הפיגוע שאירע לפני ימים מספר באזור התעשייה שבהתנחלות ברקן, שבו נגדעו חיי שני חפים מפשע, המחיש בצורה האכזרית ביותר כי הסכם אוסלו – אשר זה לא מכבר צוין יום השנה ה־25 לחתימתו – היה ואיננו עוד בין החיים. בין הירדן ובין הים חיים כיום שני עמים אשר הלכה למעשה מעורבבים זה בזה ומעורבים בפעולות הדדיות של טרור וטרור־שכנגד. אם ניתן היה לחלום לפני שני עשורים ויותר על חלוקת שטחה של פלסטין ההיסטורית לשתי מדינות לאום, אם למישהו עוד היתה אשליה שהישראלים והפלסטינים יקבלו את חלוקת הארץ לשתי ישויות מדיניות נפרדות בעלות צבא, בירה עצמאית וסממנים ריבוניים, הרי כיום – רגע לפני תום העשור השני של המאה – כבר נהיר וברור, שהחלום של אוסלו נגוז: המתנחלים שולטים בגדה המערבית שליטה מוחלטת, הפלסטינים תלויים בחסדיהם של הישראלים ומשועבדים על־ידם, הצבא הישראלי עושה ככל העולה על רוחו באוכלוסייה הערבית, ההנהגה הפוליטית הפלסטינית מפוררת וחסרת כל תמיכה ציבורית נוכח הקרע המעמיק בין פתח ובין חמאס, ואיש כבר איננו מאמין ביציאה ממעגל האלימות והטרור באמצעות חלוקת הארץ, פינוי המתנחלים והשבת האדמות שנגזלו מהפלסטינים בשנת 1967 לבעליהן.
מותו של הסכם אוסלו בא בעקבות עליית הנשיא האמריקני טראמפ לשלטון, ההחלטה להכיר בירושלים הכבושה כבירתה של ישראל, המאמץ לחסל את בעיית הפליטים הפלסטינים ונכונות חלק מהעולם הערבי המושחת – בעיקר ערב הסעודית ובנות־בריתה – לתת לממשל האמריקני לגיטימציה בניסיונו להרוג את השאלה הפלסטינית על־ידי "תכנית שלום" פיקטיבית שמוקדשת להנצחת הכיבוש והדיכוי. למעשה, לא קיים בעולם כוח פוליטי רציני ומשמעותי שיכול להסביר מדוע הסכם אוסלו רלוונטי. אין מדינה המחויבת למימושו ומצדדי פתרון שתי המדינות תומכים ברעיון כדי לצאת ידי חובתם. המציאות היא ששני העמים החיים בין הירדן ובין הים לא רק שאינם רוצים להיפרד זה מזה, אלא שהם גם אינם יכולים לעשות זאת. מציאות של דיכוי ונישול, טרור וטרור־שכנגד, רצח הדדי ועוינות קשה היא נחלת שני העמים שחיים בפלסטין ההיסטורית. המיעוט המזהיר בקרב שני העמים, מיעוט שעודנו מצדד בפתרון שתי המדינות, איננו יודע להסביר באילו תנאים ניתן לממש את הפתרון ללא מלחמת אזרחים עקובה מדם בכיכובם של הימין הישראלי מזה והאסלאמיסטים הרדיקליים מזה.
פתרון המדינה האחת עולה על הפרק לנוכח מות רעיון שתי המדינות. יוזמות שונות בימין הישראלי מלמדות על כך שיש במחנה היריב מי שכבר הבין כי מוצה והוחמץ הסיכוי לחלק את הארץ ועל כן יש להתכונן לחלופה מדינית משמעותית. הימין מציע, כמובן, מדינה אחת שבה המיעוט היהודי בין הירדן לים ישלוט על הרוב הערבי חסר־הזכויות, הכלאה בין דרום אפרטהייד שלפני נפילת האפרטהייד ובין רודזיה/זימבבואה שבשלטון הלבנים. בדיקטטורה לאומנית מטורפת מעין זו, אשר אופייה יהיה פשיסטי מובהק, שפיכות־דמים תתקיים על בסיס יומיומי אלא אם כן ייעשה בפלסטינים טיהור אתני מהסוג שהתקיים בנכבה של 1948. הרודנות היהודית הזו תיפול, בסופו של דבר, ועלולה להמיט שואה על העם שאותו ביקשה הציונות להציל. מול רעיונות העוועים הימניים, מציע השמאל הרשמי את רעיון מדינת פלסטין המאוחדת, מדינה שכל תכליתה היא לקיים בפלסטין ההיסטורית משטר מהסוג שכבר קיים במדינות כמו סוריה ומצרים, אשר לא יקנה חירות להמונים הערבים ולא ייתן חופש למיעוט היהודי שיזכה, במקרה הטוב, למעמד של נתינים. פלסטין החדשה ברוח אלה שמשלהבים את הצעירים הערבים בעזה להתאבד על גדר ההפרדה עם ישראל לא תהיה אלא קריקטורה של כל שאיפות הערבים לעצמאות לאומית ולהגדרה עצמית.
הפרספקטיבה למדינה אחת, משותפת, לפלסטינים ולישראלים, חייבת לבוא מתוך ההתפתחויות העולמיות בזירת המאבק נגד הלאומנות הלבנה נוסח טראמפ ו'ברקזיט', על סמך המערכה הגדולה נגד עליית ראשו של הפשיזם באירופה, מתוך המאמץ של כוחות מתקדמים ברחבי העולם לנצל את הבינלאומיות של החברה בת־זמננו כדי לקדם ערכים של דמוקרטיה וחופש אל מול עליית הימין הניאו־פשיסטי. בתקופה שבה הכלכלה בפלסטין ההיסטורית, ואולי ברחבי העולם המערבי כולו, היא כלכלה אחת, הנשלטת על־ידי מגמות שונות המשותפות לכלכלות לאומיות רבות, ניתן לדבר בגלוי על כך שהחיים בכל שטחה של הארץ הפכו לחיים משותפים. למעשה, גם בתנאים של כובש ונכבש, חיים הישראלים והפלסטינים חיי שיתוף. הם צורכים את אותו אינטרנט, מתבססים על הישגים מגוונים של המהפכה הטכנולוגית, מהפכת הרובוטיקה, המידע וההיי־טק, נדרשים להתמודד עם בעיות כמו הידלדלות מקורות המים, נזקקים לחשוב על מקורות אנרגיה חלופיים, מתמודדים עם בעיות תרבותיות, דמוגרפיות ופוליטיות פנימיות הדומות אלה לאלה, ומעל הכול שורר האיום מצד הדת המרימה את ראשה בקרב שני העמים. המרחק בין רמאללה לתל־אביב הלך וקטן ברבות השנים והחלופה לעשרות שנות כיבוש, נישול ודיכוי נעוצה ביכולת ליטול את המאבקים השונים של הכוחות הדמוקרטיים בקרב שני העמים כדי לממש את החלופה הדמוקרטית, שוחרת־החופש, של המדינה האחת.
מדינה אחת, משותפת, לפלסטינים ולישראלים תחייב את שני הצדדים לוויתורים גדולים. פלסטין של 1948, זו שהתקיימה לפני המלחמה, לא תתקיים שוב כשם שארץ־ישראל השלמה מימי מלכות דוד תישאר בגדר חלום משיחי רטוב. שני העמים יצטרכו להחליט על ניהול כלכלי ומדיני משותף תוך שהם מקנים זה לזה אוטונומיה תרבותית במסגרת המדינה האחת. הישראלים יצטרכו להשלים עם היותם מיעוט לאומי כשם שהפלסטינים יידרשו להתמודד עם מחויבותם לדמוקרטיה רב־לאומית שאיננה מדינת לאום. עשרות שנים של מסורת רודנות ערבית תיזנחנה יחד עם זניחת הלאומיות היהודית והציונות. הפלטפורמה של המדינה המשותפת תחייב את שני העמים לבחור בוויתור היסטורי גדול עבור חיים משותפים. מי שלא ירצה בכך, וכיום מעטים הם הרוצים בכך, יידרש להמשיך להיאבק ולהילחם למען חזון הג'יהאד מזה וחזון ארץ־ישראל השלמה מזה. מה שברור הוא שכיום, מול מגמות של טראמפיזם, טוטליטריות, לאומנות לבנה, בדלנות אתנית, פונדמנטליזם דתי ורדיקליות פשיסטית, יש צורך ניכר באיחוד כוחות בשמאל למען מדינה אחת כאלטרנטיבה ממשית להמשך הסכסוך העקוב מדם בין הציונות מכאן והילידים הפלסטינים מכאן. שמאל רלוונטי הוא זה אשר רואה איך ההיסטוריה מתקדמת הלאה. אלה שאינם רוצים להידרס על־ידי ההיסטוריה, נדרשים ללכת יחד עמה.
