ההחמצה ההיסטורית של שלי יחימוביץ

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 8.4.2013

באוגוסט 1984, ישב שמעון פרס שעות ארוכות עם מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, לשכנעו שכדאי למפלגתו, שהיוותה חלק מן המערך, לחבור לממשלת אחדות בראשות המערך והליכוד. אלה היו שבועות ארוכים וקשים לפרס. בשלב מסוים נדמה היה, כי אין מנוס מעריכת בחירות חדשות. היחס בין הגושים היה שוויון מוחלט. ההחלטה לפרק את המערך, לא לתמוך בממשלת האחדות ולהעביר את ששת חברי־הכנסת של מפ"ם אל ספסלי־האופוזיציה הייתה מההחלטות הקשות בחיי חזן. הוא היה כבול בידי השמאל במפלגתו, שבוי בחיק תנועת 'שלום עכשיו', יוצאת־חלציה של מפלגת הפועלים המאוחדת. הוא התנגד בכל כוחו לפירוק המערך, ואף הוביל לידי פרסום כתבה ב"על המשמר" של קבוצת אינטלקטואלים ירושלמים, שלפיה ממשלת אחדות עם הליכוד עדיפה. אך אנשי המפלגה עמדו במרים. משנועץ במאיר יערי, הודיע בפני מרכז המפלגה כי "מאיר ואני", מדגיש את כבודו של שותפו להנהגת המפלגה שמת שלוש שנים לאחר מכן, "החלטנו לפרק את השותפות הזו". חזן ידע, כי מפ"ם תתקשה לשרוד כמפלגה עצמאית. הוא הבין, כי הקיבוץ הארצי מיסודו של 'השומר הצעיר' זקוק לגב כלכלי איתן נוכח המשבר בתנועה הקיבוצית. אך הוא קיבל את ההחלטה. בבחירות שנערכו ארבע שנים לאחר מכן, מפ"ם זכתה ב־3 מנדטים בלבד, מעט יותר מ־56 אלף קולות. בבחירות שהתקיימו ב־1992, כבר הייתה המפלגה חלק מרשימת מרצ. ב־1997, חדלה מפ"ם מלהתקיים והתמזגה בתוך הרשימה המאוחדת עם ר"צ של שולה אלוני ורן כהן.

הידיעה ב"מעריב" על החלטת מפ"ם (30.8.1984).

הידיעה ב"מעריב" על החלטת מפ"ם (30.8.1984).

גורלה של מפלגת העבודה דומה מאוד לגורל מפ"ם: החלטת המפלגה שלא להצטרף לקואליציה בהנהגת נתניהו הייתה שגיאה היסטורית, דרמטית, שגוזרת עליה אבדון. בניגוד לשנים עברו – אז חברה המפלגה לליכוד ללא שום עיקרון מלבד הרצון בשלטון – הפעם חלק גדול מבוחריה רצו לראותה יושבת ליד הגה המדינה לצד נתניהו. הם האמינו, כי חרף האידיאולוגיות הסותרות, העבודה תצליח לעשות את שעשתה עם שמיר ב־1984: להוציא את ישראל מהבוץ הכלכלי שבו היא שוקעת, לסייע לה להיחלץ מהבידוד המדיני שבו היא מדשדשת. ממשלת האחדות הלאומית שקמה לפני 29 שנה הייתה מהמוצלחות בתולדות ישראל ומילאה את ימיה. בסירובה להצטרף לקואליציה, מוצאת עצמה 'העבודה' בלתי־רלבנטית על ספסלי־האופוזיציה; חסרת מסר אקטואלי, שקועה ברעיונות סוציאליסטיים נוסח מפ"ם, שאהבה לכנות עצמה "מפלגת תוספת־היוקר". הציבור לא נתן אשראי למפלגת הפועלים המאוחדת הגם שנאבקה עבורו מן האופוזיציה למען תוספות־יוקר. הציבור רצה משהו אחר. הסוציאליזם של חזן, יערי, צבן ואורון היה נראה ארכאי. ברית־המועצות שקעה, ועמה גם מפ"ם.

ועידת העבודה שנערכה אמש הייתה עדות למשבר במפלגה. לאי־האמון בקיצוניות הסוציאליסטית של יושבת־הראש. בתסכול נוכח ההכרעה להיאבק כמפלגה אופוזיציונית בשעה שהוצעו לה על־ידי נתניהו תפקידי שרים בכירים, לרבות ראשות הקבינט הכלכלי־חברתי. כמו מפ"ם, קרועה 'העבודה' בין הדוגמטים, הדוקטרינרים, לבין הפרגמטיסטים, המבינים כי העם רוצה שינוי, ועכשיו, ולא מוכן להמתין שהמצב יהיה רע יותר. הקרע בין יושבת־הראש לבין יושב־ראש ההסתדרות היה בולט במיוחד. עיני יודע, כי המפלגה עשויה הייתה לשמש שגרירת ההסתדרות בממשלה, ועתה לוועדים הגדולים, לאיגוד המקצועי, אין השפעה במחוזות קבלת־ההחלטות. עיני יודע, כי נתניהו, לפיד ובנט הם אנשי ימין כלכלי. לפיד ובנט לא תלויים במתפקדים המגיעים מהוועדים הגדולים. לנתניהו אין מה להפסיד. הסכנה המרחפת מעל ראשה של ההסתדרות מעולם לא הייתה גדולה יותר. ודווקא עתה, צוללת המפלגה אל מחשכי־האופוזיציה, מניפה דגלים אדומים וקפואה, מקצינה לשמאל הכלכלי, אוחזת בתבניות־חשיבה שעבר זמנן.

מפלגת העבודה מתפוררת. אך בשונה מהליכוד המתפורר – שסניפיו משותקים, פעיליו מרירים ואין איש שיודע מה יהא על התנועה – דומה כי במידה רבה, הציבור קץ במפלגה. בעוד שמן הנמנע לסתום את הגולל על מפלגה כמו הליכוד, הרי ש'העבודה' היא אנדרטה ההולכת ונשחקת ממערכת בחירות אחת לאחרת. אין לה בשורה, גם לא מסר. כשנתניהו הושיב את הליכוד באופוזיציה עם תריסר מנדטים, הוא פעל בגזרות שונות כדי להגיע לקמבק פוליטי. המסרים שלו הפכו לרלבנטיים ככל שהתברר שקונספציות ההתנתקות וההתכנסות שקעו, בפרט לאחר הכישלון במלחמת לבנון השנייה וירי־הטילים המסיבי מעזה. אולם עתה, כל שנותר ליחימוביץ הוא להציע דוקטרינה דוגמטית שכבר נכשלה באינספור מקומות נוכח קואליציה חדשה שתבקש לייצב את המשק באמצעות כלכלה ליברלית.

יכול להיות שהמהלך לא יצלח, ועל כך יחימוביץ משליכה את יהבה. אך הציבור, שמעוניין בהוצאת המשק מן המשבר שבו הוא נתון, אינו אוהד את הביקורתיות של יחימוביץ שמבחינתה, כמאמרו של לנין, ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה לה ולמפלגתה טוב יותר. אם לא יצליחו לפיד, נתניהו ובנט במשימתם, הציבור יבקש לו חלופה. זו לא תתגלם בדמות מפלגת העבודה. נתניהו רוצה בהצלחת שר האוצר שלו משום שהוא יודע, כי שקיעת המשק בצד ניוון מדיני יביאו לידי הפניית עיני הציבור לדמות ראש ממשלה לשעבר, שאולי בתוך פרק־זמן קצר במיוחד ייפטר מענייניו המשפטיים וישוב לזירה הפוליטית כדי להגלות את ראש הממשלה המכהן אל קיסריה הרחוקה מרחוב בלפור הירושלמי. נתניהו זקוק להצלחת לפיד, וההפך. הם תלויים זה בזה. אם ייכשלו, יהיו תלויים זה בצד זה. מפלגת העבודה, שהחמיצה הזדמנות אמתית לשנות, כבר חשה על צווארה את החבל.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “ההחמצה ההיסטורית של שלי יחימוביץ

  1. אמנם קשה לקרוא את הנולד, אבל מאד ייתכן שבסיטואציה מסויימת (מדינית?) תיקרא ותסכים מפלגת העבודה להצטרף לקואליציה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s