בין זנדברג, בוסקילה ודבוש: זריקת המרץ של מרצ

תמר זנדברג, אבי דבוש ואבי בוסקילה הם השמות החמים במרצ. אחרי שנים ארוכות של שלטון הזקנים במפלגה, קם דור חדש של מנהיגים שתובע את הבכורה. לא עוד ותיקי רצ מול יוצאי מפ"ם, לא עוד הליברלים הישנים מול הסוציאליסטים הישנים עוד יותר; צעירים נמרצים תובעים להכניס את מרצ לאקסטזה רעיונית ופוליטית שתרענן את השורות ותמנע מהמפלגה לדשדש סביב אחוז החסימה כל אימת שהמחנה נדרש להתייצב מאחורי הסיסמה 'רק לא ביבי' ולהצביע לציפי לבני או לבוז'י הרצוג כדי לחסום את נתניהו. הדור החדש הזה כבר פחות לוקה בתסביך נתניהו, באובססיה האדירה להפילו מהשלטון, כתחליף לכל שיח אידיאולוגי בהיר. הם מתנגדים לכיבוש, לשחיתות, לכפייה הדתית ולאפליה העדתית. הם נגד קפיטליזם במהדורתו האכזרית, נגד הפללתם של צרכני מריחואנה, נגד אלימות מגדרית, נגד הדרת נשים וגייז, נגד השואה הסביבתית המוכחשת על ידי הטראמפיסטים למיניהם. באמת, אחלה חבר'ה. מהמצוינים שבהם. הבעיה המהותית עמם היא שאין הם יודעים במה הם תומכים, מהו סדר היום החלופי שלהם ומה עומד מאחורי תביעתם לשינוי החברה הישראלית.

תומכים בפתרון מת. אנשי מרצ אצל אבו מאזן. צילום: אתר מרצ.

תומכים בפתרון מת. אנשי מרצ אצל אבו מאזן. צילום: אתר מרצ.

ראשיתה של בעיית ה'בעד' של מרצ נעוצה, קודם כל, בדבקותה בפתרונות ישנים לבעיות חדשות בתכלית. הבעיה הגדולה ביותר שעמה מתמודדת כל מפלגה הרואה עצמה מפלגת שמאל היא, כמובן, בעיית הכיבוש. מרצ ממשיכה לדבוק ברעיון מת: רעיון שתי המדינות. היא רוצה בפרטנר זקן שאין לו תמיכה בציבור הפלסטיני, היא מפנטזת על איזה כוח פוליטי שיצוץ בישראל ויפנה מאות אלפי מתנחלים מבתיהם, היא מדברת לציבור קטן שעוד מאמין כי את הארץ השסועה ממילא ניתן לחלק לשתי ישויות ריבוניות. מול הצורך של הצעירים בישראל ובפלסטין למצוא מכנה משותף חדש על בסיס 'האביב הערבי' או 'המחאה החברתית' ולהתחיל לדבר אלה עם אלה ולעקוף את ההנהגות הוותיקות, מרצ מציעה עוד מאותו תהליך שהחל בספטמבר 1993 ונרצח יחד עם יצחק רבין, אך לא פחות מכך יחד עם הפיגועים המדממים של השנים ההן והשנים שבאו לאחר מכן. במקום להתחיל לחשוב על פתרון המדינה האחת – מדינה חילונית, דמוקרטית, שוויונית ומשותפת לשני העמים – ממשיכים צעירי מרצ התובעים את ההנהגה לחשוב במושגים שהיו אולי רלוונטיים לימים אחרים. במקום לאתגר את ההנהגה הישראלית בדרישה להעניק אזרחות מידית לכל תושבי הגדה המערבית ועזה ולסיים את הפרויקט הקולוניאלי שהחל הרבה לפני יוני 1967, הצעירים הנמרצים המתמודדים על ראשות מרצ מחפשים דרכים להחיות פתרון שמת עוד טרם נולד.

מובן שבעיית הכיבוש איננה הבעיה היחידה של צעירי מרצ. אף לא אחד מהם לא ידע מה לומר לאלפי מפוטריה העתידיים של 'טבע'. הם גם לא יודעים להתמודד עם בעיות עמוקות יותר כמו אי השוויון ההולך ומעמיק בחברה הישראלית, עם העובדה שצעירים משכילים אינם יכולים למצוא לעצמם עבודה, עם הפערים הבלתי נסבלים בין ה־99 אחוז המנסה להשתכר בכבוד לבין האחוז הבודד אשר חי מהונו. חמור מכך, הם אינם מודעים להשלכות עליית הלאומנות הלבנה במערב (למשל, טראמפ בארצות הברית ו'ברקזיט' בבריטניה), למשמעויותיה של אי־יכולתו של השמאל הוותיק נוסח קורבין וסנדרס לכבוש את השלטון  ולסיבות להתמוטטות הבסיס של השמאל ההיסטורי בדמות האיגודים המקצועיים. הם אינם יודעים איך ניתן לתעל את המהפכה התעשייתית החדשה שבה אנו חיים, מהפכת הטכנולוגיה והמידע, כדי לייצר חלופה רעיונית חדשה – דמוקרטית יותר, מהפכנית יותר, שוקקת חיים, על־לאומית. בעידן שבו ל'פייסבוק', ל'טוויטר' ול'גוגל' אין שום מחויבות לאומית, לא כל שכן ציונית, בתקופה שבה צעירים מתאחדים סביב טלפונים סלולריים, מחשבים ניידים ורשתות חברתיות כדי לחולל שינויים מרחיקי לכת, לצעירי השמאל אין מושג איך לתעל את האנרגיה המהפכנית שקיימת לכינון חברה גלובלית, דמוקרטית, צודקת ושוויונית.

הבעיה הזו איננה מאפיינת רק את החבר'ה במרצ. גם אנשי תנועת Occupy בארצות הברית, למשל, מאוחדים סביב איבתם התהומית לדונלד טראמפ, אך אינם יודעים מה עליהם לעשות כדי שבבחירות הקרובות לקונגרס הדמוקרטים אכן יזכו ברוב מכריע. גם הם חושבים על אופרה ווינפרי שתגאל את האמריקנים מייסורי הגזען בבית הלבן ולא על חלופה משמעותית שתצליח לארגן את ההמונים באמריקה לקראת החלפת השלטון בשנת 2020. אולם בעוד שבארצות הברית יש מי שחושב ברצינות על רעיונות מהפכניים כמו הכנסה בסיסית לכל (basic income), שתסייע לא רק למובטלים אלא גם לעובדים הנפלטים ממעגל העבודה לאור תהליכי האוטומציה והרובוטיקה בכלכלה, בישראל המחשבה הבסיסית מתרכזת במשא ומתן עם ביבי וביטן על העלאת קצבת הנכות, עניין חיובי כשלעצמו שאיננו פותר דבר בטווח הארוך.

מרצ היא מפלגת השמאל היחידה שיש לה פוטנציאל משמעותי לקיום בעל חיוּת של ממש. כל מה שקיים סביבה קורס, פושט את הרגל, לובש צורה ומשנה אותה ברגע, רגעי וחד־פעמי. כדי שמרצ תוכל להיות מפלגת המהפך של הבחירות הבאות, עליה לחשב מסלול מחדש ולחשוב על מכלול מסריה, רעיונותיה וחלופותיה. תמר זנדברג יכולה להחליף את זהבה גלאון, אבי בוסקילה יכול להיות היורש של אילן גילאון, אבי דבוש יכול להיות הרבה יותר מאשר עלה תאנה מזרחי למרצ המתחדשת. עם זאת, בלי שדרוג אידיאולוגי אמתי, ללא חשיבה מהפכנית רצינית, בלעדי ניתוח מסודר של הסיטואציה ההיסטורית החדשה במזרח התיכון ובישראל/פלסטין, מרצ עלולה לגלות, במקרה הטוב, איך פעם נוספת היא נידונה להסתופף בשולי אדרתם של שרלטני 'המחנה הציוני' ו'יש עתיד'. במקרה הרע, היא תאבד את זכות קיומה תוך זמן קצר מאוד.

מודעות פרסומת

אחרי אוקטובר: מאה שנה למהפכה הרוסית

מאה שנה לאחר מהפכת אוקטובר, דומה שחוגים רחבים ביותר הנמנים עם המשולש פוליטיקאים־בעלי הון־אקדמאים הצליחו להחדיר לתודעה את הטענה הכוזבת, שלפיה המהפכה לא היתה אלא ריאקציה בתולדות רוסיה שדנה את הארץ לכאוס ולטוטליטריות. במקביל, ישנה התעלמות – אפילו בחוגי השמאל – מהישגיה של המהפכה הרוסית בתחומי החירות, הלחם והשלום. קיים, אפוא, ניסיון נרחב לא רק לערוך רביזיה בהיסטוריה של המהפכה אלא גם להתנער ממנה אגב הסתלקות מכל סממן סוציאליסטי וקומוניסטי. הטענה שהסטליניזם לא היה פועל יוצא של אוקטובר 1917 איננה מושמעת היום על ידי חוגים קומוניסטים שונים, שחלקם (כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית) שבים להצדיק את פשעי סטלין ולצדד בו. העובדה היסודית היא, שרוב החוגים השמאליים, הדמוקרטיים והמתקדמים בעולם כלל אינם שבים ללקחים החשובים שיש להפיק ממהפכת אוקטובר; מלבד מיעוט הסטליניסטים המוציא מוניטין רע למהפכה, רוב אלה שמתנגדים כיום לקפיטליזם אינם מזהים עצמם עם המהפכה הבולשביקית, במקרה הטוב, או מתעלמים ממנה, במקרה הרע. מכאן עולה, אפוא, השאלה: מה נותר ממהפכת אוקטובר?

א. מה נותר ממהפכת אוקטובר?

התמוטטות הגוש המזרחי בשנים 1989-1991 ביטאה שינוי גיאופוליטי: המעצמה היריבה משך עשרות שנים לקפיטליזם המערבי – קרסה, דבר שסילק כל מכשול מפני הגמוניה גלובלית של ארצות הברית בעולם; המשטר הכלכלי הניאו־ליברלי פלש לשווקים חדשים, עצומים בהיקפם, במזרח אירופה וברוסיה; והניאו־ליברליזם יוּצָא לעולם השלישי לאור משבר החוב שהואץ. ההצלחה שנחל הניאו־ליברליזם ביטאה את כישלונה של הביורוקרטיה הסטליניסטית להגן על הישגי המהפכה שהמשיכו להתקיים חרף הסטיות, העיוותים והפשעים של הסטליניזם וממשיכי דרכו. יתירה מכך: הצלחת הקפיטליזם ביטאה את כישלון התפישה בדבר קיומו של סוציאליזם בארץ אחת ללא ייצוא המהפכה לארצות נוספות. כאשר נוסד האינטרנציונל הקומוניסטי בשנת 1919, היה זה משום ניסיון של הבולשביקים להביא לייצואה של המהפכה מעבר לגבולות רוסיה; כישלון האסטרטגיה הזו איפשר את עליית סטלין לשלטון ואת הפיכת המפלגות הקומוניסטיות לכדי כלים בשירות מדיניות החוץ של הקרמלין. חלק ניכר מתנועת הפועלים עצמה קשר את גורלו במוסקבה. דעיכת יוקרתו של הקומוניזם למן הוועידה ה־20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, בצד היריבות בין מוסקבה ובין בייג'ין על הנהגת התנועה הקומוניסטית העולמית, תרמו להתפוררות מואצת של התנועה הקומוניסטית ולאימוץ מדיניות רפורמיסטית על ידי המפלגות הקומוניסטית, מדיניות שלא היתה שונה מזו של יריבותיהן הסוציאל־דמוקרטיות.

עם קריסת ברית המועצות, הואץ תהליך התפוררותה של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, דבר שהתבטא, בין השאר, בהתפרקות המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, החשובות שבמפלגות הקומוניסטיות במערב. כיום, קיימות רק מעט מפלגות קומוניסטיות משפיעות, בהן המפלגה היוונית והמפלגות הפורטוגזית הסטליניסטיות, המפלגה הקומוניסטית של הודו (מרקסיסטית) והמפלגה הקומוניסטית בדרום אפריקה הכרוכה בקונגרס הלאומי האפריקני. נפילת ברית המועצות והגוש המזרחי האיצה, אפוא, שני תהליכים ארוכי טווח: רה־ארגון ניאו־ליברלי של הקפיטליזם העולמי תחת הגמוניה אמריקנית ודעיכת התנועה הקומוניסטית. מה משמעות דברים אלה בכל האמור במהפכת אוקטובר? העובדה הבסיסית היא, שהטרנספורמציה הסטליניסטית שחוותה ברית המועצות בשלהי שנות ה־20' ובתחילת שנות ה־30' של המאה שעברה – קרי: תיעוש בכפייה וקולקטיביזציה של החקלאות – לא היתה בנייה סוציאליסטית אלא מהפכת־נגד. הביורוקרטיה הסטליניסטית לא היתה אלא מעמד חדש שמשל במדינה וניצל את מעמד הפועלים בה. זאת, תחת לחץ החימוש מצד הכוחות המערביים האימפריאליסטיים והכפפת המדינה להיגיון של הצבר ההון. קריסת ברית המועצות ומדינות הלוויין שלה ביטאה לא את שיבת הקפיטליזם אלא תנועה הצידה מסוג מסוים של קפיטליזם ביורוקרטי ומדינתי למעין קפיטליזם של שוק 'חופשי' בעידן ניאו־ליברלי.lenin

ב. אוקטובר בין מהפכה ובין רפורמיזם

מהפכת אוקטובר היתה מהפכת פועלים אותנטית. השאלה האמתית היא האם יש לה חשיבות אוניברסלית ולקחים מעשיים עבור סוציאליסטים בני־זמננו. התשובה היא חיובית. היא חיובית כיוון שכיום ישנו ויכוח בשמאל, ששורשיו נעוצים בפולמוס בסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית בשלהי המאה ה־19, בדבר מהות הקפיטליזם: האם ניתן לשנותו ולשפרו או שיש להפילו ולהחליפו? האם יש צורך ברפורמה או במהפכה, כדברי רוזה לוקסמבורג? כיום, כוחו של השמאל הרפורמיסטי רב מכוחו של זה המהפכני. הטענה של הרפורמיסטים היא, שהחברה הקפיטליסטית יכולה להשתנות בתוך מסגרת הדמוקרטיה הפרלמנטרית. הוויכוח בין הרפורמיזם לבין המהפכנות איננו תיאורטי מעיקרו; מעולם לא התקיימה ממשלת שמאל רפורמיסטית מוצלחת ששינתה את הקפיטליזם משמעותית. ממשלות סוציאל־דמוקרטיות נאלצות לזנוח אפילו את הרפורמות הצנועות שאותן התחייבו ליישם. זאת, נוכח לחץ מהשווקים הפיננסיים ופעילות חבלנית של הביורוקרטיה הממשלתית והעסקים הגדולים. הדוגמה העגומה ביותר לכך היא ההפיכה הצבאית בצ'ילה בספטמבר 1973 שהפילה את ממשלת האחדות הלאומית של איינדה.

כישלון הדרך הרפורמיסטית מחייב את אימוץ הנתיב המהפכני. מהפכת אוקטובר ייצגה את הניסיון המוצלח הראשון להפיל את הקפיטליזם ומכאן הרלוונטיות שלה. היא לא היתה המהפכה המוצלחת היחידה; מהפכות נוספות התקיימו בסין, וייטנאם וקובה; הן הצליחו לשבור את אחיזת השליטה הקולוניאלית בארצותיהן. ברם, הן ייסדו מדינות המאופיינות בביורוקרטיה מסיבית, קפיטליזם ממלכתי־מדינתי ודגם שעבר זמנו ברוח הסטליניזם הסובייטי. יחד עם זאת, העניין כיום איננו טיב המשטר שהתקיים ברוסיה הסובייטית ובמדינות הלוויין אלא הדרך שבה מן האפשר לצעוד קדימה. דווקא במקום הזה עולות טענות מני טענות שונות. כך, למשל, מתנגדי הסוציאליזם ואלה המבקשים למסמס את הישגי מהפכת אוקטובר טוענים שאין קשר בין המציאות ברוסיה בשנת 1917 לבין המציאות העולמית בשנת 2017. רוסיה, הם טוענים, היתה חברה חקלאית, שכללה בעיקר איכרים מדוכאים שנוצלו על ידי האוטוקרטיה הצארית הכרוכה בבעלי האדמות ובאצולה. מול טענה זו ניתן לומר בבירור כי רוסיה האימפריאלית היתה אמנם ארץ מפגרת אולם נטלה חלק בתהליך הגלובלי של ההתפתחות הקפיטליסטית וכדברי לנין – "החוליה החלשה בשלשלת הקפיטליסטית". תחת חוק ההתפתחות הבלתי־שווה והמשולבת, התרבות המפגרת מוכרחה לצעוד קדימה אגב פסיחה על שלבי ביניים. כבר בשנת 1913, היתה רוסיה הכלכלה התעשייתית החמישית בגודלה בעולם. כך, ההתפתחות המהירה של הפרולטריון הרוסי היא זו שאיפשרה, בין היתר, את מהפכות 1905 ו־1917. הנסיבות המיוחדות ברוסיה, דהיינו: הפרטיקולריות המקומית של הקפיטליזם והאפשרות להפלת המונרכיה הצארית – היו משמעותיות בראשית המאה שעברה כדי ליצור את מהפכת 1905. התלות של הבורגנות המקומית במדינה ובהון מחוץ לרוסיה, והמיליטנטיות של מעמד הפועלים הצעיר בעקבות התיעוש, הובילו את הפרולטריון לפעולה.

לדברים אלה חשוב להוסיף את העובדה שהאוונגרד המהפכני דאז, פועלי המתכת המיומנים בפטרוגרד ובמוסקבה, חווה בעיות דומות למעמד הפועלים בארצות אחרות ופיתח צורות ארגוניות הזהות לאלה של הפועלים במרכזים הקפיטליסטיים המערביים. מבחינה פוליטית, פועלי רוסיה היו מתקדמים עוד יותר: כבר בשנת 1905 התפתח הסובייט, המועצה, כצורה של ארגון־עצמי פרולטרי. פעילים בקרב מעמד הפועלים באירופה המערבית ראו במאבק פועלי רוסיה פתרון לבעיותיהם. אין תימה, אפוא, שפועלי מתכת רבים הצטרפו למפלגות הקומוניסטיות הצעירות על מנת להפיץ את הבשורה המהפכנית במערב. זאת, ועוד: לצורתה של המהפכה הרוסית היו מאפיינים מתקדמים ביותר. הפועלים והחיילים נטו שמאלה ככל שמדיניות המפלגות השונות נחשפה במערומיה. הרעיון הבולשביקי, המעוגן בסיסמה "כל הכוח למועצות!", היה שיא תהליך הרדיקליזציה הפוליטית כיוון שהלם את צרכי המצב ומשום שהמפלגה הבולשביקית היתה ההפך הגמור מהאופן שבו מנסים לציירה. המפלגה הבולשביקית היתה דמוקרטית, טולרנטית, בלתי־ריכוזית, פתוחה והמונית.

ג. מאפייניה הייחודיים של המהפכה

למהפכת אוקטובר היו, כמובן, מאפיינים ייחודיים משלה. היא התרחשה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עת הממשלה הזמנית שביקשה להחליף את הצאר בפברואר 1917, התעקשה להישאר נאמנה לארצות הברית, לצרפת ולבריטניה ורצתה להמשיך את מעורבות רוסיה במלחמה. זה היה הכוח המניע מאחורי תהליך הרדיקליזציה ההמוני של הפועלים והחיילים שפנו לבולשביקים כיוון שאלה היו המפלגה היחידה שהיתה נחושה לסיים את המלחמה. ההתנגדות הבולשביקית למלחמה, בצד תמיכת המפלגה בשליטת האיכרים באדמה ובהפקעתה מהאצולה, היתה קריטית ליכולת המהפכה לשרוד בחברה חקלאית מעיקרה.  כפי שהסביר זאת לנין, הצלחת הבולשביקים נבעה מן הרוב המכריע שממנו נהנו בקרב הפועלים, מכך שכמחצית מהכוחות המזוינים היו עמם ומעליונותם המוחלטת ברגעים היסטוריים מכריעים. עם זאת, כדאי להבהיר, שפרוץ מלחמת העולם הראשונה פתח עידן חדש של מלחמה, מהפכה ומהפכת־נגד, עידן שהסתיים עם תבוסת הנאצים בשנת 1945. בגרמניה, למשל, בעקבות המלחמה, גויסו חיילים רבים שלחמו במלחמת העולם הראשונה לשורות הפשיזם שעלה בעקבות מהפכת הנגד בשנת 1918. ברוסיה התבטאה מהפכת הנגד במלחמת האזרחים שהתחוללה בשנים 1918-1921. דבר זה גרם להתפרקות חומרית של הכלכלה הרוסית המתועשת ולהפצתו לכל עבר של מעמד הפועלים הרוסי שחולל את המהפכה. ניצחון הבולשביקים במערכה נשא עמו מחיר: מיליטריזציה חברתית. המפלגה הבולשביקית איבדה חלק ניכר משורשיה במעמד הפועלים והיתה למפלגה צבאית התובעת הקרבה עצמית מחבריה ומשיתה עליהם משמעת נוקשה.

נוסף על האמור לעיל, יש להדגיש שברוסיה לא היתה מסורת פוליטית רפורמיסטית חזקה. בספרו, "מחלת הילדות של ה'שמאליות' בקומוניזם", כתב לנין, כי נקל היה לרוסיה, בסיטואציה ההיסטורית הייחודית ששררה בשנת 1917, להתחיל מהפכה סוציאליסטית, אך היה לה קשה יותר מאשר לארצות האירופיות להמשיך במהפכה ולהביא להשלמתה. במלים אחרות, היתרון של הסוציאל־דמוקרטיה נעוץ בכך, שהיא תלויה ברמת ההתפתחות של החברה הרלוונטית: כוחה של הביורוקרטיה האיגוד מקצועית הרפורמיסטית ושותפיה מייצג מכשול לכל מאבק מהפכני, אולם כיבוש השלטון המדיני בחברה מפותחת נהנה מהרמה הגבוהה יחסית של היצרנות והחינוך שהכוח הפוליטי החדש יורש מהקפיטליזם. כך, היה זה גראמשי שהצביע על המוסדות המפותחים יותר בחברה האזרחית במערב אירופה שהיו ביצורים אנטי־מהפכניים. עם זאת, מן הדין לזכור, שלמאבקי פועלים יש נטייה להגביל עצמם, שכן הם צומחים ממצב של חוסר ביטחון עמוק מצד הפועלים המעוצבים על ידי ניסיונם בדיכוי ובניצול תחת הקפיטליזם, ועל כן נכונים להתפשר עם הסדר הקיים. מה שנדרש כדי להתגבר על חוסר ביטחון זה הינו, כפי שהמקרה של 1917 ממחיש, ניסיון מעשי בכישלון בהתפשרויות אלה ויכולת הפועלים המאורגנים עצמית להתגבר על כך. חשוב מכך: קיומה של מפלגה מהפכנית המונית של פועלים נחוץ ביותר לסייע להם ללמוד את הלקח הפוליטי. המעניין בהקשר זה הוא העובדה שכיום, המפלגות הרפורמיסטיות חלשות יותר מאשר אי־פעם: לעומת המפלגות הרפורמיסטיות היציבות והחזקות יחסית שהיו קיימות בימי לנין או בעת מלחמת העולם השנייה, המפלגות הרפורמיסטיות והסוציאל־דמוקרטיות בנות־זמננו הן אובדניות, מצויות בשוליים ומתפרקות. דבר זה משקף את שקיעת הסוציאל־דמוקרטיה, את הפיכת לסוג של סוציאל־ליברליזם ואת האופן שבו משברים כלכליים תכופים מחלישים את המבנים הפוליטיים הבורגניים. משמעות הדבר הינה, שאפילו במרכזים של הקפיטליזם המערבי, המהפכנים לא מתמודד עוד עם מפלגות רפורמיסטיות יציבות שעמן התמודדו לנין וגראמשי והיו מכשול למהפכה סוציאליסטית במערב. נזילותן וחוסר יציבותן של המפלגות הללו פותחות צוהר למהפכנים, במידה ואלה האחרונים יכולים להתמודד עם המצב ביעילות.

מעבר לכך, מהפכת אוקטובר ביטאה את האפשרות לקיים כוח דואלי כבר במסגרת הקפיטליזם: מועצות הפועלים, החיילים והאיכרים, מכאן, והבורגנות, מכאן. במהלך המאה שעברה, מאבקי פועלים המוניים גדולים לבשו צורה של ארגון עצמי שהיתה לו נטייה להתפתח מעבר לאמצעי המאבק הרגילים לכדי צורה חדשה של כוח פוליטי המערערת את ריבונות המדינה הקפיטליסטית. בגרמניה, בצ'ילה, באירן ובארצות נוספות, אלתורים ארגוניים אלה סיפקו הצצה לאופן שבו תתנהל חברה מנוהלת־עצמית שתתפתח כתוצאה ממהפכות פועלים מוצלחות. בימינו, תנועות מהפכניות המוניות יצרו את הבסיס למשבר הנוכחי של הקפיטליזם: מכיכר תחריר יצאה, למשל, הבשורה שלפיה יש רצון רב בקרב ההמונים בדמוקרטיה עמוקה, יסודית ומשמעותית יותר מזו המקוצצת המוצעת בחברה הקפיטליסטית. זאת, הגם שתנועות אלה לא נבעו מהדינמיקה של שביתות המונית שאיפשרה את צמיחת מועצות הפועלים, החיילים והאיכרים.

הבעיה המהותית של מהפכת אוקטובר היתה כישלונה להתרחב מערבה, דבר שאיפשר לחוק ההתפתחות הבלתי־שווה והמשולבת להתקיים ברוסיה שאחרי המהפכה ולפעול לטובת מהפכת־הנגד. התחרות עם כוח נוסף בתוך המדינה הצריכה תיעוש מהיר ולמעשה – הרס ההישגים של המהפכה. הטרגדיה מוצתה בכך שהמפלגה הבולשביקית עברה שינוי כבר בתחילת שנות ה־20' לכדי מפלגה דיקטטורית שמנהיגיה לכודים בין מחויבות סובייקטיבית למעמד הפועלים ובין מיקומם האובייקטיבי כמנהלי המדינה. התיעוש הכפוי של רוסיה בשלהי שנות ה־20' ובראשית שנות ה־30' דן את הפרולטריון והאיכרות לסדר חדש שבו הצבר ההון נמצא בעדיפות ראשונה במעלה, דבר שהפך את ברית המועצות למעצמה אימפריאליסטית בעצמה, הנתונה בין פטיש ההתפתחות הגלובלית העולמית לבין סדן התחרות הגיאופוליטית, וכל זאת תחת דגל 'בניית הסוציאליזם'.

ד. סיכום

המהפכה הרוסית נכחדה מהעולם. ברית המועצות נפלה קורבן להיגיון של התחרות הכלכלית והגיאופוליטית שיצרה את המדינה הסובייטית מלכתחילה. עם זאת, לאור העובדה שחלק ניכר מהשמאל היה מושקע אידיאולוגית בברית המועצות וראה בה מעין אלטרנטיבה, מעוותת או מנוונת, לקפיטליזם, המהפכות של 1989-1991 בברית המועצות ובמזרח אירופה רק הגבירו את המתקפה הניאו־ליברלית. כיום, הקפיטליזם שקוע במשבר עמוק נוכח ההתמרדות במפלגות המייצגות את המעמד השליט והחרפת הסתירות הפנימיות של החברה הבורגנית. מצב זו מאפשר לחדש את הרלוונטיות של מהפכת אוקטובר וחשיבותה לזמננו. הדבר איננו נובע רק מהעובדה שמהפכה זו היתה המכה הגדולה ביותר שהונחתה אי־פעם על השיטה הקפיטליסטית אלא גם מכך שהניסיון המצטבר של הבולשביזם הנו וחייב להיות נקודת ייחוס יסודית לכל אלה החותרים להמשיך את מסורת המרקסיזם המהפכני. ברם, אין משמעות הדבר ניסיון מכאני לחקות את לנין, דבר שהוא־עצמו גינה בקונגרס הרביעי של האינטרנציונל הקומוניסטי בשנת 1922.

הניסיון המהפכני הגדול של שלהי מלחמת העולם הראשונה – רוסיה 1917, גרמניה 1918-1923, איטליה 1918-1920 – תובע לימוד ביקורתי בכל האמור בסיבות האמתיות לתבוסות ולניצחונות בעת ההיא ולאופן בו ניתן להציע פרוגרמה מהפכנית טובה יותר כיום. במקרה הרוסי, חוק ההתפתחות הבלתי־שווה והמשולבת בהקשר של עולם אימפריאליסטי איפשר את היתוך האוניברסלי והפרטיקולרי, את נטייתם האוניברסלית של מאבקי הפועלים ליצור מצבים של כוח דואלי ואת הקיום הפרטיקולרי של מפלגה מהפכנית היכולה לנצל את המצב המהפכני. כיום, עלייתה של מפלגה המונית ומהפכנית עתידה להתרחש בתנאים שונים בעליל ותחת צורות שונות מאוד מאלה שהתקיימו ברוסיה לפני מאה שנה.

במצב הנוכחי, אנו עדים לתופעות חדשות שמהפכנים נדרשים להתמודד עמם. מעמד הפועלים התעשייתי הולך וגווע ומוחלף במעמד של עובדים שכירים בעלי מגוון שלם של מקצועות שבינם ובין ייצור סחורה אין ולו דבר אחד משותף. הרכוש הפרטי, שנתפס במושגים פיזיים בעבר, הופך לבעל אופי דואלי: פיזי ורוחני. ההון עצמו איננו נמדד רק בהיקף הסחורה והרכוש הפרטי אלא בבעלות פרטית משולבת של הון פיזי ורוחני. חלקים ניכרים מהאוכלוסייה נפלטים ממעגל העבודה, רבים משכירים את שירותיהם כעצמאים ועובדי 'פרילנס', גמלאים שסיימו את שנות עבודתם נאלצים לעבוד כדי להתקיים והעבודה עצמה איננה מבטיחה יציאה מכובדת לגמלאות. המתקפה על הבריאות, החינוך, השירותים החברתיים ועוד,  נמשכת ביתר שאת אולם ההיגיון של יצירת שוק מתוכנן ומולאם איננו מספיק כדי לשכנע את ההמונים, הדורשים יותר דמוקרטיה פוליטית בצד דמוקרטיה חברתית־מעמדית. מעמד הפועלים, שנתפש בעבר כ'סובייקט מהפכני', נתון כיום בין פטיש הלאומיות הריאקציונית ובין סדן התסכול מסדר היום הלאומני נוסח טראמפ בארצות הברית וה'ברקזיט' בבריטניה. את מקום הפועלים ממלאות קבוצות שונות של שכירים, צעירים, סטודנטים, בני נוער, אינטלקטואלים ואמנים. הרשתות החברתיות הן כר תוסס לפעילות מהפכנית אנטי־קפיטליסטית וספונטנית החסרה יסוד מפלגתי מארגן. המהפכות בעולם הערבי פורצות על סמך דרישות לחירות וללחם כאשר החשיבה הלאומנית הצרה מופנית לכיוון חשיבה גלובלית ומהפכנית. לכך יש להוסיף את התנועה המשמעותית לכיוון אנרגיות מתחדשות, רובוטיקה, הגנת הסביבה וטיפול בבעיות המהותיות ביותר לחברה כגון אפליה, הטרדה ורצח של נשים, להט"ב, מיעוטים לאומיים ותרבותיים, מהגרי עבודה ופליטים. מאבקים אנטי־גזעניים מעסיקים את ההמונים לא פחות ממאבקים נגד הקפיטליזם, הניצול והדיכוי המעמדי. השאלה הלאומית, שבעבר נטו המרקסיסטים לראות בה קטר מהפכני (ולנין עצמו נע בין צידוד בלאומנות הלאום המדוכא באופן בלתי־מותנה ובין תמיכה בפתרונה במסגרת הסוציאליזם בלבד), מתבררת כריאקציונית במיוחד בכל האמור בסיסמת ההגדרה עצמית, שבצדק הוגדרה כאוטופיסטית על ידי רוזה לוקסמבורג.

נוכח המצב המורכב והמסובך בעולם קפיטליסטי שסוע בין מגמות סותרות, סתירות פנימיות עמוקות מבעבר, הרכב בעייתי של מעמד העובדים האמור להיות הסובייקט המהפכני ושקיעה הדדית של המעמדות השליטים והמעמדות המדוכאים, נדרשת חשיבה מהפכנית חדשה המחדשת את פני המרקסיזם. התביעה העקרונית לקיום מפלגה מהפכנית מוכיחה עצמה כנכונה, אך לימוד קונסטרוקטיבי של ההיסטוריה מחייב הפקת לקחים בכל האמור בצורך לבנות אותה כמפלגה דמוקרטית, פתוחה והמונית עם פרוגרמה מהפכנית מעודכנת המאתגרת את שרידי הרפורמיזם המושלים עדיין בחשיבה השמאלית. לנין, אשר שינה את דעותיו לעתים בעקבות תמורות היסטוריות, הוא הדוגמה לתנועה מעין זו אשר איננה משתעבדת לדוגמות מן העבר אלא מחדשת כל העת את המסר המהפכני שלה ברוח אוקטובר 1917 למען דמוקרטיה מהותית, יסודית ועמוקה של צדק חברתי, שוויון פוליטי, בעלות דמוקרטית בכלכלה והעמקת זכויות האדם והאזרח.

ורדה מלכין איננה: המטפלת שהיתה גם ציירת

ורדה מלכין עם שישיית הילדים בקיבוץ עין דור

ורדה מלכין עם שישיית הילדים בקיבוץ עין דור

העיתונאי אמנון לורד כותב עם מותה של המחנכת המיתולוגית ורדה מלכין מקיבוץ עין דור

תמיד כשאתה שוכח מניין באת מופיע מאי משם איזה שליח ומוסר בלי שהוא מודע לכך הודעה. אז ככה בעודי מוצץ גבעול ליד איזה כספומט או תיבת שירות ברחוב הפלמ"ח אני פוגש מישהי מהקיבוץ שלא ידעתי בכלל שהיא קיימת בירושלים והיא מספרת על מפגשיה האחרונים עם בני הקבוצה שלנו בקיבוץ. בהלוויות. ככה זה תמיד. וכך היא מספרת פתאום על הלוויתה של ורדה. כרגיל, חולפים תמיד כחודשיים עד שהשמועה על מותו של אדם יקר בעין דור מגיעה אלי. כך היה גם כשבעלה של ורדה, אריה מלכין, נפטר.

ורדה. אין לה מקום בכתבה גדולה בעתונות של המיין-סטרים, אבל יש לה מקום בלב. והיא הדבר החשוב באמת שאם הייתי חופשי לכתוב על הדברים החשובים באמת הייתי מקדיש לה טור נרחב. לכן אני שוב חוזר לבלוג של דוד מרחב, שפינה לי מקום בנדיבותו לכתוב על ורדה, באותו מקום שבו כתבתי בעבר על אריה בעלה בעל הכתפיים השעירות, האיש שעמד על משמר ערכי הקיבוץ עד הרגע האחרון. האיש שהבהיר לי בקיץ 1970 בארוחת בוקר במטע, שהייתי מחויב על פי דין התנועה להסתפק בחביתה של ביצה אחת ולא להשתלט על שתי הביצים שנותרו שם לטובת חביתת שחיתות אגואיסטית.

ורדה נפטרה עכשיו בגיל של למעלה מ-90. כשאני חושב על כך אולי זה קצת מלודרמטי אבל היא האשה הראשונה בחיי אחרי אמא שלי, קטי זכרונה לברכה. מעניין מה היא חשבה על שיטת החינוך שעבדה בה. בגיל שנתיים, אולי פחות, היו מקבצים את הפעוטות שנולדו באותה שנה ל"שישייה". אנחנו היינו בשישיית ורדה. ככה קראו לנו – עד היום בעצם. בהרבה מהתמונות שלי בגילאים של עד ארבע – חמש, ורדה מככבת במרכז התמונה. בחורה צעירה, מחייכת, עם שיער שחור מסולסל ונוקשה, גזוז תמיד קצת מעל לצוואר. היתה בה מאז שאני זוכר את עצמי תערובת של מתיקות ועצבנות. היא היתה המטפלת שלנו. הגיעה עד כמה שידוע לי לבדה מאוסטרליה. שם ויתרה על חיים טובים במשפחה אמידה מאוד כדי לחיות בישוב שהיום כשאני רואה תמונות מתחילת שנות ה-50 נראה עזוב ומיותם, עם כמה בתים קטנים כמה פחונים, איזה מתבן, ורק הר תבור ניצב שם תמיד כשומר נאמן. אז לגבעה הבוצית הקוצנית הזאת שקיבוץ אנשים חי עליה בקומונה היא הגיעה בתחילת החמישים. יש אפילו צילומי סרטון שמישהו צילם מראשית ימי הקיבוץ ובהם נראים ורדה ואריה כשהוא רכוב על סוס והיא למרגלותיו לבושה בג'ינס ובחולצת משבצות. מראה מאוד לא שכיח בשדות עין דור של הימים ההם. מעין קאוגירל. למרות שאני לא זוכר אותה אף פעם מסתובבת באיזה ענף חקלאי.

יש לי זכרונות שלה מאותן שנים ראשונות כשהיא מאבדת את הסבלנות, אם נשתמש בלשון המעטה. היא היתה מיתולוגית באופן פרטי. לא כמו תקווה גרוספלד, שאפשר היה לספר עליה כמה דברים מעניינים אפילו בתוך ספר. למשל, זכורות לי קבלות שבת שהיתה עורכת לנו. אריה מלכין עם חלילית סופרן, על חשבון הבית. אריה עבד באותם ימים במיספוא ולכן ניתן היה לראות – מי ששם לב בכלל – קבוצה של שישה פעוטות צועדת אחרי ורדה או מסביב לרגליה כשהיא לבושה בסינר, בדרך לשדות. הלכנו בשדות, ממש כמו שזה נשמע. בדרך לחלקות המיספוא והרווח היה בעיקר הטרמפ חזרה. כמקובל אז, כשאריה היה מסיים להעמיס את העגלה הגדולה בתלתן, אספסת או עשב רודוס קצור, הושיבו אותנו למעלה על הערימה. אני לא בטוח שהמנהג הזה היה עובר היום את רף הנוהלים של החינוך לגיל הרך במשרד החינוך.

אלו היו הימים הטובים שבהם ישנו ארבעה ואלי כל השישה יחד בחדר גדול ובלילות כשהיינו לבד היינו מקיימים דיונים ערים על איך נפוצץ את יהושע הרע על ידי זה שנתקע לו סיכה בבטן הגדולה.

זה היה פרק א' של ורדה בחיי. נוצר איזה קשר וכל החיים אחר כך תמיד כשהיינו חולפים אחד ליד השניה, אחת מול השני, תמיד נוצר הקליק והחיוך ואיזה דיבור קטן עד שהבנו שאין לנו יותר על מה עוד להשיח. היא חיה בעולם שלה, אין לי ספק. אני זוכר שביום שחזרתי לקיבוץ ממלחמת יום הכיפורים היא נעצרה על ידי בחדר האוכל ורק אמרה שהזקן שצמח בחודש האחרון יפה לי. תתארו לכם.

פרק ב' היה כשהיא חזרה לחיי במוסד (כפי שנקראו בתי הספר המיתולוגיים בקיבוצי השומר הצעיר) כמורה לאנגלית, מורה לאמנות, מורה לציור. כן. ורדה היתה ציירת. אני מגיל צעיר מאוד התחלתי לרשום. לצייר. היום אני שואל את עצמי אם זה היה איכשהו קשור אליה. אבל בתיכון היא התחילה ללמד אותי – אותנו – לצייר בצורה מקצועית.

וכאן מתחיל הויכוח שלי עם כמה אנשים שזוכרים את ורדה קצת אחרת ממני, אלו בעיקר אנשים קרובים שפשוט נתקלו בה בגיל יותר בוגר ולא כמוני מגיל אפס פלוס 2. אני תמיד אהבתי אותה. לא כמו שילד או נער מתאהב באשה מבוגרת. לא. זה לא יהיה מדויק. אלא מטבעי אני נוטה לראות באנשים רק את הצד החיובי שבהם. אדם מאוד קרוב אלי התלונן, כשדיברנו על ורדה שאיננה, כי בעת ביקור במוזיאון הוותיקאן החוויה שבצפייה בכל אותן יצירות אמנות קלסיות לא חפפה בכלל את תיאור החוויה שוורדה העבירה בשיעורי האמנות. האמת שצחקתי. האם לא היינו ברי מזל משוגעים, שהיתה בכלל מורה כמוה שדאגה שנראה באמצעות שקופיות נהדרות את כל הרפאלים והמיכלאנג'לואים והקאפלות והטינטורטואים והטיציאנים ו-כן – גם את האגסים האלה דמויי סזאן, כאשר היא או רגינה היו מתכופפות או פותחות כפתור עליון בשמלה וכפתור תחתון מלמטה. מי יכול בגיל 60 פלוס מינוס (יותר לכיוון הפלוס) להתלונן?

היא היתה מהבודדים שהביאו ניחוח של עולם אחר, גדול. היה עוד אוסטרלי. גרשון פרייס. בתחילת השנה ראיינתי את שאול פז ממזרע על בלם הדלתות שלו 'פנינו אל השמש העולה'. הוא נזכר פתאום שהיה מישהו מעין דור שהיה מגיע למוסד במזרע פעם בשבוע כשהוא מרחף על הווספה שלו דרך עפולה. ליד הנקניקים הוא היה פונה למוסד ושאול זכר שהוא זה שהציג בפניהם כנערים בפעם הראשונה את המוזיקה המסתורית הזאת שנקראת ג'אז. לקח לי רגע להבין שמדובר בגרשון. גרשון פרייס. האיש ששר את 'ג'וש פיט דה באטל אוף ג'ריקו' (ויהושע הפיל את חומות יריחו) טוב יותר ובקול עמוק ורועם יותר אפילו מפול רובסון!

בכל אופן שיעורי הציור הפכו לחוגים בערב, שבהם ורדה היתה מגייסת דוגמנים ודוגמניות לציור מבין המתנדבים או האולפניסטים. אבל זה אף פעם לא הגיע למה שקיווינו שזה יגיע. רק כשמוישה סיקלאי מצא מישהי יפה וחשובה עם שיער שחור גולש, ראיתי אחר כך דרך החלון את רישומי העירום. לא תוצאה מרשימה בהשוואה למקור. אבל הייתי מוכן לשבור לו על הראש את כל בקבוקי היין והוודקה הזולים שהשאיר במיסדר ליד דלת הסטודיו שלו בלולים. כהרגלי הבלגתי.

משך השנים כשעברתי מדירה לדירה נפטרתי גם מכמה מציורי המודל האלה ששנים היו מגולגלים באיזה בוידעם. כל עוד אמא שלי היתה בחיים הכל נשמר פיקס בביתה בקיבוץ. מחברות מכיתה א' וגם ציורים מכל הגילים ופנקסי רישומים, שעם השנים אתה דואג לצנזר. בעשור שחלף מאז מותה של אמי הלכו והדלדלו הציורים ששמרתי. אחרי הכל, לא הייתי סזאן. גם לא בנו של טינטורטו. זה היה ויתור של יהירות. ורדה חשבה טובות על הכשרון שלי בתור מי שיכול לצייר. היא ידעה לרמז על כך כשקטלה מתחרים אחרים, שלטענתה היכולת הרישומית הטכנית שלהם לא ביטאה שום דבר. אני זוכר שהחלטתי שלא אלך ללמוד ציור בבתי ספר לאמנות אחרי שראיתי מי כן הולך ללמוד שם. כן, השחצן האידיוט הזה הייתי אני. כל מה שנשאר כתיעוד לאותה תקופה זהו צילום שלי מכין ציור גדול לכבוד איזה אירוע שכבר נשתכח.

ורדה עכשיו איננה. אני בטוח שמעט הזכרונות שלי יוצרים דמות שונה לחלוטין ממה שהקרובים לה באמת מכירים. גם צעירים ממני בקיבוץ שלמדו אצלה במוסד זוכרים אותה אחרת. היא מעוררת אצלם משהו שהוא יותר קרוב להערצה. כנראה בגלל השונות האנגלוסכסית שלה על רקע השידפון הפולני הצברי והארגנטינאי. שמעתי שנהגה בחומרה ובנוקשות בשיעורים שלה, דווקא עם הקרובים והאהובים עליה ביותר. זה לא נשמע לי מופרך, אבל אני מייחס את הזכרונות האלה בעיקר לעובדה שוורדה דרשה משמעת ולפעמים היתה מתעצבנת – עד שהיתה חוזרת המתיקות. זכור לי מעבר להררים של חמישים שנה שדרשה מאיתנו ללמוד בעל פה שיר קלסי של משורר אנגלי שנקרא 'לנופלים'. מי יכול להבין אותה?

האתגר של יאיר לפיד

הרחש במערכת הפוליטית על הצטרפותה האפשרית של מפלגת העבודה לממשלה סותר את הקולות הדומיננטיים בה. ד"ר עדו זלקוביץ, חבר מרכז העבודה מחיפה ופעיל בולט במפלגה, כתב לי השבוע שלא יהיה חבר בה אם תצטרף לממשלת נתניהו. הרצוג רוצה אולי לחבור לביבי אך במצב הפוליטי הנוכחי, בו המפלגה מצויה לאחר קמפיין בחירות שעמד כולו בסימן דה לגיטימציה לנתניהו, יהיה קשה לשכנע את משמרות המהפכה של שלי יחימוביץ להצטרף לממשלה שהעומד בראשו נצלב שוב ושוב.

חלופה ליברלית לליכוד. יאיר לפיד

חלופה ליברלית לליכוד. יאיר לפיד

יאיר לפיד, שמסתמן כיושב ראש האופוזיציה בפועל מול החליפה הדהויה של הפקיד הממשלתי הרצוג, אמר ב"מטה המרכזי" בערוץ 10 כי לא יצטרף לממשלה. לפיד רציני כיוון שהוא, כפי שאמר לי אחד ממקורביו לשעבר של ראש הממשלה אריאל שרון, החלופה היחידה, האמתית והרצינית לנתניהו. אמנם ללפיד יש 11 מנדטים, אך מדובר במנדט אחד פחות ממה שהיה לנתניהו עצמו בבחירות 2006. כמות המנדטים לא הפריעו לביבי לרסק את קדימה ולהקים קואליציה בהשתתפות העבודה כעבור שלוש שנים.

השאלה המהותית היא מה יעשו הרצוג ולפיד ככל שיתברר שהממשלה הנוכחית לא מתפקדת, או לא מצליחה לתפקד. האם יצליחו לשכנע את כחלון לפרוש מן הקואליציה ולהביא לבחירות מוקדמות לאחר העברת התקציב? או שיעדיפו ליטול את תיקי הבית היהודי והימין הקשה ולהצטרף לסיבוב נוסף בהנהגת נתניהו.

לפיד עצמו איננו צריך להיבחר מחדש לראשות מפלגתו. הרצוג יצטרך להצליח במסע בחירות פנימיות ולעמוד מול יחימוביץ. גורלה של הממשלה הנוכחית תלוי במידה רבה בזהותו של יושב הראש הבא של מפלגת העבודה. לא מן הנמנע שהרצוג יבקש למנף את המנדט המחודש שיינתן לו על מנת להביא לחיבור עם הליכוד. לא מן הנמנע ששלי יחימוביץ, החסרה ניסיון מיניסטריאלי, תרצה להיכנס לממשלה בסימן "באנו לתקן".

הציבור יתקשה לקבל בחירות חדשות תוך שנה, ואת זאת יודעים אנשי המחנה הציוני. היחיד שיכול להרוויח מהצטרפות מפלגת העבודה לקואליציה הוא לפיד. נתניהו יקבל ארכה נוספת עד הבחירות הבאות, בהן יתמודד שוב כמועמד הליכוד לראשות הממשלה. האתגר של לפיד הוא למצב את יש עתיד כמפלגה לאומית ליברלית היכולה להוות חלופה רצינית לליכוד. מפלגה הנלחמת בקמפיין ההחרמות אך באותה מידה מניעה משא ומתן מדיני ולוחצת לחיסול הבידוד באמצעות מו"מ שכזה.

לפיד, שעשה באחרונה בארה"ב, יכול היה לשמש שר חוץ נפלא של נתניהו, אילו היה רוצה לחסל את הקריירה הפוליטית שלו. בינתיים, יש עתיד בונה עצמה כחלופה לליכוד. חוסר התוחלת שיש בניוון של המחנה הציוני ומפלגת העבודה מעלה על סדר היום את הצורך בחלופה לאומית-ליברלית לנתניהו. האתגר, שהיה מונח בעבר על כתפיה של ציפי לבני, מונח היום על כתפי יאיר לפיד.

 

ביבי מחכה להרצוג

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

בלילה שבו שררה אווירת ניצחון תזזיתית במטה הליכוד נוכח ההישג האדיר בבחירות, חשב ראש הממשלה שמלאכת הרכבת הקואליציה תלך לו בקלות. אך ההישג של נתניהו היה שונה במהותו מן ההישג של עמיתו השמרני, דייויד קאמרון, שהביס את הלייבור במכה ניצחת. יו"ר הליכוד הצליח לאסוף סביב הרטוריקה הגזענית והמתלהמת שלו את מצביעי הימין הקשה של אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואלי ישי. הזינוק מ-20 מנדטים פלוס בסקרים ל-29 מנדטים פלוס אורן חזן בבחירות, נבע מנגיסה משמעותית של נתניהו באלקטורט הימני של ישראל ביתנו והבית היהודי. הפנייה ימינה של ראש הממשלה הותירה את מצביעי בנט וליברמן מאושרים והמומים, נכונים לנטוש את מפלגותיהם לטובת מי שימנע את הסכנה הנשקפת מהערבים הנוהרים לקלפיות.

רגע לפני פקיעת המועד החוקי להרכבת קואליציה, הצליח ראש הממשלה – כשהוא מוכר את כל נכסיו הפוליטיים לשותפיו הקואליציוניים – להכניס פנימה את הבית היהודי במחיר כבד מאוד. גלעד ארדן חשק בתיק המשפטים לאחר שהגן בחירוף נפש על משפחת נתניהו וראש הממשלה עצמו בכלי התקשורת השונים. בכירי ליכוד אחרים ראו עצמם מועמדים לתפקיד שר החינוך. בסופו של יום, רוב התיקים המשפיעים נמסרו לשותפיו של נתניהו, והוא נותר עם הטוטו שרצה למכור לאיילת שקד. הסכם קואליציוני רע כזה לא היה בתחזית של אף אחד מהפרשנים שסנטו ברביב דרוקר שהתנבא על מלאכת הרכבה קשה במיוחד של הקואליציה.

הבעיה המהותית של נתניהו איננה קואליציית השישים ואחת בה כל יחיד הוא מלך. אם יתנהל כראש ממשלה ימני במיוחד, הקואליציה הזו תוכל להחזיק מעמד לא פחות מקואליציות אחרות. הבעיה שלו היא שבכדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות – והראשונה ואולי היחידה שבהן היא הישרדות בראשות הממשלה – נתניהו יצטרך לנהל את ישראל פחות כמו צפון קוריאה ויותר כמו מדינה מערבית שמקיימת דיאלוג עם העולם החופשי והדמוקרטי. זה אומר, למשל, המשך הקו בו רה"מ מכיר בזכות הפלסטינים למדינה. זה גם אומר המשך המדיניות בה ישראל מוכנה להקפיא בנייה בהתנחלויות, לשחרר אסירים ואף לסגת משטחים ולפנות מאחזים בלתי-חוקיים. עם קואליציה כזו, מדיניות מהסוג הזה לא יכולה לעבוד.

הקואליציה הזו היא זמנית. היא זמנית עד שבוז'י הרצוג יבסס את מעמדו במפלגת העבודה ויוכל להכניס אותה פנימה, אפילו במחיר התפצלות מהתנועה בראשות לבני, אם היא עדיין קיימת. נתניהו משווע לכניסת הרצוג לממשלה ביודעו שבשונה מהממשלה הקודמת, לאף אחד מהשותפים הקיימים אין אינטרס בבחירות חדשות בשלוש השנים הקרובות. כל אנשי מפלגת העבודה זקוקים לניסיון מיניסטריאלי, צריכים לתת ג'ובים לחברי המרכז, נואשים לחזור לעשייה אחרי שנות מדבר. כרגע זה בלתי-אפשרי, אולם משבר מהותי בתחום המשפטי, או משבר מדיני אמתי, יכול לזרז את התהליך. רק שהרצוג ייבחר מחדש לראשות 'העבודה'.

מי שרוצה לפרוח באופוזיציה כחלופה לנתניהו הוא אביגדור ליברמן. ליברמן חושב ששנות השותפות עם נתניהו רק הרעו לו. הוא איבד למעלה ממחצית מכוחו הפוליטי כיוון שדאג לראש הממשלה בתפקיד שר החוץ, היה ממלכתי מדי, לא עשה כמעט דבר ואיבד את האלקטורט שלו. שר החוץ בדימוס מאמין שבאופוזיציה הוא יוכל להחיות את המותג "ליברמן". הבעיה הגדולה בתזה הזו היא שרבים וטובים כמוהו ניסו לעשות כן ולא הצליחו. האופוזיציה הישראלית היא לא רק מדבר פוליטי; היא גם עמק הבכא הפוליטי. אולי בסיבוב הבא, כשהקואליציה הנוכחית תתפרק, יוכנס ליברמן חזרה למשרד החוץ כאיזון לפנייה שמאלה כתוצאה מהצטרפות מפלגת העבודה.

למרות כל התרחישים לעיל, נתניהו תקוע עם קואליציה שהוא לא רוצה בה ועם שרים בכירים שיכולים להזיק מאוד לתדמית הממלכתית שלו, או למה שנותר ממנה. בקואליציה הרביעית שלו, ראש הממשלה זקוק לאופוזיציה. וגם זה פרדוכס מבית היוצר של ביבי: בלי אופוזיציה חזקה, הוא ייאלץ לממש את המדיניות לה התחייב. ואם יממש אותה, ישראל בראשותו תהיה בספרינט האחרון שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית. מי שחושב שנתניהו רוצה בכך, טועה. בכל זאת, בית הנשיא עוד מחכה לו.

הומרוס / איליאדה / 100 טורים ראשונים

מיוונית: דוד מרחב

שִׁירִי אֵלָה, עַל הַזַעַם שֶׁל אֲכִילֵס, בְּנוֹ שֶׁל פֵּלֵאוּס,                          1

עַל הַחֻרְבָּן שֶׁהֵמִיט מַכְאוֹבִים לְאֵינְסוֹף עַל אֲכַאִּיָה,

הֵן כֹּה עַזוֹת וְרַבּוֹת נַפְשׁוֹת בְּנֵי־חַיִל אֲשֶׁר אֶל

הָדֵס הִשְׁלִיךְ וְאוֹתָם הוּא נָתַן לִכְלָבִים כָּטֶרֶף

גַּם לְכֹל צִפּוֹר הַשָּׁמַיִם, קוּיְמָה כָּךְ תָּכְנִיתוֹ שֶׁל זֶאוּס.                        5

זֹאת לְמִן יוֹם רֵאשִׁית מְרִיבָתָם שֶׁל הַשְּׁנַיִם, בֶּן־אַטְרֵאוּס,

מֶלֶךְ־שַׁלִּיט הַעוֹצֵר בָּעָמוֹ וְהָפֶּלֶא־גִּבּוֹר אֲכִילֵס.

מִי מִבְּנֵי הָאֵלִים יָצַר אֶת זוֹ הַמַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם?

עַל הָמֶלֶךְ יָצָא אָז קִּצְפּוֹ שֶׁל בֵּן לֶטוֹ וְזֶאוּס

עַם נֶהֱרָגוּ כִּי שָׁלַח בַּצָּבָא מַגֵּפָה מַהֲרֶסֶת,                                                10

כִּי בֵּן אַטְרֵאוּס חִלֵּל אֵֶת כְּבוֹד כְרִיסֵס כֹּהֵן הָאֱלֹהַּ

עֵת בָּא כֹּהֵן זֶה אֶל אֵלֶּה מְהִירוֹת סְפִינוֹת־הָאֲכַיִּים,

אֶת בִּתוֹ הוּא בִּקֵּשׁ לְשַחְרֵר בְּרֹב כֹּפֶר מִשֶׁבִי

גַּם הֶחְזִיק כְּלִיל־דַּפְנִים שֶׁל אַפּוֹלוֹן הַמַּרְחִיק לִפְגֹּעַ

עַל שַׁרְבִיט מִזָּהָב תָּלוּי, וּבֵרֵךְ הָאֲכַיִּים                                        15

אַךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם אֶת שְׁנֵי בְּנֵי־אַטְרֶאוּס, רוֹדֵי־עַם:

"בְּנֵי אַטְרֵאוּס וּשְׁאַר עֲדוּיֵי־הַמְּצָחוֹת, הָאֲכַיִּים,

הֵן אֲיַחֵל שֶׁיִהְיוּ בְּעַדְכֶם אֵלֵי אוֹלִימְפּוֹס —

עִיר פְּרִיאַמּוֹס תַּחֲרִימוּ וְתָּשׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם הַבַּיְתָה!

רַק אֶת בִּתִי הַיְּקָרָה שַׁחְרְרוּ וְקָבְּלוּ־נָא הָכֹּפֶר!                                20

נַא יִרְאוּ אֶת פְּנֵי בֵּן זֶאוּס, אַפּוֹלוֹן, דּוֹרֵךְ הָקֶשֶׁת".

כֹּל שְׁאַר הָאֲכַיִּים שִׁבְּחוּ אֶת דְּבָרָיו בְּלִי מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם

הֵם כִּבְּדוּ אֶת הַכֹּהֵן וְרָצוּ לְקָבֵּל אֶת הָכֹּפֶר

אַךְ בֵּן אַטְרֵאוּס, אֲגַמֶּמְנוֹן, לִבּוֹ לֹא הָיָה עָלָיו שָׂמֵחַ.

הוּא פָּקַד קָשׁוֹת עָלָיו, בְּחֶרְפָּה שִׁלֵּחַ:                                           25

אַל תּוֹפִיעַ פֹּה, זָקֵן, עַל סְפִינוֹת גְדוֹלוֹת וְיַרְכָּתַיִם,

אַל תִּתְמַהְמַהּ עַתָּה וְאַל תָּשׁוּב וְתָבוֹא עוֹד הֵנָּה!

לֹא תִּמְצָא שׁוּם תּוֹעֶלֶת בַּשַּׁרְבִיט וּבִכְלִיל־הָאֱלֹהַּ!

דַע כִּי אוֹתָהּ לֹא אַסְכִּים לְשַׁחְרֵר עַד זִקְנָה תְּבוֹאֶנָּה

שָׁם בְּבֵיתֵנוּ, הַרְחֵק מֵאֶרֶץ־אָבוֹת, מִן אַרְגּוֹס;                                30

גַּם הִיא תִשְׁכַּב בְּחֵיקִי, אַף נוּל־הָאֲרִיגָה תְּסוֹבֵבֶנוֹ!

אָז לֵך עַתָּה וְאַל תַּכְעִיסֶנִי וּבְשָׁלוֹם תָּשׁוּבָה!"

כָּכָה דִּבֵּר וְהַזָּקֵן הָלַךְ כִּי יָרֵא הוּא מִמֶּנוּ.

הוּא בְּשֶׁקֶט הָלַךְ עַל חוֹפוֹ שֶׁל יָם רָב־הַסַאַן.

אַךְ לְאַחַר שֶׁרָחַק הוּא מְאֹד תְּפִלָּה נָשַׂא זֶה                                    35

אֶל אָדוֹנוֹ אַפּוֹלוֹן, בֵּן יְפָת־הַשֵׁעָר, זוֹהִי לֶטוֹ:

"שְׁמַע־נַא אֵל, לוֹ הָקֶשֶׁת מִכֶּסֶף, סּוֹכֵךְ עַל כְרִיסָה,

מֶלֶךְ עַל קִלָּה הַקְּדוֹשָׁה וּמוֹשֵׁל בִּגְבוּרָה בְטֶנְּדּוֹס —

אִם אֵי־פַּעַם לְךָ פֹּה קֵרָתִּי הֵיכַל רַב־חֶמֶד

אִם הִקְרַבְתִּי לְךָ פֹּה עוֹלָה דְשֵׁנָת־שׁוֹקַיִם                                      40

שֶׁל פָּרִים וְעִזִּים, אֶת מִשְׁאֶלֶת־לִבִּי מַלֵא־נַא:

לִי שִׁלֵּם בְּחִצֶּיךָ עַל דָמְעִי, נְקֹם בִּבְנֵי־הַדַּנָּאִים!"

כָּך הוּא אָמַר בַּתְּפִלָּה, וְנַעֲנָה לוֹ פוֹיבּוֹס־אַפּוֹלוֹן.

הוּא יָרַד מִרֹאשׁ אוֹלִימְפּוֹס, חֵמָה אָחַזְתָהוּ,

קֶשֶׁת עַל כְּתֵפוֹ וְאַשְׁפָּת־הַחִיצִים סְגוּרָה מִכֹּל עֶבֶר.                          45

עַל הַכָּתֵף צִלְצְלוּ הַחִיצִּים כִּי רַב בּוֹ הַזַעַם.

הוּא הִתְהַלֵּךְ וְהָיָה דּוֹמֶה בְּמַרְאֶהוּ לַלַילָה.

אָז הִתְיַשֵּׁב הַרְחֵק, אֶת הַחֵץ לַסְפִינוֹת יָרַה הוּא.

צְלִיל כֹּה מַחְרִיד יָצַא מִן הָקֶשֶׁת עָשׂוּיָת־הָכֶּסֶף.

קֹדֶם פָּגַע בָּפֶּרֶד, אַחַר – כֶּלֶב מְהִיר־רֶגֶל,                                      50

חֵץ אָז נִשְׁלַח גַּם אֲלֵיהֶם, הָיָה זֶה חֵץ כּוֹאֵב, חַד כַּתַּעַר,

הוּא נְגַפָם; לֹא כָּבוּ שָׁם שְׁרֵפוֹת הַגוּפוֹת שֶׁהִבְעִירוּ.

תֵּשַׁע יְמָמוֹת נִשְׁלְחוּ לַמַחֲנֶה חִצֵי־הַאֱלֹהַּ

יוֹם עֲשִׂירִי כִּי יַגִיעַ – אֲכִילֵס כִּנֵּס אֶת הַעַם שָׁם.

כִּי שִׁכְנֵעָה אוֹתוֹ לִבְנַת־הַיָדַיִם, זוֹ הֵרָה,                              55

הֵן לְבָבָהּ דָּאַב בִּרְאֹתָהּ אֵיךְ מֵתִים הַדַּנָּאִים.

אֵלֶּה אֵפוֹא הִתְאַסְּפוּ, בְּהָמוֹן־רַב שֶׁל עַם קֻבְּצוּ הֵם.

קָם מְקִרְבָּם וְדִּבֵּר אֲכִילֵס קָל־הָרַגְלַיִם:

"בֵּן אַטְרֵאוּס, דּוֹמַנִי כִּי עַתָּה הַבַּיְתָה נָשׁוּבָה,

שׁוּב נַחְזֹר אִם מִן הַמָּוֶת נָצְלִיחַ הַפַּעַם לִבְרוֹחַ,                      60

כִּי מִלְחָמָה וְגַּם דֶּבֶר אוֹכְלִים בִּצְבָא הָאֲכַיִּים

הָבָה נִגַּשׁ אֶל אֵיזֶה כֹּהֵן אוֹ נָּבִיא וְנִשְׁאָלָה

אוֹ שֶׁמָּא אֶל פּוֹתֵר־חֲלוֹמוֹת, כִּי גַם הֶם מִזֶאוּס,

הוּא יָגִידָה לָנוּ עַל שׁוּם מָה חָרָה אַף אַפּוֹלוֹן

הַאִם הֶאֱשִׁים אוֹתָנוּ עַל נֶדֶר שֶׁהֻפָר אוֹ הֶקָּטוֹמְבָּה?                 65

הָבָה נָקְרִיב לוֹ קָרְבָּן טְלָאִים וְעִזִּים, וְיָרִיחַ,

אָז יִתְרָצֶה וְיָסִיר מֵעִמָּנוּ רָעָה גְּדוֹלָה זוֹ!"

כָּכָה דִּבֵּר וְיָשַׁב. וּמֵהֶם נֶעֱמַד וְקָם אָז

הַמְנַחֵשׁ לְפִי צִפֳּר־הַשָּׁמַיִם, קַלְכַס בֶּן־תֶּסְטוֹר,

אֶת שֶׁהָיָה, שֶׁהֹוֶה, שֶׁיִהְיֶה – הוּא כְּבָר יוֹדֵעַ,                         70

הוּא שֶׁנָהַג אֶת סְפִינוֹת הָאֲכַיִּים אֶל הַעִיר אִלְיוֹן,

כְּפִי הַנְּבוּאָה שֶׁנָתַן לוֹ הַאֵל פוֹיְבּוֹס־אַפּוֹלוֹן.

הוּא דִּבֵּר בַּחָכְמָה וּפָנַה לַאֲסֵפָה וַיֹּאמֶר:

הוֹ אֲכִילֵס, צַוֵּנִי לוֹמַר, יְדִידוֹ שֶׁל זֶאוּס,

לָמָּה הִזְדַּעֵם אַפּוֹלוֹן אֲשֶׁר מַרְחִיק לִפְגֹעַ?                                      75

הֵן לְךָ אַגִּיד; הִשָּׁבַע לִי – עֲמֹד־תַּעֲמֹד לִיְמִינִי גַּם

לִי תְּסַיֵּעַ בְּחֶפֶץ־לֵב, אַף בְּמַעֲשׂ וּזְרוֹעַ.

זֹאת כִּי אֲנִי חוֹשֵשׁ פֶּן יִזְעַם מוֹשֵׁל הָאַרְגֵּאִים,

הוּא מוֹשֵל גָּדוֹל בְּכֻלָּם, וְיַקְשִׁיבוּ לוֹ הָאֲכַיִּים

הֵן כִּי חֲזַק הָמֶּלֶךְ עֵת חָרוֹן בּוֹ עַל הַנָחוּת מִמֶּנוּ.                    80

אִם בְּאוֹתוֹ יוֹם יַעֲצוֹר הָמֶּלֶךְ זַעֲמוֹ, יִתְאַפֵּק הוּא,

גַּם יַסְתִיר טִינָתוֹ – עַד יוֹכָל הַגְשִׁימָהּ – בְּלִבּוֹ־הוּא,

אָז אַתָּה לִי אֶמֹר־נָא: הָאִם מִפָּנָיו תַּצִילֶּנִי?"

לוֹ הֵשִׁיב כָּךְ אֲכִילֵס מְהִיר־הָרַגְלַיִם, כָּכָה עָנַה לוֹ:

"אֹמֶץ אֱזָר וְאֱמָר הַנְבוּאָה שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ.                              85

הן נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפּוֹלוֹן יְדִידוֹ שֶׁל זֵאוּס, הוֹ קַלְכַס,

כִּי כְּשֶׁאַתָּה תִּתְפַּלֵּל אֶל הַאֵל תֵּת אוֹת לַדַּנָּאִים,

כֹּל עוֹד אֲנִי חַי אִישׁ לֹא יָזִּיקְךָ, כֹּל עוֹד רוּחַ בְּאַפִּי־בִּי,

עַל הַסְּפִינוֹת הַגְּדוֹלוֹת, אַלִּימוּת לֹא תֻּפְנֶה נֶגְדֶּךָ,

לֹא מִצִּדָם שֶׁל הַדַּנָּאִים, גַּם לֹא בֵּן־אַטְרֵאוּס יַרִים יָד,              90

הוּא עַתָּה מִתְיַמֵּר לִהְיוֹת הַמְצֻיָּן בָּאֲכַיִּים".

אָז הִתְחַזֵּק הַמְּנַבֵּא הַאָצִיל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּךְ:

"הוּא זָעַם לֹא בִּגְלַל הֶקָּטוֹמְבָּה אוֹ אֵיזֶה נֵדֶר,

אֶלָּא בִּגְלַל הַכֹּהֵן, אֶת פָּנָיו הִלְבִּין אֲגַמֶּמְנוֹן,

הוּא לֹא שִׁלַּח אֶת בִּתּוֹ לַחָפְשִׁי, לֹא לָקַח אֶת הַכֹּפֶר,                95

עַל כֵּן הֵמִיט מַכְאוֹבִים וְיוֹסִיף עֲלֵיהֶם אַפּוֹלוֹן.

אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה לֹא יָסִיר מֵעַל הַדַּנָּאִים

טֶרֶם יָשִׁיבוּ לַאָב הַנַּעֲרָה עַלִּיזַת־הָעַיִן,

בְּלִי כֹּל כֶּסֶף וָכֹפֶר, הַעִירָה יָבִיאוּ הֶקָּטוֹמְבָּה,

כְרִיסָה, אֵלֶיהָ; אָז נְפָיְסוֹ וְאוּלָי נְשָׁכְנֶעוֹ בַּמַעַשׂ".                             100

השיבה אל זלמן שניאור

בשלהי תשס"ג, השתתפתי בסמינר שנערך באוניברסיטת בר־אילן על המשורר זלמן שניאור. זו הייתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמו, ולא בכדי: הרפובליקה הספרותית בארץ עשתה מאמצים ניכרים למחוק את שניאור מן הפנתיאון הפואטי הלאומי. דווקא הוא, שבאחרית ימיו עוד הספיק לשורר למדינת ישראל ואף לצבאה, נדחק לקרן זווית. אהבתי הגלויה לנידחים מפני הממסד, גרמה לי להתחיל לעיין בכתביו שיצאו לאור בשנות העשרים עד שנות הארבעים, בלייפציג, בניו־יורק ובתל־אביב, באחרונה קובצו כל שיריו בשני קבצים גסים, "שירים" ו"פואמות", בעטיפה חומה, כעורה ואפורה, תכלית הניגוד למשורר, שהקפיד על עיצוב ספריו ואף שיתף פעולה עם אמן התחריט הנודע, הרמן שטרוק.

במהלך שנה שלמה, השקעתי מאות רבות של שקלים ברכישת כל ספריו, ייבוא אישי מניו־יורק. מה משך אותי לאיש הזה, שמלבד דן מירון לא קם חוקר ספרות רציני שיעמיק בתולדות חייו וביצירתו? מה חיבב אותו כל כך עליי עד שכתבתי עליו מסה שלמה, שאף היא זכתה להתעלמות ברפובליקה הספרותית, תחת הכותרת "בין ניטשה לעשתורת: מדוע התנכרו הכנענים לזלמן שניאור?", שפורסמה ביומן הרשת שלי? התהליך הפוליטי שעברתי, קרי: מעבר מן הימין היהודי הלאומי אל ההשקפה העברית הצעירה (ה"כנענית") של ע. ג. חורון ויונתן רטוש, לווה בנטישת הימין אך בהמשך אחיזתי בתורת־ז'בוטינסקי. שניאור היה זה שכתב שיר לכבוד ז'בוטינסקי, דבר שקירב אותי אל שירתו מאוד. האם היה זה עניין פוליטי? רעיוני?

כוכבו של זלמן שניאור דרך לאחר שחיים נחמן ביאליק כתב עליו שבחים במסתו, "שירתנו הצעירה", לצד משוררים כמו יעקב שטיינברג, יעקב כהן ואחרים. מסת־החניכה הזו של המשורר, אשר למעשה הביאה לידי המשגת קבוצת המשוררים כ"דורו של ביאליק" על־ידי מבקרים כמו ישורון קשת, הפכה את שניאור לארי שבחבורה. קובץ שיריו הראשון, "עם שקיעת החמה", פורסם בשלהי שנת 1906 וענה על הלך רוח קדורני וספקני של ביאליק ביחס לספרות העברית. ספרות זו, שהחלה מתפתחת לאיטה בעקבות אנשי "המהלך החדש" בראשות בן־אביגדור והייתה בחיתוליה, בעודה מתמקדת בריאליה החברתית היהודית, הייתה רחוקה מרחק רב משירי שניאור שאת שירתו אפיין ביאליק כשירת ה"גבורה".

הציע תפישה רומנטית שאבד עליה הכלח. ספרו של שניאור, "וילנה"

הציע תפישה רומנטית שאבד עליה הכלח. ספרו של שניאור, "וילנה"

שניאור היה יושב בוורשה, שהיוותה מרכז ספרותי של ממש. כעדותו של י"ד ברקוביץ בספרו "הראשונים כבני־אדם", המשורר היה יושב עם בכירי הספרות העברית דאז – ביאליק, פרץ, נומברג, פיכמן, שטיינברג ועוד – בביתו של פרץ ברחוב צגלנה מספר 1 והכול היו דנים בבעיות השעה. בשנת 1910, נטל שניאור חלק במאסף "שלכת" שפורסם בלבוב ובו כתבו גם ביאליק, כהן, שמעונוביץ, פיכמן, קצנלסון וברש. הוא גם פרסם בכתב העת הספרותי "הדור" בעריכת דוד פרישמן שבראשו הופיע ציטוט מאת גיתה, לפיו "על ידי הטוב נוליד לאט לאט רגש נכון וטעם בשביל הטוב", ביטוי למגמת ה"אמנות לשם אמנות" שאפיינה את הרומנטיקה החדשה בספרויות אירופה בשלהי המאה הי"ט. כך, החל מבסס עצמו שניאור כ"עברי החדש" שהתנתק מן מוסרות העבר והחלה מגבש לעצמו שירה "בעלת גוף".

בשנת 1914, פרסם שניאור את קובץ שיריו השני, "שירים ופואמות", שהשפיעה גם על יונתן רטוש, כפי שהעיד הוא־עצמו על כך. מול הליריקה הספקנית והמלנכולית של שטיינברג, יצא שניאור עם פואמה אדירה, "בהרים", שנתנה לשירה העברית ממד אפי שהיה חסר לה, גם כאשר משוררים כמו יהודה לייב גורדון כתבו על ענייני מקרא וימי העברים בארץ. שירתו הייתה רוויה בתשוקה, בארוס, בהשכלה – ביציאה מתחומי מזרח אירופה אל מערבה. מבקרו החריף של שניאור, י"ח ברנר, תיאר את נטייתו של זה לתורת ניצשה כריאקציונית וכתב שהיא מלאת "התפעלות של שפחה טפשית, שרצה אחרי גדוד צבא העוברת ליהרג במלחמה ונהנית". על המשורר כתב באכזריות כי מדובר ב"ז'ורנליסט מיליטריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה". ברנר הסתייג מהניהיליזם הניצשיאני של שניאור וכאשר פורסמה הפואמה "וילנה", אותה הוציא לאור שניאור במהדורה נאה עם תחריטיו של הרמן שטרוק, התלהב ממנה.
למעשה, היה שניאור מנביאיה של הפואטיקה העברית המבקשת להתגבר על ה"קרע שבלב" הברדיצ'בסקאי ולבסס תחיה רומנטית של העברית תוך שמירה על עקרונות ברורים מבחינת אופני המבע, המשקל, השימוש בהגייה האשכנזית, הבהירות והדיאלקטיקה הברורה בין תוכן לצורה שאינה מותירה ספקות. במובן זה, לא נטה שניאור אל הדקדנס האירופי והסימבוליזם הרוסי. בפואמות שלו הקפיד להסביר אגב השיר את כוונותיו. הוא נחשב, ובדין, כממשיכם של ביאליק וטשרניחובסקי.

אולם כבר בשלהי שנות העשרים של המאה שעברה, החל תהליך התרחקות משירת שניאור. הסיבה לכך הייתה כפולה. ראשית, הוא לא היה ציוני ולא ביטא בשירתו את רעיון היהודי החדש שהתבטא בשירת אורי צבי גרינברג, יצחק למדן ואברהם שלונסקי. הוא לא היה קרוב נפשית לפואמה חינוכית כמו זו של "מסדה" שכתב למדן. הוא ודאי היה רחוק משירת "הגברות העולה" של אצ"ג. הוא לא היה סוציאליסט, עולמו היה מעוגן באירופה. כאשר ביקר בארץ בשנת 1925, לא מצא בה את מקומו, לא מבחינה כלכלית ונראה שאף לא מבחינה נפשית. מששב לפאריס, פנה אל עבר ספרות היידיש. אולם גם באירופה, לא הבין שניאור, כפי שמציין דן מירון, את התמורות המתחוללות מתחת לפני השטח. כמי שנע ונד בין ברלין ובין פאריס, הוא הוציא תחת ידיו פואמה המגדירה את תחום יצירתו, "פרקי יער". בפואמה זו מתוארת חדירת ה"ברזל" המודרני לעולמה של ביילרוס ואת יציאת הגיבור, אלמון, ממזרח אירופה אל מרכז הציוויליזציה החדשה במערב היבשת.

שניאור הציע תפישה רומנטית שאבד עליה הכלח מול המודרניזם של משוררים כמו דוד פוגל ואצ"ג שחוו את המטרופולין בצורה שונה בעליל מזו שחווה אותה שניאור. בעוד שאצ"ג, למשל, היה משוקע בניהיליזם ניצשיאני, שניאור היה במקום אחר, רומנטי, שמקומו בשלהי המאה הי"ט ולא בשנות השלושים הבוערות. הוא הלך והסתגר, התרחק, כתב סונטות, ביכה את אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ואף החל כותב ליריקה. אף שבשנת 1936 התהדק הקשר עם ברל כצנלסון והובטח לו כי סיפורי שקלוב הכתובים ביידיש יפורסמו בעיתון "דבר" אם יתורגמו לעברית, והרפובליקה הספרותית ציינה את יובל החמישים של המשורר, הרי שבסופו של יום, אוהבי השירה וכותביה פנו לדור שהעמידו אלתרמן ושלונסקי, שהיו מצויים מרחק גדול מ"דורו של ביאליק".

על ספרו "לוחות גנוזים", בו עוסקת מסתי "בין ניטשה לעשתורת", לא נמצאו מלמדי־זכות. עיבודים דרמטיים לסיפוריו נכשלו. הוא התיישב ברמת־גן והיה רחוק מרחק רב מן המינימליזם הפואטי החדש שבישרו משוררים צעירים כיהודה עמיחי, שעמד בסתירה לשירתו הארוכה, ה"מאמריסטית", המשופעת בתמות ובביטויים לשונים, של שניאור.

קרבתי לשניאור, טעמה בהיותו דיסידנט. בעוד שכותב שורות אלה היה נוכח הן במחנה הציוני והן במחנה האנטי־ציוני, שניאור היה במידה רבה אדיש כלפי הפרויקט הציוני. יותר משהיה מאוכזב מן הציונות, והרי כתב שירים לאומיים, הבין כי הקולקטיב החדש שהתהווה בארץ לא יוכל להיות המשך יצירתי לדורות הקודמים, שבתנאים הקשים ביותר יצרו וחידשו. תהליך החיברות הציוני היה בהכרח דכאני מיסודו, יותר משהיה דכאני ביחס לערבים, דיכא את תרבויות היהודים. בעולם כזה, למשורר החי על גדת הסנה, שמחלק את זמנו בין ברלין לבין פאריס, שכותב עברית בהגייה אשכנזית ומדבר וכותב בלשון היידיש, לא היה מקום. אימוץ הפואטיקה של שניאור מחייב את דחיית הממד הדכאני בציונות וחידוש הממד היצירתי בה. אולם גם כאן עולה ספק מה הייתה מידת היצירתיות בציונות. האם דור שלונסקי־אלתרמן, שהעמיד צאצאים שונים וחריגים כמו יונתן רטוש ואבות ישורון, אכן הצטיין ביצירה עברית חדשה? האם יצירתו הייתה יהודית? שלונסקי כשניאור זכה לאיסוף כל שיריו לפני שנים הרבה. מאז חלפו עשרות שנים ולא יצאה מהדורה מדעית מוערת של כל כתבי שלונסקי. לגורל דומה זכה ברנר.

עולה אפוא הכורח לבדוק כיצד ניתן לחדש את ספרויות היהודים בארץ; להבין את התנאים להתחדשותה של ספרותנו בזיקה לדיסידנטים, לגולים, כמו זלמן שניאור. משהבנתי כי בניגוד לטענת רטוש וחורון, לא התגבש בארץ לאום עברי חדש, אלא קיבוץ של עדות יהודיות בעלות חיבור רופף ביניהן, פניתי אל שניאור כחלופה אידיאית ופואטית. השאלה הבוערת העומדת על הפרק היא, אפוא, חידוש ספרויות היהודים בארץ. בתנאים אובייקטיביים של מלחמה, גזענות, פערים מעמדיים ושנאת זרים, ספרויות היהודים אינן יכולות להתגבש בארץ. הן תיאלצנה לחכות למומנט ההיסטורי הנכון בו ניתן יהיה לשוב שיבה עמוקה, אמתית ואותנטית אל שירת שניאור ודור ביאליק כחלופה לתרבות הכוח והאגרוף הישראלית.