עוד, קולטורה

ורדה מלכין איננה: המטפלת שהיתה גם ציירת

ורדה מלכין עם שישיית הילדים בקיבוץ עין דור
ורדה מלכין עם שישיית הילדים בקיבוץ עין דור

העיתונאי אמנון לורד כותב עם מותה של המחנכת המיתולוגית ורדה מלכין מקיבוץ עין דור

תמיד כשאתה שוכח מניין באת מופיע מאי משם איזה שליח ומוסר בלי שהוא מודע לכך הודעה. אז ככה בעודי מוצץ גבעול ליד איזה כספומט או תיבת שירות ברחוב הפלמ"ח אני פוגש מישהי מהקיבוץ שלא ידעתי בכלל שהיא קיימת בירושלים והיא מספרת על מפגשיה האחרונים עם בני הקבוצה שלנו בקיבוץ. בהלוויות. ככה זה תמיד. וכך היא מספרת פתאום על הלוויתה של ורדה. כרגיל, חולפים תמיד כחודשיים עד שהשמועה על מותו של אדם יקר בעין דור מגיעה אלי. כך היה גם כשבעלה של ורדה, אריה מלכין, נפטר.

ורדה. אין לה מקום בכתבה גדולה בעתונות של המיין-סטרים, אבל יש לה מקום בלב. והיא הדבר החשוב באמת שאם הייתי חופשי לכתוב על הדברים החשובים באמת הייתי מקדיש לה טור נרחב. לכן אני שוב חוזר לבלוג של דוד מרחב, שפינה לי מקום בנדיבותו לכתוב על ורדה, באותו מקום שבו כתבתי בעבר על אריה בעלה בעל הכתפיים השעירות, האיש שעמד על משמר ערכי הקיבוץ עד הרגע האחרון. האיש שהבהיר לי בקיץ 1970 בארוחת בוקר במטע, שהייתי מחויב על פי דין התנועה להסתפק בחביתה של ביצה אחת ולא להשתלט על שתי הביצים שנותרו שם לטובת חביתת שחיתות אגואיסטית.

ורדה נפטרה עכשיו בגיל של למעלה מ-90. כשאני חושב על כך אולי זה קצת מלודרמטי אבל היא האשה הראשונה בחיי אחרי אמא שלי, קטי זכרונה לברכה. מעניין מה היא חשבה על שיטת החינוך שעבדה בה. בגיל שנתיים, אולי פחות, היו מקבצים את הפעוטות שנולדו באותה שנה ל"שישייה". אנחנו היינו בשישיית ורדה. ככה קראו לנו – עד היום בעצם. בהרבה מהתמונות שלי בגילאים של עד ארבע – חמש, ורדה מככבת במרכז התמונה. בחורה צעירה, מחייכת, עם שיער שחור מסולסל ונוקשה, גזוז תמיד קצת מעל לצוואר. היתה בה מאז שאני זוכר את עצמי תערובת של מתיקות ועצבנות. היא היתה המטפלת שלנו. הגיעה עד כמה שידוע לי לבדה מאוסטרליה. שם ויתרה על חיים טובים במשפחה אמידה מאוד כדי לחיות בישוב שהיום כשאני רואה תמונות מתחילת שנות ה-50 נראה עזוב ומיותם, עם כמה בתים קטנים כמה פחונים, איזה מתבן, ורק הר תבור ניצב שם תמיד כשומר נאמן. אז לגבעה הבוצית הקוצנית הזאת שקיבוץ אנשים חי עליה בקומונה היא הגיעה בתחילת החמישים. יש אפילו צילומי סרטון שמישהו צילם מראשית ימי הקיבוץ ובהם נראים ורדה ואריה כשהוא רכוב על סוס והיא למרגלותיו לבושה בג'ינס ובחולצת משבצות. מראה מאוד לא שכיח בשדות עין דור של הימים ההם. מעין קאוגירל. למרות שאני לא זוכר אותה אף פעם מסתובבת באיזה ענף חקלאי.

יש לי זכרונות שלה מאותן שנים ראשונות כשהיא מאבדת את הסבלנות, אם נשתמש בלשון המעטה. היא היתה מיתולוגית באופן פרטי. לא כמו תקווה גרוספלד, שאפשר היה לספר עליה כמה דברים מעניינים אפילו בתוך ספר. למשל, זכורות לי קבלות שבת שהיתה עורכת לנו. אריה מלכין עם חלילית סופרן, על חשבון הבית. אריה עבד באותם ימים במיספוא ולכן ניתן היה לראות – מי ששם לב בכלל – קבוצה של שישה פעוטות צועדת אחרי ורדה או מסביב לרגליה כשהיא לבושה בסינר, בדרך לשדות. הלכנו בשדות, ממש כמו שזה נשמע. בדרך לחלקות המיספוא והרווח היה בעיקר הטרמפ חזרה. כמקובל אז, כשאריה היה מסיים להעמיס את העגלה הגדולה בתלתן, אספסת או עשב רודוס קצור, הושיבו אותנו למעלה על הערימה. אני לא בטוח שהמנהג הזה היה עובר היום את רף הנוהלים של החינוך לגיל הרך במשרד החינוך.

אלו היו הימים הטובים שבהם ישנו ארבעה ואלי כל השישה יחד בחדר גדול ובלילות כשהיינו לבד היינו מקיימים דיונים ערים על איך נפוצץ את יהושע הרע על ידי זה שנתקע לו סיכה בבטן הגדולה.

זה היה פרק א' של ורדה בחיי. נוצר איזה קשר וכל החיים אחר כך תמיד כשהיינו חולפים אחד ליד השניה, אחת מול השני, תמיד נוצר הקליק והחיוך ואיזה דיבור קטן עד שהבנו שאין לנו יותר על מה עוד להשיח. היא חיה בעולם שלה, אין לי ספק. אני זוכר שביום שחזרתי לקיבוץ ממלחמת יום הכיפורים היא נעצרה על ידי בחדר האוכל ורק אמרה שהזקן שצמח בחודש האחרון יפה לי. תתארו לכם.

פרק ב' היה כשהיא חזרה לחיי במוסד (כפי שנקראו בתי הספר המיתולוגיים בקיבוצי השומר הצעיר) כמורה לאנגלית, מורה לאמנות, מורה לציור. כן. ורדה היתה ציירת. אני מגיל צעיר מאוד התחלתי לרשום. לצייר. היום אני שואל את עצמי אם זה היה איכשהו קשור אליה. אבל בתיכון היא התחילה ללמד אותי – אותנו – לצייר בצורה מקצועית.

וכאן מתחיל הויכוח שלי עם כמה אנשים שזוכרים את ורדה קצת אחרת ממני, אלו בעיקר אנשים קרובים שפשוט נתקלו בה בגיל יותר בוגר ולא כמוני מגיל אפס פלוס 2. אני תמיד אהבתי אותה. לא כמו שילד או נער מתאהב באשה מבוגרת. לא. זה לא יהיה מדויק. אלא מטבעי אני נוטה לראות באנשים רק את הצד החיובי שבהם. אדם מאוד קרוב אלי התלונן, כשדיברנו על ורדה שאיננה, כי בעת ביקור במוזיאון הוותיקאן החוויה שבצפייה בכל אותן יצירות אמנות קלסיות לא חפפה בכלל את תיאור החוויה שוורדה העבירה בשיעורי האמנות. האמת שצחקתי. האם לא היינו ברי מזל משוגעים, שהיתה בכלל מורה כמוה שדאגה שנראה באמצעות שקופיות נהדרות את כל הרפאלים והמיכלאנג'לואים והקאפלות והטינטורטואים והטיציאנים ו-כן – גם את האגסים האלה דמויי סזאן, כאשר היא או רגינה היו מתכופפות או פותחות כפתור עליון בשמלה וכפתור תחתון מלמטה. מי יכול בגיל 60 פלוס מינוס (יותר לכיוון הפלוס) להתלונן?

היא היתה מהבודדים שהביאו ניחוח של עולם אחר, גדול. היה עוד אוסטרלי. גרשון פרייס. בתחילת השנה ראיינתי את שאול פז ממזרע על בלם הדלתות שלו 'פנינו אל השמש העולה'. הוא נזכר פתאום שהיה מישהו מעין דור שהיה מגיע למוסד במזרע פעם בשבוע כשהוא מרחף על הווספה שלו דרך עפולה. ליד הנקניקים הוא היה פונה למוסד ושאול זכר שהוא זה שהציג בפניהם כנערים בפעם הראשונה את המוזיקה המסתורית הזאת שנקראת ג'אז. לקח לי רגע להבין שמדובר בגרשון. גרשון פרייס. האיש ששר את 'ג'וש פיט דה באטל אוף ג'ריקו' (ויהושע הפיל את חומות יריחו) טוב יותר ובקול עמוק ורועם יותר אפילו מפול רובסון!

בכל אופן שיעורי הציור הפכו לחוגים בערב, שבהם ורדה היתה מגייסת דוגמנים ודוגמניות לציור מבין המתנדבים או האולפניסטים. אבל זה אף פעם לא הגיע למה שקיווינו שזה יגיע. רק כשמוישה סיקלאי מצא מישהי יפה וחשובה עם שיער שחור גולש, ראיתי אחר כך דרך החלון את רישומי העירום. לא תוצאה מרשימה בהשוואה למקור. אבל הייתי מוכן לשבור לו על הראש את כל בקבוקי היין והוודקה הזולים שהשאיר במיסדר ליד דלת הסטודיו שלו בלולים. כהרגלי הבלגתי.

משך השנים כשעברתי מדירה לדירה נפטרתי גם מכמה מציורי המודל האלה ששנים היו מגולגלים באיזה בוידעם. כל עוד אמא שלי היתה בחיים הכל נשמר פיקס בביתה בקיבוץ. מחברות מכיתה א' וגם ציורים מכל הגילים ופנקסי רישומים, שעם השנים אתה דואג לצנזר. בעשור שחלף מאז מותה של אמי הלכו והדלדלו הציורים ששמרתי. אחרי הכל, לא הייתי סזאן. גם לא בנו של טינטורטו. זה היה ויתור של יהירות. ורדה חשבה טובות על הכשרון שלי בתור מי שיכול לצייר. היא ידעה לרמז על כך כשקטלה מתחרים אחרים, שלטענתה היכולת הרישומית הטכנית שלהם לא ביטאה שום דבר. אני זוכר שהחלטתי שלא אלך ללמוד ציור בבתי ספר לאמנות אחרי שראיתי מי כן הולך ללמוד שם. כן, השחצן האידיוט הזה הייתי אני. כל מה שנשאר כתיעוד לאותה תקופה זהו צילום שלי מכין ציור גדול לכבוד איזה אירוע שכבר נשתכח.

ורדה עכשיו איננה. אני בטוח שמעט הזכרונות שלי יוצרים דמות שונה לחלוטין ממה שהקרובים לה באמת מכירים. גם צעירים ממני בקיבוץ שלמדו אצלה במוסד זוכרים אותה אחרת. היא מעוררת אצלם משהו שהוא יותר קרוב להערצה. כנראה בגלל השונות האנגלוסכסית שלה על רקע השידפון הפולני הצברי והארגנטינאי. שמעתי שנהגה בחומרה ובנוקשות בשיעורים שלה, דווקא עם הקרובים והאהובים עליה ביותר. זה לא נשמע לי מופרך, אבל אני מייחס את הזכרונות האלה בעיקר לעובדה שוורדה דרשה משמעת ולפעמים היתה מתעצבנת – עד שהיתה חוזרת המתיקות. זכור לי מעבר להררים של חמישים שנה שדרשה מאיתנו ללמוד בעל פה שיר קלסי של משורר אנגלי שנקרא 'לנופלים'. מי יכול להבין אותה?

מודעות פרסומת
עוד

האתגר של יאיר לפיד

הרחש במערכת הפוליטית על הצטרפותה האפשרית של מפלגת העבודה לממשלה סותר את הקולות הדומיננטיים בה. ד"ר עדו זלקוביץ, חבר מרכז העבודה מחיפה ופעיל בולט במפלגה, כתב לי השבוע שלא יהיה חבר בה אם תצטרף לממשלת נתניהו. הרצוג רוצה אולי לחבור לביבי אך במצב הפוליטי הנוכחי, בו המפלגה מצויה לאחר קמפיין בחירות שעמד כולו בסימן דה לגיטימציה לנתניהו, יהיה קשה לשכנע את משמרות המהפכה של שלי יחימוביץ להצטרף לממשלה שהעומד בראשו נצלב שוב ושוב.

חלופה ליברלית לליכוד. יאיר לפיד
חלופה ליברלית לליכוד. יאיר לפיד

יאיר לפיד, שמסתמן כיושב ראש האופוזיציה בפועל מול החליפה הדהויה של הפקיד הממשלתי הרצוג, אמר ב"מטה המרכזי" בערוץ 10 כי לא יצטרף לממשלה. לפיד רציני כיוון שהוא, כפי שאמר לי אחד ממקורביו לשעבר של ראש הממשלה אריאל שרון, החלופה היחידה, האמתית והרצינית לנתניהו. אמנם ללפיד יש 11 מנדטים, אך מדובר במנדט אחד פחות ממה שהיה לנתניהו עצמו בבחירות 2006. כמות המנדטים לא הפריעו לביבי לרסק את קדימה ולהקים קואליציה בהשתתפות העבודה כעבור שלוש שנים.

השאלה המהותית היא מה יעשו הרצוג ולפיד ככל שיתברר שהממשלה הנוכחית לא מתפקדת, או לא מצליחה לתפקד. האם יצליחו לשכנע את כחלון לפרוש מן הקואליציה ולהביא לבחירות מוקדמות לאחר העברת התקציב? או שיעדיפו ליטול את תיקי הבית היהודי והימין הקשה ולהצטרף לסיבוב נוסף בהנהגת נתניהו.

לפיד עצמו איננו צריך להיבחר מחדש לראשות מפלגתו. הרצוג יצטרך להצליח במסע בחירות פנימיות ולעמוד מול יחימוביץ. גורלה של הממשלה הנוכחית תלוי במידה רבה בזהותו של יושב הראש הבא של מפלגת העבודה. לא מן הנמנע שהרצוג יבקש למנף את המנדט המחודש שיינתן לו על מנת להביא לחיבור עם הליכוד. לא מן הנמנע ששלי יחימוביץ, החסרה ניסיון מיניסטריאלי, תרצה להיכנס לממשלה בסימן "באנו לתקן".

הציבור יתקשה לקבל בחירות חדשות תוך שנה, ואת זאת יודעים אנשי המחנה הציוני. היחיד שיכול להרוויח מהצטרפות מפלגת העבודה לקואליציה הוא לפיד. נתניהו יקבל ארכה נוספת עד הבחירות הבאות, בהן יתמודד שוב כמועמד הליכוד לראשות הממשלה. האתגר של לפיד הוא למצב את יש עתיד כמפלגה לאומית ליברלית היכולה להוות חלופה רצינית לליכוד. מפלגה הנלחמת בקמפיין ההחרמות אך באותה מידה מניעה משא ומתן מדיני ולוחצת לחיסול הבידוד באמצעות מו"מ שכזה.

לפיד, שעשה באחרונה בארה"ב, יכול היה לשמש שר חוץ נפלא של נתניהו, אילו היה רוצה לחסל את הקריירה הפוליטית שלו. בינתיים, יש עתיד בונה עצמה כחלופה לליכוד. חוסר התוחלת שיש בניוון של המחנה הציוני ומפלגת העבודה מעלה על סדר היום את הצורך בחלופה לאומית-ליברלית לנתניהו. האתגר, שהיה מונח בעבר על כתפיה של ציפי לבני, מונח היום על כתפי יאיר לפיד.

 

עוד

ביבי מחכה להרצוג

מחכה להרצוג. בנימין נתניהו
מחכה להרצוג. בנימין נתניהו

בלילה שבו שררה אווירת ניצחון תזזיתית במטה הליכוד נוכח ההישג האדיר בבחירות, חשב ראש הממשלה שמלאכת הרכבת הקואליציה תלך לו בקלות. אך ההישג של נתניהו היה שונה במהותו מן ההישג של עמיתו השמרני, דייויד קאמרון, שהביס את הלייבור במכה ניצחת. יו"ר הליכוד הצליח לאסוף סביב הרטוריקה הגזענית והמתלהמת שלו את מצביעי הימין הקשה של אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואלי ישי. הזינוק מ-20 מנדטים פלוס בסקרים ל-29 מנדטים פלוס אורן חזן בבחירות, נבע מנגיסה משמעותית של נתניהו באלקטורט הימני של ישראל ביתנו והבית היהודי. הפנייה ימינה של ראש הממשלה הותירה את מצביעי בנט וליברמן מאושרים והמומים, נכונים לנטוש את מפלגותיהם לטובת מי שימנע את הסכנה הנשקפת מהערבים הנוהרים לקלפיות.

רגע לפני פקיעת המועד החוקי להרכבת קואליציה, הצליח ראש הממשלה – כשהוא מוכר את כל נכסיו הפוליטיים לשותפיו הקואליציוניים – להכניס פנימה את הבית היהודי במחיר כבד מאוד. גלעד ארדן חשק בתיק המשפטים לאחר שהגן בחירוף נפש על משפחת נתניהו וראש הממשלה עצמו בכלי התקשורת השונים. בכירי ליכוד אחרים ראו עצמם מועמדים לתפקיד שר החינוך. בסופו של יום, רוב התיקים המשפיעים נמסרו לשותפיו של נתניהו, והוא נותר עם הטוטו שרצה למכור לאיילת שקד. הסכם קואליציוני רע כזה לא היה בתחזית של אף אחד מהפרשנים שסנטו ברביב דרוקר שהתנבא על מלאכת הרכבה קשה במיוחד של הקואליציה.

הבעיה המהותית של נתניהו איננה קואליציית השישים ואחת בה כל יחיד הוא מלך. אם יתנהל כראש ממשלה ימני במיוחד, הקואליציה הזו תוכל להחזיק מעמד לא פחות מקואליציות אחרות. הבעיה שלו היא שבכדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות – והראשונה ואולי היחידה שבהן היא הישרדות בראשות הממשלה – נתניהו יצטרך לנהל את ישראל פחות כמו צפון קוריאה ויותר כמו מדינה מערבית שמקיימת דיאלוג עם העולם החופשי והדמוקרטי. זה אומר, למשל, המשך הקו בו רה"מ מכיר בזכות הפלסטינים למדינה. זה גם אומר המשך המדיניות בה ישראל מוכנה להקפיא בנייה בהתנחלויות, לשחרר אסירים ואף לסגת משטחים ולפנות מאחזים בלתי-חוקיים. עם קואליציה כזו, מדיניות מהסוג הזה לא יכולה לעבוד.

הקואליציה הזו היא זמנית. היא זמנית עד שבוז'י הרצוג יבסס את מעמדו במפלגת העבודה ויוכל להכניס אותה פנימה, אפילו במחיר התפצלות מהתנועה בראשות לבני, אם היא עדיין קיימת. נתניהו משווע לכניסת הרצוג לממשלה ביודעו שבשונה מהממשלה הקודמת, לאף אחד מהשותפים הקיימים אין אינטרס בבחירות חדשות בשלוש השנים הקרובות. כל אנשי מפלגת העבודה זקוקים לניסיון מיניסטריאלי, צריכים לתת ג'ובים לחברי המרכז, נואשים לחזור לעשייה אחרי שנות מדבר. כרגע זה בלתי-אפשרי, אולם משבר מהותי בתחום המשפטי, או משבר מדיני אמתי, יכול לזרז את התהליך. רק שהרצוג ייבחר מחדש לראשות 'העבודה'.

מי שרוצה לפרוח באופוזיציה כחלופה לנתניהו הוא אביגדור ליברמן. ליברמן חושב ששנות השותפות עם נתניהו רק הרעו לו. הוא איבד למעלה ממחצית מכוחו הפוליטי כיוון שדאג לראש הממשלה בתפקיד שר החוץ, היה ממלכתי מדי, לא עשה כמעט דבר ואיבד את האלקטורט שלו. שר החוץ בדימוס מאמין שבאופוזיציה הוא יוכל להחיות את המותג "ליברמן". הבעיה הגדולה בתזה הזו היא שרבים וטובים כמוהו ניסו לעשות כן ולא הצליחו. האופוזיציה הישראלית היא לא רק מדבר פוליטי; היא גם עמק הבכא הפוליטי. אולי בסיבוב הבא, כשהקואליציה הנוכחית תתפרק, יוכנס ליברמן חזרה למשרד החוץ כאיזון לפנייה שמאלה כתוצאה מהצטרפות מפלגת העבודה.

למרות כל התרחישים לעיל, נתניהו תקוע עם קואליציה שהוא לא רוצה בה ועם שרים בכירים שיכולים להזיק מאוד לתדמית הממלכתית שלו, או למה שנותר ממנה. בקואליציה הרביעית שלו, ראש הממשלה זקוק לאופוזיציה. וגם זה פרדוכס מבית היוצר של ביבי: בלי אופוזיציה חזקה, הוא ייאלץ לממש את המדיניות לה התחייב. ואם יממש אותה, ישראל בראשותו תהיה בספרינט האחרון שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית. מי שחושב שנתניהו רוצה בכך, טועה. בכל זאת, בית הנשיא עוד מחכה לו.

עוד

הומרוס / איליאדה / 100 טורים ראשונים

מיוונית: דוד מרחב

שִׁירִי אֵלָה, עַל הַזַעַם שֶׁל אֲכִילֵס, בְּנוֹ שֶׁל פֵּלֵאוּס,                          1

עַל הַחֻרְבָּן שֶׁהֵמִיט מַכְאוֹבִים לְאֵינְסוֹף עַל אֲכַאִּיָה,

הֵן כֹּה עַזוֹת וְרַבּוֹת נַפְשׁוֹת בְּנֵי־חַיִל אֲשֶׁר אֶל

הָדֵס הִשְׁלִיךְ וְאוֹתָם הוּא נָתַן לִכְלָבִים כָּטֶרֶף

גַּם לְכֹל צִפּוֹר הַשָּׁמַיִם, קוּיְמָה כָּךְ תָּכְנִיתוֹ שֶׁל זֶאוּס.                        5

זֹאת לְמִן יוֹם רֵאשִׁית מְרִיבָתָם שֶׁל הַשְּׁנַיִם, בֶּן־אַטְרֵאוּס,

מֶלֶךְ־שַׁלִּיט הַעוֹצֵר בָּעָמוֹ וְהָפֶּלֶא־גִּבּוֹר אֲכִילֵס.

מִי מִבְּנֵי הָאֵלִים יָצַר אֶת זוֹ הַמַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם?

עַל הָמֶלֶךְ יָצָא אָז קִּצְפּוֹ שֶׁל בֵּן לֶטוֹ וְזֶאוּס

עַם נֶהֱרָגוּ כִּי שָׁלַח בַּצָּבָא מַגֵּפָה מַהֲרֶסֶת,                                                10

כִּי בֵּן אַטְרֵאוּס חִלֵּל אֵֶת כְּבוֹד כְרִיסֵס כֹּהֵן הָאֱלֹהַּ

עֵת בָּא כֹּהֵן זֶה אֶל אֵלֶּה מְהִירוֹת סְפִינוֹת־הָאֲכַיִּים,

אֶת בִּתוֹ הוּא בִּקֵּשׁ לְשַחְרֵר בְּרֹב כֹּפֶר מִשֶׁבִי

גַּם הֶחְזִיק כְּלִיל־דַּפְנִים שֶׁל אַפּוֹלוֹן הַמַּרְחִיק לִפְגֹּעַ

עַל שַׁרְבִיט מִזָּהָב תָּלוּי, וּבֵרֵךְ הָאֲכַיִּים                                        15

אַךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם אֶת שְׁנֵי בְּנֵי־אַטְרֶאוּס, רוֹדֵי־עַם:

"בְּנֵי אַטְרֵאוּס וּשְׁאַר עֲדוּיֵי־הַמְּצָחוֹת, הָאֲכַיִּים,

הֵן אֲיַחֵל שֶׁיִהְיוּ בְּעַדְכֶם אֵלֵי אוֹלִימְפּוֹס —

עִיר פְּרִיאַמּוֹס תַּחֲרִימוּ וְתָּשׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם הַבַּיְתָה!

רַק אֶת בִּתִי הַיְּקָרָה שַׁחְרְרוּ וְקָבְּלוּ־נָא הָכֹּפֶר!                                20

נַא יִרְאוּ אֶת פְּנֵי בֵּן זֶאוּס, אַפּוֹלוֹן, דּוֹרֵךְ הָקֶשֶׁת".

כֹּל שְׁאַר הָאֲכַיִּים שִׁבְּחוּ אֶת דְּבָרָיו בְּלִי מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם

הֵם כִּבְּדוּ אֶת הַכֹּהֵן וְרָצוּ לְקָבֵּל אֶת הָכֹּפֶר

אַךְ בֵּן אַטְרֵאוּס, אֲגַמֶּמְנוֹן, לִבּוֹ לֹא הָיָה עָלָיו שָׂמֵחַ.

הוּא פָּקַד קָשׁוֹת עָלָיו, בְּחֶרְפָּה שִׁלֵּחַ:                                           25

אַל תּוֹפִיעַ פֹּה, זָקֵן, עַל סְפִינוֹת גְדוֹלוֹת וְיַרְכָּתַיִם,

אַל תִּתְמַהְמַהּ עַתָּה וְאַל תָּשׁוּב וְתָבוֹא עוֹד הֵנָּה!

לֹא תִּמְצָא שׁוּם תּוֹעֶלֶת בַּשַּׁרְבִיט וּבִכְלִיל־הָאֱלֹהַּ!

דַע כִּי אוֹתָהּ לֹא אַסְכִּים לְשַׁחְרֵר עַד זִקְנָה תְּבוֹאֶנָּה

שָׁם בְּבֵיתֵנוּ, הַרְחֵק מֵאֶרֶץ־אָבוֹת, מִן אַרְגּוֹס;                                30

גַּם הִיא תִשְׁכַּב בְּחֵיקִי, אַף נוּל־הָאֲרִיגָה תְּסוֹבֵבֶנוֹ!

אָז לֵך עַתָּה וְאַל תַּכְעִיסֶנִי וּבְשָׁלוֹם תָּשׁוּבָה!"

כָּכָה דִּבֵּר וְהַזָּקֵן הָלַךְ כִּי יָרֵא הוּא מִמֶּנוּ.

הוּא בְּשֶׁקֶט הָלַךְ עַל חוֹפוֹ שֶׁל יָם רָב־הַסַאַן.

אַךְ לְאַחַר שֶׁרָחַק הוּא מְאֹד תְּפִלָּה נָשַׂא זֶה                                    35

אֶל אָדוֹנוֹ אַפּוֹלוֹן, בֵּן יְפָת־הַשֵׁעָר, זוֹהִי לֶטוֹ:

"שְׁמַע־נַא אֵל, לוֹ הָקֶשֶׁת מִכֶּסֶף, סּוֹכֵךְ עַל כְרִיסָה,

מֶלֶךְ עַל קִלָּה הַקְּדוֹשָׁה וּמוֹשֵׁל בִּגְבוּרָה בְטֶנְּדּוֹס —

אִם אֵי־פַּעַם לְךָ פֹּה קֵרָתִּי הֵיכַל רַב־חֶמֶד

אִם הִקְרַבְתִּי לְךָ פֹּה עוֹלָה דְשֵׁנָת־שׁוֹקַיִם                                      40

שֶׁל פָּרִים וְעִזִּים, אֶת מִשְׁאֶלֶת־לִבִּי מַלֵא־נַא:

לִי שִׁלֵּם בְּחִצֶּיךָ עַל דָמְעִי, נְקֹם בִּבְנֵי־הַדַּנָּאִים!"

כָּך הוּא אָמַר בַּתְּפִלָּה, וְנַעֲנָה לוֹ פוֹיבּוֹס־אַפּוֹלוֹן.

הוּא יָרַד מִרֹאשׁ אוֹלִימְפּוֹס, חֵמָה אָחַזְתָהוּ,

קֶשֶׁת עַל כְּתֵפוֹ וְאַשְׁפָּת־הַחִיצִים סְגוּרָה מִכֹּל עֶבֶר.                          45

עַל הַכָּתֵף צִלְצְלוּ הַחִיצִּים כִּי רַב בּוֹ הַזַעַם.

הוּא הִתְהַלֵּךְ וְהָיָה דּוֹמֶה בְּמַרְאֶהוּ לַלַילָה.

אָז הִתְיַשֵּׁב הַרְחֵק, אֶת הַחֵץ לַסְפִינוֹת יָרַה הוּא.

צְלִיל כֹּה מַחְרִיד יָצַא מִן הָקֶשֶׁת עָשׂוּיָת־הָכֶּסֶף.

קֹדֶם פָּגַע בָּפֶּרֶד, אַחַר – כֶּלֶב מְהִיר־רֶגֶל,                                      50

חֵץ אָז נִשְׁלַח גַּם אֲלֵיהֶם, הָיָה זֶה חֵץ כּוֹאֵב, חַד כַּתַּעַר,

הוּא נְגַפָם; לֹא כָּבוּ שָׁם שְׁרֵפוֹת הַגוּפוֹת שֶׁהִבְעִירוּ.

תֵּשַׁע יְמָמוֹת נִשְׁלְחוּ לַמַחֲנֶה חִצֵי־הַאֱלֹהַּ

יוֹם עֲשִׂירִי כִּי יַגִיעַ – אֲכִילֵס כִּנֵּס אֶת הַעַם שָׁם.

כִּי שִׁכְנֵעָה אוֹתוֹ לִבְנַת־הַיָדַיִם, זוֹ הֵרָה,                              55

הֵן לְבָבָהּ דָּאַב בִּרְאֹתָהּ אֵיךְ מֵתִים הַדַּנָּאִים.

אֵלֶּה אֵפוֹא הִתְאַסְּפוּ, בְּהָמוֹן־רַב שֶׁל עַם קֻבְּצוּ הֵם.

קָם מְקִרְבָּם וְדִּבֵּר אֲכִילֵס קָל־הָרַגְלַיִם:

"בֵּן אַטְרֵאוּס, דּוֹמַנִי כִּי עַתָּה הַבַּיְתָה נָשׁוּבָה,

שׁוּב נַחְזֹר אִם מִן הַמָּוֶת נָצְלִיחַ הַפַּעַם לִבְרוֹחַ,                      60

כִּי מִלְחָמָה וְגַּם דֶּבֶר אוֹכְלִים בִּצְבָא הָאֲכַיִּים

הָבָה נִגַּשׁ אֶל אֵיזֶה כֹּהֵן אוֹ נָּבִיא וְנִשְׁאָלָה

אוֹ שֶׁמָּא אֶל פּוֹתֵר־חֲלוֹמוֹת, כִּי גַם הֶם מִזֶאוּס,

הוּא יָגִידָה לָנוּ עַל שׁוּם מָה חָרָה אַף אַפּוֹלוֹן

הַאִם הֶאֱשִׁים אוֹתָנוּ עַל נֶדֶר שֶׁהֻפָר אוֹ הֶקָּטוֹמְבָּה?                 65

הָבָה נָקְרִיב לוֹ קָרְבָּן טְלָאִים וְעִזִּים, וְיָרִיחַ,

אָז יִתְרָצֶה וְיָסִיר מֵעִמָּנוּ רָעָה גְּדוֹלָה זוֹ!"

כָּכָה דִּבֵּר וְיָשַׁב. וּמֵהֶם נֶעֱמַד וְקָם אָז

הַמְנַחֵשׁ לְפִי צִפֳּר־הַשָּׁמַיִם, קַלְכַס בֶּן־תֶּסְטוֹר,

אֶת שֶׁהָיָה, שֶׁהֹוֶה, שֶׁיִהְיֶה – הוּא כְּבָר יוֹדֵעַ,                         70

הוּא שֶׁנָהַג אֶת סְפִינוֹת הָאֲכַיִּים אֶל הַעִיר אִלְיוֹן,

כְּפִי הַנְּבוּאָה שֶׁנָתַן לוֹ הַאֵל פוֹיְבּוֹס־אַפּוֹלוֹן.

הוּא דִּבֵּר בַּחָכְמָה וּפָנַה לַאֲסֵפָה וַיֹּאמֶר:

הוֹ אֲכִילֵס, צַוֵּנִי לוֹמַר, יְדִידוֹ שֶׁל זֶאוּס,

לָמָּה הִזְדַּעֵם אַפּוֹלוֹן אֲשֶׁר מַרְחִיק לִפְגֹעַ?                                      75

הֵן לְךָ אַגִּיד; הִשָּׁבַע לִי – עֲמֹד־תַּעֲמֹד לִיְמִינִי גַּם

לִי תְּסַיֵּעַ בְּחֶפֶץ־לֵב, אַף בְּמַעֲשׂ וּזְרוֹעַ.

זֹאת כִּי אֲנִי חוֹשֵשׁ פֶּן יִזְעַם מוֹשֵׁל הָאַרְגֵּאִים,

הוּא מוֹשֵל גָּדוֹל בְּכֻלָּם, וְיַקְשִׁיבוּ לוֹ הָאֲכַיִּים

הֵן כִּי חֲזַק הָמֶּלֶךְ עֵת חָרוֹן בּוֹ עַל הַנָחוּת מִמֶּנוּ.                    80

אִם בְּאוֹתוֹ יוֹם יַעֲצוֹר הָמֶּלֶךְ זַעֲמוֹ, יִתְאַפֵּק הוּא,

גַּם יַסְתִיר טִינָתוֹ – עַד יוֹכָל הַגְשִׁימָהּ – בְּלִבּוֹ־הוּא,

אָז אַתָּה לִי אֶמֹר־נָא: הָאִם מִפָּנָיו תַּצִילֶּנִי?"

לוֹ הֵשִׁיב כָּךְ אֲכִילֵס מְהִיר־הָרַגְלַיִם, כָּכָה עָנַה לוֹ:

"אֹמֶץ אֱזָר וְאֱמָר הַנְבוּאָה שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ.                              85

הן נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפּוֹלוֹן יְדִידוֹ שֶׁל זֵאוּס, הוֹ קַלְכַס,

כִּי כְּשֶׁאַתָּה תִּתְפַּלֵּל אֶל הַאֵל תֵּת אוֹת לַדַּנָּאִים,

כֹּל עוֹד אֲנִי חַי אִישׁ לֹא יָזִּיקְךָ, כֹּל עוֹד רוּחַ בְּאַפִּי־בִּי,

עַל הַסְּפִינוֹת הַגְּדוֹלוֹת, אַלִּימוּת לֹא תֻּפְנֶה נֶגְדֶּךָ,

לֹא מִצִּדָם שֶׁל הַדַּנָּאִים, גַּם לֹא בֵּן־אַטְרֵאוּס יַרִים יָד,              90

הוּא עַתָּה מִתְיַמֵּר לִהְיוֹת הַמְצֻיָּן בָּאֲכַיִּים".

אָז הִתְחַזֵּק הַמְּנַבֵּא הַאָצִיל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּךְ:

"הוּא זָעַם לֹא בִּגְלַל הֶקָּטוֹמְבָּה אוֹ אֵיזֶה נֵדֶר,

אֶלָּא בִּגְלַל הַכֹּהֵן, אֶת פָּנָיו הִלְבִּין אֲגַמֶּמְנוֹן,

הוּא לֹא שִׁלַּח אֶת בִּתּוֹ לַחָפְשִׁי, לֹא לָקַח אֶת הַכֹּפֶר,                95

עַל כֵּן הֵמִיט מַכְאוֹבִים וְיוֹסִיף עֲלֵיהֶם אַפּוֹלוֹן.

אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה לֹא יָסִיר מֵעַל הַדַּנָּאִים

טֶרֶם יָשִׁיבוּ לַאָב הַנַּעֲרָה עַלִּיזַת־הָעַיִן,

בְּלִי כֹּל כֶּסֶף וָכֹפֶר, הַעִירָה יָבִיאוּ הֶקָּטוֹמְבָּה,

כְרִיסָה, אֵלֶיהָ; אָז נְפָיְסוֹ וְאוּלָי נְשָׁכְנֶעוֹ בַּמַעַשׂ".                             100

תרבות

השיבה אל זלמן שניאור

בשלהי תשס"ג, השתתפתי בסמינר שנערך באוניברסיטת בר־אילן על המשורר זלמן שניאור. זו הייתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמו, ולא בכדי: הרפובליקה הספרותית בארץ עשתה מאמצים ניכרים למחוק את שניאור מן הפנתיאון הפואטי הלאומי. דווקא הוא, שבאחרית ימיו עוד הספיק לשורר למדינת ישראל ואף לצבאה, נדחק לקרן זווית. אהבתי הגלויה לנידחים מפני הממסד, גרמה לי להתחיל לעיין בכתביו שיצאו לאור בשנות העשרים עד שנות הארבעים, בלייפציג, בניו־יורק ובתל־אביב, באחרונה קובצו כל שיריו בשני קבצים גסים, "שירים" ו"פואמות", בעטיפה חומה, כעורה ואפורה, תכלית הניגוד למשורר, שהקפיד על עיצוב ספריו ואף שיתף פעולה עם אמן התחריט הנודע, הרמן שטרוק.

במהלך שנה שלמה, השקעתי מאות רבות של שקלים ברכישת כל ספריו, ייבוא אישי מניו־יורק. מה משך אותי לאיש הזה, שמלבד דן מירון לא קם חוקר ספרות רציני שיעמיק בתולדות חייו וביצירתו? מה חיבב אותו כל כך עליי עד שכתבתי עליו מסה שלמה, שאף היא זכתה להתעלמות ברפובליקה הספרותית, תחת הכותרת "בין ניטשה לעשתורת: מדוע התנכרו הכנענים לזלמן שניאור?", שפורסמה ביומן הרשת שלי? התהליך הפוליטי שעברתי, קרי: מעבר מן הימין היהודי הלאומי אל ההשקפה העברית הצעירה (ה"כנענית") של ע. ג. חורון ויונתן רטוש, לווה בנטישת הימין אך בהמשך אחיזתי בתורת־ז'בוטינסקי. שניאור היה זה שכתב שיר לכבוד ז'בוטינסקי, דבר שקירב אותי אל שירתו מאוד. האם היה זה עניין פוליטי? רעיוני?

כוכבו של זלמן שניאור דרך לאחר שחיים נחמן ביאליק כתב עליו שבחים במסתו, "שירתנו הצעירה", לצד משוררים כמו יעקב שטיינברג, יעקב כהן ואחרים. מסת־החניכה הזו של המשורר, אשר למעשה הביאה לידי המשגת קבוצת המשוררים כ"דורו של ביאליק" על־ידי מבקרים כמו ישורון קשת, הפכה את שניאור לארי שבחבורה. קובץ שיריו הראשון, "עם שקיעת החמה", פורסם בשלהי שנת 1906 וענה על הלך רוח קדורני וספקני של ביאליק ביחס לספרות העברית. ספרות זו, שהחלה מתפתחת לאיטה בעקבות אנשי "המהלך החדש" בראשות בן־אביגדור והייתה בחיתוליה, בעודה מתמקדת בריאליה החברתית היהודית, הייתה רחוקה מרחק רב משירי שניאור שאת שירתו אפיין ביאליק כשירת ה"גבורה".

הציע תפישה רומנטית שאבד עליה הכלח. ספרו של שניאור, "וילנה"
הציע תפישה רומנטית שאבד עליה הכלח. ספרו של שניאור, "וילנה"

שניאור היה יושב בוורשה, שהיוותה מרכז ספרותי של ממש. כעדותו של י"ד ברקוביץ בספרו "הראשונים כבני־אדם", המשורר היה יושב עם בכירי הספרות העברית דאז – ביאליק, פרץ, נומברג, פיכמן, שטיינברג ועוד – בביתו של פרץ ברחוב צגלנה מספר 1 והכול היו דנים בבעיות השעה. בשנת 1910, נטל שניאור חלק במאסף "שלכת" שפורסם בלבוב ובו כתבו גם ביאליק, כהן, שמעונוביץ, פיכמן, קצנלסון וברש. הוא גם פרסם בכתב העת הספרותי "הדור" בעריכת דוד פרישמן שבראשו הופיע ציטוט מאת גיתה, לפיו "על ידי הטוב נוליד לאט לאט רגש נכון וטעם בשביל הטוב", ביטוי למגמת ה"אמנות לשם אמנות" שאפיינה את הרומנטיקה החדשה בספרויות אירופה בשלהי המאה הי"ט. כך, החל מבסס עצמו שניאור כ"עברי החדש" שהתנתק מן מוסרות העבר והחלה מגבש לעצמו שירה "בעלת גוף".

בשנת 1914, פרסם שניאור את קובץ שיריו השני, "שירים ופואמות", שהשפיעה גם על יונתן רטוש, כפי שהעיד הוא־עצמו על כך. מול הליריקה הספקנית והמלנכולית של שטיינברג, יצא שניאור עם פואמה אדירה, "בהרים", שנתנה לשירה העברית ממד אפי שהיה חסר לה, גם כאשר משוררים כמו יהודה לייב גורדון כתבו על ענייני מקרא וימי העברים בארץ. שירתו הייתה רוויה בתשוקה, בארוס, בהשכלה – ביציאה מתחומי מזרח אירופה אל מערבה. מבקרו החריף של שניאור, י"ח ברנר, תיאר את נטייתו של זה לתורת ניצשה כריאקציונית וכתב שהיא מלאת "התפעלות של שפחה טפשית, שרצה אחרי גדוד צבא העוברת ליהרג במלחמה ונהנית". על המשורר כתב באכזריות כי מדובר ב"ז'ורנליסט מיליטריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה". ברנר הסתייג מהניהיליזם הניצשיאני של שניאור וכאשר פורסמה הפואמה "וילנה", אותה הוציא לאור שניאור במהדורה נאה עם תחריטיו של הרמן שטרוק, התלהב ממנה.
למעשה, היה שניאור מנביאיה של הפואטיקה העברית המבקשת להתגבר על ה"קרע שבלב" הברדיצ'בסקאי ולבסס תחיה רומנטית של העברית תוך שמירה על עקרונות ברורים מבחינת אופני המבע, המשקל, השימוש בהגייה האשכנזית, הבהירות והדיאלקטיקה הברורה בין תוכן לצורה שאינה מותירה ספקות. במובן זה, לא נטה שניאור אל הדקדנס האירופי והסימבוליזם הרוסי. בפואמות שלו הקפיד להסביר אגב השיר את כוונותיו. הוא נחשב, ובדין, כממשיכם של ביאליק וטשרניחובסקי.

אולם כבר בשלהי שנות העשרים של המאה שעברה, החל תהליך התרחקות משירת שניאור. הסיבה לכך הייתה כפולה. ראשית, הוא לא היה ציוני ולא ביטא בשירתו את רעיון היהודי החדש שהתבטא בשירת אורי צבי גרינברג, יצחק למדן ואברהם שלונסקי. הוא לא היה קרוב נפשית לפואמה חינוכית כמו זו של "מסדה" שכתב למדן. הוא ודאי היה רחוק משירת "הגברות העולה" של אצ"ג. הוא לא היה סוציאליסט, עולמו היה מעוגן באירופה. כאשר ביקר בארץ בשנת 1925, לא מצא בה את מקומו, לא מבחינה כלכלית ונראה שאף לא מבחינה נפשית. מששב לפאריס, פנה אל עבר ספרות היידיש. אולם גם באירופה, לא הבין שניאור, כפי שמציין דן מירון, את התמורות המתחוללות מתחת לפני השטח. כמי שנע ונד בין ברלין ובין פאריס, הוא הוציא תחת ידיו פואמה המגדירה את תחום יצירתו, "פרקי יער". בפואמה זו מתוארת חדירת ה"ברזל" המודרני לעולמה של ביילרוס ואת יציאת הגיבור, אלמון, ממזרח אירופה אל מרכז הציוויליזציה החדשה במערב היבשת.

שניאור הציע תפישה רומנטית שאבד עליה הכלח מול המודרניזם של משוררים כמו דוד פוגל ואצ"ג שחוו את המטרופולין בצורה שונה בעליל מזו שחווה אותה שניאור. בעוד שאצ"ג, למשל, היה משוקע בניהיליזם ניצשיאני, שניאור היה במקום אחר, רומנטי, שמקומו בשלהי המאה הי"ט ולא בשנות השלושים הבוערות. הוא הלך והסתגר, התרחק, כתב סונטות, ביכה את אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ואף החל כותב ליריקה. אף שבשנת 1936 התהדק הקשר עם ברל כצנלסון והובטח לו כי סיפורי שקלוב הכתובים ביידיש יפורסמו בעיתון "דבר" אם יתורגמו לעברית, והרפובליקה הספרותית ציינה את יובל החמישים של המשורר, הרי שבסופו של יום, אוהבי השירה וכותביה פנו לדור שהעמידו אלתרמן ושלונסקי, שהיו מצויים מרחק גדול מ"דורו של ביאליק".

על ספרו "לוחות גנוזים", בו עוסקת מסתי "בין ניטשה לעשתורת", לא נמצאו מלמדי־זכות. עיבודים דרמטיים לסיפוריו נכשלו. הוא התיישב ברמת־גן והיה רחוק מרחק רב מן המינימליזם הפואטי החדש שבישרו משוררים צעירים כיהודה עמיחי, שעמד בסתירה לשירתו הארוכה, ה"מאמריסטית", המשופעת בתמות ובביטויים לשונים, של שניאור.

קרבתי לשניאור, טעמה בהיותו דיסידנט. בעוד שכותב שורות אלה היה נוכח הן במחנה הציוני והן במחנה האנטי־ציוני, שניאור היה במידה רבה אדיש כלפי הפרויקט הציוני. יותר משהיה מאוכזב מן הציונות, והרי כתב שירים לאומיים, הבין כי הקולקטיב החדש שהתהווה בארץ לא יוכל להיות המשך יצירתי לדורות הקודמים, שבתנאים הקשים ביותר יצרו וחידשו. תהליך החיברות הציוני היה בהכרח דכאני מיסודו, יותר משהיה דכאני ביחס לערבים, דיכא את תרבויות היהודים. בעולם כזה, למשורר החי על גדת הסנה, שמחלק את זמנו בין ברלין לבין פאריס, שכותב עברית בהגייה אשכנזית ומדבר וכותב בלשון היידיש, לא היה מקום. אימוץ הפואטיקה של שניאור מחייב את דחיית הממד הדכאני בציונות וחידוש הממד היצירתי בה. אולם גם כאן עולה ספק מה הייתה מידת היצירתיות בציונות. האם דור שלונסקי־אלתרמן, שהעמיד צאצאים שונים וחריגים כמו יונתן רטוש ואבות ישורון, אכן הצטיין ביצירה עברית חדשה? האם יצירתו הייתה יהודית? שלונסקי כשניאור זכה לאיסוף כל שיריו לפני שנים הרבה. מאז חלפו עשרות שנים ולא יצאה מהדורה מדעית מוערת של כל כתבי שלונסקי. לגורל דומה זכה ברנר.

עולה אפוא הכורח לבדוק כיצד ניתן לחדש את ספרויות היהודים בארץ; להבין את התנאים להתחדשותה של ספרותנו בזיקה לדיסידנטים, לגולים, כמו זלמן שניאור. משהבנתי כי בניגוד לטענת רטוש וחורון, לא התגבש בארץ לאום עברי חדש, אלא קיבוץ של עדות יהודיות בעלות חיבור רופף ביניהן, פניתי אל שניאור כחלופה אידיאית ופואטית. השאלה הבוערת העומדת על הפרק היא, אפוא, חידוש ספרויות היהודים בארץ. בתנאים אובייקטיביים של מלחמה, גזענות, פערים מעמדיים ושנאת זרים, ספרויות היהודים אינן יכולות להתגבש בארץ. הן תיאלצנה לחכות למומנט ההיסטורי הנכון בו ניתן יהיה לשוב שיבה עמוקה, אמתית ואותנטית אל שירת שניאור ודור ביאליק כחלופה לתרבות הכוח והאגרוף הישראלית.

עוד

השבירות של אמירה הס

בשתיקה יחסית, אם כי לא מפליאה, קיבלה הרפובליקה הספרותית את ספרה של המשוררת אמירה הס, "כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות". הס, אשר יש שיזהוה בטעות עם העיתונאית עמירה הס (אין כל קשר), כבר סווגה על־ידי חלק מן המילייה הספרותי כ"משוררת פמיניסטית־מזרחית", הגדרה שאין החמצה גדולה ממנה. למעשה, העובדה שספרה של הס הוא פריצת־דרך בשירה העברית בישראל, ובשירת הנשים בפרט, רק מאירה עוד יותר את ההחמצה של התרבות בארץ את שירת הס.

הס נולדה בבגדאד בשנת 1943 והיגרה לישראל עם הוריה בשנת 1951. היא הופיעה בהצגות, בין השאר בתיאטרון החאן, פרסמה את ספרה הראשון לפני שלושים שנה, "וירח נוטף שגעון", ובמהלך השנים פעלה בתחום הציור והמשחק וזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה. אולם דומה כי מפעלה השירי הוא זה המבטא יותר מכל את אישיותה המורכבת, המרוסקת חתיכות־חתיכות, שאין לה מקום, לא בירושלים עירהּ ולא בכל עיר אחרת, אולי במעברה בה גדלה.

מסיימת את ספרה בקינות. אמירה הס
מסיימת את ספרה בקינות. אמירה הס

בשונה ממשוררים אחרים, החלה הס לפרסם את שיריה בגיל מאוחר יחסית, והיא בת ארבעים. הניסיון, אם לא המאמץ, לסווגה כמשוררת פמיניסטית ומזרחית דומה, במידה רבה, לניסיון של אנשי שמאל ליטול את שירו של אבות ישורון, "פסח על הכוכים", ("ועל פולין לא לשכח") ולעשות ממנו מטעמים בכל הנוגע לאסון הפלסטינים ב־1948. היא משוררת ואמנית, כפי שסנטה באירוע ספרותי אחד כשביקשו לסנפה לתחום השירה המזרחית או הפמיניסטית.

ספר שיריה הנוכחי הגיע אליי במקרה, כמו ספרי שירה רבים שמגיעים אליי בדואר, בצד ספרי עיון ופרוזה. אל רובם אין לי סבלנות. במקרה של הס, ככל שקראתי, גברה תדהמתי. שיריה של הס מתחילים במגוון חוויות שניתן לתארן כ"שבירות". בפרפרזה על דברי אבות ישורון, "ממה נעשית אישה אמירה הס? מן השבירות". כך, היא כותב בספרה "עדות היופי וחוקת הזמן" (עמ' 16), "אני בוכה שככה נתיבות עפר,/ וככה אתם פנים ישימונים שונים ומשתנים/ בתוך נפשי/ שותי העצמות ומכרסמי הדם/ לא עוד יתסיסו עצבים עד תומם/ להזרים בנימים פעפוע".

אולם מעבר להיות יצירתה עולה מן השבירות שבנפשה, העברית של הס היא כמעט חד־פעמית, כזו שממנה מבכרים המשוררים בני־זמננו שלא להשתמש בה ("רק להתכנס ולפעות ביפעות הדממה/ שלא יידעו נאבדה כליל בעזובות", עמ' 19). עברית זו מאפשרת לה להגיע לאחד השירים הגדולים בספרה, "אשליה שנטמאה באינוס", בו היא כותבת: "אל יתוץ תרנגול בבשר/ את שפחת האלוהים/ שפניה זכוכית/ ולבה זגוגיות/ האמנם בין רגליה/ שביל עפר לבעלי ארס// נורא הוד שביר נפשה/ בית בושת בתוליה/ איך נקרע לרסיסים/ ישותה עוטלפה/ חסרות אונים בנשפיה… עזובה מכל אהבה/ כי הפכה חוטר משוגע/ אמרה דוד לא ינגן בכינור גופי/ ולא אעכס להם מיתר/ ובמכמני גופי לא אערטל אביתר/ הייתה ערוותי מערת פריצים".

השיר הזה מהדהד יותר מכל את שירת יונתן רטוש, הגם שהס לא הושפעה משירתו. זהו שיר כנעני לכל עניין, החוזר אל העברית המקראית, המבקש לשיר את שירת דבורה ולתנות את בכיה של חנה, שיר שיש בו הדהוד עצום לעבריות הגדולה שמאפיינת את רוח שירתה. אולם לא די בכך. כך, למשל, השימוש של הס בצורות מבע פואטיות שונות, למשל סיום השיר "רומזת לילה", בטרוכיאוס ("מה לי למתוח יתדות אוהלים עלי יִשְׁלָיוּ", עמ' 42) מגוון את שירה וגורם להעמקת ההבנה את עומק השירה והאמצעים בהם נוקטת הס על מנת לבטא את אותן "שבירות" באישיותה.

ככל שמתקדמת הקריאה בספר, כך מעמיקות חטיבותיו. למשל, החטיבה המצוינת "דבר אהבתי לכן הערביות בנות האסלאם" (עמ' 51-86). הספר מסתיים בחטיבת קינה על מות בעלה, עזרא הס, לו היא קוראת "יא מצודתי, נזר ימיי" (עמ' 164), וקשה שלא לשמוע את הקינות החותמות את הספר.

שאלת קבלתה, או אי־קבלתה, של אמירה הס ראויה להידון כחלק מהתופעה בה הרפובליקה הספרותית המטה ליפול בישראל מקדשת את משורריה הקנוניים ומקפידה להתעלם מאלה אשר סירבו, או לא רצו, ליישר קו עם ההגמוניה הישראלית, הגברית מעיקרה, הציונית. אמירה הס שברה בספרה את השבר הסורי־אפריקני אותו שבר אבות ישורון לפני ארבעים שנה. נותר רק לקוות שהשבר הזה יזכה לאותה תהילה לה זכה יחיאל פרלמוטר המנוח.

אמירה הס, כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, תל-אביב: הוצאת עם עובד, תשע"ד-2014, 185 עמ'.

דוד מרחב מתרגם בימים אלה מיוונית את הדיאלוג "פוליטיאה" (ספר המדינה) עבור הוצאת "שלם" בירושלים ושוקד על תרגום ראשון, במשקל בהגייה ספרדית, של ה"איליאדה" להומרוס.

עוד

מי מפחד מגדעון סער?

הסקרים האחרונים גרמו לראש הממשלה לעשות קולות של בחירות מוקדמות. הצהרות על הקדמת הבחירות המקדימות לראשות הליכוד, טפטופים על ברית ביבי־בנט שתביא לרשימה המשותפת של הליכוד־הבית היהודי לפחות 45 מנדטים (נשמע מוכר), הכרזות של מקורבי ראש הממשלה על הרצון לכבוש את השטח, מתקפת פעילי ליכוד המקורבים לביבי על גדעון סער (חלקם מכנים אותו "בוגד" ומאשימים אותו שעשה פריימריס במהלך המלחמה). ההודעה של היועץ המשפטי על סגירת התיק בפרשת "ביבי־טורס" רק הגדילה את התיאבון אצל נתניהו ואנשיו.

לא ברור אם ההצהרה על הברית אם נפתלי בנט היא אמתית או ספין. פרופסור אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן, אחד מתומכיו המובהקים של בנט, מדבר בגאווה על כך שוועידת הבית היהודי תתקיים באוניברסיטת תל־אביב, ולא בהתנחלות קדומים. בנט ואנשיו מבינים שהפער בין הבית היהודי ובין הליכוד עומד על 10 מנדטים ביום טוב. בפועל, ריצה נפרדת עשויה להביא למצב בו שתי מפלגות הימין החזקות יהיו שוות בגודלן. שר הכלכלה יבקש שדרוג: שר החוץ וממלא־מקום ראש הממשלה. אולי אפילו רוטציה, אם מצבו של נתניהו יהיה קשה במיוחד.

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער
"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

במהלך המלחמה, שלח ראש הממשלה את ציפי לבני לבדוק אם יש היתכנות להעיף מהקואליציה את הבית היהודי וישראל ביתנו ולהכניס פנימה את מפלגת העבודה. החרדים כבר בכיס של ביבי. אלא שגם נתניהו וגם בוז'י הרצוג לא יודעים אם הם יכולים להעביר מהלך כזה במפלגותיהם שלהם. שלי יחימוביץ מחכה להרצוג בפינה. היא עושה חיקויים לעגניים שלו בפני פעילי המפלגה ובזה לו. לנתניהו יש 5 או 6 קולות בטוחים בסיעת הליכוד המצומקת המונה 19 מנדטים. גם ביבי וגם בוז'י ויתרו על הרעיון. אין ממשלה אחרת, אין קואליציה חלופית.

בהיעדר חלופה לקואליציה הגרועה ביותר שקמה בישראל, ראש הממשלה מבקש לבנות את עצמו מחדש. את איראן החליפו אנשי דאעש. נתניהו שוב חזר לימי מלחמת העולם השנייה כאשר צבא רומל היה בדרכו לארץ־ישראל. הוא לא האמין שייצא כל כך טוב מהכישלון במלחמת צוק איתן. עכשיו יש לו קלף חדש, אויב חדש, ארגון טרור חדש. אפשר לחזור לימי ההפחדות, האיומים. בכלל, בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה הוא מוביל על כל יריביו עם תמיכה של למעלה מ־40 אחוז. בחירות ביטחוניות יסייעו לו לשוב לכהונה רביעית בלשכת ראש הממשלה.

אלא שנתניהו היה בסרט הזה אחרי עסקת שליט. הוא היה בטוח שבבחירות הבאות, הליכוד בראשותו יזכה לרוב מוחץ בכנסת. הסקרים הראו שהמפלגה לבדה מקבלת 35-38 מנדטים בסקרים. ואז התחיל הרומן הכושל עם שאול מופז. החבירה לליברמן שהבריחה מצביעי ליכוד. הבור התקציבי העצום שנחשף לאחר סיפורי שטייניץ על הכלכלה המצוינת. השפעת המחאה החברתית על המצביעים. זה נגמר בגוש ימין־חרדים של 61 מנדטים. נתניהו היה היסטרי ביום הבחירות כשהבין שיש סיכוי לא קטן שהוא מאבד את השלטון. "שלטון הליכוד בסכנה", הוא צווח בפייסבוק והחל להמריץ לבדו מצביעים להגיע לקלפיות.

כדאי לו, לראש הממשלה, להיזהר מעצמו. הכלכלה הישראלית מפוררת ומפורקת. סיפורי המצוקה החברתית יעלו במהלך הקניות לחגים. כאשר יידרש ראש הממשלה להכין תקציב חדש ולחתוך בבשר החי, בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות, הוא יגלה התנגדות עזה. לנפתלי בנט אין שום סיבה להציל את נתניהו מן המרקחה שהוא עצמו התקין. גם יאיר לפיד יכול לחתוך שמאלה כשיתברר שאין אפשרות להעביר תקציב על קולות יש עתיד בלי לרסק אותה כפי שרוסקה קדימה. הסקרים בחודשים בקרובים עלולים להראות על מגמה אחרת. ליכוד מתרסק מול כלכלה מתרסקת.

האינטרס האמתי של ראש הממשלה, ואת זאת לא אומרים לו מקורביו נוסח אקוניס, הרגילים בתרבות של ליקוק, היא לשמר כמה שניתן את שלטונו. לעשות הכול כדי לשנות את סדרי העדיפויות. להראות לעם יצור חדש שנקרא "ביבי חברתי". עם רפורמה אמתית בכלכלה ובחברה, אף אחד לא ישאל אותו מה שלום אבו־מאזן. סדר יום חברתי נוסח נתניהו יכול לטרוף את הקלפים. אלא שביבי הוא שמרן אמתי, במובן הרע. הוא מכור לבעלי־ההון. הוא מאוהב בלקקנים. הוא פרנואיד עד אימה. יש לו שנאה כלפי כל דבר שמריח קצת מסוציאל־דמוקרטיה. הוא חושב שאפשר להמשיך ולנהל מדינה עם עוד ועוד קיצוצים ולהמשיך להפחיד את העם עם סרטוני עריפת הראשים של דאעש. ומעל הכול, הוא צופה ביריביו. בסילבן שלום הנבגד, למשל. הוא בטוח שכולם מחכים לו בפינה. והאיום הגדול מכולם, יותר מדאעש, הוא גדעון סער.

למשל, בסוף השבוע פורסמה ב"דה מארקר" כתבה של חגי עמית על הזוגיות המתוקשרת של גדעון סער וגאולה אבן. "השילוב של ליברל חילוני תל־אביבי (אוהד של מכבי תל אביב וריאל מדריד), בעל מראה אינטלקטואלי, המציג בעמוד הפייסבוק תמונות מהופעות רוק שבהן צפה בישראל ובעולם, הנשוי לאשת תקשורת, מחזיק בעמדות מדיניות ימניות, מתקרב לדת ומפריד בין בשר לחלב, נראה כשילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים", כתב עמית.

כשזה מגיע ליריבים פוליטיים, נתניהו יודע לקרוא עיתונים היטב. הוא חושש מאמבוש. גדעון סער מתמודד על ראשות הליכוד ומקבל תמיכה מגורם פוליטי בעל השפעה אדירה במפלגה. למשל, משה כחלון. אם סער ירוץ מול ביבי בפריימריס לראשות המפלגה, נתמך על־ידי כחלון וגורמים פופולריים במפלגה כמו מירי רגב, דני דנון ומשה פייגלין, נתניהו יצטרך לפשוט מעליו את החליפה ולעבוד 24/7 כדי לנצח בבחירות האלה.

מקורבי ראש הממשלה, שזרעו את הספין על הפתק ביבי־בנט, יודעים שהזירה הפוליטית רותחת. בסופו של דבר, כמו כל מהלך של נתניהו, זה ייגמר בבכי. השאלה אם הבכי הזה לא ייגמר מחוץ ללשכת ראש הממשלה.