המהפכה שנבגדה. לזכרו של חיים הנגבי

אורי אבנרי, גדעון לוי, ענת סרגוסטי ואחרים הספידו מעל דפי עיתון 'הארץ' ובבמות אחרות את איש השמאל הוותיק בן ה־83, חיים הנגבי, שהלך לעולמו השבוע בתל־אביב. יש משהו בשמאל ההוא, ההולך וכלֵה, שמוציא את המיטב מאלה שנותרו בחיים או מבני הדור של הסבנטיז והאייטיז שבגרו בשנות פעילותם הארוכות. מובן שזמנים כאלה הופכים לנוסטלגיים במיוחד וכדאי, למשל, להצניע מחלוקות־עבר מהסוג ששררו בין אבנרי בן ה־94 ובין הנגבי הצעיר ממנו (בימי פעילותו של הנגבי בקבוצתו הזעירה של אבנרי, 'גוש שלום', ביקש הנגבי לעשות נפשות לרעיון המדינה האחת ונדחה בבוטות על ידי אורי). מכל מקום, את הנגבי ראיתי פעמיים בחיי: פעם אחת בסרטו של הבמאי ערן טורבינר על 'מצפן' ובפעם השנייה בהלווייתו של עקיבא אור, ממייסדי 'מצפן'. בהלוויה ההיא עמד הנגבי בצד, פניו נדכאות מול הלוויה הדתית שערכו חבריו של אור למושב תנובות למנוח. מאז לא ראיתי את הנגבי.

חיים הנגבי. מתוך הסרט "מצפן".

חיים הנגבי. מתוך הסרט "מצפן".

ישנם כאלה המבכרים להיזכר בזוטות בחייו של הנגבי ז"ל, למשל בקשתו – שלא כובדה – להיקבר בבית העלמין המוסלמי בחברון. העניין הוא פחות מהלך חייו של הנגבי בשנים שאחרי פירוק 'מצפן' בשנת 1983, הנשים שאהב (והיו רבות), אורח חייו הבוהמייני או העובדה שהיה לעיתונאי בזכות אורי אבנרי. יותר מעניין לעסוק, אם כן, בחלופה שביקש הנגבי לעשות לה נפשות, רעיון המדינה האחת הערבית־יהודית על כל שטחה של פלשתינה המנדטורית. הוא מעולם לא היה מאוהביו הגדולים של יאסר ערפאת ואם זכרוני איננו מטעני, התנגד להסכמי אוסלו מראשיתם. לפני אי־אלו שנים, הלך לפגוש בעמאן במנהיג החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, נאיף חוואתמה (בן־דורו של הנגבי, כיום כבר בן 85) והסתחבק עמו משל היו ידידים טובים משכבר הימים. הוא העדיף לשכוח, או להשכיח, את ידיו המדממות מדמם של עשרים וחמישה יהודים חפים מפשע שנרצחו בטבח במעלות ושנגדו יצאו אפילו אנשי 'מצפן' (ביוני 1974 כתבו בכירי 'מצפן' לחוואתמה, "מעשה מעלות מחבל במאבק המהפכני והופך כל חלקה טובה למדבר שממה, בו צומחים קוצי הלאומנות למכביר ונובלים פרחי הסוציאליזם"). על כל פנים, הנגבי היה עסוק לבלי הרף בהפצת רעיון המדינה האחת והחיבור בין יהודים ובין ערבים שהיה בבת־עינו.

מבחינה פוליטית והיסטורית, כשל הנגבי ברעיונו. מדינה אחת לא קמה ולא תקום בעתיד הנראה לעין. את מקומם של החילונים מהחזיתות של חבש וחוואתמה תפסו הג'יהאדיסטים המדממים המתחרים בדאעש על שחרורה של פלשתין. במקום פרחי הסוציאליזם שעליהם חלמו אנשי 'מצפן', באו קוצי הלאומנות הערבית הרדיקלית. ומעל לכל, הדור שעליו ביקש הנגבי להסתמך, דור המהפכנים הערבים החילונים, הזדקן והיה לבלתי רלוונטי. הוא סיים את תפקידו ההיסטורי. מה שנותר מהחלום על מדינה אחת הוא בדיוק מה ששרד מהאוטופיה של שתי המדינות: שרידי־שרידים של כוונות טובות באמת של מהפכנים אמתיים שהאמינו כי בדור הנוכחי עוד תיפתרנה הבעיות במזרח התיכון. מיצחק רבין ושמעון פרס ועד חיים הנגבי ואורי אבנרי ייבדל לחיים ארוכים, לא נותרו אלא זיכרונות.

הנגבי לא עשה מעולם חשבון נפש. הוא גם לא רצה לעשותו. לגבי דידו, היו היהודים האשמים בסכסוך עם הפלשתינים. הרי כך האמין עוד מימיו כבחור צעיר, פעיל 'מצפן'. בראיון שנתן לערן טורבינר בסרטו 'מצפן', היטיב לסכם את חייו. "אם אני עושה ערימה מכל התסכולים, הייאושים ואי ההצלחות, עדיין אני אומר שזה היה כדאי", אמר לטורבינר. "בסופו של דבר, מוכרח להימצא איזשהו פתרון. אני גרגר בתוך ההר הזה של הפתרון. גרגר קטן, אבל הפקתי גם רווח אישי מכל העסק הזה: שמרתי על הצלם, על העצמאות ועל הריבונות שלי. לא הייתי עלה נידף ברוח. הייתי צמוד לגישה יסודית שלא עזבתי. חייתי בלי בושה".

 

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: