זמן לא רב לפני הירצחו, בחמישה באוקטובר 1995, הציג ראש הממשלה המנוח יצחק רבין את עקרונות החזון המדיני־פוליטי שלו בעקבות חתימתו של הסכם אוסלו ב'. את דבריו של ראש הממשלה, אשר שוסעו על־ידי נציגי האופוזיציה, יכול היה היום לאמץ יריבו הפוליטי המובהק, בנימין נתניהו. רבין ביסס את תורתו על השלילה: לא למדינה פלסטינית, לא לחלוקת ירושלים, לא לחזרה לגבולות 67' ולא לנסיגה מבקעת הירדן. למעשה, היה במשנתו חיוב אחד: סיפוח גושי התנחלויות לשטחה של מדינת ישראל. דומה שאילו היום היה מוצע הסכם מעין זה, הימין הישראלי היה מאמצו בחדווה ואילו השמאל, לרבות מפלגת העבודה, היה דוחה אותו על הסף כביטוי ללאומנות ולהתכחשות לזכויותיו של העם הפלסטיני.
למעשה, למרות הטענה שמורשת רבין מעומעמת ואיננה יציבה, היא עומדת על רגליים איתנות למדי. רבין המנוח מעולם לא צידד ברעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות עם שתי בירות נפרדות, רעיון שבשעתו היה מקובל על גזרה פוליטית צרה למדי שהשתרעה בין מאיר וילנר ובין אורי אבנרי. אפילו מרצ של שולמית אלוני, יאיר צבן ואמנון רובינשטיין לא נחפזה באותה עת לחתום על חלוקת ירושלים. הסכמי אוסלו, הן ההסכם מספטמבר 1993 והן ההסכם המאוחר יותר, מספטמבר 1995, מעולם לא כוונו למתן ריבונות מלאה לפלסטינים. בפועל, מטרת ההסכמים היתה להשיג הסכמה פלסטינית להנצחת חלק ניכר מהישגיה של ישראל הצעירה במלחמת יוני 1967. תכליתם היתה, אפוא, לתת את הבכורה לישראל בחלוקת הארץ לשתי ישויות, האחת מדינה חמושה בעלת טריטוריה רחבה ובירה לאומית, הכוללת חלק רב מההתנחלויות, ואילו השנייה – "פחות ממדינה", כדברי רבין, שאיננה מתאפיינת ברצף טריטוריאלי, שאין לה בירה משלה וגם לא סממני עצמאות אחרים כמו צבא חמוש. המנהיגות הפלסטינית באותה עת הסכימה להצעות ההנהגה הישראלית הן בגלל לחץ בינלאומי כבד והן משום ההטבות הכלכליות האדירה שהוצעו לראשי אש"ף ולאליטה הפלסטינית המתהווה.
חיסול התנועה הלאומית הפלסטינית. רבין וערפאת.
מורשתו של יצחק רבין המנוח נטועה, אפוא, במדיניות הישראלית והציונית ההיסטורית אשר ביקשה להנציח במעשים חד־צדדיים בשטח את הקולוניזציה הציונית בפלסטין ההיסטורית. הלכה למעשה, השוני בין מורשת רבין לבין מה שייזכר וייתפש כמורשת נתניהו הוא זעיר. בשני המקרים, האליטה הציונית השלטת סירבה באופן עקבי לוותר על זכויות־הייתר של היישוב היהודי בארץ לאחר עשרות שנים של מלחמות וקולוניזציה. הן במקרה של נתניהו והן במקרה של רבין, התנועה הציונית ביקשה להפוך להסדר של קבע את ההישגים של ישראל בשתי המלחמות החשובות שניהלה לאורך שנותיה: מלחמת 1948 מזה ומלחמת 1967 מזה. רבין ונתניהו כאחד ביקשו לרתום את המשבר בהנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית כדי להגיע לוויתור היסטורי של תנועה זו על התביעה לריבונות ולעצמאות בפלסטין. בעוד רבין נכשל ונרצח כיוון שרוב הציבור היהודי לא הבין ולא רצה להבין את כוונותיו ותכלית מדיניותו, נתניהו מסתמך על הלאומנות הקיצונית הפושטת בעולם כדי להביא לידי הכנעת הלאומיות הפלסטינית וזוכה לתמיכת חלקים ניכרים, אם לא רוב ברור, בקרב הציבור היהודי הישראלי.
רבין הצליח ליצור פילוג בהנהגת העם הפלסטיני כאשר השמאל הפלסטיני ההיסטורי של שתי החזיתות, העממית והדמוקרטית, פשט את הרגל נוכח תמיכתו בהסכמי אוסלו וכניעתו להנהגת פתח בראשות יאסר ערפאת. מול ההסכמה הרחבה בציבור הפלסטיני לפשיטת הרגל הלאומית של אש"ף, ניצבו רק האסלאמיסטים והג'יהאדיסטים, אשר היוו אויביו המרים של הממסד הציוני. מול היעדר ההסכמה למהלכי אש"ף ביחס לישראל, אי־הסכמה שחלקו בו אנשי החמאס והג'יהאד האסלאמי, פעלה ההנהגה הפלסטינית בראשות ערפאת ואבו־מאזן לדיכוי האופוזיציה אשר הצליחה למשוך לקרבה פעילים מיליטנטיים רבים אשר הבינו את מהות הסכמי הכניעה להנהגה הישראלית.
למעשה, ריסוקה של ההנהגה הפלסטינית הלוחמת בראשות אש"ף ופתח, ריסוק אשר בא לידי ביטוי עם מות ערפאת והעמקת הפילוג התוך־פלסטיני בעקבות מהלך ההתנתקות, עמד ביסוד המדיניות של רבין אשר ביקש להביא את אש"ף לידי "פשרה היסטורית" שכללה לא רק את הוויתור על התביעה לפלסטין מאוחדת, חילונית ודמוקרטית, אלא גם את הוויתור על רעיון שתי המדינות הריבוניות בשטח פלסטין ההיסטורית.
השמאל הישראלי, המהלל את מורשת רבין, מטפח כיום את האשליה שרעיון שתי המדינות הינו עדיין בר־קיימא בחסות הערכים והמדיניות שהוביל ראש הממשלה המנוח. מעבר לעובדה שרבין לא תמך ברעיון שתי המדינות ברוח מרצ או חד"ש, כיום ברור שהוא־עצמו הוביל למצב שרעיון זה מת ואיננו רלוונטי עוד. לא רבין ולא יורשו, אהוד ברק, פעלו להקמת פלסטין עצמאית שבירתה ירושלים בצד ישראל וודאי לא חתרו לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים ברוח החלטות האו"ם.
השאלה המהותית הניצבת לפתחו של השמאל הישראלי, או מה שנותר ממנו, איננה מה ואיך ליטול ממורשתו של רבין, המיושמת בפועל דווקא על־ידי הימין בהנהגת נתניהו, אלא כיצד לפתח פרוגרמה חדשה שבבסיסה רעיונות חדשים של שוויון אזרחי ודמוקרטיה בין הירדן ובין הים. מי שרואה עצמו כשמאל, לבטח שמאל מהפכני, איננו יכול לתמוך ברעיון שתי המדינות המת אלא להציב חלופה של מדינה אחת, דמוקרטית, חילונית ומשותפת בכל שטחה של פלסטין ההיסטורית, מדינת כל תושביה ופליטיה.
כיום, בהיעדר התארגנות שמאלית מהפכנית המבוססת על עקרונות של דמוקרטיה ושוויון, כל שנותר ממורשת רבין הוא חלקיה השליליים בדמות ההתנגדות לכל סממן מוחשי של ריבונות ועצמאות פלסטינית בצד ישראל. אלה הרוצים באמת ובתמים לצדד במורשת ראש הממשלה המנוח, יצטרכו במוקדם או במאוחר למצוא עצמם בצד נתניהו והימין. אלה המעוניינים באלטרנטיבה יהיו חייבים להתמודד עם הזרמים המהפכניים הקיימים בעולם הערבי, להתכתב עמם ולנהל איתם דיאלוג, הגם שזרמים אלה התנוונו מאוד מאז ימי 'האביב הערבי' של תחילת העשור הנוכחי.
החלופה לרעיון שתי המדינות שגווע סופית בעקבות התייצבות ארצות־הברית לצד ישראל ותכניותיה הקולוניזטוריות חייבת להיות שילוב ידיים ושיתוף פעולה ערבי־יהודי בדרישה לשוויון אזרחי כללי בין הירדן ובין הים על בסיס דמוקרטי מלא. זאת, תוך הבנה שפלסטין החדשה שתקום במקום ישראל לא תהיה פלסטין שלפני 1948 אלא מדינה המבוססת על ערכים דמוקרטיים שוויוניים שביסודם זכויות אזרח ואדם מלאות לכל התושבים בה, לרבות אלה שישובו אליה עם מימוש זכות השיבה לארץ. ההתארגנות התוססת בכל מקום בעולם נגד עליית הימין והלאומנות הלבנה, בין אם נוסח טראמפ בארה"ב, ה'ברקזיט' בבריטניה או בולסונרו בברזיל, מחייבת את השמאל לחשיבה חדשה, מהפכנית. במקום להסתכל על קבר רבין, עליו להביט נכוחה אל עבר הצעירים במערב הדורשים מהפכה חברתית ופוליטית ולאמץ את דרישותיהם.
