בצל הבדידות המזהרת

חוויה טיפוסית לאדם שעוקר ממקום הולדתו ושב אליו בחלוף השנים, היא הזרוּת. בדקות הראשונות מחפשים פרצוף מוכר. איזה חבר מהעבר. מישהו שתוכל לתקוע לו כף, אולי להחליף מילה. ואז מגלים שעבר הרבה זמן. יותר זמן. וכשהגעתי לכיכר רבין במוצאי השבת האחרונה, לא הכרתי איש. החוויה הייתה דומה לזו שחשתי בה בעבר, עת הצצתי כמה פעמים למאהלי המחאה החברתית, וגם שם לא היו שם פנים מוכרות. כשצעדתי לראשונה באחד במאי, אי-שם באמצע שנות ה-90', עם ותיקי רק"ח, הנפת הדגל האדום הייתה בגדר פרובוקציה. עכשיו, כשמניפים בכל הזדמנות דגלים אדומים, אני מזהה את הצבע, אך לא את הפרצופים. זהו גורלם של מומרים, בפרט כאלה שעברו מן השמאל הסוציאליסטי לימין: הם אינם מדברים עם מי שהם יכולים לדבר עמו, ועם אלה שאיתם הם מדברים – אין הם באמת יכולים לדבר.

מי שעוזב את השמאל, עוזב לתמיד. אי-אפשר לעזוב, ואז לחזור. עזיבת השמאל כרוכה באובדן המילייה התרבותי, החברתי, המידי. והיו שם כל מיני אנשי שמאל, ובעיקר מהסביבה של 'הנוער העובד' ומפלגת העבודה, שמעולם לא הייתי חלק ממנה, וגם בימיי בשמאל, נדחיתי מפניה. המחנה הזה, שפעם קראו לו "הציונות הסוציאליסטית", ואז "מחנה השלום", והיום "הסוציאל-דמוקרטיה", מעולם לא היה אינקלוסיבי. כשחיים גורי דיבר מנהמת לבו אל נערי 'הנוער העובד', קשה היה שלא לחוש שוב איך אותה "מדורת שבט" קמה לה מחדש בכיכר העיר. הנערים היפים, שפניהם לבנים, ועורם מתוח, הבלורית מתבדרת ברוח, ו"חולצה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים", והנה כולם שרים לצלילי מילותיו של זעירא. ארץ ישראל של הקיבוצים, בלי 'חירות' ובלי מק"י, ויודית רביץ שרה "נעמיד פני יתומים", והחבר'ה שרועים על הארץ, יושבים בחוץ, כל כך יפה הליל, שרים שירים פשוטים על אהבה וקיץ.

טקס גיבוש לעדה קטנה, אך לא קטנה מדי, של צעירות וצעירים שנולדו בחלקם הגדול לאחר הרצח, והמאחד ביניהם אינו הזיכרון אלא המיתוס. יצחק רבין. צילום: פלאש 90

טקס גיבוש לעדה קטנה, אך לא קטנה מדי, של צעירות וצעירים שנולדו בחלקם הגדול לאחר הרצח, והמאחד ביניהם אינו הזיכרון אלא המיתוס. יצחק רבין. צילום: פלאש 90

הדתיים שהגיעו מתנועת 'בני עקיבא', נדמה היה כאילו נכפו לעשות כן. הם היו זרים לרוח הערב, לחילוניות של התנועה הקיבוצית המאוחדת. שירה הנוער, שיר עתידנו, שירם של יפי הבלורית והתואר. היה בכך משום הודאה בחטא, הכאה על החזה, לקיחת אחריות על ימים גדולים של מחלוקת, כשדיוקן ראש הממשלה במדי אס-אס הופץ על-ידי שירותי הביטחון והטלוויזיה הישראלית ספק השתתפה-ספק סיקרה את הטקס הפיקטיבי של ארגון אי"ל המומצא, ליד קברו של איש הלח"י, אליהו חכים. הם ניסו להשתלב בעצרת במצוות הרב אבי גיסר והרב יואל בן-נון, אולם זה היה כינוס של ישראל החילונית, שהעברית הצברית מחליקה מפיה, שבנותיה ובניה מעולם לא התפללו ערבית לשבת ואת הדתיים-הלאומיים הם הביאו לטקס הביקורת העצמית המפורסם מימי הסטליניזם, טקס שאין בסיומו מחילה אלא השפלה עצמית.

לא הגעתי לימין מהשמאל הציוני, שהיה עבורי תחנת ביניים קצרצרה. כמו רבים אחרים שעברו מהשמאל המהפכני לשמרנות (אירווינג קריסטול, נורמן פודהורץ ודייויד הורוביץ הם רק חלק מהשמות של הניאו-קונסרבטיבים שעשו את הקפיצה הגדולה ימינה), האנשים שאני מכיר הם ברובם מבוגרים, ואת הצעירים המהפכנים בני-דורי, משנות העשרים או השלושים לחייהם, איני מכיר כלל. ביקשתי למצוא פנים מוכרות. ואז הבנתי שגם האנשים שאני מכיר מימיי בשמאל אינם שם. שבעצם, זהו טקס סגור של כת גדולה במיוחד שאיבדה את השלטון לפני שלושים וחמש שנה, ועד היום אבלה על העם שנתן לפולני מהאצ"ל להיכנס ללשכת ראש הממשלה.

לא, זה לא היה טקס זיכרון לרבין המנוח. זה היה טקס גיבוש לעדה קטנה, אך לא קטנה מדי, של צעירות וצעירים שנולדו בחלקם הגדול לאחר הרצח, והמאחד ביניהם אינו הזיכרון אלא המיתוס. ואף אדם מבוגר, גם לא בחור כמוני שמתקרבים לשנתו השלושים ושתיים, יכול להתערות בתוך עדה עם מיתולוגיה עצמאית וטקסי-חניכה משלה. יש פער של שפה. של יכולת להבין את המלים. אנחנו, בימין, לא שרנו עם דרורה חבקין את "היי, היי יונה, יונה פעמונה", ובימיי בשמאל, כששרתי את האינטרנציונל, היה זה במועצת מק"י, לצלילי קולו הרועם של דוד (סשה) חנין המנוח (אבא של), שנה אחת לפני שמת בדיוק ביום הניצחון של ברית המועצות על הנאצים, ב-9 במאי 2000. אבל למרות זאת, באתי לעצרת כי מזה חודשים שאני חש כי עולם הערכים שהאמנתי וקידמתי אותו בחמש השנים האחרונות, בכתיבה פובליציסטית בעיקר, הולך ונשחק עד דק. זו טרגדיה שמקופלת בדמותו של נתניהו, שהפך מנביא לשבתי צבי.

הגעתי, כי חשבתי שאולי יש פרטנר לדיאלוג. כי הימין ממצודת זאב הולך ומשנה את פניו. מנאמנות לחזון ארץ ישראל להתבטלות בפני שיגיונות ראש הממשלה, שבין השאר שחרר מאות ממחבלי חמאס, הסיר את המצור על עזה, הכיר ללא תמורה ב"זכות" הפלשתינים למדינה, הקפיא את הבנייה ביו"ש ופינה יישובים שהוקמו כדין, לא הפיל את שלטון החמאס כהבטחתו ומקפיד להגיב בהפסקות אש על ירי טילים לעבר יישובי הדרום. הגעתי ברוח הדברים שכתב הרב יואל בן-נון לפני עשור, במסה בכתב העת "נקודה", לציון עשרים שנה לפינוי חבל ימית:

מול ממשלה לאומית לא היה סיכוי. היינו צריכים להגיע להסכמה בין יהודים ליהודים. בין מפלגות הימין והציבור שמאחוריהן לבין השמאל היהודי. האחדות שהייתה נוצרת כתוצאה מכך הייתה משנה את התמונה… אנחנו בפירוש עומדים היום במצב דומה. מנהיג ימין עומד בראשות הממשלה, והוא זה שעשוי להוביל אותנו לאותה צרה… מה שהיינו צריכים לעשות אז, אנחנו מוכרחים לעשות היום: לשבת למשא ומתן בין יהודים. הסכם בין מתיישבי יש"ע, על כל גווניהם הפוליטיים, ובין השמאל היהודי… בתש"ח לא הייתה אחדות, ולא זכינו לשחרור הארץ. בששת הימים הייתה אחדות, ואכן זכינו לשחרור. מאז מלחמת לבנון אנו מפולגים עמוקות, והנה הארץ נלקחת מאתנו. הארץ לא עומדת בפני עצמה, היא פונקציה של עם ישראל

אבל הגעתי לטקס. ובטקסים, הפולחן הוא העיקר, ולא חילופי-המילים. אז נזכרתי באיזו אפיזודה היסטורית אחת: מעט לפני מותו, הגיע הדוקטור משה סנה המנוח, מנהיג מק"י היהודית (רק"ח פרשה ממנה ב-1965 בהנהגת מאיר וילנר ותופיק טובי), לאזכרה ליצחק שדה בהיכל התרבות בתל-אביב, מלווה בבנו, אפרים. "זו הייתה המחילה הרשמית, כביכול. מסביב עטו עליו ללחוץ את ידו", סיפר חיים גורי בראיון לטלוויזיה הישראלית. "הוא חזר אל המחנה שהוא הנהיג. הייתה הרגשה של התרגשות באוויר. הבן האובד שב, האח הטועה. כאילו מחלו לו, כאילו זו הייתה טעות דפוס". אך למשה סנה לא מחלו עד יומו האחרון. גם לא יעקב חזן, שלא סלח לו על פילוג מפ"ם על רקע משפטי פראג. היחיד שעמד עמו בקשר קבוע היה דווקא יריבו מהש.ב., איסר הראל ז"ל, כשזה היה נותן לו טרמפ מהכנסת בירושלים לתל-אביב.

וכאמור, בחודשים האחרונים, חשתי כי הפער ביני לבין המחנה שהצטרפתי אליו לפני חמש שנים הולך וגדל. האמנתי, שאולי יש סיכוי לשיח עם המחנה האחר, ברוח דברי הרב יואל בן-נון. אך לנו, שעברנו מהשמאל לימין, מעולם לא תהיה מחילה. וגם לציונות הדתית לא. כשטרקנו את הדלת, ידענו שהיא תיוותר נעולה. הצהר לדיאלוג מחודש עם השמאל איננו קיים. לא רק בגלל הפער הערכי. אלא גם בשל העובדה שעבר מספיק זמן כדי שנחוש בזרוּת איומה עת נבקש להגיע לכינוס השנתי בכיכר רבין. נאמני ארץ ישראל נותרו בין הפטיש של מדורת השבט לבין הסדן של הימין החדש, שאיבד את מסורת ז'בוטינסקי, שכבר לא שר על המקום שבו ירווה לו משפע ואושר בן ערב, בן נצרת ובני.

תנועת ז'בוטינסקי הולכת ונעלמת, כשברחוב מלכי ישראל מתנוססים הדגלים האדומים. בחיבורו "מאקדוניה והעמק", כתב מורי ורבי, ד"ר אב"א אחימאיר, כי "המשטר הישן בציונות חוגג עכשיו תוך קורת רוח מרובה את עשרים שנות ההתיישבות בעמק יזרעאל. מקומנו נפקד מן החוגגים. מעולם לא היינו שרויים בעצב גדול כבחודשים האחרונים. הננו מרגישים עצמנו כאבלים בחתונה… הציונות שלנו – עיניה נשואות, לא לעמק ואפילו לא לתל-אביב, אלא לוורשה. היהודים שכבר עלו, שוב אינם מעניינים אותנו… אותנו מעניינים היהודים שטרם עלו". הציונות שלי נשואה ליהודה ולשומרון. הציונות שלהם נשואה לתל-אביב. ואילו מה שנותר מן הימין הארצישראלי, הולך ונשחק מול ברית שתסתיים כפרסה. שתקטין את כוחה של התנועה הלאומית לטובת ברית עם תנועה אוטוריטרית.

"משוגע", קרא לעברי אחד מוותיקי הליכוד, על שביכרתי את הנאמנות לחזון ארץ ישראל על פני הנאמנות לאינטרס פוליטי רגעי. ובמצב הזה, לנאמני ארץ ישראל אין בית. לא בין אלה ששרוך אדום בחולצתם ולא בין אלה שרוממות ז'בוטינסקי בגרונם אך ידו הגסה של ליברמן לופתת את צווארם, ומרצונם החופשי. דרכם של מומרים לחוש בבדידות מזהרת. וגם אני, שעשיתי דרך ארוכה ממועדון מק"י באלנבי פינת הס בתל-אביב אל מצודת זאב שברחוב המלך ג'ורג' שבאותה עיר, חש היום בבדידות הגדולה הזו.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “בצל הבדידות המזהרת

  1. שעושים דמוניזציה לכל מי שלא מסכים איתך (למעט המתים, בהספדים תמיד היית שופע בסלחנות ואידאליזציה של המת) נשארים לבד. חשבון פשוט.

  2. דוד היקר
    מאוד יפה כתבת. אני חש בבדידות הזו יחד איתך, הגם שדרכי היתה שונה משלך ואני מבוגר ממך ביותר מעשור. גם עיניי כלו מראות את חזונו של עראפת קורם עור וגידים: מדינה דו-לאומית. שתי מדינות פלסטינאיות. זו שלנו, היה בוודאי מגחך עראפת, וזו גם כן. וז'בו מתהפך בקברו. וגם בן-גוריון. אם היו קמים לתחייה שני אלה, היו מוצאים כר נרחב לפעולה משתפת מול כל הפוליטישן הקטנים שלנו. תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s