הנידון: בנימין נתניהו נגד נפתלי בנט

בנימין נתניהו חשב שמרד הקולונלים בישראל נגמר עם מינויו של רא"ל בני גנץ לתפקיד הרמטכ"ל. הערעור המתמשך על סמכות הדרג המדיני, שבא במקביל למשחק מניפולטיבי של דרג זה עם הדרג הצבאי (והגיע לשיאו באיום העקר לתקיפת אירן והניסיון הכושל לדרוך את הצבא), מגיע עכשיו לשיא בפרשת נפתלי בנט. החברים מהסיירת התגייסו לעזרתו נגד ביבי. בשיח החדש הזה, שכל-כולו מיליטריסטי ונעדר כל ממד אזרחי, משתתפים גברים דעתניים ומעוטרים שמציגים שתי עמדות בלתי-דמוקרטיות: האחת תובעת צייתנות מוחלטת, כמעט עיוורת; והשנייה מבקשת חופש לעצמה להכריע מתי היא מבצעת פקודה ומתי לא.

העיתונאי אראל סג"ל, שלפני כמה חודשים החל חשבון נפש קטן וקצרצר על התנגדותו למחאה החברתית, נחלץ לעזרת בנט במאמר שפירסם ב"מעריב" וגייס את כהני השמאל, בהם עמוס עוז ויוסי שריד. לרגע נדמה היה, שהימין הישראלי מיישר קו עם השמאל בעמעום החוקיות של "שלטון הכיבוש" ותרבות הפקודה ה"בלתי-חוקית בעליל". האמת היסודית היא שבוויכוח בין נתניהו לבין בנט מקופלת הטרגדיה של הימין: ההקצנה הגיעה עד כדי כך, שאפילו נתניהו – המתריע הסדרתי מפני נסיגות משטחים, המסרב להקפיא את הבנייה ביו"ש (ובצדק) – נתפש כ"שמאל".

בא כדי להישאר. נפתלי בנט. צילום: האתר הרשמי

בא כדי להישאר. נפתלי בנט. צילום: האתר הרשמי

בתוך הוויכוח הזה, נתניהו מבודד בתוך מפלגתו: הפייגלינים והאלקינים והדנונים הם היום הרוב בסיעת הליכוד, שבכנסת הקרובה תחזור לממדי גח"ל מבחירות 1965, אז זכתה הרשימה המשותפת ל-26 מנדטים, בהנחה ורשימת 'הליכוד ביתנו' אכן תצלח את אזור ה-30 ומשהו מנדטים (ליברמן, אגב, אומר בשיחות פנימיות, כי 32 מנדטים יהיו בגדר הישג לרשימה).

הפולמוס הזה בין נתניהו לבין הימין הטריטוריאלי, המתנחלי, החל עוד בתקופת ההינתקות, כשנתניהו תמך בהצעה – בממשלה ובכנסת – ואף אמר לח"כ אורי אריאל, כי יתמוך ברעיון אם יוגש למשאל עם. המחויבות של נתניהו היא זו של הימין החדש, שהחל לשקוע בארה"ב והתפזר לרסיסים כשאובמה הכה את רומני שוק על ירך: מאבק בג'יהאד העולמי, המלחמה נגד האסלאם הפונדמנטליסטי, החתירה להכרעת אירן. המחשבה שלו סגורה בתוך סד של דימויים אפוקליפטיים שנעים בין השנים 1933 ל-1938, וישראל היא על תקן פולין או צ'כוסלובקיה.

לימין הטריטוריאלי, שנדמה וגווע עד שבנט השתלט על המפד"ל וקיבץ את כל תומכי שלמות הארץ ומתנגדי המו"מ עם הערבים במפלגה אחת, יש עולם מושגים אחר. עבורם, חוסר היכולת להכריע את חמאס משמעותית יותר מאשר העובדה שנתניהו לא הפציץ באירן, פעולה שלהערכת כולם הייתה נגמרת בפיאסקו. מבחינתם, הפרגמטיזם של נתניהו, המוכן לוותר ויתורים דרמטיים כדי להביס את האיום הג'יהאדיסטי על ישראל, הוא ותרנות ותבוסתנות, כי בסופו של יום, לא זו בלבד שהמטרה אינה מושגת, אלא שבהתנהלותו המגושמת, נתניהו מערער על הלגיטימיות של גושי ההתיישבות שעתידים להיות חלק מכל הסדר מדיני. בנט ביקר את נתניהו על ההכרזה בדבר הבנייה ברמת שלמה, שממילא לא הוגדרה מעולם כשטח פלשתיני, ושבין כה וכה מהווה חלק מירושלים, ואינה נכללת במסגרת הוויתורים בשום יוזמת שלום רצינית. אפילו לא בזו של מרצ.

בעימות הזה בין נתניהו לבין בנט, ידו של האחרון היא על העליונה. בוחרי ליכוד ימניים מביטים בו בהערצה. הוא גוזל מהליכוד מנדטים, ובסקרים החל להגיע ל-12 מושבים בכנסת. גם אלה שאומרים בסקרים שיצביעו מחל בקלפי, אולי ייתנו את קולם ל'בית היהודי' מאחורי הפרגוד, בשקט, כשאף אחד לא רואה. אך גם אם ההישג של בנט יהיה "דל" ויגיע ל-10 מנדטים בלבד, הוא יעשה היסטוריה משום שלליכוד קם מתחרה אידיאולוגי רציני, צעיר, מתוחכם, יותר קיצוני אך גם יותר מחויב לעקרונותיו. הבעיה של ביבי עם בנט היא שאין ולו קשר בין המיליונר ההיי-טקיסט מסיירת מטכ"ל לבין דמויות רכות נוסח השר הרשקוביץ או זבולון אורלב. אם בנט יחשוב שנתניהו פוגע באינטרס של ההתיישבות ביו"ש או פונה שמאלה מדי, אין לו שום סיבה להקריב את תדמיתו הציבורית או יוקרתו לטובת מלחמת ההישרדות הבלתי-נגמרת של ביבי. כי בהנחה שממשלה בראשות הליכוד מבצעת מדיניות שמזכירה את זו של מפלגת העבודה, עדיף כבר המקור. לבנט יהיה קל יותר להסתדר עם ראש הממשלה יחימוביץ' כמנהיג הימין מאשר עם ראש הממשלה נתניהו, הזקוק לאינספור ויתורים אידיאולוגיים מצד הימין שיו"ר 'הבית היהודי' מייצג, כדי לשרוד.

המאבק הפנימי בימין הוא רק בראשיתו. נתניהו זקוק לבנט כדי להקים קואליציה, כי בלעדיו אין לו גוש חוסם שמאל, ובנט צריך את נתניהו כדי להקים ממשלה ימנית ולהיות בה שר, ולהוביל את המאבק נגדו מעמדת חבר הקבינט ושר בכיר ולא מספסלי האופוזיציה. בכך בדיוק טמון פוטנציאל הפיצוץ בין השניים: ברגע המכריע, שכנראה ילך ויתקרב בזכות הזוג ברק אובמה וג'ון קרי, ביבי יעדיף את אמריקה על פני בנט. ובנט יעדיף להתפטר ולשמש באופוזיציה מאשר להיות עלה התאנה של ביבי.

בכהונה הבאה, יזדקק נתניהו למפלגה מגוש המרכז-שמאל כדי להישאר בשלטון. שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, אריה דרעי וציפי לבני, כולם מועמדים להיות חלק מהקואליציה של נתניהו, אך אף אחד מהם לא שואף לעשות את מעשה אהוד ברק ולגמור עם מפלגה שמגרדת את אחוז החסימה בסקרים. ליותר מדי פוליטיקאים יש יותר מדי תמריץ לסיים את כהונת נתניהו בשנתיים הקרובות. ואם וכאשר יגיע אהוד אולמרט לזירה, הגזרה תתחמם מאוד, ואגלי הזיעה יותירו את ריחם בכל מרחבי האקווריום שבלשכת ראש הממשלה. הטנגו של נתניהו עם הימין ייגמר בכך שימצא עצמו מחוץ למשחק הפוליטי. ולא מן הנמנע שהוא-עצמו מבין זאת יותר טוב מיועצי האחיתופל הרבים שמפילים אותו פעם אחר פעם באותם פחים יקושים המקטינים עוד ועוד את השפעתו הציבורית המידלדלת בלאו הכי.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “הנידון: בנימין נתניהו נגד נפתלי בנט

  1. אהבתי, או נכון יותר נהניתי, לקרוא.

    הסכמה כמובן אין, אך תהיות יש: "בשיח החדש הזה, שכל-כולו מיליטריסטי ונעדר כל ממד אזרחי, משתתפים גברים דעתניים ומעוטרים שמציגים שתי עמדות בלתי-דמוקרטיות: האחת תובעת צייתנות מוחלטת, כמעט עיוורת; והשנייה מבקשת חופש לעצמה להכריע מתי היא מבצעת פקודה ומתי לא".

    בויכוח שנערך בשמאל האמיתי – זה ששריד ועמוס עוז מוקעים ממנו במיאוס ובבוז – עלתה בזמנו הסוגייה שהעלית. הויכוח, אותו מציג בנט כעת ואנשי שמאל בתחילת שנות ה90 היה על הגדרת הסירוב: מוסרי או פוליטי. בנט היה מוצא עצמו בין יפי נפש שטענו כי יש דברים שאנשים מוסריים לא עושים, ובין ליבוביץ שדרש סירוב פוליטי. בניגוד לעוכרי ישראל, תומכי משט הטרור, מתנגדים למיניהם ממפלגות פלסטין ביתנו והבית הפלסטיני, בנט מציג עמדה דמוקרטית להפליא: לא צייתנות מוחלטת (כפי שתבעו בזמנו הציונים הקיצונים שריד ועוז) ולא חופש להכריע מתי כן ומתי לא למלא פקודה, כפי שדרש ליבוביץ ואני, הקטון, בעקבותיו. לאור אירועי ההתנתקות, בנט דורש התחשבות ברגשותיהם של חיילים אשר אינם יכולים, פשוטו כמשמעו – לגרש יהודים מבתיהם.

    המרכז הלאומני הציוני – מנתניהו ויעלון ועד גלאון וגדעון לוי – הסתערו על בנט בחמת זעם כמי שמחלל את קודש הקודשים – השיח המיליטרסטי הישראלי. תגובות של אנשי שמאל שהביעו תמיכה בבנט צונזרו – כולן(!) – ע"י עורכי הארץ. במרכז הלאומני הציוני אין שום יוזמת שלום רצינית. אפילו לא של מרצ. הצעות השלום הרלוונטיות היחידות הן של בל"ד מחד ושל בנט ותומכיו המוגדרים כסהרוריים מאידך. הציונים מ-פ-ח-די-ם, ויעיד מאמרו של הציוני הקיצוני אלדד יניב – ברית שוכני הגיגית http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1231115

    לא רק בוחרי ליכוד ימניים מביטים בבנט בהערצה. למרות סלידתי מעמדותיו, אני רואה את דרך התנהלותו. רק עיוור יכחיש את הצלחתו והצלחת איילת שקד בהצעת אלטרנטיבה רעיונית וערכית (לשיטתם) מול שקריו של נתניהו וגרועים ממנו – לבני ויחימוביץ. שיתוף פעולה בין מה שמכונה 'הקיצוניים משני הצדדים' יכול לגרום למפץ פוליטי רעיוני כפי שמנסים יהודה שנהב – תומך בל"ד – ומתנחלים עימם הוא מנסה להידבר, על מנת לקדם את רעיון המדינה האחת מהים עד לנהר. רעיון זה כולל את ההכרה כי יהודי אינו מפנה יהודי. בניגוד לעמדה האומללה של מרצ ושל שאר שמאלנים בעיני עצמם, שנהב לא רואה במתנחלים אויב אלא שותף פוטנציאלי להשגת הסכם בר קיימא. ההתנחלויות הקיימות יישארו על מקומן, ואילו הפורענות הציונית המכריחה אנשים הגונים לסרב לקחת חלק בה תוצא אל מחוץ לחוק.

    דוד מרחב הנכבד. אתה ונתניהו לא עומדים בצד הנכון של ההיסטוריה. גורלו של המשטר הציוני – גם אם יתמהמה יום הדין – נחרץ. מטרתנו המשותפת היחידה היא למנוע שפיכות דמים נוספת או לצמצמה ככל האפשר. למרות חילוקי הדעות התהומיים אין לזלזל במטרה משותפת זו, ויש למצוא דרכים על מנת ליישמה.

  2. משפט המפתח בפוסט הזה: "נתניהו מבודד בתוך מפלגתו". זאת עובדה שהליכוד ביתנו מעלים, כשהוא מציג את בנימין נתניהו כמנהיג הליכוד ואילו מפלגות השמאל והמרכז מתעלמות ממנה. בטעות, לדעתי.
    בדיקה של מספר המועמדים הימניים הקיצוניים ברשימת הליכוד מגלה שהמספר גדול מאד. אם אלה יחברו אל המועמדים של ישראל ביתנו – מספר חברי הסיעה שאינו מקבל את מדיניות מנהיג הליכוד יעלה על מספר אלה שסרים למרותו. לעובדה זאת יש משמעות רבה בניהול המדינה אחרי הבחירות.
    לכך יש שתי הסתייגויות: יש אפשרות שהממשלה לא תונהג על ידי הליכוד ביתנו. זאת אפשרות קטנה, אבל קיימת. הסתייגות שניה: עלולה להיות פגיעה קשה עד אנושה במעמדו הפוליטי של אביגדור ליברמן וזה עשוי לערער את המערך הפוליטי.
    כדאי לזכור אפשרויות אלה כאשר מתקרבים לבחירות.

  3. לליצן מבל"ד: ממתי אתה שמאל אמיתי תזכיר לי? אתה לאומן פלשתינאי רגיל ופרובנציאלי, זאת כמובן זכותך אבל מה לזה ולשמאל? מה ללאומיות הפלשתינאית ולשמאל? ואגב המשטר הציוני לא הולך לקרוס רק בראשם של ההזויים מסוגך בימין הפלשתינאי.

  4. דרור בל"ד מציע לנו להמנע מהטבח הצפוי לציונים בידי ההמון הערבי צמא הדם. את ההמון הזה ראינו בעיראק, בלבנון,בתוניסיה, במצריים וכעת גם בסוריה. אפשר רק לדמיין מה מצפה ליהודים אם ערבים אחים למרצחים מתו מיתות משונות כאלו.

    המלצתך מוערכת, מר דרור גולדברג, אבל לא תודה. כדאי לך להתמקד בעתידה של בל"ד לנוכח ההתפרקות המוחלטת של אג'נדת פאן הערביות המולטי-לאומית, המשטר החילוני והדמוקטטורי שקרס לאבק באביב האיסלמי והשאיר את האיסלם כמכנה המשותף היחיד לערבים במזרח התיכון. עזמי מוסר ד"ש מאיחוד האמירויות לאחר שהבוסים שלו בסוריה ובחיזבאללה זרקו אותו ואת הסחורה האידיאולוגית הפגומה שלו מכל המדרגות.

    • אני מבקש לא להגזים, ההמון הערבי הוא לא צמא דם, המון הוא כמו כל המון לאן שתכווין אותו לשם הוא ילך. ואילו אנחנו – מקווה שנפסיק להיות כלי משחק במגרשם של הגויים במלחמותיהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s