מאמרים פוליטיים

הניצחון של נתניהו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.7.2013

אמש, הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד, ואנוכי, נטלנו חלק בפאנל של הערוץ המזרח־תיכוני החדש, i24news, שעסק בחידוש המו"מ עם הפלשתינים. רביד היה נלהב מהלחץ האירופי; הוא טען להישג של ג'ון קרי. לשיטתו, התקווה של "הארץ" לחידוש המו"מ תחת לחץ בינלאומי חזק התממשה. כך, ישנה כבר הקפאה בפועל של ההתנחלויות מזה זמן רב, הוא הוסיף, והכול בזכות האירופים והאמריקנים.

לכאורה, אם טענותיו של רביד נכונות, וישראל נכנעה לגמרי, הרי שהכדור נמצא עתה במגרש הפלשתיני. השאלה איננה אפוא מה תציע ישראל, אלא מה יציעו הערבים. סוף הסכסוך בגבולות 67'? הכרה במדינה יהודית? ויתור על תביעת־השיבה? הרי אחרי ניצחון כזה, אמור הצד שכנגד לגלות נדיבות. אלא שישראל כלל לא נכנעה והמו"מ התאפשר בזכות ההסכמה הפלשתינית לנוסחה של נתניהו: דיונים על הכול, ללא שום תנאים מוקדמים. העובדה שהבנייה ביו"ש הואטה משמעותית מזה זמן רב רק מחזקת את העמדה הישראלית הנכונה לפשרות אדירות תמורת נכונות הפלשתינים לשבת על שולחן המו"מ.

בסופו של יום, המנצח הגדול של סיפור חידוש המו"מ הוא ראש הממשלה נתניהו. מול רה"מ ניצב גוש ימין גדול שמתנגד לרעיון המדינה הפלשתינית אשר לו התחייב נתניהו בנאום בר־באילן. הצעד של רה"מ לקראת דיונים ברוח הפתרון הזה סותרת כל היגיון פוליטי צר, שהרי בסיס הכוח של נתניהו – הליכוד־ביתנו ו'הבית היהודי' – מוכן לפרק קואליציה שבראשה עומד המחנה הלאומי ולהעלות לשלטון את השמאל, ולו רק כדי למנוע מראש הממשלה מרחב תמרון בינלאומי משמעותי. סגן שר החוץ, ח"כ זאב אלקין, כבר הספיק לומר אמש, כי "זה לא סוד שבנושא הזה [המדינה הפלשתינית, ד.מ.] אני, כמו רוב חברי, חלוקים כנראה על רה"מ. ומדובר במחלוקת גדולה, אידאולוגית ובעלת משמעות. אבל, כנראה מדובר במחלוקת תאורטית בלבד, חשובה ככל שתהיה". השאלה הגדולה היא מה יקרה עם המחלוקת התיאורטית תהפוך לממשית; אם מורדי הליכוד יפנו את גבם כלפי המנהיג הישראלי היחיד שיכול להציג בפני העם הסדר מדיני, קבוע או זמני, בר־קיימא.

הליכוד נמצא כיום במצב שבו הוא מתחרה בקיצוני 'הבית היהודי' בשאלה מי יותר לאומי ומי יותר נאמן לארץ־ישראל. התחרות הזו הופכת את הליכוד לפחות ופחות רלבנטי לדיון הישראלי בשעה שראש הממשלה מנהל דיונים ומציג עקרונות לאומיים עיקשים בסוגיות הקרדינליות ביותר של גבולות וביטחון. בעוד רוב העם, לרבות מצביעי הליכוד, מתייצב מאחורי נתניהו, הליכוד בוחר להתבצר על ג'בלאות בשומרון.

החלשתו של רה"מ מבחינה פוליטית היא סיוע דה־פקטו לפלשתינים. המאבק כיום הוא על גיוס העולם מחדש לטובת הנרטיב הישראלי: ישראל רוצה בשלום בגבולות בני־הגנה תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים שלה, ומוכנה להכיר לשם כך במדינה פלשתינית ללא ויתור על נוכחות ביטחונית ישראלית באזורים אסטרטגיים כגון בקעת הירדן. הפלשתינים הם אלה המתנגדים לכך ודורשים מישראל ויתורים בלתי־אפשריים מבחינה ביטחונית. נתניהו, ובמידה רבה גם לבני ולפיד, מחויבים לנרטיב הזה. מי שפוגע ביכולת הישראלית להטמיע זאת בקרב מקבלי־ההחלטות בארצות־הברית ובאיחוד האירופי משתף פעולה עם אבו־מאזן וחבריו.

לנתניהו ניתנה הזדמנות־פז לגייס מחדש את המרכז־ימין הישראלי, שנעלם בבחירות האחרונות והצביע ל'יש עתיד' ואף למפלגת העבודה ול'תנועה' של לבני, תחת כנפי יוזמה מדינית שמקובלת על רוב שדרות הציבוריות היהודית בארץ. ההזדמנות הזו הופכת את נתניהו למנהיג הרוב השפוי הרוצה בשלום, אך בשלום־אמת ולא בשלום מזויף. מי שבוחר בעת הזאת להתנכר לנתניהו, דינו שימצא עצמו – במוקדם או במאוחר – מצוי בשולי הפוליטיקה יחד עם הקיצונים משמאל ומימין.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “הניצחון של נתניהו

  1. אפילו יחצ"ן מוצהר היה מסתייג מאמירה בוטה כמו זו שבה חתמת את המאמר. שלא לדבר על כך שהחלשת נתניהו משולה אצלך לסיוע לפלסטינים (כלומר סיוע לאויב). בקיצור, כל עמדה שאינה קריאות הידד קצובות למנהיג הדגול פסולה מכל וכל. הלזה ייקרא עיתונאי?

  2. כשראיתי שתגובתי "ממתינה לאישור" החלטתי לוותר ולא להגיב כאן. אתה רשאי למחוק את תגובתי "שממתינה לאישור" וגם את זו. בהצלחה בתפקידך החדש…

  3. "החלשתו של רה"מ מבחינה פוליטית היא סיוע דה־פקטו לפלשתינים".
    זה נכון. וככל שההחלשות של כל חובבי המו"מ למיניהם – מי מכפייה ומי מהתלהבות משיחית חילונית – הן מציאותיות יותר, כך הן מפחידות יותר. לא לחינם משתיקים עיתון הארץ ושאר גורמים המתיימרים לייצג את מה שמכונה שמאל את התמיכה הבלתי מסוייגת של השמאל האנטי-ציוני במה שהם מכנים "מחרבי הפרוייקט הציוני".

    אלא שהמשפט המצוטט סותר את המשפט המופיע בהמשכו: "מי שפוגע ביכולת הישראלית להטמיע זאת [הנרטיב של נתניהו, לבני, לפיד, ולטעמי גם של העבודה ומרצ] בקרב מקבלי־ההחלטות בארצות־הברית ובאיחוד האירופי משתף פעולה עם אבו־מאזן וחבריו".
    אבו מאזן, ממשל אמריקני, איחוד אירופי, מרצ, 'הארץ', נתניהו – ההסכם הוא אותו הסכם (אוסלו) והאינטרסים הם אותם אינטרסים.

    עמירה הס: "ההבטחה הגלויה היחידה שנתן קרי היא הזרמת כספים לעידוד הכלכלה הפלסטינית – מין תוכנית מרשל. …תוכניות פיתוח שאפתניות… מנהל קרן ההשקעות הפלסטינית ומקורבו של עבאס. מימוש, אפילו של שלבים ראשוניים של חלק קטן מהתוכנית, ירחיב ויבסס חומרית את חוגי המעמד הבינוני־גבוה: …יועצים כלכליים ושכירים בחברות ייעוץ בינלאומיות.

    “עידוד המגזר הפרטי” היתה מנטרה שליוותה את תהליך אוסלו מחיתוליו. …אנשי פתח בכירים… לכמה מהעשירים הישנים והמתעשרים החדשים היה גם תפקיד פוליטי חשוב במו”מ עם ישראל. הזהות שנוצרה בין הנהגה פוליטית לאנשי מפתח במגזר פרטי, שהאינטרסים הכלכליים והפרטיים שלהם היו תלויים בשמירה על השקט, הגבילה מראש את עמדת הצד הפלסטיני במו”מ ויכולתו להתמודד כראוי עם הפקעות האדמות, הרחבת ההתנחלויות והגבלות התנועה.

    …אין פרטנר ישראלי רציני… אבל עוד כמה חודשים או שנים של שקט אפשרי, שיספקו המו”מ וכספים מחו”ל, ייטיבו מאוד עם חוגי המגזר הפרטי שמקורבים להנהגה הפלסטינית, ולעסקים חובקי העולם שלהם".
    מתוך: הנחיות האיחוד האירופי אפשרו לעבאס לומר "כן" לקרי – עמירה הס
    http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2076792

    המשפט האחרון הוא משאלת לב ותו לא: "מי שבוחר בעת הזאת להתנכר לנתניהו, דינו שימצא עצמו – במוקדם או במאוחר – מצוי בשולי הפוליטיקה יחד עם הקיצונים משמאל ומימין". בכך אינך שונה מברק רביד המשתף את קוראי הארץ במשאלות ליבו שלו. מול הקואליציה הקולוניאליסטית עם משת"פיה ניצבים מרבית אזרחי העולם המערבי והערבי. הלחץ של אזרחי אירופה על ממשלותיהם – הממשלות האלה לא ששות הרי לפעול נגד המשטר הציוני – הוא זה שהכתיב לממשלות להכנע לחלק מדרישותיהם להחרים את המדינה הציונית כולה. החרמת ההתנחלויות בלבד משרת למעשה את מזימותיהם של הציונים ממרצ ועד נתניהו: להבדיל בין שני משטרים שונים לכאורה. זה שבשטחים – אפרטהייד, וזה שבתוך ישראל הלגיטימית – דמוקרטיה.

    הקיצונים משמאל ומימין הולכים ומתרבים. לא רחוק היום בו יצטרכו גם גדולי תועמלני השלטון, כל שלטון, לשנות את הגדרותיהם למונחים אלו. באירופה התאחדו זה מכבר מה שמכונה הקיצונים מימין ומשאל כדי להחרים את המשטר הציוני. גם בישראל לא ירחק היום ובו תוכר ההכרה כי אין ימין מול שמאל, יש מאבק בין תומכי משטר ובין מתנגדי משטר. במאבק המשותף הזה גם רוב הפלסטינים בין הנר לים ובפזורה, גם השמאל היהודי האנטי ציוני, יצטרפו לדרישה המחודשת להעמיד את פושעי אוסלו2 לדין, במידה ולא יצליחו למנוע את ההסכם בדרכים אחרות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s