום אחד גלימה גדולה וצבעונית כשהלך ברחוב, וכשהגיע לקפה "כסית", החמיא לו אלתרמן והשווה אותו להמלט. ובאחר צהריים אחד דיבר מדם לבו על הקושי לנהל חיים רומנטיים בגיל מתקדם, סיפר על רומן לרגע. ובפעם נוספת הזכיר איך רב מריבה גדולה עם יונך וולך ב"כסית". "זה שאת טיפשה, אנחנו יודעים, אבל את לא חייבת להראות לכולם שאת טיפשה", נזף בה. ואז – מהומת אלוהים. הוא גם סיפר על הפולמוס שניהל בשנת 1993 על דפי "מעריב", מול המשוררת דליה רביקוביץ, כאשר האחרונה הסתייגה מהמפגש הראשון שאורגן בכנסת בנושא הקהילה ההומו-לסבית.

יציאה מהארון אצל נסים אלוני

בעשור האחרון לחייו התרכז בכתיבת ביקורות ספרים, ריכז את מלוא ידיעותיו בתחומים שונים, ובמיוחד ספרות ותיאטרון, באינספור כתבות מקצועיות. כל מי שרצה לקרוא ביקורות ספרות טובות, קרא את דני. הוא זכה להערכת כולם. זמן קצר לפני מותו, כתבה לו סילבי קשת כמה מלים טובות על ביקורת שפרסם. היה לו חוש תרבותי-היסטורי מפותח. הוא החזיר לתודעה דמויות כמו המשוררת דליה הרץ, שפרצה לתודעה יחד עם דליה רביקוביץ', ונעלמה. בשיחה גלויה שניהל עם אורנה פורת ופורסמה ככתבה, לא התאפק ואמר, "שמעתי שהיית שובבה על הבמה", וסיפר לה כמה רכילויות ישנות ששמעו. "לצבוט או לעשות פרצופים, זה כל מה שסיפרו לך?", ענתה לו פורת. "הייתי מצחיקה את כולם ומבלבלת אותם. היחידה שהייתה מחזירה לי הייתה בתיה לנצט, שהייתה גברת מאוד מצחיקה בעצמה". על עמוס גוטמן כתב, כי "נפטר יום לאחר טקס חלוקת האוסקר הישראלי שבו זכה הסרט 'החיים ע"פ אגפא' בבימוי אסי דיין, כשכל השמועות טענו ש'חסד מופלא' יזכה, ולא זכה. כמה שובר לב. כמה מתאים למלך הדקדנס והמלודרמה למות משברון לב כאילו ולא מאיידס".

לחמן התרועע עם כל הברנז'ה והבוהמה התל-אביבית בימים שמשה דיין, אורי זוהר, דן בן-אמוץ ועמוס קינן כיכבו בה, ודמותו כהומוסקסואל קירבה אותו למעגלים שונים. בין ידידיו הרבים נמנתה גם השחקנית גילה אלמגור. בכתבה אחת שפרסם, כתב דני, כי בפרמיירה של 'בגדי המלך החדשים' בבימויו של נסים אלוני בשנת 1961, "היו שני צעירים באולם שהיוו מוקד רכילות של שיחות הקהל שלפני הצגה. היא, נערה בעלת יופי חתולי פראי בת 17 לערך, נמרה קטנה, חברתו החדשה – הראשונה בשורה של כמה שתבואנה בעתיד – של המחזאי נסים אלוני. הוא, נער שהופיע לראשונה בציבור. זאת הייתה פעם ראשונה שהמבקר, איש הרדיו ועיתונאי התרבות הבכיר של אותם ימים, מיכאל אוהד, הופיע לראשונה שלא בלוויית אמו או אחת מקרייניות הרדיו ידידותיו, אלא עם בחור צעיר בן 20. זאת הייתה היציאה הראשונה מהארון שהתרחשה בפומבי בחברה הזאת".

עוד סיפר, כי "לשונות ריכלו שהצעיר והצעירה היו חברים, בני זוג, קודם לכן, עד שנפרדו כל אחד בעקבות פגישה עם האיש שהביא אותם לתיאטרון. הצעיר ההוא הייתי אני. אני והיא היינו מוקד כלל המבטים והשיחות עד שעלה המסך. התרחשות שהייתה יכולה לכלכל סצנה במחזה של אלוני".

חלק ניכר בחייו בילה בחברת מיכאל אהד, עורך תכניות רדיו, יוצר ומביים תסכיתים וכותב בנושאי תרבות, אמנות ומוזיקה. למעשה, זו הייתה הזוגיות הארוכה והחברות הגדולה בחייו, שעל טיבה לא הרבה לדבר. תמיד הזכיר איך קיבלה אותו אמו כהומוסקסואל, ואמרה פעם אחת, בצחוק, "אני לא אהיה סבתא, אני אשאר צעירה לנצח". לא רבים יודעים כי דני הוליד ילד, סוד שלא הרבה להסגיר, ואולי כותב שורות אלה חוטא בכך. חלק ניכר מחבריו היו צעירים ממנו בשנים רבות. הם אהבו את סיפוריו, את פתיחותו, העריצו אותו על שידע להשיא עצה מנוסה, גמעו בצמא את דבריו על הומוסקסואליות, תרבות, תיאטרון ומוסיקה. אה, כן, גם מוסיקה קלסית אהב והיה בקי ומבין.

הנעורים שבאו אל סופם

מותו של דן לחמן מסיים תקופה, ימים שלא יחזרו בחברה הישראלית, לטוב ולרע. דור המייסדים בקהילה, דמויות כמו תיאו מיינץ ויעקב פזי, הולך ומתמעט. ודומה שעמם גם מתה ההיסטוריה המוקדמת של הקהילה בארץ, שעד עתה לא נכתבה בצורה מסודרת דיה. ההסתגרות הקהילתית במועדונים ובאתרי ההיכרויות, ודעיכת החיים הקהילתיים למרות פעילויות מבורכות כגון אלה של "המרכז הגאה", מציינת את רוח הזמן של תקופתנו. למרות נקודות האור, הסולידריות פוחתת. כוחה של הקהילה בכנסת חלש. המיליטנטיות של שנות השבעים והשמונים הומרה בהתברגנות שאינה מצליחה להשיג הישגים ממשיים לקהילה.

בכתבה שכתב על הסיקסטיז, כתב דני, כי "מי שהאמין אז היה פעיל. אני הייתי בין המאמינים, הייתי בין הפעילים, רציתי לשנות דברים. הייתי שם, אני עדיין שם. לא שנשארתי תקוע אבל כל השינויים החברתיים שהובלתי, נולדו שם בימים ההם. אני יכול רק לקוות שלא התנוונתי והמשכתי לזרום הלאה, גם אם את הבמה השארתי לאחרים. אבל את התקווה לשינוי אמתי גדול, ובקצת צנעה ומבוכה – את הסובלנות אל בני האדם שנותרה בי, את אלה לא ייקחו ממני. אני מקווה שאי-אפשר יהיה לכלול אותי בין השמרנים לעולם. וגם אם אני שקט ופחות פעיל, את השמרנים אני ממש לא אוהב גם היום. וכשאני רואה ברחוב ארוך שיער כמו פעם לבי נשבר מגעגועים".

אחד מחבריו סיפר בשבוע שעבר בעמוד הפייסבוק שלו, כי "דני היה מודע למצבו, אם כי לא שיתף, כששאלתי תמיד ענה בכלליות ולא עניינית. דני לא רצה לוויה, לא קבר ובטח שלא הספדים. יכולת התכנון הבלתי נתפסת שלו – פשוט עוצרת נשימה. לאחר שביום ראשון האחרון היה אצל הרופא שם כנראה נאמר לו כי עליו להתאשפז, בחר דני ללכת הביתה ליומיים, כדי 'להתארגן', הכין את הבית ל'היעדרות ממושכת', רשימה של אנשים שיש להודיע להם. פינה אוכל מהבית, קנה שק 'בונזו' לכלבה, הכין לי ערימה של ספרים כדי שאבוא לקחת לספריה של מטולה. וידא כי ברור ההסדר שעשה עם 'עלי שלכת' לעניין שריפת גופתו. ואז, כאשר הכול היה 'מסודר', ביום שלישי בבוקר, עלה על מונית ונסע לבד לאיכילוב, שם נפטר ביום חמישי, 6 ליולי, בשעה תשע בבוקר".

בשיחה שניהל עמיקם רוטמן עם אורית שוחט, בתה של יפה ירקוני (שגם אותה הכיר דני, למי שהיה לו ספק), אמר רוטמן, כי דבר מחלתה של מי שכונתה "זמרת המלחמות", הוא עצוב "גם בגלל הנעורים של הארץ הזו שבאו אל סופם". עם מותו של דן לחמן, הנעורים של הקהילה הזו באו אל סופם. וגם נעורינו שלנו. על אחת כמה וכמה, שלי.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “דור המדבר – עם מותו של דן לחמן

  1. ואני מתקשר אליו הביתה כבר שבועיים ואין מענה, כל כך עצוב, רק היום ידעתי באתר gogay הייתי אצלו בבית בשדרות עמנואל בחודש יוני ביום של המצעד בת"א הגעתי אליו החלפתי בגדים ויצאתי למצעד, השארתי את התיק אצלו כשחזרתי ישבתי איתו עם ידיד שעה בערך, זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו לפני זה דיברנו בטלפון ובאטרף, בן אדם כל כך מיוחד, איש אשכולות הסיפורים שלו, הצחוק ושמחת החיים דברים שלא אשכח, רק חבל שלא הבאתי לו "כנאפה" מנצרת לפני מותו כמו שהבטחתי לו.. אני מתקשר מדי פעם לביתו רק בשביל לשמוע את הקול שלו במענה הקולי.. פשוט מצמרר

  2. מה שכתבת יפה מאוד ונוגע ללב.
    אכן חבל שההסטוריה של הקהילה הגאה בארץ עוד לא נכתבה.
    צריך להרים את הכפפה הזו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s