בין זנדברג, בוסקילה ודבוש: זריקת המרץ של מרצ

תמר זנדברג, אבי דבוש ואבי בוסקילה הם השמות החמים במרצ. אחרי שנים ארוכות של שלטון הזקנים במפלגה, קם דור חדש של מנהיגים שתובע את הבכורה. לא עוד ותיקי רצ מול יוצאי מפ"ם, לא עוד הליברלים הישנים מול הסוציאליסטים הישנים עוד יותר; צעירים נמרצים תובעים להכניס את מרצ לאקסטזה רעיונית ופוליטית שתרענן את השורות ותמנע מהמפלגה לדשדש סביב אחוז החסימה כל אימת שהמחנה נדרש להתייצב מאחורי הסיסמה 'רק לא ביבי' ולהצביע לציפי לבני או לבוז'י הרצוג כדי לחסום את נתניהו. הדור החדש הזה כבר פחות לוקה בתסביך נתניהו, באובססיה האדירה להפילו מהשלטון, כתחליף לכל שיח אידיאולוגי בהיר. הם מתנגדים לכיבוש, לשחיתות, לכפייה הדתית ולאפליה העדתית. הם נגד קפיטליזם במהדורתו האכזרית, נגד הפללתם של צרכני מריחואנה, נגד אלימות מגדרית, נגד הדרת נשים וגייז, נגד השואה הסביבתית המוכחשת על ידי הטראמפיסטים למיניהם. באמת, אחלה חבר'ה. מהמצוינים שבהם. הבעיה המהותית עמם היא שאין הם יודעים במה הם תומכים, מהו סדר היום החלופי שלהם ומה עומד מאחורי תביעתם לשינוי החברה הישראלית.

תומכים בפתרון מת. אנשי מרצ אצל אבו מאזן. צילום: אתר מרצ.

תומכים בפתרון מת. אנשי מרצ אצל אבו מאזן. צילום: אתר מרצ.

ראשיתה של בעיית ה'בעד' של מרצ נעוצה, קודם כל, בדבקותה בפתרונות ישנים לבעיות חדשות בתכלית. הבעיה הגדולה ביותר שעמה מתמודדת כל מפלגה הרואה עצמה מפלגת שמאל היא, כמובן, בעיית הכיבוש. מרצ ממשיכה לדבוק ברעיון מת: רעיון שתי המדינות. היא רוצה בפרטנר זקן שאין לו תמיכה בציבור הפלסטיני, היא מפנטזת על איזה כוח פוליטי שיצוץ בישראל ויפנה מאות אלפי מתנחלים מבתיהם, היא מדברת לציבור קטן שעוד מאמין כי את הארץ השסועה ממילא ניתן לחלק לשתי ישויות ריבוניות. מול הצורך של הצעירים בישראל ובפלסטין למצוא מכנה משותף חדש על בסיס 'האביב הערבי' או 'המחאה החברתית' ולהתחיל לדבר אלה עם אלה ולעקוף את ההנהגות הוותיקות, מרצ מציעה עוד מאותו תהליך שהחל בספטמבר 1993 ונרצח יחד עם יצחק רבין, אך לא פחות מכך יחד עם הפיגועים המדממים של השנים ההן והשנים שבאו לאחר מכן. במקום להתחיל לחשוב על פתרון המדינה האחת – מדינה חילונית, דמוקרטית, שוויונית ומשותפת לשני העמים – ממשיכים צעירי מרצ התובעים את ההנהגה לחשוב במושגים שהיו אולי רלוונטיים לימים אחרים. במקום לאתגר את ההנהגה הישראלית בדרישה להעניק אזרחות מידית לכל תושבי הגדה המערבית ועזה ולסיים את הפרויקט הקולוניאלי שהחל הרבה לפני יוני 1967, הצעירים הנמרצים המתמודדים על ראשות מרצ מחפשים דרכים להחיות פתרון שמת עוד טרם נולד.

מובן שבעיית הכיבוש איננה הבעיה היחידה של צעירי מרצ. אף לא אחד מהם לא ידע מה לומר לאלפי מפוטריה העתידיים של 'טבע'. הם גם לא יודעים להתמודד עם בעיות עמוקות יותר כמו אי השוויון ההולך ומעמיק בחברה הישראלית, עם העובדה שצעירים משכילים אינם יכולים למצוא לעצמם עבודה, עם הפערים הבלתי נסבלים בין ה־99 אחוז המנסה להשתכר בכבוד לבין האחוז הבודד אשר חי מהונו. חמור מכך, הם אינם מודעים להשלכות עליית הלאומנות הלבנה במערב (למשל, טראמפ בארצות הברית ו'ברקזיט' בבריטניה), למשמעויותיה של אי־יכולתו של השמאל הוותיק נוסח קורבין וסנדרס לכבוש את השלטון  ולסיבות להתמוטטות הבסיס של השמאל ההיסטורי בדמות האיגודים המקצועיים. הם אינם יודעים איך ניתן לתעל את המהפכה התעשייתית החדשה שבה אנו חיים, מהפכת הטכנולוגיה והמידע, כדי לייצר חלופה רעיונית חדשה – דמוקרטית יותר, מהפכנית יותר, שוקקת חיים, על־לאומית. בעידן שבו ל'פייסבוק', ל'טוויטר' ול'גוגל' אין שום מחויבות לאומית, לא כל שכן ציונית, בתקופה שבה צעירים מתאחדים סביב טלפונים סלולריים, מחשבים ניידים ורשתות חברתיות כדי לחולל שינויים מרחיקי לכת, לצעירי השמאל אין מושג איך לתעל את האנרגיה המהפכנית שקיימת לכינון חברה גלובלית, דמוקרטית, צודקת ושוויונית.

הבעיה הזו איננה מאפיינת רק את החבר'ה במרצ. גם אנשי תנועת Occupy בארצות הברית, למשל, מאוחדים סביב איבתם התהומית לדונלד טראמפ, אך אינם יודעים מה עליהם לעשות כדי שבבחירות הקרובות לקונגרס הדמוקרטים אכן יזכו ברוב מכריע. גם הם חושבים על אופרה ווינפרי שתגאל את האמריקנים מייסורי הגזען בבית הלבן ולא על חלופה משמעותית שתצליח לארגן את ההמונים באמריקה לקראת החלפת השלטון בשנת 2020. אולם בעוד שבארצות הברית יש מי שחושב ברצינות על רעיונות מהפכניים כמו הכנסה בסיסית לכל (basic income), שתסייע לא רק למובטלים אלא גם לעובדים הנפלטים ממעגל העבודה לאור תהליכי האוטומציה והרובוטיקה בכלכלה, בישראל המחשבה הבסיסית מתרכזת במשא ומתן עם ביבי וביטן על העלאת קצבת הנכות, עניין חיובי כשלעצמו שאיננו פותר דבר בטווח הארוך.

מרצ היא מפלגת השמאל היחידה שיש לה פוטנציאל משמעותי לקיום בעל חיוּת של ממש. כל מה שקיים סביבה קורס, פושט את הרגל, לובש צורה ומשנה אותה ברגע, רגעי וחד־פעמי. כדי שמרצ תוכל להיות מפלגת המהפך של הבחירות הבאות, עליה לחשב מסלול מחדש ולחשוב על מכלול מסריה, רעיונותיה וחלופותיה. תמר זנדברג יכולה להחליף את זהבה גלאון, אבי בוסקילה יכול להיות היורש של אילן גילאון, אבי דבוש יכול להיות הרבה יותר מאשר עלה תאנה מזרחי למרצ המתחדשת. עם זאת, בלי שדרוג אידיאולוגי אמתי, ללא חשיבה מהפכנית רצינית, בלעדי ניתוח מסודר של הסיטואציה ההיסטורית החדשה במזרח התיכון ובישראל/פלסטין, מרצ עלולה לגלות, במקרה הטוב, איך פעם נוספת היא נידונה להסתופף בשולי אדרתם של שרלטני 'המחנה הציוני' ו'יש עתיד'. במקרה הרע, היא תאבד את זכות קיומה תוך זמן קצר מאוד.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “בין זנדברג, בוסקילה ודבוש: זריקת המרץ של מרצ

  1. מתי יהיה זכות לאבי בוסקילה לכתוב באתר של מרץ או פייסבוק.. האם מנסים להדיר אותו מהפורמים הוותיקים של מרצ. אני דורש תיקון המצב עכשיו.
    אלכס פייט סגן ראש עירית נתניה לשעבר מטען מרצ. שגם מצהיר בזאת שאני תומך נלהב לאבי בוסקילה. עם המבט קדימה ועם ההערכה לכל החברים הותיקים שהובילו אותנו במשך השנים. אבל הגיע הזמן לדם צעיר ורענן.. "קדימה אבי במרצ"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s