עוד, קולטורה

ורדה מלכין איננה: המטפלת שהיתה גם ציירת

ורדה מלכין עם שישיית הילדים בקיבוץ עין דור
ורדה מלכין עם שישיית הילדים בקיבוץ עין דור

העיתונאי אמנון לורד כותב עם מותה של המחנכת המיתולוגית ורדה מלכין מקיבוץ עין דור

תמיד כשאתה שוכח מניין באת מופיע מאי משם איזה שליח ומוסר בלי שהוא מודע לכך הודעה. אז ככה בעודי מוצץ גבעול ליד איזה כספומט או תיבת שירות ברחוב הפלמ"ח אני פוגש מישהי מהקיבוץ שלא ידעתי בכלל שהיא קיימת בירושלים והיא מספרת על מפגשיה האחרונים עם בני הקבוצה שלנו בקיבוץ. בהלוויות. ככה זה תמיד. וכך היא מספרת פתאום על הלוויתה של ורדה. כרגיל, חולפים תמיד כחודשיים עד שהשמועה על מותו של אדם יקר בעין דור מגיעה אלי. כך היה גם כשבעלה של ורדה, אריה מלכין, נפטר.

ורדה. אין לה מקום בכתבה גדולה בעתונות של המיין-סטרים, אבל יש לה מקום בלב. והיא הדבר החשוב באמת שאם הייתי חופשי לכתוב על הדברים החשובים באמת הייתי מקדיש לה טור נרחב. לכן אני שוב חוזר לבלוג של דוד מרחב, שפינה לי מקום בנדיבותו לכתוב על ורדה, באותו מקום שבו כתבתי בעבר על אריה בעלה בעל הכתפיים השעירות, האיש שעמד על משמר ערכי הקיבוץ עד הרגע האחרון. האיש שהבהיר לי בקיץ 1970 בארוחת בוקר במטע, שהייתי מחויב על פי דין התנועה להסתפק בחביתה של ביצה אחת ולא להשתלט על שתי הביצים שנותרו שם לטובת חביתת שחיתות אגואיסטית.

ורדה נפטרה עכשיו בגיל של למעלה מ-90. כשאני חושב על כך אולי זה קצת מלודרמטי אבל היא האשה הראשונה בחיי אחרי אמא שלי, קטי זכרונה לברכה. מעניין מה היא חשבה על שיטת החינוך שעבדה בה. בגיל שנתיים, אולי פחות, היו מקבצים את הפעוטות שנולדו באותה שנה ל"שישייה". אנחנו היינו בשישיית ורדה. ככה קראו לנו – עד היום בעצם. בהרבה מהתמונות שלי בגילאים של עד ארבע – חמש, ורדה מככבת במרכז התמונה. בחורה צעירה, מחייכת, עם שיער שחור מסולסל ונוקשה, גזוז תמיד קצת מעל לצוואר. היתה בה מאז שאני זוכר את עצמי תערובת של מתיקות ועצבנות. היא היתה המטפלת שלנו. הגיעה עד כמה שידוע לי לבדה מאוסטרליה. שם ויתרה על חיים טובים במשפחה אמידה מאוד כדי לחיות בישוב שהיום כשאני רואה תמונות מתחילת שנות ה-50 נראה עזוב ומיותם, עם כמה בתים קטנים כמה פחונים, איזה מתבן, ורק הר תבור ניצב שם תמיד כשומר נאמן. אז לגבעה הבוצית הקוצנית הזאת שקיבוץ אנשים חי עליה בקומונה היא הגיעה בתחילת החמישים. יש אפילו צילומי סרטון שמישהו צילם מראשית ימי הקיבוץ ובהם נראים ורדה ואריה כשהוא רכוב על סוס והיא למרגלותיו לבושה בג'ינס ובחולצת משבצות. מראה מאוד לא שכיח בשדות עין דור של הימים ההם. מעין קאוגירל. למרות שאני לא זוכר אותה אף פעם מסתובבת באיזה ענף חקלאי.

יש לי זכרונות שלה מאותן שנים ראשונות כשהיא מאבדת את הסבלנות, אם נשתמש בלשון המעטה. היא היתה מיתולוגית באופן פרטי. לא כמו תקווה גרוספלד, שאפשר היה לספר עליה כמה דברים מעניינים אפילו בתוך ספר. למשל, זכורות לי קבלות שבת שהיתה עורכת לנו. אריה מלכין עם חלילית סופרן, על חשבון הבית. אריה עבד באותם ימים במיספוא ולכן ניתן היה לראות – מי ששם לב בכלל – קבוצה של שישה פעוטות צועדת אחרי ורדה או מסביב לרגליה כשהיא לבושה בסינר, בדרך לשדות. הלכנו בשדות, ממש כמו שזה נשמע. בדרך לחלקות המיספוא והרווח היה בעיקר הטרמפ חזרה. כמקובל אז, כשאריה היה מסיים להעמיס את העגלה הגדולה בתלתן, אספסת או עשב רודוס קצור, הושיבו אותנו למעלה על הערימה. אני לא בטוח שהמנהג הזה היה עובר היום את רף הנוהלים של החינוך לגיל הרך במשרד החינוך.

אלו היו הימים הטובים שבהם ישנו ארבעה ואלי כל השישה יחד בחדר גדול ובלילות כשהיינו לבד היינו מקיימים דיונים ערים על איך נפוצץ את יהושע הרע על ידי זה שנתקע לו סיכה בבטן הגדולה.

זה היה פרק א' של ורדה בחיי. נוצר איזה קשר וכל החיים אחר כך תמיד כשהיינו חולפים אחד ליד השניה, אחת מול השני, תמיד נוצר הקליק והחיוך ואיזה דיבור קטן עד שהבנו שאין לנו יותר על מה עוד להשיח. היא חיה בעולם שלה, אין לי ספק. אני זוכר שביום שחזרתי לקיבוץ ממלחמת יום הכיפורים היא נעצרה על ידי בחדר האוכל ורק אמרה שהזקן שצמח בחודש האחרון יפה לי. תתארו לכם.

פרק ב' היה כשהיא חזרה לחיי במוסד (כפי שנקראו בתי הספר המיתולוגיים בקיבוצי השומר הצעיר) כמורה לאנגלית, מורה לאמנות, מורה לציור. כן. ורדה היתה ציירת. אני מגיל צעיר מאוד התחלתי לרשום. לצייר. היום אני שואל את עצמי אם זה היה איכשהו קשור אליה. אבל בתיכון היא התחילה ללמד אותי – אותנו – לצייר בצורה מקצועית.

וכאן מתחיל הויכוח שלי עם כמה אנשים שזוכרים את ורדה קצת אחרת ממני, אלו בעיקר אנשים קרובים שפשוט נתקלו בה בגיל יותר בוגר ולא כמוני מגיל אפס פלוס 2. אני תמיד אהבתי אותה. לא כמו שילד או נער מתאהב באשה מבוגרת. לא. זה לא יהיה מדויק. אלא מטבעי אני נוטה לראות באנשים רק את הצד החיובי שבהם. אדם מאוד קרוב אלי התלונן, כשדיברנו על ורדה שאיננה, כי בעת ביקור במוזיאון הוותיקאן החוויה שבצפייה בכל אותן יצירות אמנות קלסיות לא חפפה בכלל את תיאור החוויה שוורדה העבירה בשיעורי האמנות. האמת שצחקתי. האם לא היינו ברי מזל משוגעים, שהיתה בכלל מורה כמוה שדאגה שנראה באמצעות שקופיות נהדרות את כל הרפאלים והמיכלאנג'לואים והקאפלות והטינטורטואים והטיציאנים ו-כן – גם את האגסים האלה דמויי סזאן, כאשר היא או רגינה היו מתכופפות או פותחות כפתור עליון בשמלה וכפתור תחתון מלמטה. מי יכול בגיל 60 פלוס מינוס (יותר לכיוון הפלוס) להתלונן?

היא היתה מהבודדים שהביאו ניחוח של עולם אחר, גדול. היה עוד אוסטרלי. גרשון פרייס. בתחילת השנה ראיינתי את שאול פז ממזרע על בלם הדלתות שלו 'פנינו אל השמש העולה'. הוא נזכר פתאום שהיה מישהו מעין דור שהיה מגיע למוסד במזרע פעם בשבוע כשהוא מרחף על הווספה שלו דרך עפולה. ליד הנקניקים הוא היה פונה למוסד ושאול זכר שהוא זה שהציג בפניהם כנערים בפעם הראשונה את המוזיקה המסתורית הזאת שנקראת ג'אז. לקח לי רגע להבין שמדובר בגרשון. גרשון פרייס. האיש ששר את 'ג'וש פיט דה באטל אוף ג'ריקו' (ויהושע הפיל את חומות יריחו) טוב יותר ובקול עמוק ורועם יותר אפילו מפול רובסון!

בכל אופן שיעורי הציור הפכו לחוגים בערב, שבהם ורדה היתה מגייסת דוגמנים ודוגמניות לציור מבין המתנדבים או האולפניסטים. אבל זה אף פעם לא הגיע למה שקיווינו שזה יגיע. רק כשמוישה סיקלאי מצא מישהי יפה וחשובה עם שיער שחור גולש, ראיתי אחר כך דרך החלון את רישומי העירום. לא תוצאה מרשימה בהשוואה למקור. אבל הייתי מוכן לשבור לו על הראש את כל בקבוקי היין והוודקה הזולים שהשאיר במיסדר ליד דלת הסטודיו שלו בלולים. כהרגלי הבלגתי.

משך השנים כשעברתי מדירה לדירה נפטרתי גם מכמה מציורי המודל האלה ששנים היו מגולגלים באיזה בוידעם. כל עוד אמא שלי היתה בחיים הכל נשמר פיקס בביתה בקיבוץ. מחברות מכיתה א' וגם ציורים מכל הגילים ופנקסי רישומים, שעם השנים אתה דואג לצנזר. בעשור שחלף מאז מותה של אמי הלכו והדלדלו הציורים ששמרתי. אחרי הכל, לא הייתי סזאן. גם לא בנו של טינטורטו. זה היה ויתור של יהירות. ורדה חשבה טובות על הכשרון שלי בתור מי שיכול לצייר. היא ידעה לרמז על כך כשקטלה מתחרים אחרים, שלטענתה היכולת הרישומית הטכנית שלהם לא ביטאה שום דבר. אני זוכר שהחלטתי שלא אלך ללמוד ציור בבתי ספר לאמנות אחרי שראיתי מי כן הולך ללמוד שם. כן, השחצן האידיוט הזה הייתי אני. כל מה שנשאר כתיעוד לאותה תקופה זהו צילום שלי מכין ציור גדול לכבוד איזה אירוע שכבר נשתכח.

ורדה עכשיו איננה. אני בטוח שמעט הזכרונות שלי יוצרים דמות שונה לחלוטין ממה שהקרובים לה באמת מכירים. גם צעירים ממני בקיבוץ שלמדו אצלה במוסד זוכרים אותה אחרת. היא מעוררת אצלם משהו שהוא יותר קרוב להערצה. כנראה בגלל השונות האנגלוסכסית שלה על רקע השידפון הפולני הצברי והארגנטינאי. שמעתי שנהגה בחומרה ובנוקשות בשיעורים שלה, דווקא עם הקרובים והאהובים עליה ביותר. זה לא נשמע לי מופרך, אבל אני מייחס את הזכרונות האלה בעיקר לעובדה שוורדה דרשה משמעת ולפעמים היתה מתעצבנת – עד שהיתה חוזרת המתיקות. זכור לי מעבר להררים של חמישים שנה שדרשה מאיתנו ללמוד בעל פה שיר קלסי של משורר אנגלי שנקרא 'לנופלים'. מי יכול להבין אותה?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s