נוכחות ההיעדר של ישעיהו ליבוביץ

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 1.3.2013

ביקורת הסרט ליבוביץ: אמונה, אדמה, אדם. יוצרי הסדרה: רינת קליין, אורי רוזנווקס. ישראל, 2012

אולם מספר ארבע בסינמטק תל-אביב היה מלא וגדוש בשעות הצהריים המאוחרות של יום שבת בעשרות רבות של צופים שהגיעו לחזות בטרילוגיה של רינת קליין ואורי רוזנווקס, "ליבוביץ: אמונה, אדם ואדמה". הפועל "לחזות" מסתדר טוב יותר כיוון שאת המופע המרכזי סיפק ליבוביץ עצמו. בקטעים, שרובם נלקחו מסרטים מוכרים שבוימו בהשתתפותו – החל מתכניות טלוויזיה וכלה בסרטו של אייל סיון – קם ליבוביץ לתחייה לכמה רגעים. הקהל, שגילו הממוצע היה שישים ומעלה, נהנה מהספקטקל. הפרופסור המנוח מהאוניברסיטה העברית היה חד-לשון, פרובוקטיבי וציני לא אחת, ופעם אחר פעם נשמעו בקהל הדי צחוק שקשה היה להימנע מהם נוכח שנינות כזו או אחרת שלו. יותר משהיה בסרט חידוש כלשהו, היה בו הומאז' לאחד מאנשי-הרוח הבולטים והבודדים שקמו בישראל.

לא הבינו אותו. ישעיהו ליבוביץ. צילום מתוך הסרט.

ההקרנה – למעלה משלוש שעות רצופות חסר עשר דקות הפסקה – ביטאה את הכמיהה לאיש רוח מסוגו של ליבוביץ: להשכלה הרוחבית, לחוסר האמצעיות, לחדות המחשבה, לבהירות האינטלקטואלית. הסדרה בת שלושת הפרקים של ערוץ שמונה ביקשה לסקור את מלוא הגותו ופועלו באמצעות בני-שיחו, נכדיו, אנשים שהיו עמו בקשר, למן ד"ר יהודה מלצר וכלה בפרופסור אסא כשר. אולם לא היה בה כדי לפתור את חידת ליבוביץ, שעיקרה היעדר הזיקה הרעיונית בינו לבין השמאל שכל כך העריץ אותו. במכתב שכתב לפילוסוף המנוח ישעיה ברלין, שלל כל תואר שמאלי. לא ליברל, לא פציפיסט, לא שולל מלחמות. יחסו לערבים היה אינסטרומנטלי. הוא האמין שהשליטה בפלסטינים פוגעת קשות בישראל. הוא ראה בנסיגה אינטרס ישראלי. אך זווית הראייה שלו הייתה דתית וציונית. בעל כורחו סונף למחנה שעליו נמנות דמויות כמו אורי אבנרי, דדי צוקר ואפילו נכדתו, חגית עופרן. את עיקר הוויכוח שלו ניהל דווקא עם המחנה שבו היה מנודה: הציונות הדתית. בהם ראה את המילייה הטבעי שלו, וכאב את אי-יכולתו להיות חלק מאותו מחנה.

ליבוביץ סירב, לעדותו, להגדרתו כהוגה "מקורי". בתחום ההשקפה הדתית, הוא נסמך על הרמב"ם. החזרה אל ליבוביץ קיימת כיום בעיקר במישור הזה: הניסיון להבין אותו כהוגה דעות יחיד בשני הדורות האחרונים אשר ינק מהגותו של הרמב"ם, ואת האופן שבו ההגות הזו היוותה הבסיס לדעותיו הפוליטיות החריגות. במובן זה, הסדרה חסרה את המיקוד הראוי לבחינת הגותו, בפרט לאור העובדה שבאוגוסט בשנה הבאה ימלאו עשרים שנה למותו. הקרנת קטעים מסרטים מוכרים ומראיונות עמו סייעה להבין את מלוא עוצמתה של הדמות החד-פעמית הזו, אך לא פתרה דבר. במובן מסוים, היא ביקשה לאשרר את טענתו שמלחמת ששת הימים הייתה מהמומנטים ההרסניים בחיי ישראל, או לחזק את ההבנה בדבר חוסר התוחלת שבשליטה לאורך שנים בעם אחר, הפוגעת בעיקר באושיות המדינה שליבוביץ היה חפץ ביקרה. אולם היא לא סייעה להבין מה נכשל בפרויקט הישראלי. מה היה הכשל הבסיסי בחברה, מלבד עניין השליטה בפלסטינים.

ליבוביץ האמין כי הכשל יסודי יותר ונובע מהמשבר האמוני בקרב היהודים. היו לו ספקות גדולים בנושאים דרמטיים לא פחות, שנגעו ללב-לבה של הציונות. אפשר אולי לומר, כי יותר משהיה מאמין, היה ספקן. הגם שהעריץ את הפילוסוף קאנט, דמה במחשבתו יותר לקודמו, הפילוסוף דייויד יום, שבהגותו החריב את הבסיס של רוב הפילוסופיה בת-זמנו, הן בשאלות עמוקות בדבר הסיבתיות והן ביחסו לעניין הכרת האדם את העולם. השאלה שהעלה אסא כשר בדבר היעדר ספר גדול מאת ליבוביץ המתווה את שיטתו, מלמדת על אי-ההבנה הקיימת גם היום באשר לדמותו. לו הייתה לו שום שיטה, והוא לא ראה עצמו כמי שמקים כזו. אלה המבקשים היום תשובות גדולות מתקשים להבין כיצד דמויות כמו ליבוביץ, או מקבילו הבריטי ישעיה ברלין, לא כתבו ספרים עם שיטות גדולות ועסקו בעיקר בהיסטוריה של הרעיונות, תחום חמקמק מאוד.

לשמאל הישראלי אין צורך בליבוביץ כדי למצוא הצדקות לדרכו. יש לו צורך בו בעיקר כדי להבין איפה איבד את הדרך, הן בעמקות המחשבה, הן בהסתגרות הפנימית בחוגים קטנים, הן בהיעדר היכולת לתקשר עם חלקים גדולים בחברה הישראלית, החל בערבים וכלה במזרחים. מול ליבוביץ הנכון לדיאלוג תמיד, השמאל הפך לכת סגורה. כך, למשל, סיפר לי עקיבא אור המנוח, ממייסדי "מצפן", איך נהג להגיע להרצאותיו של ליבוביץ עד שמת. בפתח אחד השיעורים, שעסק בפילוסופיה של הביולוגיה, שאל הפרופסור את תלמידיו, "נו, יש למישהו שאלות?". בקהל שררה דממה. ומקץ דקה הפטיר ליבוביץ: "חבל, כי לי יש הרבה שאלות". סימני-השאלה שלו היו מנוגדים לסימני הקריאה של השמאל המסורתי.

אורי אבנרי טען בסרט שליבוביץ היה ישעיהו ג'. ההתייחסות אליו כאל נביא ולא כמוכיח בשער, הנפוצה אצל רבים, החמיצה את מלוא דמותו המורכבת. סימני-השאלה שהעמיד נתפשו אצל רבים כסוגרים את הדיון ולא כפותחים דיון חדש. לכן, במידה רבה היה בודד. לא היה איש רוח נוסף שהעז להעלות שאלות קשות כאלה. כך, למשל, הסרט לא נגע בנקודה מעניינת: ליבוביץ סירב לברך את רבין על חתימת הסכמי-אוסלו. הוא לא האמין בהם. הוא הסכים להעניק מילה טובה אחת, וטען שהיה זה "צעד חשוב". לא מעבר לכך. הוא לא העריך את רבין, ובמידה רבה אולי בז לו. ראש הממשלה המנוח סירב להגיע לטקס הענקת פרס ישראל לליבוביץ לאחר שזה דיבר על מנטליות "יהודו-נאצית", ולמעשה מנע ממנו לקבל את הפרס.

הסרט, שגם ציטט את האפשרות שהעלה ליבוביץ בדבר רציחתו של רבין (היה זה הרבה לפני הרצח), שפך אור על איש רוח שקם פעם או פעמיים בדור אחד או יותר. השורה התחתונה הייתה, כי ליבוביץ צדק. אולם לא היה בו כדי להאיר את המקומות שעליהם התעכב. למשל, חוסר התוחלת שביהדות חילונית שאינה שומרת תורה ומצוות אלא רואה ביהדות פולקלור. הטענה הרדיקלית שלו בדבר היות היהדות דת מצוות בלבד היא קריאת תגר אדירה על כל מפעל הישיבות ה"חילוניות" המזוהה עם המרכז או השמאל. דעה כזו מושמעת כיום בחוגים חרדיים בלבד.

בפועל, כמעט תשע עשרה שנה לאחר מותו, נותר ליבוביץ דמות שלא הותירה אחריה מיתוס אלא ערעור על כל הלך המחשבה הישראלי למן הקמת המדינה. בהיעדר מי שימשיך בפקפוקו על סדרה שלמה של הנחות יסוד, רעיונות והשקפות הרווחות בכל הקשת הרעיונית והפוליטית הישראלית, ניכר כי הדבר החשוב ביותר שהותיר אחריו ליבוביץ הוא תחושת ההחמצה שבהיעדרותו מהשיח הישראלי.

ונדמה שבכך הצליחה הסדרה יותר מכל: נוכחות ההיעדר שלו ניכרת היום יותר מתמיד. היה זה מרקס שביקר את אבי האנרכיזם, פייר-ז'וזף פרודון, כשבתגובה לחיבורו של זה האחרון, "הפילוסופיה של הדלות", פירסם מרקס את מסתו הביקורתית נגד פרודון, "דלות הפילוסופיה". בהיעדר ליבוביץ, לא נותר איש שיקרא תגר על דלות הרוח הישראלית.