"כי לנו ארץ זו": אלגיה לימין הארצישראלי

אלגיה

להורדת המסה בקובץ PDF, ליחצו על הקישור הבא: אלגיה לימין הארצישראלי @כל הזכויות שמורות לדוד מרחב.

א.

היו שם טובי וגדולי בניה ובנותיה של החברה הישראלית, שהוכתה סנוורים בעקבות ניצחון מרהיב במלחמה שמייסד מדינת היהודים משדה בוקר ניבא כי תהיה כישלון צורב, והבהיל את הרמטכ"ל דאז, רא"ל יצחק רבין, בתחזית בלהה. כבר ביולי 1967, חודש וקצת לאחר המלחמה, הם התכנסו בצל חזון שלמות הארץ. רשימת האישים חצתה כל מחנה פוליטי ובלטו בה אנשי תנועת העבודה: חיים גורי של "באב אל-וואד" ונתן אלתרמן של "הטור השביעי" ואהרון אמיר של הכנענים, שעורר עליו את חמתו של רעהו עמוס קינן, שפירסם נגדו סטירה בשם "כלב כנעני"; ועוד נמנו על הרשימה רחל ינאית בן-צבי, רעיית הנשיא המנוח שמת ארבע שנים לפני שחוברה לה הארץ, פוליטרוק הפלמ"ח בני מרשק, אפילו יצחק טבנקין, סנגורו לשעבר של סטלין, וגם משה שמיר, חבר מערכת המוסף הספרותי של "על המשמר", שבמקביל לכתיבת "הוא הלך בשדות", קשר זרים לראשו של יוסיף ויסריונוביץ'; אף מקומם של ניצולי-השואה לא נפקד: אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ממנהיגי מרד גטו ורשה, בערו באש שפיעמה בליבות רבים נוכח ניצחון צה"ל במלחמה הקצרה ההיא, ונתנו גם הם את שמותיהם לתנועה. ורבים השמות מנקוב: איש מחתרת לח"י, ד"ר ישראל אלדד, אפוף ברוח מפעל תרגום כתבי ניטשה לעברית שעליו עמל עבור הוצאת 'שוקן' (באותה שנה יצא לאור תרגומו ל"מעבר לטוב ולרוע"), וגם איש 'ברית הבריונים' המשורר אורי צבי גרינברג והסופרים ש"י עגנון וחיים הזז, ואפילו איסר הראל חתם, מגייס את הילת שירות הביטחון לתנועה החדשה.

כך נולדה לה התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מעומק הקונצנזוס הישראלי, שמענה היה שדרות רוטשילד מספר 15 בתל-אביב. לא פחות. בכינוס של התנועה שנערך בעיר, דיווח "מעריב" ב-10.11.69, נכחו זה לצד זה הסופר משה טבנקין מקיבוץ עין חרוד, השופט ד"ר בנימין הלוי הזכור ממשפטי קסטנר ואייכמן, ראש עיריית תל-אביב לשעבר מ'הציונים הכלליים' חיים לבנון, הרב משה צבי נריה וצעיר אחד בשם זבולון המר, לימים מנהיג המפד"ל ושר בממשלות ישראל.

בכתבה נכתב, כי "הנואמים בכינוס העלו את התביעה להגביר את ההתיישבות בשטחים החדשים, וציינו כי התנועה צריכה להיות הגורם המפעיל והמדרבן את הממשלה לעשייה בשטחים החדשים. כן הציגו בתוקף את התביעה להקים קריה עברית בחברון, דוגמת נצרת עלית". העיתונאי אריה גלבלום, שנודע ברבים משחשף את הקשרים בין המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, לבין היטלר, אמר בכנס כי בסיורו לארצות סקנדינביה גילה, כי "ישראל נראית בעיני סטודנטים ואנשי-רוח בלתי-צודקת, מפני שאיננה טוענת לבעלות על הארץ אלא מנסה להצדיק את הימצאותה בשטחים זרים, כביכול". לימים, בתו, אמירה, תמרוד בהשקפותיו הניציות של אביה ותצטרף לקבוצת 'מצפן' שקראה לסגת מ"השטחים הכבושים".

הזיקה בין התנועה לבין הימין הישראלי הייתה רופפת למדי ורקמה עור וגידים במהלך שנות ה-70'. עד היום מעריצים ביו"ש את 'השומר הצעיר' ולא את בית"ר. בנובמבר 1967, הלכו אנשי התנועה לעשות נפשות אצל אשכול, אך לא מצאו את מקומם במפלגת העבודה. כאשר מת, פרסמו מודעת-אבל, וידעו על שהתאבלו: היה זה מנהיגה האחרון של תנועת העבודה שנפשו הייתה מחוברת בכל נימיה לארץ ישראל כמושג טריטוריאלי ולא כעניין של זיקה רוחנית רופפת בלבד. משלא מצאו את מקומם במערך, ביקשו עצמאות. ב-1972, הציע משה שמיר להקים את 'רשימת ארץ ישראל השלמה', כשפניו לתנועת העבודה ולמפד"ל. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה בבחירות שנערכו שנה לאחר מכן, וקיבלה פחות מ-8,000 קולות. גח"ל, שמקץ שנה תהפוך לתנועת הליכוד, לא היוותה עבור אנשי התנועה אפשרות פוליטית רצינית, לפחות בראשית דרכם. לרובם לא הייתה זיקה כלשהי לתורת ז'בוטינסקי, ואהדתם למנהיגותו של בגין הייתה קטנה. רק אורי צבי גרינברג נתן לתנועה דומיננטיות רביזיוניסטית, לצד ד"ר שייב אלדד, אך זו הייתה סמלית מעיקרה. גרינברג היה שותף לאב"א אחימאיר ולד"ר יהושע ייבין ב'ברית הבריונים', הקבוצה שראתה עצמה "האגף המכסימליסטי בציונות", שעליה העלילו, כי התירה את דמו של חיים ארלוזורוב בכתביה. לא משם הייתה יכולה לבוא הישועה.

כך, בכנס התנועה שהתקיים בשנת 1973, נאמו זה בצד זה משה שמיר, אליעזר לבנה והרב לוינגר. בלי חירות, ודאי בלי מק"י. לפחות בהתחלה. השמאל, מפוכח מאשליות הסטליניזם והמולדת השנייה, גילה את עצמו מחדש בזכות התנועה למען ארץ ישראל השלמה וראשית הוויכוח על השטחים. הראשונים שהתנגדו לאנשי התנועה היו חברי 'מצפן'. שלושה חודשים לאחר המלחמה, ב-22.9.67, פורסם בעיתון "הארץ" כרוז שעורר שערורייה גדולה, שבו נכתב: "זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים. כיבוש גורר אחריו שלטון זר, שלטון זר גורר אחריו התנגדות, התנגדות גוררת אחריה דיכוי, דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע. החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד".

לאנשי השמאל לקח זמן להבין מה בדיוק ברצונם לעשות עם השטחים, וכיצד יש לכנותם בבליל הטרמינולוגי שנוצר. "שטחים מוחזקים"? "שטחים חדשים"? אולי "כבושים"? רק בשנת 1968 החל השמאל המקומי להתיישר בעקבות הקו שהוכתב ממוסקבה ועיקרו "התנגדות לכיבוש". כרוז שפירסמו אנשי רק"ח בעיתונים "פרבדה" ו"לה מונד" עורר זעם גדול בארץ.

העיתונאי יוסי אלגזי תיאר מקץ 20 שנה, במאמר שפירסם בעיתון רק"ח בעברית "זו הדרך" ב-1.6.88, את הדברים מנקודת ראותו של השמאל. "מעטים הרהיבו עוז לגנות את הדיכוי שבא בעקבות הכיבוש. הם שימשו מטרה לקריאות בוז, לרדיפות ולאיומים על חייהם", כתב אלגזי. "זוכרים את ההתנפלות על חותמי העצומה נגד הדיכוי, שזכתה בכינוי 'כרוז פרבדה'? כשסכין ננעצה בגבו של ח"כ מאיר וילנר, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בשל התנגדותה למלחמה ולכיבוש, גילה השופט הנכבד 'הבנה' לצעדו ה'פטריוטי' של הפושע המתנקש; נתן אלתרמן נבהל מפסק-הדין ה'מבין' וה'סלחני'. וכש'הליגה לזכויות האדם' והאזרח התריעה מפני העינויים בבתי-הכלא, דוּבר על בוגדנותם ועל 'אי-שפיותם' של ראשיה, וגייסות נשלחו מרחוב הירקון 110 בתל-אביב לכבוש אותה מידי מייסדה הנאמן, מרדכי אבי-שאול. בנס, רק לצעיר אחד נשברה עצם הכתף, כשכמה עשרות בריונים התנפלו לעיניהם של שוטרים אדישים ושמחים לאיד על משמרת-מחאה בכיכר דיזנגוף בתל-אביב נגד מדיניות פיצוץ הבתים והענישה הקולקטיבית בשטחים הכבושים. אכן, מעטים שחו אז נגד הזרם העכור".

ב.

ב-4 ביולי 1971 מת בקיבוצו, עין חרוד, יצחק טבנקין, הרוח הגבית של התנועה. טבנקין נענה ב-1970 להצעת רחל ינאית בן-צבי לעמוד בראש חוג במפלגת העבודה שיפעל למען שלמות הארץ, ודחה הצעה דומה של מנחם בגין לייסד ועד ציבורי דומה ללא זיקה פוליטית. אולם התנועה הלכה ונטתה ימינה, והדבר ניכר בביטאונה, "זאת הארץ", כעבור שנתיים, ב-1973, התברר כי התנועה חברה לליכוד, המפלגה החדשה שהקימו תנועת החירות והמפלגה הליברלית. לשמועה אין רגליים, אמרו ראשיה, חודש אחד לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. מול "זאת הארץ", יצא עיתון שבועי של המפלגה הקומוניסטית, רק"ח, בשם "זו הדרך". ללמדכם, "זאת הארץ" הפסיק לצאת לאור. "זו הדרך" עדיין קיים.

איש לא האמין כי תטולטל הארץ, שהמערך בהנהגת גולדה מאיר ויעקב חזן לא ימשול לנצח, אם לא בעשור הקרוב. חלק מאנשיה הצטרפו בכל זאת לליכוד בכינוס התנועה שנערך בספטמבר אותה שנה, בחיבור הפוליטי שעליו ניצח אריאל שרון, אך חלקם עוד קיוו להיוושע מתנועת העבודה, שחלקים ממנה החלו לנוע שמאלה ברוח מרד הסטודנטים בצרפת במאי 1968 והקמת קבוצות שמאל צעירות של אינטלקטואלים יוצאי-קיבוצים, בהם שי"ח – שמאל ישראלי חדש, שהונהגה על-ידי יוצא קיבוץ גן שמואל של מפ"ם, רן כהן, לימים חבר כנסת ושר מטעם רצ ומרצ. מאותו קיבוץ, אגב, יצא אודי אדיב, איש 'החזית האדומה' שהתפלגה מ'מצפן', שהורשע בריגול לטובת סוריה והורשע בעסקת ג'יבריל. כשאמו, טובה, התחננה בפני חזן שיפעל למען חנינת בנה, הקשה מנהיג מפ"ם את לבו כלפיה.

חברי כנסת שנבחרו מטעם התנועה במסגרת הליכוד, חברי מסגרות נשכחות כמו מפלגת לע"ם (הליברלים העצמאיים) ו'המרכז העצמאי' של אליעזר שוסטק ואהוד אולמרט, לא הצליחו לעשות נפשות לתנועה בקרב הציבור החילוני יוצא חלציה של תנועת העבודה. התנועה למען ארץ ישראל השלמה נעה ימינה, בשעה שדרך כוכבו של השמאל בהנהגת ישעיהו ליבוביץ', שולמית אלוני, לובה אליאב, רן כהן ואורי אבנרי אשר סללו את הדרך ללגיטימיות תביעת הפלשתינים לעצמאות מדינית בגבולות ארץ ישראל. עדות לנטיית התנועה ימינה, ניתן למצוא בניסוחיה. כך, ב-27.6.78 דיווח "מעריב", כי ח"כ הצעיר ממפלגת העבודה, יוסי שריד, איים לתבוע את התנועה בסכום של חצי מיליון שקל, על שאנשיה טענו כי התביעה להפסקת ההתנחלויות היא "הוכחה נוספת להידרדרות האנטי-ציונית של הגיס החמישי בישראל".
הניסוח הקיצוני של אנשי התנועה ביטא את שיתוף הפעולה המתהדק בין יוצאי-חלציו של טבנקין בעין חרוד לבין פעילי 'גוש אמונים' בהנהגת לוינגר, שאף השתתפו בהוצאת "זאת הארץ". התנגדותם לנסיגה מכל שטח שעליו השתלטה ישראל ב-1967 הייתה עקרונית, ותמיכתם באנשי ימית אל מול הכוונה לכרות שלום עם מצרים בתמורה לפינוי חצי האי סיני, הפכה אותם ליושבי הספסלים האחוריים של הפוליטיקה הישראלית.

צביה לובטקין מתה ב-1978 ושנה אחריה מת משה טבנקין. שורות אנשי תנועת העבודה בתנועה למען ארץ ישראל השלמה הלכו והידלדלו. בעוד שבתחילת העשור קיוו כי יצליחו להשריש את מיזם שלמות הארץ באנשי מפא"י ההיסטורית, ואף ב-1971 קיימו סמינר שבו השתתפו לא פחות מאשר ישראל גלילי ושמעון פרס, הרי שבשלהי שנות ה-70', היחידים שהקשיבו להתלהבותם מרעיון שלמות הארץ היו ותיקי המחתרות, צעירי הליכוד והחבר'ה הפעלתנים של 'גוש אמונים'. את הטון נתנו ד"ר ישראל אלדד, ח"כ יגאל הורוביץ, משה שמיר וחברים אחרים, שחלקם ניתקו עצמם נפשית ופוליטית מתנועת העבודה ומאנשיה.

הדמות הרפרזנטטיבית ביותר מבחינתם הייתה זו של אריאל שרון. דונם אחר דונם, קריצת עין אחת שבצידה אמירה עמומה, כך תיבנה הארץ, כך יקומם מפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון. החבירה לליכוד הייתה טבעית מבחינתם, בעיקר משום שהאיש החזק במפלגת העבודה, שמעון פרס, נסוג אט-אט מהתמיכה הנלהבת שנתן להם, יחד עם ישראל גלילי, אל מול יגאל אלון ויצחק רבין. פרס, שב-1975 נתן אור ירוק למתיישבי סבסטיה להקים את אלון מורה, כבר סירב, עת היה ראש הממשלה, להקים יישובים חדשים ביהודה ובשומרון. יש לשמור על הקיים לפני שעוסקים בחדש, קבע ב-1986. "לא צריך להקים כל כך הרבה התנחלויות", ציטט את פרס אמנון אברמוביץ' ב"מעריב". כוכבו של שרון דרך, והם נתנו בו את מלוא אמונם.

למתנחלים הייתה בעיה אמתית עם הרביזיוניסטים: אנשי תנועת החירות, בפרט חברי השורות הראשונות כמנחם בגין, היו נאמנים לרעיון שלמות הארץ מתוך מחויבות ערכית, עקרונית, לתיאוריה הנשגבה של ז'בוטינסקי על ריבונות יהודית בשני עברי הירדן, אך חסרי כל יכולת ממשית לקבל על עצמם את הפרגמטיות המפא"יניקית שדאגה לבסס כל צעד בשטח לפני הצעד הבא. הליכוד במתכונתו כתנועת החירות וכגח"ל, מעולם לא ידע טעמו של שלטון מהו, מלבד אפיזודת ממשלת האחדות הקצרה בעקבות מלחמת ששת הימים, והתקיים על אתוס הרדיפה והמחתרת. לאחר המלחמה, אמר בגין לאנשיו בגח"ל, כי "איננו מעלים על דל שפתינו ששעל אחד של ארצנו, אשר ניתנה לאבות אבותינו לנצח נצחים, יימסר לשלטון נוכרי כלשהו".

ברם, הבטחה זו הייתה ריקה ובטלה. לא היה למנהיגי גח"ל מושג כיצד להביא לידי כך שההתנחלויות ביהודה ובשומרון תהפוכנה לעובדה מוגמרת. את הקיים סירבו לספח, על הנבנה לא רצו להחיל ריבונות, מפני רוב ערבי חרדו חרדה עזה, על היחסים עם האמריקנים העוינים את ההתנחלויות ביקשו לשמור כמעט בכל מחיר, ובמאבק עם השמאל על הלגיטימיות של הדרישה הפלשתינית למדינה עצמאית בהנהגת אש"ף, שכחו לקבע במסמרות פלדה את העובדות שנקבעו בשטח.

לכן, חברו לאריאל שרון שהקסימם בדורסנותו וכישפם בקסמי אישיותו. חסידי שלמות הארץ בהנהגת 'גוש אמונים' ויתרו על קיבוע קיומם בחוק ובכך שיוו לנוכחותם ממד של לגיטימיות חסרה המשולב בארעיות מתמדת נוכח הדרישה המתחזקת בעולם לייסד את פלשתין העצמאית. אתם תהיו כאן לעד, פיזרו מנהיגי הליכוד הבטחות בעוד שרון משמש קבלן הביצוע, ובחברון המשיכו ללכת שבי אחר קריצות העין, מאמינים כי לעולם, אך לעולם, חוסן. על בשרם למדו את הלקח, ובערת עורם הכווי לא חדלה מלבעור עד היום הזה.

ג.

אורי אבנרי העריץ את אריק שרון, וראה בו הפוליטיקאי היחיד שיכול היה לחסל את מפעל ההתנחלויות השנוא כל כך על עורך "העולם הזה". במאמר שפירסם ב"הארץ" בפברואר 2003, כתב אבנרי על הדמיון בתחום הצבאי בין הגנרל הגרמני רומל לבין ראש הממשלה דאז, שרון: "(רומל) ידע לקרוא את שדה-הקרב כמעט באופן אינטואיטיבי, לנהל קרב תנועה מהיר, לשעוט קדימה גם תוך איבוד הקשר עם שאר העוצבות ותוך סיכון אגפיו ועורפו, מתוך חשבון שההתקדמות המהירה תגרום לאויב לברוח. כך פעל רומל בצרפת ב-1940, וכך פעל שרון בדרך לתעלה ב-1973. שניהם שיגעו את הרמטכ"לים שלהם. כמו שרון, גם רומל ידע לעורר את הערצת החיילים הפשוטים אך גם את איבת מפקדיו ועמיתיו, שראו בו איש בלתי-אחראי, בלתי חברי ובלתי ממושמע. כמו שרון, גם רומל היה גנרל טאקטי מעולה אך חסר הבנה אסטרטגית. כמו שרון, גם הוא אהב את הפרסום האישי ולא זז בלי כתבים וצלמים. ההיסטוריונים הצבאיים עדיין חלוקים עליו בדעתם".

ההבחנה של אבנרי מדויקת: שרון היה קבלן הביצוע של עצמו, נטול כל אופק אידיאולוגי או אסטרטגי ממשי. הוא היה פרגמטיסט באופיו: מתן פתרונות מדויקים לבעיות השעה לפי האינטרסים הביטחוניים של ישראל כפי שהבינם ברגע נתון. לכן רצו בו המתנחלים. ולכן רצה בו גם אבנרי.

אין איש שיחלוק על האמירה, כי שרון הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית החדשה, אם לא המעניינת מכולן: דמות מורכבת מדמותו מלאת הסתירות והמסוכסכת של רבין, שמתהלכים בה יצרים ותשוקות, איזו דיאלקטיקה בלתי-מובנת של ארוס ותנטוס. הוא תמיד היה יוצא חלציה של תנועת העבודה, וזיהה עצמו יותר עם בן-גוריון הפעלתן מאשר עם ז'בוטינסקי התיאורטיקן. באזכרות לז'בוטינסקי, היה חש כזר, משל היה אורח שנקרה בטעות לאזכרה של משפחה אחרת, חנוט בחליפה וממלמל את שיר בית"ר, שהיה זר לכל הווייתו. בעולם אחר, היה שר את "האינטרנציונל" ב"שומריה".

את בגין דרס, את חיי שמיר מירר, כמעט שחיסל לגמרי את המפלגה שהקים ב-1973, ומי יודע מה היה עולה בגורלם של הליכוד ונתניהו אלמלא היה נופל למשכב. הוא פלרטט עם השמאל הישראלי, שלחם בערבים וביקש להתפשר עמם באותה עת. לא, לא עם השמאל נוסח שריד ואלוני, שאותם תיעב בלאו הכי. הוא הוקסם מאנשים כמו אורי אבנרי ואייבי נתן, בני-דורו. "הנה אייבי נתן על האונייה, הוא מפליג אל תוך החשיכה, יא חביבי אייבי, בהצלחה לך", שורר אריק איינשטיין בשיר היחיד שכתב והלחין מ-1976. אריק ולילי היו מחוברים לברנז'ה שאבנרי ואייבי נתן היו חלק ממנה. בכתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-25.6.78, נכתב כי שרון, ששימש אז שר החקלאות, טילפן לנתן ודרש ממנו להפסיק ולשבות רעב. לאחר מותה, הרשה לעצמו אבנרי לפרסם תמונה של רחל, רעייתו, ואריק, כשהלה מאכיל אותה בכפית. רחל סירבה שהתמונה תפורסם בימי-חייה. לא יכלה לסלוח לשרון על מלחמת לבנון. כשניגש דובי וייסגלס לזוג אבנרי ללחוץ את ידם במסעדה באבו-גוש, נותרה ידו באוויר משבא ללחוץ את ידה של רחל.

הרומן של שרון עם המתנחלים נבע מאמונתו בחוסן הטריטוריאלי של ישראל הנובע מהחזקתם. הוא לא האמין בשום דבר אחד מלבד האדמה. היה לו קשר רומנטי אליה. פחות מיסטי מאשר זה של פנחס שדה ב"חיים כמשל", אך יותר שורשי. על אנשים חשב במושגים של טיפול בחיות המשק, כפי שאמר לי אחד מיועציו. הוא היה הנגטיב של עמוס קינן שפרסם את הרומן הדיסטופי "הדרך לעין חרוד" בשנת 1984, המתאר את הארץ לאחר השתלטות כת צבאית עליה, כת שהקימה טירניה וגירשה את הערבים. קינן היה איש לח"י שפנה שמאל ונטש את אהבת האדמה הארצישראלית כחלק מפולחן האדם של השמאל. שרון גם היה התשליל המוחלט של הקיבוצניק לשעבר מקיבוץ חולדה, עמוס עוז, שהוציא אל האור בשנת 1982 את ספרו התיעודי למחצה, הסמי-דוקטרינרי, "פה ושם בארץ ישראל", אז הביא את עלבונם של תושבי בית שמש ואת תמצית הסכסוך הישראלי-פלשתיני, לקדמת הדיון הציבורי.

אבל בשעה שהשמאל עסק בספרות, המתנחלים משחו עליהם מלך. הרומן בין שרון לבינם העמיק עוד יותר, כאשר לאחר מלחמת "שלום הגליל", שלאחריה כבר נותק לחלוטין הקשר בין הזוג שרון לבין הזוג אבנרי, רק המתנחלים האירו פנים לשר הביטחון המוקצה, והוא לא מצא את מקומו בשדרה המרכזית של החברה הישראלית. הוא איש משוקץ, ועבורו "המדבר הפוליטי" לא היה רק מטפורה. כרבים אחרים, שחשו נבגדים על-ידי השמאל, שהושלכו מן העיר מרוחים בזפת ובנוצות, הנקמה המתוקה ביותר היה סיוע לאויבם הגדול של אנשי מפ"ם המאורגנים ב"שלום עכשיו", אנשי ר"צ ומפלגת העבודה, שפסלוהו מלשמש שר הביטחון בעקבות המלצות ועדת קאהן.

כאשר ערך אבנרי ערב מיוחד בהנחיית עמיקם גורביץ' ב"צוותא" לזכר אישתו, ביולי 2011, ניצל העורך לשעבר של "העולם הזה" את ההזמנות כדי לבכות את שרון החי-מת. באותו ערב, נשא נאום נוסטלגי, נטול כל עוינות ואיבה כלפי שרון. "הייתה תקופה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שאריק בא אלינו הביתה כדי להסביר את הצד שלו במלחמות הגנרלים שהתרחשו לאחר המלחמה. לילי שרון מאוד חיבבה את רחל. היינו כמה פעמים אצלם בבית, מכיוון שאריק שקל להקים מפלגה חדשה עם נטייה שמאלית, ואפילו עם נטייה פרו-פלשתינית, היו שנה-שנתיים שהוא ככה היסס ואני השקעתי בזה מאמץ, מפני שחשבתי שאם אנחנו נצליח למשוך אותנו לכיוון שלנו, זה יקל על המאבק שלנו".

אבנרי, שרחש הערצה לשרון על אף שגינה אותו לאורך השנים, ואף בשנות ה-70' הימר עליו כמנהיג שיעשה שלום, פירסם בטורו הקבוע בשלהי אוגוסט 2005, מעט לפני ירידתו של שרון מהבמה הציבורית, פנייה אישית לראש הממשלה. "אדוני ראש הממשלה, אני מתנצל", כתב לו אבנרי. "האמת, לא האמנתי שתלך עד הסוף בסיפור הזה. אבל ביצעת מה שהבטחת לבצע, ולא חשוב אם הייתה לך ברירה או לא, אם נסחפת ולא יכולת לחזור או שהאמריקאים הכריחו אותך… ראש-ממשלה אחר, המנהיג הבריטי דיוויד לויד-ג'ורג', כשבא להצדיק את ההתנתקות מאירלנד, קבע: 'אי-אפשר לקפוץ מעל לתהום בשתי קפיצות.' אתה נמצא עכשיו בדיוק במצב זה. התחלת לקפוץ. התהום פעורה מתחתיך. אם תעצור באמצע – תצנח לתוכה. אם לא תתקדם במהירות לפשרה היסטורית עם הפלשתינים, אתה תגשים במו-ידיך את נבואת-החורבן של בנימין נתניהו: תפרוץ אינתיפאדה שלישית, ורצועת-עזה תהפוך לפלטפורמה לירי פצמ"רים וקסאמים משופרים. זה לא הזמן לחשוב על הבחירות הבאות… זה הזמן להרים את המבט ולעשות את המעשה ההיסטורי. זה המבחן שלך, ורק הוא יקבע אם הנסיגה מעזה הייתה אפיזודה זניחה או מעשה היסטורי". הוא לא מחל לשרון על שזה הרג, להערכתו, את ערפאת השוהה במוקטעה. אולם אבנרי, כמו כל מהפכן טוב, ראה מולו היסטוריה ומציאות משתנה, אשר לאנשים הנוטלים בה חלק יש ערך רק מתוקף תפקידם הממשי. אבנרי הוא פרגמטיסט בדיוק כמו שרון. חף מאידיאולוגיות גדולות. לאחר שמת ערפאת, לא היה לו עוד ערך עבור אבנרי. שרון היה בעיניו בבחינת מאור גדול.

ד.

המתיישבים אהבו את שרון בגלל אופיו הפרגמטי וכושרו לקבל החלטות שמשתלבות במסגרת יעדים קצרי-מועד, ללא משנה סדורה. בראיון שנתן לעיתון "מקור ראשון" ב-15.3.2010, הסביר הרב לוינגר, כי "אם היינו ישר מעמידים את מרום החזון של ההתנחלויות, יכול להיות שחלק מהציבור שלא מבין את זה לא היה בא. הצלחנו למשוך את כל תנועת הליכוד וחלקים גדולים של תנועת העבודה באמירה שאנחנו ממשיכים מה שהם עשו, וכך הגענו איתם לקונצנזוס על המשך ההתיישבות. אבל כשהתחילו אחר כך לשאול מה זה חשוב מול שלום ודברים אחרים, קשה היה לתת תשובות בלי רובד החזון".

ב"לקסיקון לביטחון ישראל", שחיברו איתן הבר וזאב שיף, הוגדר שרון כמי ש"טיפח דור של מפקדים: מוטה גור, יצחק בן-מנחם, רפול, דוידי, דני מט… סוער, מרדן, אימפולסיבי. נחשב למצביא מעולה. למפקד לדוגמה. עם זאת, היה תמיד לא-נוח לרבים מהסובבים אותו. מרד בפקודות ובמוסכמות". בכתבה שפירסמה ניבה לניר בעיתון "דבר", הואשם שרון כי ניהולו הכושל את קרב המיתלה ב"מבצע קדש" (1956), הביא לידי מותם המיותר של למעלה מ-40 מלוחמי חטיבת הצנחנים. ההיסטוריון מורל'ה בר-און, איש 'השומר הצעיר' ו'ההגנה' שגם היה רל"ש הרמטכ"ל משה דיין, אמר על אותו קרב, כי היה "עקוב הדמים, נאפד הגבורה אך גם חסר התכלית מכל הקרבות שהתרחשו במערכת סיני".

'גוש אמונים' רצה בדמותו של שרון בדיוק משום שהתלהבו מתיאורו כאדם חסר מעצורים ועכבות, ערמומי ופיקח, בדיוקנו ששורטט בספר שכתב עליו העיתונאי עוזי בנזימן בשנת 1985, ויצא לאור תחת הכותרת "לא עוצר באדום". הם האמינו, כי שרון לא יעצור באדום ויעשה עבורם את כל שיבקשו. שרון, לצד דוד לוי ועוזי לנדאו, היה ממליצי-היושר ומנאמניהם הגדולים של המתנחלים. הם לא רצו במפלגת העבודה שהחלה פונה שמאלה. במפלגה כבר פרחו חברי 'השמינייה': חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, יעל דיין, יוסי ביילין, נוואף מסאלחה, חגי מרום וניסים זווילי.

אותם צעירים החליפו את 'חוג הכפר הירוק' המיתולוגי שהנהיג שמעון פרס, ועליו נמנו בכירים במערך, ובהם אשר ידלין, שר השיכון ח"כ אברהם עופר וח"כ שולמית אלוני. ביטול מינויו של ידלין לתפקיד נגיד בנק ישראל לאור הסתבכותו בתפקידו כמנכ"ל קופת חולים כללית, התאבדותו של עופר בירייה במכוניתו עוד טרם נפתח נגדו משפט, הקצנתה לשמאל של שולה אלוני – כל אלה ועוד, חיסלו את החוג. התחזקות השמאל במפלגת העבודה, בפרט לקראת הבחירות לכנסת ה-12 בשנת 1988, ומעמדו הרעוע של יצחק רבין המנוח כ"נץ" במפלגת העבודה, הידקו את הברית בין המתנחלים לבין הליכוד, ובפרט עם אריק שרון.

הם האמינו, כי לשרון ישנה מחויבות אידיאולוגית למעשה ההתיישבות בגוש קטיף. הם סברו, כי היישובים שסייע להקימם, דינם יהיה כדין נהלל. כי קדומים תישאר לנצח. הם טעו בקריאת דמותו. הם כשלו בהבנת פיענוח הצופן הפנימי של האיש, שיחסו לאנשים היה פונקציונלי מעיקרו: הוא לא סבר כי צורכיהם שונים מצורכי חיות המשק. ואם יש צורך להרחיב את תחום החווה לטובת החיות והאינטרס המשקי הכללי, יש לעשות זאת. אולם אם יהיה צורך לחסל חלק מהחווה ולסלק אי-אלו מהחיות כדי לשמור על המשק חי ומשגשג, שרון יהיה האדם האחרון שיהסס לעשות כן. אילו היה מבינים זאת מלכתחילה, ספק רב אם היו חוברים אליו. אך הוא, ששורשיו בכפר מל"ל וב'משטרת היישובים העבריים', גרם להם להאמין כי דין נצרים כדין תל-אביב. לא כי שיקר להם, אלא כי עד לנקודת זמן מסוימת האמין שכך הדבר. ברגע האמת, כשהבין כי גוש קטיף מפריע לתכניותיו המדיניות יותר משמועיל, נטל את הגרזן והיכה קשות בתושבי הגוש. אלה שראו עצמם "נאמני ארץ-ישראל" ולכן גם נאמניו, לא ידעו את נפשם. זאב חבר (זמביש), איש תנועת 'אמנה' ומועצת יש"ע וממקורבי שרון, מצא עצמו בעמדת הרב יואל בן-נון, שהיכה על חטא בעקבות רצח רבין.

בכתבה שפרסמה העיתונאית שרה ליבוביץ'-דר ב"מוסף הארץ" ב-10 ביולי 2002, סיפרה איך זמביש ושרון התיידדו כששרון היה שר השיכון בממשלת יצחק שמיר, בשנים 90'-92'. חבר השתתף בישיבות במשרד השיכון שעסקו בהתנחלויות. שרון התייעץ איתו כמעט בכל עניין שקשור לשטחים. שרון בנה בשטחים 14 אלף יחידות דיור בשנים שבהן היה שר השיכון, כרבע מהבנייה החדשה בכל הארץ באותה תקופה. בשנת 92' היו בשטחים 6,200 התחלות בנייה. שנה אחר כך, תחת ממשלת יצחק רבין, היו 980 התחלות בנייה. רק נתניהו, ב-98', התקרב לשיא של שרון, עם 4,210 התחלות בנייה. כשנמתחה על שרון ביקורת בגלל הבנייה המאסיבית בהתנחלויות הוא הציע, ביוזמה שהתגבשה עם חבר, לשנות את רישום אזורי המדינה כך שחלק מהשטחים ייחשבו כ"מרכז הארץ", כדי שבסטטיסטיקות הבנייה יירשמו התחלות הבנייה בשטחים כבנייה במרכז הארץ. "המטרה שלו", אמר על זמביש אורי אליצור, ששימש ראש לשכת רה"מ נתניהו והיום עורך העיתון "מקור ראשון", "היא שכמה שיותר שטח יישאר בשליטתנו. הוא רוצה שכל דונם וכל עז וכל באר יישארו בידיים יהודיות".

בגידת שרון בזמביש הייתה כואבת. אם לצייר זאת בפשטות, ההתנתקות הייתה תקיעת סכין עמוקה בגבו של שותפו ההיסטורי של שרון, אך ככל שנקף הזמן מרגע קבלת ההחלטה ועד שליחת כוחות הצבא והמשטרה לפנות את גוש קטיף, העמיקה הסכין עוד ועוד. השאלה הגדולה "מה קרה לאריק?" הדהדה בכל רחבי היישובים ביו"ש.

המתנחלים לא הבינו את שרון, כשם שהשמאל לא הבין את רבין: שניהם היו פרגמטיסטים קיצונים המשוחררים מאידיאולוגיות גדולות. שרון לא הבין את ז'בוטינסקי וגם לא רצה להבין אותו. רבין לא עסק בקריאת כתבי ברל כצנלסון. הסכם אוסלו וההתנתקות הם תאומים לא זהים שהגיחו לאוויר העולם משיקולים פרגמטיים של מנהיגים שהגיעו לשלטון והחליטו כי המציאות מצריכה תפנית. שומרי נס בית"ר, האוחזים באגדת ההתיישבות בקדומים ובסבסטיה, אלה שהיו כחולמים כששמעו את מנהיג 'השומר הצעיר' המנוח, יעקב חזן, משווה את המתנחלים למתיישבי 'הקיבוץ הארצי' במשמר העמק ובבית אלפא, לא הבינו וגם לא יכלו להבין את דמותו של שרון, כשם שלא הבינו כיצד זה לחץ רבין את ידו של ערפאת.

כאשר פינו אנשי שרון את חפציו ממצודת זאב, ראו זאת אנשי הליכוד כסיום בגידת שרון בהם. כך, יוסי אחימאיר – בעבר מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, ח"כ לשנה מטעם מהליכוד וכיום מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי – התחשבן עם שרון מעל דפי הרבעון שהוא עורך, כתב-העת "האומה". בביטאון ותיקי התנועה הרביזיוניסטית, המוגדר רשמית כביטאון 'מסדר ז'בוטינסקי', תקף אחימאיר בבוטות את שרון. זה האחרון, אגב, דאג לתקצב היטב את המוסד שבראשו עומד בנו של ד"ר אב"א אחימאיר המנוח, לעומת יו"ר הליכוד הנוכחי, בנימין נתניהו.

בגיליון 186 של "האומה" (קיץ תשע"ב / 2012), פירסם אחימאיר מסה קטנה תחת הכותרת "אריק שרון – המאזן השלילי של מנהיג שנוי במחלוקת". הוא לא נטה חיבה לשרון עוד מן הימים שבהם מירר זה את חיי ראש הממשלה, יצחק שמיר, בוועידת הליכוד המיתולוגית, כשצרח למיקרופון "מי בעד חיסול הטרור?", ושמיר, שקולו חלש מרעם קולו של שרון, ניסה להתגבר על השר הסורר, ומשלא הצליח, נטש בחמת זעם שפוכה את הוועידה, כולו מזיע וזועם. אחימאיר מאמין בתזה, שלפיה שרון עשה את התפנית שעשה ממניעים אישיים בחלקם.

"ההיסטוריה תבוא חשבון עם שרון", כתב אחימאיר. "היא תצייר את תמונת תקופתו בראשית הממשלה כתקופה של הרס – הרס ההתיישבות, הרס הביטחון, הרס המערכת הפוליטית, הרס העקרונות, הרס הדמוקרטיה, הרס המוסר הציבורי – וגם הרס החיבה שפיעמה בנו לאדם ולמנהיג". הוא מספר אנקדוטה על אישיותו של שרון. איך כתב לראש הממשלה נאום לרגל טקס הסבת שמה של דרך פתח תקווה לדרך מנחם בגין, וזה, גופו כבד עליו אך כולו אומר נחישות, הידס לעברו וניגש ללחוץ את ידו של כותב הנאום, לומר לו תודה.

המחוות הקטנות האלה קנו רבים, לא רק את כותב הנאומים, אחימאיר (שגם כתב את נאום ההספד על יצחק שמיר המנוח, שנשא רה"מ נתניהו בישיבת הממשלה, עם היוודע דבר מותו). אולם יש רבים לא פחות שאותם מחוות אלה לא קנו. חנן פורת, למשל. אחימאיר יודע לספר, איך פורת המנוח, "שלא נמנה עם בוחרי שרון, שתמיד חשד בו, חנן שהיה עם מתיישבי גוש קטיף במאבקם העיקש, עד לרגעי הפינוי המרים, הרחיק לכת בביקורתו על שרון. בראיון האחרון עמו בכפר עציון, דיבר פורת על 'רשעותו של מנהיג, ששבר כדיקטטור את לבם של המתיישבים. על המעשים האיומים והנוראים שלו, לא יסולח לו'". "אריק שרון", פוסק עורך "האומה", "הביא על עצמו במו-מעשיו אמירה זו".

אולם פורת – כמו אחימאיר וכרבים אחרים – סמכו על שרון, לעתים נהגו כלפיו בהערצה חרף כוחניותו הידועה, בגלל ההבדל הגדול בין אריק לבין מנהיגים אחרים בליכוד: עקרונותיו היו כפופים לאינטרסים לאומיים, ביטחוניים ופוליטיים, שאותם הבין כצו השעה וכמתחייבים מן המציאות שבה נתונה ישראל. לכן, הקים את ההתנחלויות. בשל כך, עלה להר הבית בשיא המתיחות עם הערבים ו"זכה" לעלילה שלפיה בגללו פרצה האינתיפאדה השנייה. בדיוק בגלל זה, קיבל בבחירות 2003, מספר מנדטים עצום בהשוואה לכוחו היחסי של הליכוד כיום, במסגרת השותפות עם 'ישראל ביתנו'. וזו גם הסיבה שהחליט לעקור את גוש קטיף ולהרוס את בתיו מן הטפחות ועד המסד.

האידיאולוגים הרביזיוניסטים ומתיישבי סבסטיה וקדומים חברו לשרון משום שידעו, כי אין לו מחויבות אידיאולוגית, לא לתורת ז'בוטינסקי ולא לתורת הרב קוק, אלא לפרשנותו הניצית את המצב הפוליטי, הלאומי והביטחונית. הם ראו בו פרגמטיסט קיצוני שיכול להקים יישוב ביעף, בין אם ירצו בכך האמריקנים, ראש הממשלה וחברי הכנסת, ובין אם לאו. ולכן, הברית הזו עברה מהעולם כששרון הבין, כי אין לישראל שום אינטרס להיות נוכחת בעזה, עת "יוזמת ז'נבה" של ביילין, "מפת הדרכים" של בוש והמציאות הקשה שחוותה ישראל לאחר מבצע "חומת מגן", נושפות בעורפו. הפרגמטיזם הזה לא היה אידיאולוגי. הוא היה ציוני, אך חף מכל נאמנות לאידיאל אחד גדול. ועם בוא הרגע המתאים, הפך שרון את עורו. אחימאיר, פורת וחבריהם נותרו המומים, ובצדק. אך הבעיה לא הייתה באופיו של מנהיג הליכוד, אלא בהבנתם אותם: הם אלה שלא הבינוהו כהלכה. הוא מעולם לא שר את פסוקיו של ז'בוטינסקי בשירו, "שמאל הירדן". "אִם אַרְצִי דָּלְלָה וְקָטֹנָה הִיא שֶׁלִּי מֵרֹאשָׁהּ עַד קִצָּהּ. מִשְׂתָּרַעַת מִיָּם יְשִׁימוֹנָה וְיַרְדֵּן, הַיַּרְדֵּן בָּאֶמְצַע", שורר ראש בית"ר. מה לזה ולאריק שרון.

ה. אפילוג

שורות אלה נכתבות לפני הבחירות לכנסת ה-19. לימין הארצישראלי, הטריטוריאלי, קם מנהיג חדש. נפתלי בנט. הסקרים צופים לו מנדטים רבים, שאותם יגרד מן הקולות שצפויה הייתה לקבל החבירה הפוליטית בין ראש הממשלה, נתניהו, לבין שר החוץ לשעבר, ליברמן. בנט דיבר על כך שיבקש שישחררוהו מפינוי יישובים עם בוא העת. זו הייתה קריאה מוסווית לסרבנות, לפחות לכאורה. קשה להעלות על הדעת שנתניהו – עטוף בפחדים קמאיים, הנתון בצבט הדוקטרינות של אביו המנוח, פרופ' בנציון נתניהו – יעשה את מעשה שרון. אך בנט אותת מראש: הפעם זה לא יקרה. אם תנסה לפנות יישובים, נפיל אותך. שרון לא היה תלוי באנשי המפד"ל. הפעם, בנט ואנשיו כורכים את החבל סביב ראשו של ראש הממשלה. הם, וכמותם אנשי הימין הקיצוני בליכוד – משה פייגלין, דני דנון, ציפי חוטובלי, מירי רגב ואחרים – לא יהססו למשוך בחבל אם יעלה נתניהו על דעתו לעשות את מעשה שרון. בעוד שרון יצא להקים מפלגה והצפי היה 50 מנדטים, לנתניהו לא תהיה ברירה אלא לנוס לחווילתו שבקיסריה.

אולם יש באופטימיות נוכח התחייה הזו של הימין הארצישראלי משום טעות קשה. הפור נפל. ההזדמנות ההיסטורית ליישב את כל חבלי המולדת, את כל אדמות יהודה ושומרון, ולשמור על כל היישובים שם, הוחמצה. ההתיישבות עשתה טעות היסטורית כאשר בחרה בברית עם הליכוד. היא טעתה עוד יותר כשביכרה את הברית עם אריק שרון. את הלגיטימציה שלה קיבלה ההתיישבות מתנועת העבודה. מאלה שלחמו בפלמ"ח וב'הגנה' והקימו את התנועה לארץ ישראל השלמה. הליכוד, כתנועה שקמה מן המחתרת, שיוותה להתיישבות אופי חתרני-משהו. שרון, שייסד את הליכוד ללא מחויבות לאתוס הלאומי מימי המחתרות, ביצע את פניית הפרסה שמפלגת העבודה לא הייתה מבצעת מעולם. ספק גדול אם רבין או פרס היו מעלים על דעת לשלוח את הבולדוזרים לחסל את גוש קטיף. לא מוטה גור ולא עזר וייצמן, לא חשבו מעולם על למוטט כך את אותם יישובים. בלי משא ומתן, ללא דיונים. כפי שהוקמו, כך פונו.

עתה, הימין מבקש לחשק את נתניהו. להכריחו לסגת אל קווי טרום ההתנתקות. בלי מדינה פלשתינית. בלי מחשבה על נסיגה מגרגר אדמה אחת. בנט מציג תכניות תמוהות כמעט, עם סיפוחי שטחים, ניהול עצמי לפלשתינים. הוא חוזר אחורה, לימים שבהם ביקש פרס לשכנע את שמיר לקבל את 'תכנית לונדון', וזה בסרבנותו מיאן לעשות כן, והחמיץ את הרגע האחרון שבו ניתן היה לקבל הסדר עם הערבים ללא נוכחות של אש"ף ביהודה ובשומרון. אולם נתניהו, שיהיה מסונדל מימין מכל הכיוונים, לא יוכל לחזור אחורה בזמן, גם אם ינהג כמנהגו ויבקש לתמרן ולתכך על מנת לשרוד בשלטון. אם יבקש להימנע מלהפוך את ישראל לספרטה מזרח תיכונית, ואת ירושלים לפיונגיאנג, יצטרך להיפרד מחלקים גדולים בליכוד. וגם מנפתלי בנט ואנשיו.

הימין הארצישראלי ממשיך לדבוק בליכוד. הוא מאמין, כי יוכל למנוע נסיגות עתידיות. שם, מסרבים לראות את המאבק בפריזמה הנכונה, ולפעול בהתאם. נתניהו ערער בדרכו גם את הלגיטימיות היחסית שממנה נהנו גושי ההתיישבות וירושלים. רמת שלמה, למשל. הם רוצים בשותפות עם אדם שבהתנהלותו מחזיר את גבולות 67', ללא גוש עציון ומעלה אדומים, לתודעה הפלשתינית והעולמית. הם ממשיכים להאמין, כי מהתנועה הזו תבוא להם הישועה. בדרכם המיוחדת, יחטפו סטירת לחי מצלצלת. יכול להיות שבאותה הזדמנות, ישליכו את נתניהו ללא רחמים. אך זה יהיה כבר מאוחר מדי.

בסופו של יום, לא יהיה מנוס. ההתיישבות תצטרך להתלכד בתוך הגושים. המאבק יהיה על הלגיטימיות של החזקת ישראל באותם שטחים שבהם מצטופפים רוב המתיישבים. בהינתן סירובו של הימין הארצישראלי לחבור לאותם גורמים שחברו אליו בראשית ימי ההתיישבות, להצטרף אל המרכז הפוליטי הישראלי, ולהצטרף דווקא לליכוד, ימצאו עצמם המתיישבים נאבקים לא רק על בית אל, חברון וקריית ארבע, אלא על אלון שבות, אריאל ויישובי חבל בנימין. הברית עם התנועה הרביזיוניסטית, להבדיל מהברית עם תנועת העבודה, היא ברית של מלים. ברית שכתובה על נייר ולא חצובה באבן. במקום לאמץ את תכנית אלון של מפלגת העבודה, השומרת על גוש עציון, הרי בנימין ומזרח ירושלים, הם דפקו על דלתו של שרון שהבטיח להם, כי נצרים תיוותר לעד על מכונה, משל הייתה רמת אביב. שרון לא שיקר להם. הוא הבטיח הבטחה שראה לנכון כהולמת את תפישתו הביטחונית לאותה עת. כשהאינטרס השתנה, כך השתנה גם היחס למתיישבים. הוא הבטיח לפנותם, והם לא ידעו את נפשם.

פריחתו של הימין הטריטוריאלי בבחירות הקרובות לא תהיה אלא שירת הברבור שלו. בסופו של יום, בבכרו מדינה דו-לאומית על פני כל שטח הארץ, מאשר מדינה יהודית על חלקה, איבד אותו ימין את אחיזתו בקרב חלק ניכר מהציבור. אם ירצה לממש את חזונו, יצטרך לצאת למלחמת אזרחים. אם יבקש לאנוס את נתניהו ללכת בדרכו, ימוטט את הליכוד על כל כנפיו. ואם ייכשל וייצא למלחמה אבודה על גורל כל שעל מרגביה של הארץ, ללא תמיכה ציבורית, יסיים את דרכו הפוליטית בבידוד גמור ומוחלט. אולי תהיה מלחמה בדרך, אפשר שתתחולל עוד אינתיפאדה. הימין הארצישראלי והליכוד המקצין תלויים עתה זה בזה. בסופה של הדרך, ימצאו עצמם תלויים זה ליד זה.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “"כי לנו ארץ זו": אלגיה לימין הארצישראלי

  1. מאמר מצויין. טעות עובדתית קטנה: לע'ם לא היו ליברלים עצמאיים? אלו התקראו ל'ע ומעולם לא היו בליכוד אלא בסופו של דבר נטמעו במערך. לע'ם היו אנשי הרשימה ההממלכתית, המרכז החופשי ועוד שהפכו לחלק מגח'ל.

  2. נהניתי גם אני מהמאמר. אך בחלק ב' בתחילתו, כתבת בטעות יוסף טבנקין כאשר אמור להיות יצחק טבנקין.

  3. בלי קשר לאידיאולוגיה, אני מאוד רחוק מדעותיך, זו פשוט מסה מעולה. כל הכבוד. גם הניתוח מאוד מקורי. הטענה שהמתנחלים היו צריכים להסתמך על תנועת העבודה…לא בטוח שזה היה אפשרי מבחינה אידיאולוגית וסוציולוגית, אתה בעצמך כותב על השמינייה של העבודה, אבל בכל זאת, מעניין לחשוב על זה מהזווית של "מה היה אילו".
    במחשבה שנייה, החיבור הזה בין תנועת העבודה למתנחלים בעצם צף על פני השטח עכשיו, עם "השבירה של יחימוביץ' ימינה". באופן מאוד אותנטי, האנשים של העבודה אוהבים מתנחלים, בגלל איזו שאיפה רלגיוזית שיש בשני הצדדים. בסך הכול האנשים של העבודה מאוד אוהבים את בנט. אני רואה את זה בפייסבוק, ככה שגם אם לא היתה ברית רשמית, יש עדיין חיבור עמוק. ועוד נ"ב, ברק הכניס את המפד"ל לממשלה אחרי רצח רבין כידוע…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s