פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 31.3.2013
לפני שישים שנה, הפך קו הרוחב 38 לגבול כאשר קוריאה נחלקה לשתי מדינות: האחת, בהשפעה סינו־סובייטית, והשנייה – בשליטת כוחות פרו־אמריקניים. בישראל של אותן שנים, שבהן כל שאלה בינלאומית הייתה בסיס לפילוג בשמאל שהיווה הרוב בפוליטיקה של ראשית שנות ה־50', עלתה השאלה באיזה צד יש לעמוד ביחס לקו הרוחב ההוא: בצד הצפוני או הדרומי. בן גוריון ומפא"י תמכו בארצות הברית. "על המשמר" פרסם דיווחים אוהדים על הנעשה ב"קוריאה העממית", ומפ"ם התייצבה ברובה לצד הצפון הקומוניסטי. מק"י תמכה גם היא, מעל דפי "קול העם", בקים איל־סונג, מנהיג מפלגת הפועלים הקוריאנית, המפלגה השלטת בצפון־קוריאה. בשמאל הטיפו נוכח האפשרות ל"מלחמת עולם שלישית" שתיוולד מן המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית־המועצות, באשמת האמריקנים כמובן.
תמכו בצפון קוריאה. שער עיתון "על המשמר"
המחלוקות של אותן שנים אינן מופיעות בשיח הישראלי. לצפון־קוריאה אין היום סנגורים רבים בשמאל, מלבד דמויות כמו מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, שאמר לפני כשנתיים, כי "הדיקטטורה הסורית, הצפון־קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם". אולם היעדר השיח הממשי על צפון־קוריאה אינו מעיד על כך שמישהו התפכח או הבין את המציאות לאמתה, אלא שבפועל, לחלק הארי של הציבור הישראלי לא אכפת מהנעשה במדינות מסוכנות כמו איראן וקוריאה הצפונית, בבחינת "כל עוד עוזבים אותנו בשקט, שישברו את הראש".
הכרזת המלחמה של קינג ג'ונג־און, שליט הצפון הקומוניסטי, על הדרום הקפיטליסטי, מהווה למעשה הפרה קשה של סטטוס־קוו עדין שנרקם במשך 60 שנה. העולם שתק כאשר כ־3 מיליון צפון־קוריאנים מתו ברעב נוכח המדיניות הכלכלית של בנו של קים איל־סונג ואביו של קיים ג'ונג־און, קים ג'ונג־איל, שנפטר בדצמבר 2011. העולם גם החריש בשעה שהמשטר הסטליניסטי הדכאני במדינה יישם את מלוא המאפיינים הסטליניסטיים: גולאגים, הוצאות להורג, משפטי־ראווה וטיהורים. השתיקה נוכח הנעשה שם לא נבעה רק מהעובדה שלצפון־קוריאה יש יכולות גרעיניות. שנים רבות לא היו לה היכולות האלה. שתיקה זו נבעה גם ממדיניותה הליברלית של ארה"ב – שיזמה פיוס בין שתי הקוריאות והתגאתה במפגש היסטורי בין קים ג'ונג־איל ובין מנהיג דרום־קוריאה קים דה־ג'ונג ביוני 2000 – והעדיפה להמשיך במדיניות הדטאנט ההיסטורית (ה"דו־קיום בשלום") שגיבשו בריה"מ וארה"ב בתקופת כהונת ברז'נייב וניקסון, גם לאחר שהקומוניזם בגוש המזרחי התמוטט. עם תום המלחמה הקרה, ההנחה הליברלית, שלפיה ניתן לקיים לאורך זמן דו־קיום בשלום בין דמוקרטיות לבין מדינות טוטליטריות, קרסה.
ההנחה הזו, שגורסת כי ניתן למנוע הידרדרות באמצעות אמצעים דיפלומטיים ולקוות לטוב בניהול מו"מ בתום לב, הופרכה לא רק בעניין הצפון־קוריאני אלא גם בנושא האירני והסורי. ההנחה שדיקטטורות צמאות־דם עשויות להיות שותפות לשלום־אמת היא זו שמנעה את חיסול הרודנות הסטליניסטית בצפון־קוריאה כשעוד ניתן היה לעשות כן, ונתנה לקים ג'ונג־איל זמן יקר להצטייד ביכולת גרעינית. ההנחה הזו נותנת לאירן להרוויח זמן לקראת פיתוח פצצה גרעינית. גם הפעם, יש למערב יש אשליות שדיקטטורות כאלה תוותרנה על הזדמנות לפתח נשק להשמדה המונית לטובת אינטרסים כלכליים. האשליה המסוכנת הזאת הביאה לידי כך, שארה"ב ניצבת במבוכה קשה מול הנעשה בצפון־קוריאה ונכשלת במניעת איראן מהנחת ידיה על נשק גרעיני. במצב כזה, התגרענות אירנית תערער את היציבות העולמית הרעועה בלאו הכי, וארה"ב תתמודד מול האיום האירני כפי שהיא מתמודדת עם זה הצפון־קוריאני: בחוסר־מעש ובמבוכה רבה.
בארה"ב, אגב, היחידים שהבינו את האיום הנשקף לשלום־העולם ולדמוקרטיה מצד המדינות הטוטליטריות היו הטרוצקיסטים, אבותיהם של הניאו־שמרנים, ובראשם מקס שכטמן, שפנה ימינה. הם היו מיעוט זעיר. ריבוי השחקנים בזירה הגרעינית עלול להוביל למלחמה אטומית, שתהיה קו פרשת המים בתולדות המאבק בין המערב ליריביו. גם היום, מעטים המבינים זאת. בעולם כזה, אירן וצפון־קוריאה תפתחנה מחדש, במקרה הטוב, גרסה אכזרית של המלחמה הקרה. בסופו של יום, עלול אובמה להשאיר כמורשת את ראשית המלחמה הקרה השנייה.
תגובות
הדברים חשובים, אולם אתה מתעלם מהמעורבות הסינית והסובייטית בסכסוכים האלה. בכל שלוש המדינות שמנית: איראן, סוריה וצפון קוריאה, מעורבים אינטרסים רוסים וסיניים. למעשה, האמריקאים היו שמחים לשחק את תפקיד השוטר, אולם כוחות כבדי משקל מונעים זאת מהם.
כך שלא "מדיניותה הליברלית של ארה"ב" היא האשמה בשתיקה המתמשכת מול הזוועה הקומוניסטית והטוטליטרית, אלא דווקא חולשתה לממש ולהשליט את ערכיה הדמוקרטים.
באופן מעט אירוני יוצא שאתה נכשל באותה טעות עליה הצבעת: "בשמאל הטיפו נוכח האפשרות ל"מלחמת עולם שלישית" שתיוולד מן המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית־המועצות, באשמת האמריקנים כמובן.".
אהלן נחום,
בכל הסכסוכים האלה הייתה וישנה מעורבות סינית וסובייטית אך האמריקנים תמיד יצאו כשידם על התחתונה והעדיפו שקט בזירה הבינלאומית על פני סכנה למלחמת עולם שלישית. הדבר כרוך לא רק בגוש המזרחי ובאסיה אלא גם בארצות באפריקה. הליברליזם הרך של האמריקנים בימי קרטר הביא לידי כך שבסופו של דבר חומייני עלה לשלטון. ובימי אובמה, "האחים המוסלמים" עלו לשלטון במצרים. זו לא חולשה אידיאולוגית אלא פועל יוצא של ליברליזם רדיקלי בסגנון אמריקני.
לא הבנתי היכן נכשלתי, אולם בשמאל תלו כמובן את האשמה בארה"ב כאשר יד סין ובריה"מ הייתה במעל.
חג שמח,
דוד.
"ההנחה שדיקטטורות צמאות־דם עשויות להיות שותפות לשלום־אמת היא זו שמנעה את חיסול הרודנות הסטליניסטית בצפון־קוריאה כשעוד ניתן היה לעשות כן, ונתנה לקים ג'ונג־איל זמן יקר להצטייד ביכולת גרעינית. ההנחה הזו נותנת לאירן להרוויח זמן לקראת פיתוח פצצה גרעינית."
קודם כל, מאין אתה מביא את ה"שלום-אמת"? הרי הברית בין ארה"ב לבין ערב הסעודית למשל, איננו שלום-אמת, ועם זאת, הוא בינתיים עובד.
שנית, איך בדיוק ה*הנחה* הזו היא שמנעה את חיסול הרודנות בצפון קוריאה? האם אתה טוען שלולא ההנחה הזו, ארה"ב היתה כובשת את צפון קוריאה, או שהיה עליה לעשות זאת? הרי ברור לחלוטין מה היה עלול לעולל כל שינוי של הסטטוס קוו השברירי באזור החיכוך הזה עם סין וברה"מ (להן היה נשק גרעיני הרבה לפני צפון קוריאה).
שלישית, כנ"ל לגבי איראן. האם הדרך שאתה מציע – כתחליף למדיניות הליברליזם הרך של אובמה – היא החלפת המשטר? נדמה לי שהאמריקנים נכוו כבר מספר פעמים בדרך הזו, ואני לא מאשים אותם שאינם רואים בכך אופציה ראשונה (או אופציה כלשהי למען האמת).