כישלונה של מחאת קיץ 2011 איננו מרפה מהשמאל הישראלי. כמעט בכל הזדמנות שבה נוצר כעס ציבורי על מהלכיה של הממשלה, יש מי שמנסה לארגן קאמבק למחאה החברתית ההיא. כבר שבע שנים מנסים אלה שנותרו מהנהגת המחאה לפעול במרץ רב כדי להשיב את הרוח המהפכנית ששכנה באוהלים המיוזעים ההם. תנועת האפודים הצהובים, אשר יובאה במיוחד מפריס לתל־אביב, היתה אמורה להוות שחזור של ימי הקיץ החם ההוא. הממשלה כבר נבהלה מהתחדשות תנועת המחאה ההמונית ועוד בשנת בחירות; שר האוצר כחלון עשה מאמצים עילאיים למנוע את התייקרות המחירים ולשכך את הזעם החברתי שנוצר. לא רק בממשלה לא רצו מחאה חברתית חדשה: גם המרכז־שמאל השבע בישראל לא מעוניין בה, בעיקר כיוון שאין לו מה להציע לה. במוצאי שבת בערב, נשמו כבר כולם לרווחה: מספר האנשים שהגיעו למחות ליד הקריה בתל־אביב עמד על כמה מאות בודדות. אפשר לחזור לשגרה.
תנועת האפודים הצהובים בצרפת, בדיוק כמו בישראל, איננה נושאת בחובה בשורה מהפכנית. מדובר ברצון של קבוצות שלמות מהאוכלוסייה לשוב אחורה, למדינת הלאום הישנה והטובה, לפני הגלובליזציה, בימים שבהם ניתן עוד היה לדבר על מדינת רווחה. בצרפת מככב הימין הקיצוני של לה־פן בתנועת האפודים הצהובים. אמנם גם הרדיקלים מהשמאל מגיעים בהמוניהם, אך ברור שרוח התנועה איננה אותה רוח מהפכנית מהסוג שמרקסיסטים מייחלים לה. מעמד הפועלים, אותו 'סובייקט מהפכני' מימי מרקס ולנין, משלב בתוכו לאומנות מסתגרת נוסח 'ברקזיט' בבריטניה ומגמות התבדלות המסמנות רצון לחזור לימים עברו, ימים שבהם ניתן היה לדבר על מדינת לאום בגבולות מוכרים שאינה מושפעת ממגמות גלובליות.
מי שרוצה לדעת מה מתרחש בלב מעמד הפועלים, צריך פשוט לפקוח עיניים ולהביט בנעשה בברזיל, שם המוני הפועלים בחרו בפשיזם, או להישיר מבט להונגריה או לאיטליה, אשר גם שם מגבים הפועלים את הלאומנות הפשיסטית החדשה. לתנועת האפודים הצהובים אין, אפוא, בסיס המוני של פועלים וצעירים נוסח ימי מאי 1968 בפריס. לכל היותר, היא מגובה על ידי המוני מעמד הביניים המתרוששים ועל ידי פועלים שהולכים וזזים יותר ויותר ימינה.
לאומנות בדלנית. תנועת האפודים הצהובים בצרפת.
בישראל, הכריזו ראשי תנועת האפודים הצהובים על סדר יום ניאו־ליברלי, למשל פירוק המונופולים הגדולים במשק, הכנסת תחרות 'חופשית' בדמות מוצרים מיובאים מחוץ לארץ ופגיעה בחברות המזון הגדולות. לא בדיוק סוציאליזם מהפכני. מטבע הדברים, ההמונים לא גויסו למאבק הזה שאיננו משנה את מצבם כהוא זה. ההמון, ובעיקר הישראלים שמרגישים איך כיסם הולך ומתרוקן, לא רוצה במאבק ניאו־ליברלי כשם שאין לו עניין במאבק סוציאליסטי. בהיעדר חזון עדכני ומודרני לחברת רווחה המבטיחה הכנסה וקיום בכבוד, אלה שאינם פונים ימינה נותרים אדישים. אגב, אנשי האפודים הצהובים עבדו לא מעט כדי להביא להפגנתם בתל־אביב את ההמונים. אפילו התאחדות הסטודנטים התגייסה למאמץ. השיווק היה מעולה אך הצרכנים נשארו בבית.
הבעיה המהותית של אנשי האפודים הצהובים היא היעדר חזון לתנועה מהפכנית, אבל קשה לדבר כיום על חזון במושגים של חברה ההולכת ומשתנה בכיוון התמוטטות כל האידיאולוגיות הישנות מהמאות התשע עשרה והעשרים. החברה היום היא חברה של מהפכה תעשייתית שלישית, מהפכת מידע והייטק, שבה המשאב המרכזי הוא ידע ומידע. לך תסביר לאנשים שרואים את העולם דרך הפריזמה של הרשת החברתית שהעתיד שלהם הוא הפיכת המשק למולאם בידי הממשלה והפקידוּת. רעיונות העבר אינם רלבנטיים יותר והופכים לבלתי־עדכניים. השאלה המהותית שמעניינת אנשים היא הגנה על רכושם והכנסתם בעידן שבו הכול הולך ומתערער ולדור צעיר שלם אין עתיד כלכלי ברור לעת זיקנה. בהיעדר חלופה דמוקרטית ומהפכנית הפונה אל הצרכים האלה ומנצלת את הפלטפורמות החדשות שמעמיד העידן החדש, האנשים הללו פונים אל הלאומנות והפשיזם.
תנועת האפודים הצהובים בישראל לא תחזיק מעמד. היא תישחק כפי שהתנועה המקבילה לה בצרפת עתידה להישחק. אותם המונים שאליהם האפודים הצהובים פונים יצביעו בצרפת ללה־פן, בגרמניה למפלגת 'אלטרנטיבה לגרמניה', בארצות־הברית לרפובליקנים בהנהגת טראמפ ובישראל – לליכוד של נתניהו. הלאומנות של האפודים הצהובים המבקשים לתקן את החברה באמצעים חצי־ריאקציוניים וחצי־אוטופיים לא תוכל ללאומנות שמבקשת להפיל את מרקל ומקרון ולכונן משטר ימני קיצוני. מי שמבקש להציע ערב העשור השני של המאה העשרים ואחת את המשנה הליברלית הישנה או את הדוֹגמה הסוציאליסטית הוותיקה, עתיד להתאכזב ולראות איך המוני פועלים, צעירים וגמלאים מצביעים ללאומנים שמתנגדים לגלובליזציה ומבקשים לטפח אשליה רדיקלית בדבר חזרה לסדר הישן והטוב בנוסח המכסים שמבקש להטיל הנשיא טראמפ ומלחמת הסחר שלו עם סין.
הכלכלה החדשה שלתוכה נקלע העולם המערבי תוך סחרור עצום איננה כלכלה לאומית. היא על־לאומית. התגובה הלאומנית של מעמד הפועלים מתקיימת כריאקציה להתפתחות הכלכלית. כך, למשל, העובדה שג'נרל מוטורס בארצות־הברית מפטרת פועלים נובעת מהעובדה שהיא איננה זקוקה להם עוד. ככל שיגבר הזמן, עתידים עוד ועוד פועלים למצוא עצמם ללא מקומות עבודה ולהיות מוחלפים בידי מכונות. האלטרנטיבה שלהם, בהיעדר חלופה עקבית, שמאלית ומהפכנית, תהיה בחירה בטראמפיסטים למיניהם. השמאל בימינו ממשיך לנהל שיח על מדינת רווחה ישנה בגבולות מדינת הלאום המתפרקת ומולו ניצב הימין הפופוליסטי והלאומני החדש שמבטיח להמונים לאומנות רדיקלית שתתגבר על הסדר העולמי החדש. בלי חזון עדכני של השמאל, הפועלים נשבים על־ידי הימין הלאומני הקיצוני. זה קורה כמעט בכל ארץ מפותחת. ישראל איננה חריג וגם כאן אלה שנדפקים מהמצב הקיים יצביעו לנתניהו כיוון שהחלופה שמוצעת להם אינה רלבנטית ומתכתבת עם סדר פוליטי, כלכלי וחברתי ישן שחלף זמנו.
מחאת האפודים הצהובים בארץ, שהכריזה על עצמה מלכתחילה כלא־פוליטית, היא אפיזודה חולפת שלא יישאר ממנה הרבה מלבד המון, המון אפודים משומשים. בלי חלופה לסדר הקיים, היא תימחה מהתודעה תוך שבריר שנייה. מצב כזה יוצר, מן הסתם, תסכול וייאוש. אולם אלה שרוצים פרספקטיבה מרחיקת־ראות, חייבים להביט הלאה. 'הלאה' גם במובן הפוליטי המידי, 'הלאה' תוך בחינת המציאות בישראל עצמה שבה יש כלכלה אחת, חברה אחת ודינמיקה פוליטית אחת בין הירדן לים. ההיסטוריה איננה פוסחת על ישראל שעוברת תהליכים פוליטיים זהים למדינות מערביות אחרות. ההיגיון ההיסטורי מכתיב לא רק את הצורך בפיתוח חזון חברתי־כלכלי חדש ומעודכן, אלא גם בגיבוש חזון פוליטי מהפכני וחדשני בדמות חיבור ערבי־יהודי על בסיס שקראו לו פעם 'אינטרנציונליסטי', כלומר: אחווה ושותפות בין העמים. הסדר הישן יקרוס ומתוכו תעלה בסופו של דבר כחלופה ללאומנות ולבדלנות הפרספקטיבה השוויונית, הדמוקרטית, ההומנית. עבור הישראלים והפלסטינים, העתיד הוא הכלכלה החדשה המשותפת הקורמת עור וגידים מדי יום, כלכלה שתוכל גם להפיל חומות ולייסד כאן מדינה אחת משותפת לשני העמים. בלי חזון כזה, הן במובנו הכלכלי והן במובנו הפוליטי, הלאומנות צפויה להרים ראש ואין לה כל כוונה להסתלק.
