ישראל מתפוררת: המרד נגד הגלובליזציה כבר כאן

המערכת הפוליטית הישראלית עוברת פרגמנטציה מזורזת בעקבות הודעת נתניהו על קיומן של בחירות מוקדמות. מדי יום כמעט צצות מפלגות חדשות המבקשות להסתער על שרידי הפוליטיקה הישנה והמתפוררת. אם תחילה היה נדמה שמגמה זו מאפיינת את השמאל הישראלי ההרוס בלאו הכי, הרי שמגמת ההתפוררות מאפיינת גם את הימין עם הקמת 'הימין החדש' של נפתלי בנט ואיילת שקד והפופולריות השקטה שצוברת מפלגת 'זהות' של משה פייגלין. אלמלא יהיה איחוד בימין, צפויות להתחרות גם 'הבית היהודי', 'עוצמה לישראל' של מרזל ובן־גביר ו'יחד' של אלי ישי. משמאל המצב קשה עוד יותר נוכח העובדה שבצד רשימות ותיקות כמו מרצ והרשימה המשותפת, תתמודדנה גם מפלגתו החדשה של אלדד יניב, דעם שעוד לא החליטה מה יהיה הרכב רשימתה, מפלגת התנועה של ציפי לבני שמעוניינת לחבור לרשימה מרכזית אך ללא הצלחה ואפילו מפלגת תע"ל של אחמד טיבי החוכך בדעתו אם לחבור לרשימה המשותפת של חד"ש  ובל"ד. לכאורה נראה, שההתפוררות המואצת הזו נובעת משיקולים פרסונליים ואגואיסטיים בלבד של פוליטיקאים נטולי חוט שדרה רעיוני, אך מפלגות ותיקות העתידות לעבור את אחוז החסימה מתפוררות אף הן ומלחכות את שולי אחוז החסימה או צפויות לקבל מספר מנדטים בודדים שלא עולה על מספר דו־ספרתי. העניין המהותי יותר הוא שהתפוררות המערכת הפוליטית בישראל מתקיימת על בסיס רעיוני־פוליטי ולא פרסונלי גרידא.

חיסל את פרדיגמת שתי המדינות. טראמפ

הפרגמנטציה הפוליטית הישראלית מתקיימת במקביל לעליית הימין הקיצוני באירופה, בארצות־הברית ובדרום אמריקה, ארצות שבהן הפרדיגמה הפוליטית הוותיקה קרסה. במדינות אלה התברר שהליברליזם הדמוקרטי איננו יכול לענות לדרישותיהם הבסיסיות של ההמונים המפחדים מתופעות הגלובליזציה נוכח התרסקות מדינת הלאום המסורתית. הגירה, שחיקה בשכר, אבטלה, עוני, שחיקת הביטחון הלאומי – כל אלה מאפיינים את הגלובליזציה הקפיטליסטית. עליית הלאומנות הלבנה בארצות־הברית, ניצחון הבדלנות של ה'ברקזיט' בבריטניה, הקפיצה המטאורית של הקסנופוביה באיטליה, הונגריה, גרמניה וצרפת, ניצחון הלאומנות הרדיקלית הסמי־פשיסטית בברזיל – כל אלה מהווים תגובות־נגד של ההמונים לגלובליזציה. הפופוליזם החדש הסוחף ארצות רבות כל כך מהווה למעשה ביטוי לכך שהגלובליזציה הצליחה עד כדי כך שהיא מעוררת בגוף הלאומי תסמינים של מחלה אוטו־אימונית בדמות נוגדנים התוקפים את הגוף במטרה לחסלו.

הצלחת הגלובליזציה, שנבעה מנפילתן הבלתי־נמנעת של ברית־המועצות וארצות הגוש המזרחי, היתה רדיקלית כל כך עד שהביאה לקטסטרופה מבחינת אומות שלמות שאינן יודעות כיצד להתמודד במסגרת מדינת הלאום ההיסטורית עם השלכות המצב הגלובלי החדש. החרדה ממהגרים ומפליטים נובעת, למשל, פחות בגלל פחד מפני השונה אלא בגלל חשש שהכלכלה הקפיטליסטית המקרטעת בלאו הכי ואיננה יכולה לספק יציבות כלכלית חיובית לאורך זמן, עתידה לחולל מצב שבו משרות תילקחנה ממעמד הפועלים המרושש בלאו הכי. הקסנופוביה, הלאומנות והשנאה הן תולדה של חשש מוצדק מעידן שבו כל כוח העבודה הופך לנייד, חוצה אומות וארצות ואף יורד מכוחו ומהשפעתו עם תופעת מיכון העבודה והרובוטיקה שלה. מעמד הפועלים ההיסטורי, הסוכן המהפכני שעליו חלמו מרקס ואנגלס, נדחק לשולי ההשפעה הפוליטית ומגיב בהצבעה המונית המאופיינת בחרדה עמוקה למפלגות פופוליסטיות ופשיסטיות בתקווה לרכוש מחדש את מרכזיות הפועלים בעמדות מפתח מדינתיות. השמאל ההיסטורי, האמון על מרכזיות האיגודים המקצועיים והפועלים בתודעתו, איננו מצליח לתת מענה פופוליסטי הולם לנטייה ימינה של מעמד הפועלים; מאבקו של השמאל להקים מחדש מדינת לאום הופך עד מהרה למאבקו של הימין המבקש לגבש את המדינה הזו באמצעות אקסקלוסיביות לאומית: סוג של סוציאליזם על מצע לאומני. מי שרוצה מקבילה היסטורית לתופעה כזו, נדרש לשוב אחורה לימי הנציונל־סוציאליזם הגרמני שהתגבש גם הוא על רקע משבר כלכלי עולמי, הכנות למלחמה עולמית חדשה, לאומנות גואה והסתה נגד השמאל המסורתי.

בישראל העמיק המשבר על רקע קריסת הפרדיגמה ההיסטורית של שתי המדינות. היום כבר ברור שבעידן הטראמפיזם, שאיננו ממהר לחלוף ואף מעמיק שורשים, הקמת שתי מדינות לאום בישראל/פלסטין היא עניין השייך לעידן אחר. פרדיגמת שתי המדינות נקברה סופית כשהועברה השגרירות האמריקנית למזרח ירושלים ובמקומה לא קמה בתודעה הציבורית אלטרנטיבה פוליטית משמעותית. השמאל שממשיך לעסוק בהקמת פלסטין קטנה בצד ישראל, בפרט נוכח עליית האסלאם בחברה הפלסטינית ועליית הימין בחברה הישראלית, הוא מחנה פוליטי העסוק בעבר. לצד הלאומנות הגואה בישראל, ברור גם לקבוצות רבות של ישראלים שהסדר הקיים איננו משרת אותן. ישראל המדינה הלא־שוויונית במערב, כאשר רבע מאוכלוסייתה חיה בעוני ועוד רבע נאבק כדי לא לחצות את קו העוני. התגובה של הקבוצות המרוששות והמתרוששות מקרב מעמד הפועלים הישראלי איננה, כמובן, חבירה למפלגות הפוליטיות הסוציאל־דמוקרטיות או הליברליות הרכות, אלה שמבקשות לחזור לימי מדינת הרווחה הישראלית ההיסטורית; אותן קבוצות מגיבות בעלייה על הרכבת הלאומנית האנטי־גלובלית של נתניהו בתקווה להבטיח את מעמדן באמצעות הלאומנות הרדיקלית שמציג הליכוד, מין מדינת לאום המגנה על עצמה מפני ההתפתחויות הבינלאומיות והאזוריות.

התמוטטות פרדיגמת שתי המדינות בישראל והתערערות הקפיטליזם הישראלי מחייבות תגובה אחרת, שונה מזו הקיימת בלקסיקון השמאלי ההיסטורי. מאבק על יותר סוציאליזם בנוסח הישן שלו לא יסייע לערעור על ההגמוניה של הימין. הסוציאליזם הדמוקרטי דורש, אפוא, תוכן חדש – בישראל ובעולם. אם בעולם מדובר על מאבק למען הגלובליזציה בדמות מהפכה הכוללת מושגים חדשים כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית שתגן על הפועלים מהקפיטליזם, או דיבור על כלכלה שיתופית וחברה דמוקרטית המאמצות את כל הטוב והחיובי מעידן המהפכה התעשייתית הרביעית – מהפכת המידע, ההייטק והרשתות החברתיות – הרי בישראל יש לכך ממד נוסף: מאבק על מדינה אחת משותפת לישראלים ולפלסטינים שתחסל את הכיבוש והדיכוי ותכונן כלכלה שיתופית ופוליטיקה דמוקרטית בין הירדן ובין הים. שום מאבק על עתיד החברה המשותפת שכבר קיימת בלאו הכי בישראל/פלסטין לא יוכל להצליח בלי אחדות פלסטינית־ישראלית במערכה על אופיו של המשטר המשותף הקיים בארץ, משטר של כיבוש שחייב לשנות את פניו למשטר דמוקרטי.

במצב שבו לשמאל הישראלי אין תשובה ברורה לימין העולה ומתגבר, כאשר בשמאל מתרפקים על חזונו האפוקליפטי של עמוס עוז המנוח שהזהיר מפני הקמת 'מדינה ערבית' בין הירדן ובין הים, ברור שכל מה שמתרחש שמאלה מנתניהו עתיד להתפלג, להתפצל, להתרסק ולהתפורר. הבחירות שתתקיימנה באפריל לא יסמנו כל שינוי באופק הפוליטי והכלכלי של ישראל ותעמודנה בצל קריסת השמאל המסרב לפנות בכיוון הפרדיגמה החדשה. בלי שינוי מהותי במחשבתו של השמאל, נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה למרות חקירותיו הפליליות וטראמפ ימשיך לשמש נשיא ארצות־הברית גם אחרי בחירות 2020. השינוי הרעיוני והפוליטי הזה נחוץ מאוד אך נכון לעכשיו קשה לראות מי מפנים אותו ומקדם הלאה חזון מהפכני אלטרנטיבי.

האפודים הצהובים: דינמיקה של כישלון?

כישלונה של מחאת קיץ 2011 איננו מרפה מהשמאל הישראלי. כמעט בכל הזדמנות שבה נוצר כעס ציבורי על מהלכיה של הממשלה, יש מי שמנסה לארגן קאמבק למחאה החברתית ההיא. כבר שבע שנים מנסים אלה שנותרו מהנהגת המחאה לפעול במרץ רב כדי להשיב את הרוח המהפכנית ששכנה באוהלים המיוזעים ההם. תנועת האפודים הצהובים, אשר יובאה במיוחד מפריס לתל־אביב, היתה אמורה להוות שחזור של ימי הקיץ החם ההוא. הממשלה כבר נבהלה מהתחדשות תנועת המחאה ההמונית ועוד בשנת בחירות; שר האוצר כחלון עשה מאמצים עילאיים למנוע את התייקרות המחירים ולשכך את הזעם החברתי שנוצר. לא רק בממשלה לא רצו מחאה חברתית חדשה: גם המרכז־שמאל השבע בישראל לא מעוניין בה, בעיקר כיוון שאין לו מה להציע לה. במוצאי שבת בערב, נשמו כבר כולם לרווחה: מספר האנשים שהגיעו למחות ליד הקריה בתל־אביב עמד על כמה מאות בודדות. אפשר לחזור לשגרה.

תנועת האפודים הצהובים בצרפת, בדיוק כמו בישראל, איננה נושאת בחובה בשורה מהפכנית. מדובר ברצון של קבוצות שלמות מהאוכלוסייה לשוב אחורה, למדינת הלאום הישנה והטובה, לפני הגלובליזציה, בימים שבהם ניתן עוד היה לדבר על מדינת רווחה. בצרפת מככב הימין הקיצוני של לה־פן בתנועת האפודים הצהובים. אמנם גם הרדיקלים מהשמאל מגיעים בהמוניהם, אך ברור שרוח התנועה איננה אותה רוח מהפכנית מהסוג שמרקסיסטים מייחלים לה. מעמד הפועלים, אותו 'סובייקט מהפכני' מימי מרקס ולנין, משלב בתוכו לאומנות מסתגרת נוסח 'ברקזיט' בבריטניה ומגמות התבדלות המסמנות רצון לחזור לימים עברו, ימים שבהם ניתן היה לדבר על מדינת לאום בגבולות מוכרים שאינה מושפעת ממגמות גלובליות.

מי שרוצה לדעת מה מתרחש בלב מעמד הפועלים, צריך פשוט לפקוח עיניים ולהביט בנעשה בברזיל, שם המוני הפועלים בחרו בפשיזם, או להישיר מבט להונגריה או לאיטליה, אשר גם שם מגבים הפועלים את הלאומנות הפשיסטית החדשה. לתנועת האפודים הצהובים אין, אפוא, בסיס המוני של פועלים וצעירים נוסח ימי מאי 1968 בפריס. לכל היותר, היא מגובה על ידי המוני מעמד הביניים המתרוששים ועל ידי פועלים שהולכים וזזים יותר ויותר ימינה.

לאומנות בדלנית. תנועת האפודים הצהובים בצרפת.

בישראל, הכריזו ראשי תנועת האפודים הצהובים על סדר יום ניאו־ליברלי, למשל פירוק המונופולים הגדולים במשק, הכנסת תחרות 'חופשית' בדמות מוצרים מיובאים מחוץ לארץ ופגיעה בחברות המזון הגדולות. לא בדיוק סוציאליזם מהפכני. מטבע הדברים, ההמונים לא גויסו למאבק הזה שאיננו משנה את מצבם כהוא זה. ההמון, ובעיקר הישראלים שמרגישים איך כיסם הולך ומתרוקן, לא רוצה במאבק ניאו־ליברלי כשם שאין לו עניין במאבק סוציאליסטי. בהיעדר חזון עדכני ומודרני לחברת רווחה המבטיחה הכנסה וקיום בכבוד, אלה שאינם פונים ימינה נותרים אדישים. אגב, אנשי האפודים הצהובים עבדו לא מעט כדי להביא להפגנתם בתל־אביב את ההמונים. אפילו התאחדות הסטודנטים התגייסה למאמץ. השיווק היה מעולה אך הצרכנים נשארו בבית.

הבעיה המהותית של אנשי האפודים הצהובים היא היעדר חזון לתנועה מהפכנית, אבל קשה לדבר כיום על חזון במושגים של חברה ההולכת ומשתנה בכיוון התמוטטות כל האידיאולוגיות הישנות מהמאות  התשע עשרה והעשרים. החברה היום היא חברה של מהפכה תעשייתית שלישית, מהפכת מידע והייטק, שבה המשאב המרכזי הוא ידע ומידע. לך תסביר לאנשים שרואים את העולם דרך הפריזמה של הרשת החברתית שהעתיד שלהם הוא הפיכת המשק למולאם בידי הממשלה והפקידוּת. רעיונות העבר אינם רלבנטיים יותר והופכים לבלתי־עדכניים. השאלה המהותית שמעניינת אנשים היא הגנה על רכושם והכנסתם בעידן שבו הכול הולך ומתערער ולדור צעיר שלם אין עתיד כלכלי ברור לעת זיקנה. בהיעדר חלופה דמוקרטית ומהפכנית הפונה אל הצרכים האלה ומנצלת את הפלטפורמות החדשות שמעמיד העידן החדש, האנשים הללו פונים אל הלאומנות והפשיזם.

תנועת האפודים הצהובים בישראל לא תחזיק מעמד. היא תישחק כפי שהתנועה המקבילה לה בצרפת עתידה להישחק. אותם המונים שאליהם האפודים הצהובים פונים יצביעו בצרפת ללה־פן, בגרמניה למפלגת 'אלטרנטיבה לגרמניה', בארצות־הברית לרפובליקנים בהנהגת טראמפ ובישראל – לליכוד של נתניהו. הלאומנות של האפודים הצהובים המבקשים לתקן את החברה באמצעים חצי־ריאקציוניים וחצי־אוטופיים לא תוכל ללאומנות שמבקשת להפיל את מרקל ומקרון ולכונן משטר ימני קיצוני. מי שמבקש להציע ערב העשור השני של המאה העשרים ואחת את המשנה הליברלית הישנה או את הדוֹגמה הסוציאליסטית הוותיקה, עתיד להתאכזב ולראות איך המוני פועלים, צעירים וגמלאים מצביעים ללאומנים שמתנגדים לגלובליזציה ומבקשים לטפח אשליה רדיקלית בדבר חזרה לסדר הישן והטוב בנוסח המכסים שמבקש להטיל הנשיא טראמפ ומלחמת הסחר שלו עם סין.

הכלכלה החדשה שלתוכה נקלע העולם המערבי תוך סחרור עצום איננה כלכלה לאומית. היא על־לאומית. התגובה הלאומנית של מעמד הפועלים מתקיימת כריאקציה להתפתחות הכלכלית. כך, למשל, העובדה שג'נרל מוטורס בארצות־הברית מפטרת פועלים נובעת מהעובדה שהיא איננה זקוקה להם עוד. ככל שיגבר הזמן, עתידים עוד ועוד פועלים למצוא עצמם ללא מקומות עבודה ולהיות מוחלפים בידי מכונות. האלטרנטיבה שלהם, בהיעדר חלופה עקבית, שמאלית ומהפכנית, תהיה בחירה בטראמפיסטים למיניהם. השמאל בימינו ממשיך לנהל שיח על מדינת רווחה ישנה בגבולות מדינת הלאום המתפרקת ומולו ניצב הימין הפופוליסטי והלאומני החדש שמבטיח להמונים לאומנות רדיקלית שתתגבר על הסדר העולמי החדש. בלי חזון עדכני של השמאל, הפועלים נשבים על־ידי הימין הלאומני הקיצוני. זה קורה כמעט בכל ארץ מפותחת. ישראל איננה חריג וגם כאן אלה שנדפקים מהמצב הקיים יצביעו לנתניהו כיוון שהחלופה שמוצעת להם אינה רלבנטית ומתכתבת עם סדר פוליטי, כלכלי וחברתי ישן שחלף זמנו.

מחאת האפודים הצהובים בארץ, שהכריזה על עצמה מלכתחילה כלא־פוליטית, היא אפיזודה חולפת שלא יישאר ממנה הרבה מלבד המון, המון אפודים משומשים. בלי חלופה לסדר הקיים, היא תימחה מהתודעה תוך שבריר שנייה. מצב כזה יוצר, מן הסתם, תסכול וייאוש. אולם אלה שרוצים פרספקטיבה מרחיקת־ראות, חייבים להביט הלאה. 'הלאה' גם במובן הפוליטי המידי, 'הלאה' תוך בחינת המציאות בישראל עצמה שבה יש כלכלה אחת, חברה אחת ודינמיקה פוליטית אחת בין הירדן לים. ההיסטוריה איננה פוסחת על ישראל שעוברת תהליכים פוליטיים זהים למדינות מערביות אחרות. ההיגיון ההיסטורי מכתיב לא רק את הצורך בפיתוח חזון חברתי־כלכלי חדש ומעודכן, אלא גם בגיבוש חזון פוליטי מהפכני וחדשני בדמות חיבור ערבי־יהודי על בסיס שקראו לו פעם 'אינטרנציונליסטי', כלומר: אחווה ושותפות בין העמים. הסדר הישן יקרוס ומתוכו תעלה בסופו של דבר כחלופה ללאומנות ולבדלנות הפרספקטיבה השוויונית, הדמוקרטית, ההומנית. עבור הישראלים והפלסטינים, העתיד הוא הכלכלה החדשה המשותפת הקורמת עור וגידים מדי יום, כלכלה שתוכל גם להפיל חומות ולייסד כאן מדינה אחת משותפת לשני העמים. בלי חזון כזה, הן במובנו הכלכלי והן במובנו הפוליטי, הלאומנות צפויה להרים ראש ואין לה כל כוונה להסתלק.

אחרי אוקטובר: מאה שנה למהפכה הרוסית

מאה שנה לאחר מהפכת אוקטובר, דומה שחוגים רחבים ביותר הנמנים עם המשולש פוליטיקאים־בעלי הון־אקדמאים הצליחו להחדיר לתודעה את הטענה הכוזבת, שלפיה המהפכה לא היתה אלא ריאקציה בתולדות רוסיה שדנה את הארץ לכאוס ולטוטליטריות. במקביל, ישנה התעלמות – אפילו בחוגי השמאל – מהישגיה של המהפכה הרוסית בתחומי החירות, הלחם והשלום. קיים, אפוא, ניסיון נרחב לא רק לערוך רביזיה בהיסטוריה של המהפכה אלא גם להתנער ממנה אגב הסתלקות מכל סממן סוציאליסטי וקומוניסטי. הטענה שהסטליניזם לא היה פועל יוצא של אוקטובר 1917 איננה מושמעת היום על ידי חוגים קומוניסטים שונים, שחלקם (כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית) שבים להצדיק את פשעי סטלין ולצדד בו. העובדה היסודית היא, שרוב החוגים השמאליים, הדמוקרטיים והמתקדמים בעולם כלל אינם שבים ללקחים החשובים שיש להפיק ממהפכת אוקטובר; מלבד מיעוט הסטליניסטים המוציא מוניטין רע למהפכה, רוב אלה שמתנגדים כיום לקפיטליזם אינם מזהים עצמם עם המהפכה הבולשביקית, במקרה הטוב, או מתעלמים ממנה, במקרה הרע. מכאן עולה, אפוא, השאלה: מה נותר ממהפכת אוקטובר?

א. מה נותר ממהפכת אוקטובר?

התמוטטות הגוש המזרחי בשנים 1989-1991 ביטאה שינוי גיאופוליטי: המעצמה היריבה משך עשרות שנים לקפיטליזם המערבי – קרסה, דבר שסילק כל מכשול מפני הגמוניה גלובלית של ארצות הברית בעולם; המשטר הכלכלי הניאו־ליברלי פלש לשווקים חדשים, עצומים בהיקפם, במזרח אירופה וברוסיה; והניאו־ליברליזם יוּצָא לעולם השלישי לאור משבר החוב שהואץ. ההצלחה שנחל הניאו־ליברליזם ביטאה את כישלונה של הביורוקרטיה הסטליניסטית להגן על הישגי המהפכה שהמשיכו להתקיים חרף הסטיות, העיוותים והפשעים של הסטליניזם וממשיכי דרכו. יתירה מכך: הצלחת הקפיטליזם ביטאה את כישלון התפישה בדבר קיומו של סוציאליזם בארץ אחת ללא ייצוא המהפכה לארצות נוספות. כאשר נוסד האינטרנציונל הקומוניסטי בשנת 1919, היה זה משום ניסיון של הבולשביקים להביא לייצואה של המהפכה מעבר לגבולות רוסיה; כישלון האסטרטגיה הזו איפשר את עליית סטלין לשלטון ואת הפיכת המפלגות הקומוניסטיות לכדי כלים בשירות מדיניות החוץ של הקרמלין. חלק ניכר מתנועת הפועלים עצמה קשר את גורלו במוסקבה. דעיכת יוקרתו של הקומוניזם למן הוועידה ה־20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, בצד היריבות בין מוסקבה ובין בייג'ין על הנהגת התנועה הקומוניסטית העולמית, תרמו להתפוררות מואצת של התנועה הקומוניסטית ולאימוץ מדיניות רפורמיסטית על ידי המפלגות הקומוניסטית, מדיניות שלא היתה שונה מזו של יריבותיהן הסוציאל־דמוקרטיות.

עם קריסת ברית המועצות, הואץ תהליך התפוררותה של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, דבר שהתבטא, בין השאר, בהתפרקות המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, החשובות שבמפלגות הקומוניסטיות במערב. כיום, קיימות רק מעט מפלגות קומוניסטיות משפיעות, בהן המפלגה היוונית והמפלגות הפורטוגזית הסטליניסטיות, המפלגה הקומוניסטית של הודו (מרקסיסטית) והמפלגה הקומוניסטית בדרום אפריקה הכרוכה בקונגרס הלאומי האפריקני. נפילת ברית המועצות והגוש המזרחי האיצה, אפוא, שני תהליכים ארוכי טווח: רה־ארגון ניאו־ליברלי של הקפיטליזם העולמי תחת הגמוניה אמריקנית ודעיכת התנועה הקומוניסטית. מה משמעות דברים אלה בכל האמור במהפכת אוקטובר? העובדה הבסיסית היא, שהטרנספורמציה הסטליניסטית שחוותה ברית המועצות בשלהי שנות ה־20' ובתחילת שנות ה־30' של המאה שעברה – קרי: תיעוש בכפייה וקולקטיביזציה של החקלאות – לא היתה בנייה סוציאליסטית אלא מהפכת־נגד. הביורוקרטיה הסטליניסטית לא היתה אלא מעמד חדש שמשל במדינה וניצל את מעמד הפועלים בה. זאת, תחת לחץ החימוש מצד הכוחות המערביים האימפריאליסטיים והכפפת המדינה להיגיון של הצבר ההון. קריסת ברית המועצות ומדינות הלוויין שלה ביטאה לא את שיבת הקפיטליזם אלא תנועה הצידה מסוג מסוים של קפיטליזם ביורוקרטי ומדינתי למעין קפיטליזם של שוק 'חופשי' בעידן ניאו־ליברלי.

ב. אוקטובר בין מהפכה ובין רפורמיזם

מהפכת אוקטובר היתה מהפכת פועלים אותנטית. השאלה האמתית היא האם יש לה חשיבות אוניברסלית ולקחים מעשיים עבור סוציאליסטים בני־זמננו. התשובה היא חיובית. היא חיובית כיוון שכיום ישנו ויכוח בשמאל, ששורשיו נעוצים בפולמוס בסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית בשלהי המאה ה־19, בדבר מהות הקפיטליזם: האם ניתן לשנותו ולשפרו או שיש להפילו ולהחליפו? האם יש צורך ברפורמה או במהפכה, כדברי רוזה לוקסמבורג? כיום, כוחו של השמאל הרפורמיסטי רב מכוחו של זה המהפכני. הטענה של הרפורמיסטים היא, שהחברה הקפיטליסטית יכולה להשתנות בתוך מסגרת הדמוקרטיה הפרלמנטרית. הוויכוח בין הרפורמיזם לבין המהפכנות איננו תיאורטי מעיקרו; מעולם לא התקיימה ממשלת שמאל רפורמיסטית מוצלחת ששינתה את הקפיטליזם משמעותית. ממשלות סוציאל־דמוקרטיות נאלצות לזנוח אפילו את הרפורמות הצנועות שאותן התחייבו ליישם. זאת, נוכח לחץ מהשווקים הפיננסיים ופעילות חבלנית של הביורוקרטיה הממשלתית והעסקים הגדולים. הדוגמה העגומה ביותר לכך היא ההפיכה הצבאית בצ'ילה בספטמבר 1973 שהפילה את ממשלת האחדות הלאומית של איינדה.

כישלון הדרך הרפורמיסטית מחייב את אימוץ הנתיב המהפכני. מהפכת אוקטובר ייצגה את הניסיון המוצלח הראשון להפיל את הקפיטליזם ומכאן הרלוונטיות שלה. היא לא היתה המהפכה המוצלחת היחידה; מהפכות נוספות התקיימו בסין, וייטנאם וקובה; הן הצליחו לשבור את אחיזת השליטה הקולוניאלית בארצותיהן. ברם, הן ייסדו מדינות המאופיינות בביורוקרטיה מסיבית, קפיטליזם ממלכתי־מדינתי ודגם שעבר זמנו ברוח הסטליניזם הסובייטי. יחד עם זאת, העניין כיום איננו טיב המשטר שהתקיים ברוסיה הסובייטית ובמדינות הלוויין אלא הדרך שבה מן האפשר לצעוד קדימה. דווקא במקום הזה עולות טענות מני טענות שונות. כך, למשל, מתנגדי הסוציאליזם ואלה המבקשים למסמס את הישגי מהפכת אוקטובר טוענים שאין קשר בין המציאות ברוסיה בשנת 1917 לבין המציאות העולמית בשנת 2017. רוסיה, הם טוענים, היתה חברה חקלאית, שכללה בעיקר איכרים מדוכאים שנוצלו על ידי האוטוקרטיה הצארית הכרוכה בבעלי האדמות ובאצולה. מול טענה זו ניתן לומר בבירור כי רוסיה האימפריאלית היתה אמנם ארץ מפגרת אולם נטלה חלק בתהליך הגלובלי של ההתפתחות הקפיטליסטית וכדברי לנין – "החוליה החלשה בשלשלת הקפיטליסטית". תחת חוק ההתפתחות הבלתי־שווה והמשולבת, התרבות המפגרת מוכרחה לצעוד קדימה אגב פסיחה על שלבי ביניים. כבר בשנת 1913, היתה רוסיה הכלכלה התעשייתית החמישית בגודלה בעולם. כך, ההתפתחות המהירה של הפרולטריון הרוסי היא זו שאיפשרה, בין היתר, את מהפכות 1905 ו־1917. הנסיבות המיוחדות ברוסיה, דהיינו: הפרטיקולריות המקומית של הקפיטליזם והאפשרות להפלת המונרכיה הצארית – היו משמעותיות בראשית המאה שעברה כדי ליצור את מהפכת 1905. התלות של הבורגנות המקומית במדינה ובהון מחוץ לרוסיה, והמיליטנטיות של מעמד הפועלים הצעיר בעקבות התיעוש, הובילו את הפרולטריון לפעולה.

לדברים אלה חשוב להוסיף את העובדה שהאוונגרד המהפכני דאז, פועלי המתכת המיומנים בפטרוגרד ובמוסקבה, חווה בעיות דומות למעמד הפועלים בארצות אחרות ופיתח צורות ארגוניות הזהות לאלה של הפועלים במרכזים הקפיטליסטיים המערביים. מבחינה פוליטית, פועלי רוסיה היו מתקדמים עוד יותר: כבר בשנת 1905 התפתח הסובייט, המועצה, כצורה של ארגון־עצמי פרולטרי. פעילים בקרב מעמד הפועלים באירופה המערבית ראו במאבק פועלי רוסיה פתרון לבעיותיהם. אין תימה, אפוא, שפועלי מתכת רבים הצטרפו למפלגות הקומוניסטיות הצעירות על מנת להפיץ את הבשורה המהפכנית במערב. זאת, ועוד: לצורתה של המהפכה הרוסית היו מאפיינים מתקדמים ביותר. הפועלים והחיילים נטו שמאלה ככל שמדיניות המפלגות השונות נחשפה במערומיה. הרעיון הבולשביקי, המעוגן בסיסמה "כל הכוח למועצות!", היה שיא תהליך הרדיקליזציה הפוליטית כיוון שהלם את צרכי המצב ומשום שהמפלגה הבולשביקית היתה ההפך הגמור מהאופן שבו מנסים לציירה. המפלגה הבולשביקית היתה דמוקרטית, טולרנטית, בלתי־ריכוזית, פתוחה והמונית.

ג. מאפייניה הייחודיים של המהפכה

למהפכת אוקטובר היו, כמובן, מאפיינים ייחודיים משלה. היא התרחשה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עת הממשלה הזמנית שביקשה להחליף את הצאר בפברואר 1917, התעקשה להישאר נאמנה לארצות הברית, לצרפת ולבריטניה ורצתה להמשיך את מעורבות רוסיה במלחמה. זה היה הכוח המניע מאחורי תהליך הרדיקליזציה ההמוני של הפועלים והחיילים שפנו לבולשביקים כיוון שאלה היו המפלגה היחידה שהיתה נחושה לסיים את המלחמה. ההתנגדות הבולשביקית למלחמה, בצד תמיכת המפלגה בשליטת האיכרים באדמה ובהפקעתה מהאצולה, היתה קריטית ליכולת המהפכה לשרוד בחברה חקלאית מעיקרה.  כפי שהסביר זאת לנין, הצלחת הבולשביקים נבעה מן הרוב המכריע שממנו נהנו בקרב הפועלים, מכך שכמחצית מהכוחות המזוינים היו עמם ומעליונותם המוחלטת ברגעים היסטוריים מכריעים. עם זאת, כדאי להבהיר, שפרוץ מלחמת העולם הראשונה פתח עידן חדש של מלחמה, מהפכה ומהפכת־נגד, עידן שהסתיים עם תבוסת הנאצים בשנת 1945. בגרמניה, למשל, בעקבות המלחמה, גויסו חיילים רבים שלחמו במלחמת העולם הראשונה לשורות הפשיזם שעלה בעקבות מהפכת הנגד בשנת 1918. ברוסיה התבטאה מהפכת הנגד במלחמת האזרחים שהתחוללה בשנים 1918-1921. דבר זה גרם להתפרקות חומרית של הכלכלה הרוסית המתועשת ולהפצתו לכל עבר של מעמד הפועלים הרוסי שחולל את המהפכה. ניצחון הבולשביקים במערכה נשא עמו מחיר: מיליטריזציה חברתית. המפלגה הבולשביקית איבדה חלק ניכר משורשיה במעמד הפועלים והיתה למפלגה צבאית התובעת הקרבה עצמית מחבריה ומשיתה עליהם משמעת נוקשה.

נוסף על האמור לעיל, יש להדגיש שברוסיה לא היתה מסורת פוליטית רפורמיסטית חזקה. בספרו, "מחלת הילדות של ה'שמאליות' בקומוניזם", כתב לנין, כי נקל היה לרוסיה, בסיטואציה ההיסטורית הייחודית ששררה בשנת 1917, להתחיל מהפכה סוציאליסטית, אך היה לה קשה יותר מאשר לארצות האירופיות להמשיך במהפכה ולהביא להשלמתה. במלים אחרות, היתרון של הסוציאל־דמוקרטיה נעוץ בכך, שהיא תלויה ברמת ההתפתחות של החברה הרלוונטית: כוחה של הביורוקרטיה האיגוד מקצועית הרפורמיסטית ושותפיה מייצג מכשול לכל מאבק מהפכני, אולם כיבוש השלטון המדיני בחברה מפותחת נהנה מהרמה הגבוהה יחסית של היצרנות והחינוך שהכוח הפוליטי החדש יורש מהקפיטליזם. כך, היה זה גראמשי שהצביע על המוסדות המפותחים יותר בחברה האזרחית במערב אירופה שהיו ביצורים אנטי־מהפכניים. עם זאת, מן הדין לזכור, שלמאבקי פועלים יש נטייה להגביל עצמם, שכן הם צומחים ממצב של חוסר ביטחון עמוק מצד הפועלים המעוצבים על ידי ניסיונם בדיכוי ובניצול תחת הקפיטליזם, ועל כן נכונים להתפשר עם הסדר הקיים. מה שנדרש כדי להתגבר על חוסר ביטחון זה הינו, כפי שהמקרה של 1917 ממחיש, ניסיון מעשי בכישלון בהתפשרויות אלה ויכולת הפועלים המאורגנים עצמית להתגבר על כך. חשוב מכך: קיומה של מפלגה מהפכנית המונית של פועלים נחוץ ביותר לסייע להם ללמוד את הלקח הפוליטי. המעניין בהקשר זה הוא העובדה שכיום, המפלגות הרפורמיסטיות חלשות יותר מאשר אי־פעם: לעומת המפלגות הרפורמיסטיות היציבות והחזקות יחסית שהיו קיימות בימי לנין או בעת מלחמת העולם השנייה, המפלגות הרפורמיסטיות והסוציאל־דמוקרטיות בנות־זמננו הן אובדניות, מצויות בשוליים ומתפרקות. דבר זה משקף את שקיעת הסוציאל־דמוקרטיה, את הפיכת לסוג של סוציאל־ליברליזם ואת האופן שבו משברים כלכליים תכופים מחלישים את המבנים הפוליטיים הבורגניים. משמעות הדבר הינה, שאפילו במרכזים של הקפיטליזם המערבי, המהפכנים לא מתמודד עוד עם מפלגות רפורמיסטיות יציבות שעמן התמודדו לנין וגראמשי והיו מכשול למהפכה סוציאליסטית במערב. נזילותן וחוסר יציבותן של המפלגות הללו פותחות צוהר למהפכנים, במידה ואלה האחרונים יכולים להתמודד עם המצב ביעילות.

מעבר לכך, מהפכת אוקטובר ביטאה את האפשרות לקיים כוח דואלי כבר במסגרת הקפיטליזם: מועצות הפועלים, החיילים והאיכרים, מכאן, והבורגנות, מכאן. במהלך המאה שעברה, מאבקי פועלים המוניים גדולים לבשו צורה של ארגון עצמי שהיתה לו נטייה להתפתח מעבר לאמצעי המאבק הרגילים לכדי צורה חדשה של כוח פוליטי המערערת את ריבונות המדינה הקפיטליסטית. בגרמניה, בצ'ילה, באירן ובארצות נוספות, אלתורים ארגוניים אלה סיפקו הצצה לאופן שבו תתנהל חברה מנוהלת־עצמית שתתפתח כתוצאה ממהפכות פועלים מוצלחות. בימינו, תנועות מהפכניות המוניות יצרו את הבסיס למשבר הנוכחי של הקפיטליזם: מכיכר תחריר יצאה, למשל, הבשורה שלפיה יש רצון רב בקרב ההמונים בדמוקרטיה עמוקה, יסודית ומשמעותית יותר מזו המקוצצת המוצעת בחברה הקפיטליסטית. זאת, הגם שתנועות אלה לא נבעו מהדינמיקה של שביתות המונית שאיפשרה את צמיחת מועצות הפועלים, החיילים והאיכרים.

הבעיה המהותית של מהפכת אוקטובר היתה כישלונה להתרחב מערבה, דבר שאיפשר לחוק ההתפתחות הבלתי־שווה והמשולבת להתקיים ברוסיה שאחרי המהפכה ולפעול לטובת מהפכת־הנגד. התחרות עם כוח נוסף בתוך המדינה הצריכה תיעוש מהיר ולמעשה – הרס ההישגים של המהפכה. הטרגדיה מוצתה בכך שהמפלגה הבולשביקית עברה שינוי כבר בתחילת שנות ה־20' לכדי מפלגה דיקטטורית שמנהיגיה לכודים בין מחויבות סובייקטיבית למעמד הפועלים ובין מיקומם האובייקטיבי כמנהלי המדינה. התיעוש הכפוי של רוסיה בשלהי שנות ה־20' ובראשית שנות ה־30' דן את הפרולטריון והאיכרות לסדר חדש שבו הצבר ההון נמצא בעדיפות ראשונה במעלה, דבר שהפך את ברית המועצות למעצמה אימפריאליסטית בעצמה, הנתונה בין פטיש ההתפתחות הגלובלית העולמית לבין סדן התחרות הגיאופוליטית, וכל זאת תחת דגל 'בניית הסוציאליזם'.

ד. סיכום

המהפכה הרוסית נכחדה מהעולם. ברית המועצות נפלה קורבן להיגיון של התחרות הכלכלית והגיאופוליטית שיצרה את המדינה הסובייטית מלכתחילה. עם זאת, לאור העובדה שחלק ניכר מהשמאל היה מושקע אידיאולוגית בברית המועצות וראה בה מעין אלטרנטיבה, מעוותת או מנוונת, לקפיטליזם, המהפכות של 1989-1991 בברית המועצות ובמזרח אירופה רק הגבירו את המתקפה הניאו־ליברלית. כיום, הקפיטליזם שקוע במשבר עמוק נוכח ההתמרדות במפלגות המייצגות את המעמד השליט והחרפת הסתירות הפנימיות של החברה הבורגנית. מצב זו מאפשר לחדש את הרלוונטיות של מהפכת אוקטובר וחשיבותה לזמננו. הדבר איננו נובע רק מהעובדה שמהפכה זו היתה המכה הגדולה ביותר שהונחתה אי־פעם על השיטה הקפיטליסטית אלא גם מכך שהניסיון המצטבר של הבולשביזם הנו וחייב להיות נקודת ייחוס יסודית לכל אלה החותרים להמשיך את מסורת המרקסיזם המהפכני. ברם, אין משמעות הדבר ניסיון מכאני לחקות את לנין, דבר שהוא־עצמו גינה בקונגרס הרביעי של האינטרנציונל הקומוניסטי בשנת 1922.

הניסיון המהפכני הגדול של שלהי מלחמת העולם הראשונה – רוסיה 1917, גרמניה 1918-1923, איטליה 1918-1920 – תובע לימוד ביקורתי בכל האמור בסיבות האמתיות לתבוסות ולניצחונות בעת ההיא ולאופן בו ניתן להציע פרוגרמה מהפכנית טובה יותר כיום. במקרה הרוסי, חוק ההתפתחות הבלתי־שווה והמשולבת בהקשר של עולם אימפריאליסטי איפשר את היתוך האוניברסלי והפרטיקולרי, את נטייתם האוניברסלית של מאבקי הפועלים ליצור מצבים של כוח דואלי ואת הקיום הפרטיקולרי של מפלגה מהפכנית היכולה לנצל את המצב המהפכני. כיום, עלייתה של מפלגה המונית ומהפכנית עתידה להתרחש בתנאים שונים בעליל ותחת צורות שונות מאוד מאלה שהתקיימו ברוסיה לפני מאה שנה.

במצב הנוכחי, אנו עדים לתופעות חדשות שמהפכנים נדרשים להתמודד עמם. מעמד הפועלים התעשייתי הולך וגווע ומוחלף במעמד של עובדים שכירים בעלי מגוון שלם של מקצועות שבינם ובין ייצור סחורה אין ולו דבר אחד משותף. הרכוש הפרטי, שנתפס במושגים פיזיים בעבר, הופך לבעל אופי דואלי: פיזי ורוחני. ההון עצמו איננו נמדד רק בהיקף הסחורה והרכוש הפרטי אלא בבעלות פרטית משולבת של הון פיזי ורוחני. חלקים ניכרים מהאוכלוסייה נפלטים ממעגל העבודה, רבים משכירים את שירותיהם כעצמאים ועובדי 'פרילנס', גמלאים שסיימו את שנות עבודתם נאלצים לעבוד כדי להתקיים והעבודה עצמה איננה מבטיחה יציאה מכובדת לגמלאות. המתקפה על הבריאות, החינוך, השירותים החברתיים ועוד,  נמשכת ביתר שאת אולם ההיגיון של יצירת שוק מתוכנן ומולאם איננו מספיק כדי לשכנע את ההמונים, הדורשים יותר דמוקרטיה פוליטית בצד דמוקרטיה חברתית־מעמדית. מעמד הפועלים, שנתפש בעבר כ'סובייקט מהפכני', נתון כיום בין פטיש הלאומיות הריאקציונית ובין סדן התסכול מסדר היום הלאומני נוסח טראמפ בארצות הברית וה'ברקזיט' בבריטניה. את מקום הפועלים ממלאות קבוצות שונות של שכירים, צעירים, סטודנטים, בני נוער, אינטלקטואלים ואמנים. הרשתות החברתיות הן כר תוסס לפעילות מהפכנית אנטי־קפיטליסטית וספונטנית החסרה יסוד מפלגתי מארגן. המהפכות בעולם הערבי פורצות על סמך דרישות לחירות וללחם כאשר החשיבה הלאומנית הצרה מופנית לכיוון חשיבה גלובלית ומהפכנית. לכך יש להוסיף את התנועה המשמעותית לכיוון אנרגיות מתחדשות, רובוטיקה, הגנת הסביבה וטיפול בבעיות המהותיות ביותר לחברה כגון אפליה, הטרדה ורצח של נשים, להט"ב, מיעוטים לאומיים ותרבותיים, מהגרי עבודה ופליטים. מאבקים אנטי־גזעניים מעסיקים את ההמונים לא פחות ממאבקים נגד הקפיטליזם, הניצול והדיכוי המעמדי. השאלה הלאומית, שבעבר נטו המרקסיסטים לראות בה קטר מהפכני (ולנין עצמו נע בין צידוד בלאומנות הלאום המדוכא באופן בלתי־מותנה ובין תמיכה בפתרונה במסגרת הסוציאליזם בלבד), מתבררת כריאקציונית במיוחד בכל האמור בסיסמת ההגדרה עצמית, שבצדק הוגדרה כאוטופיסטית על ידי רוזה לוקסמבורג.

נוכח המצב המורכב והמסובך בעולם קפיטליסטי שסוע בין מגמות סותרות, סתירות פנימיות עמוקות מבעבר, הרכב בעייתי של מעמד העובדים האמור להיות הסובייקט המהפכני ושקיעה הדדית של המעמדות השליטים והמעמדות המדוכאים, נדרשת חשיבה מהפכנית חדשה המחדשת את פני המרקסיזם. התביעה העקרונית לקיום מפלגה מהפכנית מוכיחה עצמה כנכונה, אך לימוד קונסטרוקטיבי של ההיסטוריה מחייב הפקת לקחים בכל האמור בצורך לבנות אותה כמפלגה דמוקרטית, פתוחה והמונית עם פרוגרמה מהפכנית מעודכנת המאתגרת את שרידי הרפורמיזם המושלים עדיין בחשיבה השמאלית. לנין, אשר שינה את דעותיו לעתים בעקבות תמורות היסטוריות, הוא הדוגמה לתנועה מעין זו אשר איננה משתעבדת לדוגמות מן העבר אלא מחדשת כל העת את המסר המהפכני שלה ברוח אוקטובר 1917 למען דמוקרטיה מהותית, יסודית ועמוקה של צדק חברתי, שוויון פוליטי, בעלות דמוקרטית בכלכלה והעמקת זכויות האדם והאזרח.

האגרטל הסדוק של בנימין נתניהו

המשורר פול ורלן כתב על האגרטל השבור. המים ההולכים ונעלמים ממנו. לא יודעים מה קרה ומדוע, רק שהמים נוזלים מן האגרטל. מלחמת עזה האחרונה היא האגרטל השבור של הציונות. קשה למנות את המלחמות בהן הפסידה ישראל. אפילו מלחמת לבנון, שבסופה נסוג צה"ל, טמנה בחובה תבוסה. גם לא מלחמת יום הכיפורים. הפעם הובסה ישראל מידי ארגון טרור נגדו פתחה במלחמה יזומה. נטולת כוח הרתעה, נתונה לחסדי המצרים, עם עורף חסר אמון בממשלה ואזרחים החשים חסרי אונים, המים באגרטל הציוני השבור נוזלים.

ראש הממשלה נתניהו יזם את המלחמה באמתלת שווא. בכיר לשעבר בצה"ל הבקי בפרטים טוען שחטיפת שלושת הנערים יוחסה לחמאס ללא כל בסיס אמתי. תחת לחץ פוליטי כבד מימין ומשמאל, שיחות שלום שקרסו, קואליציה מתפוררת, משבר אמון חריף עם האמריקנים ותחושת בידוד חזקה, יצא ראש הממשלה למלחמה. ולא רק מלחמה נגד העזתים. קריאת הנקם בה פתח את נאומו משהתברר שהנערים נחטפו ונרצחו, הדהדה מקצה הארץ עד קצה האחר. כך ניתנה הלגיטימציה לרצח הנער הערבי. וכך גם ניתנה ההצדקה ללינץ' בשני צעירים ערבים. וכך גם החל מסע הסתה ורדיפה של אנשי שמאל ועיתונאים מצד קבוצות ימין קיצוני. אחרי חמש שנים של כהונה שמרנית ושקטה יחסית, נתניהו שוב איבד שליטה.

נראה כצל של עצמו. בנימין נתניהו

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה איבד נתניהו שליטה. זמן לא רב לפני הירצחו של רבין המנוח, ביקש נתניהו לפגוש בו. "הוא לא בוגד!", קרא יושב־ראש האופוזיציה להמון צמא־הדם שגירש את דוד לוי והבריח את מיקי איתן מכיכר ציון. רבין, שראה את מפגיני הליכוד עם שלטי "רבין בוגד" מול ביתו, סירב לפגוש בראש האופוזיציה. כששמע נתניהו על מותו של רבין כתוצאה מההתנקשות, הוא היה בפניקה מוחלטת.

המלחמה, כאמור, ביקשה לנקום בחמאס על רצח הנערים. הטרור מעזה הגיב בעוצמה בלתי־רגילה. וכאשר נחשף מחדל המנהרות והיה כבר ברור לגמרי שראש הממשלה הסתיר מהעם, וכנראה משרי הממשלה, את האמת על הנעשה במדינת הטרור השוכנת ליד ישראל, הוא ביקש הפסקת־אש. לא, הוא לא רצה לחסל את המנהרות ולשלם את מחיר־הדמים בדמות הרג עשרות לוחמי צה"ל. ולא, הוא לא רצה לגרום לחצי מיליון פלשתינים לגלות מבתיהם וליותר מאלפיים למות. חמאס משך אותו פנימה. נתניהו נגרר ואיבד שליטה. שוב.

הוא יצא למלחמה בעזה תוך תמיכה מוחלטת של רוב הציבור הציוני. הוא נתבקש לפרוע את השטר שנתן לציבור בבחירות 2009: מיטוט שלטון החמאס. באמצע, כשהחלו להיהרג מדי יום לוחמים, הוא נבהל. יאיר לפיד הציע לו לחסל את ראשי החמאס. נתניהו נבהל עוד יותר. ביבי, ציפי ובוגי גילו לחרדתם שהקבינט יותר ימני מהם. ליברמן, שערער את נתניהו עם חיסול השותפות בין הליכוד לבין ישראל ביתנו, נראה בעיניו כסוס טרויאני בקבינט.

שוב ושוב רצה נתניהו בהפסקת־אש. שוב ושוב סורב. יכולת העמידה של החמאס הפתיעה אותו. לשמחתו, לא היה לו ראש אופוזיציה בסגנונו־שלו, שביקש לעשות לו הפיכה מבית עם מחאת מילואימניקים מאורגנת. הפוגות האש ההומניטריות והפסקות האש החד־צדדיות, שהופרו פעם אחר פעם על־ידי חמאס, גרמו לראש הממשלה להיות מעורער עוד יותר. מחיר הדמים ששילמו תושבי עזה, אובדן האשראי הבינלאומי שניתן לו עם תחילת המלחמה ואי־הנחת בציבור נוכח הטילים שממשיכים לירות אנשי חמאס, הפכה את ראש הממשלה לצל. מול מסיבות העיתונאים הבטוחות והנינוחות בהתחלה, נתניהו שלאחר הסתבכות המלחמה היה נראה כצל של עצמו. חיוור, מזדקן, מסוכסך עם עצמו, עם אנשי בליכוד, עם תושבי הדרום ועם לוחמי צה"ל.

בניסיון לרתום את הרמטכ"ל, בני גנץ, להרפתקת המלחמה, סחב את ראש המטה הכללי למסיבות עיתונאים. אנשי לשכתו דאגו להעלות לאתר יו־טיוב סרטונים ובהם מדברים נתניהו, יעלון וגנץ. ראש הממשלה חשש מנטישת הרמטכ"ל. זה לא עזר לו. יממה לאחר שהבטיח גנץ כי כלניות ישובו לפרוח בדרום השקט, המשיכה מתקפת הטילים. הציבור הישראלי כבר החל להפנים שהמלחמה לא השיגה את יעדיה. הסיפורים על חיסול המנהרות והרס רוב ארסנל טילי החמאס היו שקרים בוטים. האכזבה מראש הממשלה לא הקיפה רק את אנשי הימין. היא גם כללה את אנשי הקיבוצים. אלה שהתרגלו ליד החזקה של תנועת העבודה שמעולם לא שחררה מחבלים בהיקף עצום כמו זה של נתניהו. בנו של הרביזיוניסט בנציון נתניהו התגלה ככלי ריק.

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, החמאס ממשיך לירות רקטות אל עבר יישובי הדרום. התסכול בקרב תושבי שדרות, אשקלון, אשדוד, נתיבות ועוטף עזה הוא עצום. שוב ושוב עולה המלה "הופקרנו". מעולם לא היה משבר אמון חריף כל כך בהנהגה. תחושת שבר אדירה כזו לא זכורה מאז מלחמת יום הכיפורים. בשמאל ובימין גם יחד.

בראיון שנערך עמו, אמר שר הבריאות המנוח בממשלת גולדה מאיר, ויקטור שם־טוב: "והופיע מוטי אשכנזי, זה היה המורד הראשון, המפגין הראשון, עם השלט שלו. זה לא נעים להסתכל עליו מחלון חדר הממשלה… מישהו מהשרים אמר לי, 'דיין יצטרך להתפטר'. ומישהו השיב, 'לא רק דיין יצטרך להתפטר; כל הממשלה תצטרך ללכת הביתה לאחר המלחמה הזו".

לאחר שביקרה ביקור ניחומים גולדה מאיר בביתה של נחמה ישראלי מקיבוץ דברת, ששכלה במלחמה את בניה אפרים ודדי, עלתה ראש הממשלה לבית הנשיא. היא הגישה את התפטרותה. לאחר שתסתיים מלחמת עזה, יצטרך ראש הממשלה נתניהו לבקר בבית משפחת החייל אורון שאול ולהגיש את התפטרותו לנשיא שבבחירתו לא חפץ.

נתניהו, סער מאחוריך

הפוליטיקה לא מפנה דרך מול המלחמה: שר הפנים דרש את כינוס הממשלה לדיון בהפסקת האש עוד טרם הוחלט כלל להפסיקה. הציר הימני בליכוד, בו מככבים דני דנון, מירי רגב ומשה פייגלין, תומך בגדעון סער. לא מן הנמנע שבבחירות הקרובות לראשות הליכוד, האגף הימני בתנועה יבקש לסיים את כהונת היושב ראש הנוכחי. נתניהו מגלה עד כמה הימין איננו נאמן לו, ובה בעת מגלה הססנות במבצע צבאי אליו לא התכונן. חמש נקודות לדיון

א. הנוסחה "שקט ייענה בשקט" חוזרת לתוקף, גם אם בנט וליברמן ידברו נגדה בראש חוצות. ישראל קיבלה שוב את נוכחות חמאס בעזה. יתירה מכך: לישראל אין יכולת להתמודד עם נוסחה אחרת. רעיון המשך הפעולה הקרקעית הוא איוולת מבחינה מדינית וביטחונית: האשראי הבינלאומי הישראלי מוצה. נתניהו מבין שצריך לטעון את הכרטיס מחדש. מעבר לכך, כל מערכה משמעותית נוספת כרוכה בכיבוש עזה. ישראל לא יודעת מה לעשות עם הרצועה. אין לה תכנית מגירה. שלא לדבר על כך שכמות החיילים ההרוגים תזכיר לציבור את ספירת החללים בימי מלחמת לבנון הראשונה.

ב. בעל כורחו נהפך נתניהו לשותפו של אבו־מאזן. הוא יודע שהחלופה היא השתלטות החמאס על הרשות הפלשתינית. בלי שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות, יהודה ושומרון היו בוערות באש "האינתיפאדה הלבנה", חלום בלהות ישראלי בו אלפים צועדים לעבר המחסומים ונהרגים מאש כוחות הביטחון. גם אם עבאס איננו פרטנר לשלום, הוא פרטנר להסדר. את סוג ההסדר נתניהו יצטרך לגבש יחד עם לבני, לפיד והרצוג. לישראל אין את הפריבילגיה לאבד את יו"ש לטובת החמאס.

אלטרנטיבה מימין. גדעון סער

ג. מחדל המנהרות זועק לשמיים. ביום שאחרי המלחמה הדרג המדיני והצבאי יצטרכו להסביר איך הסבירו חמש שנים שנשקף לישראל איום קיומי מצד טהרן בשעה שבעזה חפרו מנהרות תופת. או שהדרג המדיני לא ידע ויש לפטר את ראשי הצבא והשב"כ, או שהדרג המדיני ידע ועליו להתפטר, או ששניהם לא ידעו ויהיה פה כיסוי תחת הדדי. בצה"ל מתדרכים עיתונאים שהדרג המדיני עודכן. השאלה אם אלה יפשטו את עורם של אלה, או שינסו לטייח את המחדל בשיתוף פעולה. מה שברור הוא שהציבור בכלל, ושרי הממשלה בפרט, לא היו מודעים בשום שלב לאיום הנשקף מעזה. זה היה יכול להיגמר בכמה חטופים ישראלים ובעסקת שליט בגודל אקסטרה לארג'.

ד. נתניהו גילה במלחמה הזו הססנות רבה בצד נחישות. הוא הורה לצה"ל להיכנס קרקעית לרצועה לאחר שכלו כל הקיצים. אבל הצבא נשאר דרוך לקראת פעולה נוספת ונכון לכתיבת שורות אלה נמצא בהמתנה. ההמתנה הזו הביאה למותם של חיילי צה"ל כתוצאה מירי פצצת המרגמה. אפשר רק לנחש מה היה קורה אילו נתניהו היה היום ראש האופוזיציה ואולמרט ראש הממשלה. ספק רב אם האופוזיציה בראשותו הייתה לויאלית כל כך כמו זו בהנהגת הרצוג.

ה. הימין הולך וחותר לקראת פרידה מנתניהו. גדעון סער דרש את כינוס הממשלה לדיון בהפסקת האש עוד טרם הוחלט כלל להפסיקה. הציר הימני בליכוד, בו מככבים דני דנון, מירי רגב ומשה פייגלין, תומך בגדעון סער. לא מן הנמנע שבבחירות הקרובות לראשות הליכוד, האגף הימני בתנועה יבקש לסיים את כהונת היושב ראש הנוכחי. נתניהו מגלה עד כמה הימין איננו נאמן לו. עד כמה דווקא המרכז והשמאל, החל משלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג וכלה בדמויות כמו אלדד יניב, שתקף קשות את רה"מ בבחירות האחרונות ותרם להחלשתו, דווקא הם נאמנים לו.

המלחמה עוד לא הסתיימה. אבל גם אם טרם הוסכם על הפסקת האש, ברור שצה"ל לא יפעל קרקעית בעומק הרצועה אלמלא יתרחש אירוע בטחוני חמור במיוחד. הכול יכול להשתנות ובכל שעה, והמצב הנוכחי שבו אין הכרעה לכאן או לכאן מהווה סכנה, הן לאזרחי ישראל והן ללוחמי צה"ל. אולם בשש אחרי המלחמה, ישראל תתעורר ליום בו היא נדרשת ללקק את פצעיה, להבין שמשהו השתבש פה בצורה יסודית, שהחברה הישראלית חסרה חוסן בטחוני, כלכלי, מדיני וחברתי.

אם ראש הממשלה ירצה לתקן ולשנות, הוא יצטרך להיפטר מליברמן ומבנט. הבעיה הגדולה היא שלא ברור אם לו־עצמו יש כוח גדול בליכוד כדי להקים ממשלת מרכז. יכול להיות שדווקא המלחמה הזו תגרום לנתניהו לגשת אל שנוא־נפשו, ריבלין, להגיש את התפטרותו ולבקש את אמון העם לכהונה רביעית. כהונת התיקון. אם הוא יהיה יו"ר הליכוד, אם לאו, זאת כבר אופרה אחרת.

מחדל המנהרות: זו רק ההתחלה

בנימין נתניהו ייאלץ לסיים את המבצע הצבאי בעזה בלי מימוש הבטחתו משנת 2009: החמאס לא יחוסל. היעד שסימן ראש הממשלה הנוכחי בתפקידו הקודם כיושב־ראש האופוזיציה עתיד להיות החזית הפוליטית של הימין בליכוד, בישראל ביתנו ובבית היהודי. ליברמן ובנט שמו להם למטרה להוציא כמה שיותר מנדטים מהליכוד. ואם גם במצודת זאב יבינו שהציבור הימני איננו מרוצה מראש הממשלה, שלא הלך "עד הסוף", גדעון סער כבר מוכן להתמודדות. רק שיקראו לו.

לא ידע שהוקמו המנהרות? בנימין נתניהו

נתניהו התחיל את המבצע הצבאי עם אשראי מוחלט. טוטלי. 95 אחוז מהציבור תמכו בו. כשהחליט ראש הממשלה לעבור לכיוון הפעולה הקרקעית, הוא החל לאבד מתמיכתם של חלקים מהמרכז ומהשמאל. יחד עם זאת, היעד של פגיעה קשה בחמאס ליכד סביבו לא מעט אנשים שבימים הרגילים סונטים בו קשות. אבל הפעולה הקרקעית, חרף הישגיה הרבים בתחום המנהרות, עלתה – נכון לכתיבת שורות אלה – בחיי 53 לוחמי צה"ל. יותר מסך הלוחמים שנהרגו ב"עמוד ענן" וב"עופרת יצוקה". יותר מסך הרוגי מבצע "חומת מגן".

השאלה עמה ייאלץ נתניהו להתמודד מעתה ואילך, במידה שהמבצע הצבאי יימשך, היא מדוע נהרגו כל כך הרבה חיילים. אף אחד לא חשב שבמבצע צבאי כזה מישהו ייצא מהשטח בלי שריטה, אבל אף אחד גם לא ראה לנגד עיניו עשרות חיילים הרוגים בתוך שבועיים. השאלה הזו הקשורה לשאלה גדולה יותר: מחדל המנהרות.

איך קרה שמשנת 2009, ראש ממשלת ישראל מדבר ללא הרף על האיום הקיומי מאיראן, אך החמאס מקים רשת מנהרות ועיר תת־קרקעית שתכליתה לחטוף ולרצוח עשרות ישראלים? האם רה"מ לא ידע שהוקמו המנהרות? האם צה"ל והשב"כ הסתירו ממנו את המידע? האם ידע אך הסתיר את המידע משרי הממשלה? השאלות האלה יישאלו כשהמלחמה תיגמר ויתברר שהחמאס ימשיך לשלוט בעזה, שהמנהרות חוסלו אך הרצועה לא פורזה מנשק, כולל טילים ארוכי־טווח, שחמאס יכול להתפנות למלאכת חציבת מנהרות חדשות. שאלת השאלות – מה היו הישגי המבצע – תישאל משמאל, ובייתר שאת מימין.

בצה"ל אומרים שהמידע הונח על שולחן שרי הקבינט. אם כך, מדוע שנים רבות לא עשה ראש הממשלה דבר בעניין? גם השאלה הזו תוצב לפתחו. הימין יבקש תשובות. גם השמאל. מחדל המנהרות עלול להתפוצץ לנתניהו בפרצוף. כמו אולמרט, הוא עלול לגמור את המלחמה כראש ממשלה מאוד לא פופולרי. ובשש אחרי המלחמה, יעלו לסדר היום מצוקות הדיור, הבריאות, האבטלה, העוני, הקשישים ומערכת החינוך. רה"מ יצטרך להסביר איך ישראל הידרדרה תוך חמש שנים למצב כל כך קשה בו נבנית לידה עיר מנהרות טרור וצה"ל לא עושה דבר, בו הכלכלה איננה משרתת את מעמד הביניים, השכירים והעצמאים ובו מערכת הבריאות קורסת ומערכת החינוך ממשיך לנפק כ־40 אחוז תלמידים שאינם גומרים בגרות.

שותפיו של נתניהו – לפיד, לבני ובנט – יצטרכו לתת הסברים. כל אחד יסביר לפי צרכיו הפוליטיים. ראש הממשלה יישאר בודד בצריח. מחיר אי־עשייה וקיפאון של חמש שנים, הנפנוף המתמשך בדגל השקט והיעדר המלחמות, ההתעלמות המוחלטת מן הנעשה ליד קיבוץ נחל עוז וההתמקדות במה שקורה בטהרן – כל אלה ועוד יעמדו לפתחו של ראש הממשלה. הוא יצטרך לשבת עם עצמו, לבד, ולהחליט לאן פניו מועדות. בלי הישג משמעותי במבצע הנוכחי, יש סיכוי לא רב שרה"מ יצטרך לטלפן לקודמו, אהוד אולמרט, לחלוק עמו תחושות של בדידות ואולי בגידה מצד שותפיו.

התמונה המצטיירת כעת – עשרות חיילים הרוגים, הישג שעיקרו חישוף מנהרות טרור שנבנו תוך התעלמות הדרג המדיני, הפסקת אש קרובה בלי מיטוט החמאס, למעלה מאלף פלשתינים הרוגים, כולל נשים וילדים, הפיכת חצי מישראל לגזרה פגיעה אל מול איום הרקטות – התמונה הזו איננה תמונת ניצחון. לא עבור המרכז והשמאל, ודאי שלא בשביל הימין. אם יקום מוטי אשכנזי אחד ויחליט להפגין לבד מול משרד ראש הממשלה, נתניהו יצטרך ללכת בזמן המתאים לנשיא ולהגיש את התפטרותו.

מה עובר על נתניהו?

לפני הבחירות האחרונות, כינס סילבן שלום במטהו בתל־אביב כנס פעילי ליכוד. בשיחה סגורה, אמר דברים קשים על ראש הממשלה, נתניהו, אך הקפיד לשמור על קורקטיות אופיינית והדגיש גם את הישגיו. בשיחות פרטיות, שלום מתבטא על יריבו הפוליטי ביתר חופשיות. כדוגמה להתנהלותו הפוליטית הוא מספר איך לפני בחירות 2009, קרא לו נתניהו לשיחה והודיע לו שבכוונתו לשריין לחברי־הכנסת של סיעת הגמלאים מקומות ריאליים ברשימת הליכוד. שלום התנגד, נתניהו התפוצץ. "הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע. בסוף הגענו לפשרה שהוא יבטיח לרפי איתן הבטחה כלשהי לתפקיד שר ויוריד אותו מהרעיון", מספר שלום לחברי־כנסת בליכוד, "וכך הצלתי את הכיסא שלכם בכנסת".

"הלכתי לשירותים כדי לתת לו להירגע". סילבן שלום

שר החוץ והאוצר לשעבר לא מאמין לנתניהו. ראש הממשלה איננו מאמין לשלום. אי־האמון ההדדי הזה גרם לכך שמקורבי נתניהו הודיעו לתקשורת שראש הממשלה איננו תומך בו עוד טרם החליט שלום אם להתמודד על התפקיד. ביום רביעי, פנה נתניהו לדוד לוי. ליברמן הסכים. ככלות הכול, לא יזיק אם לחברת־כנסת פופולרית מישראל ביתנו יהיה אבא המכהן כנשיא. לא ברור מה קרה אך עוד לפני שלוי הודיע אם הוא נענה לבקשת נתניהו, מקורביו כבר שלחו הודעה שאינו תומך במועמדותו של לוי. בסביבת שר החוץ המיתולוגי השתוממו: הרי הוא לא הכריז שבכוונתו להתמודד.

כל ההודעות הללו יצאו לתקשורת דרך "ישראל היום" והאתר nrg שבבעלות אדלסון. לשכת ראש הממשלה בוררת בקפידה עם אילו עיתונאים היא מקיימת מגעים ואיזה כלי־תקשורת יזכה באייטם הראשון. אלא שגם תומכי נתניהו לא מצליחים להבין את התנהלותו התזזיתית. האדם שמדבר על האיום הקיומי הנשקף מאירן, נואם ביום השואה על השחיטה המאיימת ובאה, מלהג ללא הרף על האינטרס הביטחוני הישראלי, עוסק כבר שבועיים בדבר אחד בלבד: סיכול בחירתו של רובי ריבלין לתפקיד נשיא המדינה.

בליכוד ובמפלגות אחרות מזהים את סימני התפוררות הקואליציה. נתניהו אינו שולט במפלגתו, לא כל שכן בשותפותיו לממשלה. הם שולטים בו. אם לבני, לפיד או בנט ייצאו החוצה, יהיו בחירות. מספר תומכיו של ראש הממשלה בכנסת נאמד, במקרה הטוב, בעשרה ח"כים. גדעון סער מכין את הקרקע להתמודדות על ראשות הליכוד מתוך הנחה שבבחירות הבאות נתניהו יפסיד. גם אביגדור ליברמן יוצא מהנחה דומה. ולא, הוא לא ויתר על רעיון מיזוג הליכוד וישראל ביתנו. הוא רק צריך דיל טוב עם כמה בכירים במפלגה.

השאלה הגדולה היא מתי קואליציית נתניהו תקרוס. בנק ישראל הודיע לא מזמן כי הגירעון עומד על 15 מיליארד שקל ונדרש קיצוץ. קיצוץ משמעו ביטול הבטחות לפיד למעמד הביניים. שר האוצר, שמתאושש מקריסת תדמיתו הציבורית, לא יסכים לקיצוץ ויעדיף לפרק את הממשלה על הנושא הכלכלי־חברתי, "למען מעמד הביניים". לבני מעוניינת להגיע לסיכומים עצמאיים עם אבו־מאזן או להוביל מהלך לנסיגה חד־צדדית. אם נתניהו יסכים, הקואליציה תתמוטט. אם יסרב, לבני תפרוש והוא יהיה תלוי בחסדי בנט ולפיד (שר האוצר, אגב, מעוניין למנות את השר יעקב פרי לתפקיד מנהל המו"מ עם הפלשתינים במידה ולבני תפרוש ומנהל מגעים עם חברי־כנסת מהתנועה, בפרט עם אחד או שניים שאינם לבני, פרץ או מצנע).

נתניהו מאמין שביכולתו לנצח את הבחירות הבאות. הוא מאמין שסיעתו תהיה הגדולה ביותר. הוא רק חושש שבמקרה בו לגוש המרכז־שמאל יהיה רוב על פני גוש הימין (שנפרד לשלום מהחרדים בעקבות חוק הגיוס של בנט), הנשיא הטרי ריבלין יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על לפיד או על בוז'י הרצוג. שניהם יכולים לכהן ברוטציה במתכונת של פרס ושמיר מבחירות 1984. זה יגזור על נתניהו מוות פוליטי. הוא לא ילך שוב למדבר האופוזיציוני. ליברמן מאמין שממשלת שמאל־מרכז לא תחזיק מעמד ורוצה להיות יושב־ראש האופוזיציה לאחר שנתניהו יפרוש. הוא עדיין מעוניין לשמש שני ברשימת הליכוד ביתנו לכנסת ה־20. עוד בכנסת הבאה, חושב ליברמן, הוא יוכל להפיל את הממשלה ולהיות ראש הממשלה. בדיוק כפי שעשה אריק שרון לאהוד ברק. ומי האמין ששרון יהיה ראש ממשלה? חשבו שהוא סוס מת.

ראש הממשלה רואה עצמו מוקף באויבים: ריבלין, בנט, ליברמן, לפיד, סער. דווקא ציפי לבני התחבבה עליו לאחרונה. הוא מאמין שכולם זוממים להפיל אותו. דברים ברוח זו אמר באחת מישיבות סיעת הליכוד. הפרנויה שלו מעולם לא הייתה גדולה יותר. השאלה הקשה היא אם מנהיג כזה יכול להיות ראש ממשלת ישראל. יכול להיות שהגיעה השעה שסיעות הקואליציה והאופוזיציה כאחד יתאחדו ויראו לנתניהו את הדרך היוצאת מרחוב בלפור.