ארכיון קטגוריה: עוד

יהדות ויהודים אחרי אלוהים: עיון בעולם שאחרי התיאולוגיה

חלק ראשון

לפני תשע שנים, נשא הפרופסור משה הלברטל דברים באוניברסיטת בן־גוריון אודות הקשר בין מדעי היהדות ובין דת ישראל. זו היתה הרצאה אמיצה משתי בחינות:

תחילה, ההכרה בכך שאמונת היהודים, מסורתם, ספגה מכה אנושה בעקבות מדעי היהדות. עבור רוב היהודים המשכילים, לכתבי הקודש אין סמכות דתית והיחס כלפיהם 'נגוע' בשילוב של נוסטלגיה, רגש ומאמץ לא־מבוטל להתעלם הן מתכנים קשים המופיעים בהם והן מן הידיעה שהם־עצמם התגבשו לאורך כמה מאות שנים בזיקה לתרבות מסופוטמיה ועברו שינויים, עריכות, הוספות ושכתובים (והם־עצמם נוצרו מתוך תעודות קודמות). כלומר, מדובר ביחס שעיקרו הדחקה. אך לנקודה האחרת, החשובה לדעתי יותר, בהרצאת דבריו של הלברטל, היתה חשיבות מכרעת:

מושג ההתגלות נפגע מאוד ואף אנושות.

            הקושי המהותי עבור יהודים בעלי תודעה מסורתית עמוקה או דתית, הפוגשים בביקורת המקרא ובמתודת מדעי היהדות הממחישה, בין השאר, שהדת היהודית הרבנית בת־זמננו היא פיתוח מאוחר של אמונת ישראל הקדום ולא המשכה הישיר, סובב סביב מושג ההתגלות. לדת היהודית (וגם לנצרות, אגב) אין מושג של אֵל אשר לא נתן תורה בסיני. כתבי הקודש חשובים לאור היותם, לפי טענת מסורת המגיעה לפחות עד עזרא הסופר,  דבר אלוהים אשר חובר בידי משה נביאו וכל תו ותג בהם הינו אלוהי. העובדה הבלתי מעורערת שכתבי הקודש מורכבים מטקסטים וקרעי טקסטים שחוברו במרוצת הדורות, לפחות עד כינוסם הסופי וחתימתם, בידי מגוון סופרים וכוהנים, נביאים ואנשי חצר המלך, ולא בידי משה, מרסקת את היסוד האמוני ביהדות: תורה משמיים היא עיקר־העיקרים באמונתם ההיסטורים של היהודים (ואין זה משנה אם התורה ניתנה למשה בפעם אחת ויחידה, בירידת ה' על הר סיני או חורב, או במהלך אותו אירוע אֵפִּי מתמשך בן ארבעים שנה של נדודים במדבר; חיבורה בידי משה הוא הנותן). אך היסוד האמוני הזה מובס עוד יותר כאשר מתברר שיסודות טקסטואליים מכוננים בכתבי הקודש עצמם אינם מקוריים, כלומר: מסגרתם הסיפורית וחלקים ניכרים ממאפייני גיבוריה ועלילתם לוקים בחוסר מקוריות משווע. כך, מגוון סיפורי בראשית – מיתוס הבריאה, מעשה המבול, עניין מגדל בבל, סיפור המסגרת של גן עדן – כולם נעוצים בספרות השומרית והבבלית ובאפוסים ידועים, כגון 'אנומה אליש' (Enûma Eliš) המתוארך לשנים 1900-1600 לפני הספירה וכן 'גילגמש' ו'אתרחסיס' (Atraasis) המתוארכים לסביבות 1800 לפני הספירה, וטרם עסקנו בזיקה הישירה שבין חוקת הכוהנים לסביבתה.

            גם אם אין אנו מקבלים את דעתם של חלק מן האשורולוגים וחוקרי המקרא, שלפיהם אותם טקסטים נכתבו בימי גלות בבל, לאחר חורבן בית ראשון, אלא רואים את שורשי יסודות מיתולוגיות המקרא בטקסטים שחוברו בהשפעה אוגריתית ובעקבות 'תרגומים' או 'נוסחים' מקומיים של המיתוסים הבבליים באזור צפון ארץ ישראל, קשה שלא להביט, באכזבה ואף בכאב, במעשה הפשטת כתבי־הקודש מקדושתם. עבור המשכיל הנאמן למתודת המדע, לאותם כתבים יש ערך נוסטלגי והוא אולי קשור בהם רגשית אך ברי לו שאין הם כלל דבר האלוהים ואף לא דבר משה נביאו. ומכאן עולה השאלה הגדולה המועלית בידי פרופ' הלברטל, אשר אינה קשורה כלל בביקורת המקרא ולא בפילולוגיה משווה או באשורולוגיה, מה יש לעשות מבחינה אמונית, וליתר דיוק: מבחינת תודעת האמונה.

פרופ' הלברטל מבקש, אפוא, לנסות ולאתר כיוונים הנובעים מכך שמדעי היהדות הכרוכים בתודעה היהודית הלאומית, ובחיים היהודיים, בפרט בארץ, מהווים ביטוי לאכפתיות כלפי המסורת, לא אדישות של כופרים ופורשים, ומכאן ההזדמנות הגדולה לפתֵח דבר־מה משמעותי, שאינו אינטלקטואלי בלבד, סביב חקר דברי ימי היהודים והיהדות. באותה נשימה, הלברטל מבקש ליצור עמעום מושגי: האם תלמידיי, הוא שואל, אשר אינם מבינים כלל את המשוואה הפיזיקלית אשר הם מאמינים בה בלא עוררין , E = mc2, יכולים, באמת ובתמים, לכפור במושג האלוהים רב־הפנים, שאותו אין הם מבינים כלל? מדוע לא נפגעה אמונת תלמידיי, הוא שואל, חלקם צעירים יראי ה', אשר יודעים כי רשב"י לא חיבר את ספר הזוהר ובכל זאת רואים הם בו ביטוי עמוק לדתיות.

            מובן שגם פרופסור הלברטל יודע כי למשוואות פיזיקליות אין ערך בחייהם הרוחניים של בני אדם, ודאי לא כאלה הנדרשים לחיות לפי הלכות אשר מחבריהן ומפתחיהן טענו (וחלקם אף טוענים זאת בימינו־אנו, למשל רבני ותלמידי ישיבות מרכזיות בציבור הדתי־לאומי), ששורשן בטקסט אלוהי מקורי שנכתב בידי משה (שימו לב לשתי אמות המידה החשובות – מקור אחד ומקוריות). כידוע, אין משוואה פיזיקלית מחייבת את האדם להתפלל ג' פעמים ביום, לברך לפני ואחרי צריכת משקאות ומזונות, ליטול ידיים ולברך לאחר צאתו מחדר השירותים, לחדול ממלאכתו בשבת, תהא אשר תהא הגדרתו ההלכתית למלאכה, ועוד. והלברטל גם יודע ידוֹע היטב שספר הזוהר אינו אלא חיבור משני לאמונת היהודים ורוב המאמינים מעולם לא התעניינו בו יתר על המידה ואף לא קראו עמוד אחד מעמודיו.  

עם זאת, מן הנמנע שלא להעריך את הדברים: כנותו של הלברטל חשובה שכן אף הוא מודה בכך שהבעיה שהציבו מדעי היהדות לאמונתם ההיסטורית של היהודים, למסורתם, נפתרה. מדבריו משתמע, דווקא כיהודי אורתודוכסי וללא בדל הסתייגות מהסוג המאפיין רבנים קונסרבטיבים ורפורמים, כי כל יהודי משכיל מחויב לקבל את מסקנות מדעי היהדות, בפרט ביקורת המקרא, כשם שהוא מחויב לקבל את העובדה שהעולם לא נברא בשישה ימים, שהאדם לא נוצר, לא במאמר האל ולא מעפר, שמספר שנות העולם אינו עומד על כמה אלפי שנים, ועוד. הלברטל 'מסתכן', מן הסתם, בכך שקבלת מדעי היהדות והפנמת המתודה הננקטת על ידי חוקריהם, במובנה החמוּר, הן בהיבט הפילולוגי והן בזה הארכיאולוגי, שומטות את תוקפה של הפרשנות האלגורית למקרא, מכאן, ואת הפרשנות הדרשנית לו, מכאן, ובתווך מערערות את היסוד לספרות התיאולוגית מימי הביניים ולמגוון הגישות הקבליות לתורה המבקשות להוכיח שאכן קיימת 'תורה משמיים', למן הרב אברהם יהושע השל ועד הרב ברויאר, זכרם לברכה. לא נעסוק במסגרת זו בבעיה חמורה אחרת, ההיסטוריוּת של הטקסטים, אך דומה שבעיה זו כבר הוכרעה בידי מאמינים רבים, הגורסים כי הטקסט משקף, לדעתם, חיזיון או אולי מהווה צירוף של כל שמות האל, ולחלקם האחר לא משנה מידת מציאותו ההיסטורית של דוד המלך כמסופר בנ"ך.

            לפיכך, עולה השאלה, המתחייבת מכל דיון העוקר מטקסטים את קדושתם הטרנסצנדנטית, מה עתיד המסורת היהודית, כל שכן הדת, ללא כתבי קודש המהווים סמכות שממנה ההלכה יונקת. כלומר, בהינתן שלכתבי הקודש יש קדושה אימננטית מתוקף תפיסת האדם אותם כמקודשים. למעשה, השאלה הגדולה יותר היא, מה עתיד המסורת, ומה יעלה בגורל הדת, כאשר ברור כי אלוהי ישראל כבר אינו שחקן בעל אופי ברור, מגובש ומוצק. זאת, ועוד: שאלה אלה הופכות לחמורות שבעתיים עבור כל השחקנים המשחקים במגרש האמונה, שכן כל אדם משכיל שיודע שפג תוקפה של הגדרתו ההיסטורית האלוהים ואולי הוא־עצמו הסתלק עם פקיעת תוקף זה. ניתן גם להוסיף ולומר, שאלוהים שלא נתן תורה ותורה שלא חוברה בידי משה הם שני מונחים שלא קיימים בעולמה של היהדות ההיסטורית; אלוהי ישראל אינו מתאפיין (רק) בהיותו בורא עולם, משחרר ממצרים, מנהיג במדבר ומוביל את עמו לכנען. הוא בעיקר נותן תורה, גם אם זו ניתנה בנבואה שעיקרה מעורבות האל בעולמו דרך הנביא הנבחר, כדעת ריה"ל או, לחלופין, נכתבה בידי משה מתוך מצב תודעתי של שלֵמות אישית והתבוננות תבונית, כפי שיש המפרשים את דעת הרמב"ם.

            אם נפשֵט את דיוננו, נשאל:

 מהי יהדות שאחרי אלוהים, ולא פחות חשוב – מהו עולמם של יהודים שאחרי אלוהים?

            את המושג הזה, 'שאחרי אלוהים', אני מתרגם לאנגלית בתור post-God Judaism או post-God Jews. ואני מבקש לדייק מאוד בכל חלקי הרעיון: הן בהבנתי את התואר 'אחרי אלוהים' (ולא 'בלי אלוהים', למשל) והן בהבחנה שאני עורך בין יהדות ובין יהודים, שמשקפת, בעיני, הבחנה מתודולוגית חשובה מאוד.

            כפתיחת הדיון אציע את הדברים הבאים:

            בניגוד לאינספור ניסיונות מצד מגוון הוגים בקשת היהודית הליברלית להגדיר מחדש את אלוהים כדי לתת תוקף למסורת, ברור לכותב שורות אלה, וגם לרוב האנשים שמסורתם של היהודים יְקָרָה להם (ואני במתכוון מקפיד להשתמש במונחים רכים ואף מרוככים), שמן הנמנע להחיל הגדרות חדשות, מודרניות, על מושגים היסטוריים שעוצבו משך אלפיים וחמש מאות שנה. סידור התפילה וסִדְרֵי התפילה, ההלכות הכרוכות בשבתות, בחגים ובמועדים, דיני טומאה וטהרה, קבורת המת וחיי האישוּת, ברכות הנהנין ודיני הכשרות – הכול נאצל מתוך הרעיון היסודי שלפיו מקור ההלכות בטקסטים קדושים שעיקרם התגלות האלוהים לנביאו, ובמלים פשוטות: חיבור התורה בידי אדם היסטורי מסוים ומקוריות החיבור ביחס לסביבתו האנושית – התרבותית והדתית.

רעיונות הנפוצים ביהדות הליברלית לא הצליחו לחלחל לשדרה המרכזית של המאמינים במאתיים השנים האחרונות, וקריסת הזרמים הליברליים, כפי שדיבר עליה בכאב באחרונה הרב אברהם יצחק (ארט) גרין, אינה מקרית: רעיונות ליברליים כגון התגלות מתמשכת על פני דורות בואכה דורנו שלנו, גילוי האדם את האל ולא התגלות האל לאדם, דיאלוג בין האדם ובין האל כמשתקף בטקסט, היות האל הוויה השוכנת בעולם ולא אישיות שמימית שנתנה תורה, הבנת האלוהים ככוח המגולם בטבע (מעין 'ניאו־שפינוציזם' או 'פאנ־אנ־תאיזם' נוסח הרב גרין, מחבר הספר 'יהדות רדיקלית'), המשגת האלוהים כאיכות המשתקפת במושגים אנושיים שלקוחים מתורת המידות ומעולם הרגש (צדק, אהבה, שלום, חסד, חמלה, וכיו"ב) – כל אלה ועוד לא קנו שביתה בעם הישראל, לא בישראל ואף לא בעולם הרחב, שבו האורתודוכסיה איננה אלא מיעוט קטן.

            לפיכך, השאלה המהותית היא, כיצד להתאמץ ולאחוז במקל הדת בשתי קצותיו, בדגש על שֵם־הפועל 'להתאמץ'. המשכיות הדת היהודית אפשרית רק במידה שהאדם מעוניין בה ובמסורתה, לרבות זו הטקסטואלית, ומתאמץ לדבוק בה דבֵקות אמיתית תוך מחויבות עמוקה לנורמות ההתנהגותיות המתחייבות ממנה. מחויבות זו לא יכולה להיות מוגדרת רק באמצעות מושגים הלקוחים מעולמה של הפילוסופיה הקיומית, אקזיסטנציאליסטית, כפי שהדבר רווח בשיח המושפע מהחסידות, מכאן, ומאותם הוגים שתרמו לגיבוש זרמים חסידים פוסטמודרניים, ובכללם בובר, רוזנצוויג, צייטלין, ואחרים). היא חייבת להתבטא בנכונות להיות חלק מעולם נורמטיבי שבו החיים הרוחניים מאורגנים סביב עולמה של ההלכה, יהא אשר יהא הפירוש ה'נכון' לה, הלכה של 'שולחן ערוך' או זו שזיקתה תלמודית יותר. כך, המשפט המפורסם של הרב גרין, שלפיו 'אנו דור ששולחנו אינו ערוך', מבטא תפיסה מעומעמת, נטולת מחויבות וחסרת בסיס נורמטיבי, שבעומקה שאיפות רוחניות בסגנון הספיריטואליזם של 'העידן החדש', אשר אולי דתות המזרח עשויות לספקן יותר מאשר היהדות, גם בגרסאותיה החסידיות.

במקרה זה, לדת, אשר למן ראשית תנועת ההשכלה והחילון ראתה עצמה אחותה הבכירה של המסורת, יש מה ללמוד מזו האחרונה. אמת, המחויבות למסורת שונה באופן מהותי מן המחויבות לדת. אם הדת היהודית מכוננת על סמך מקבץ מפורט מאוד של חוקי עשֵה ואל תעשה מדוקדקים מכאן, ודוֹגְמוֹת תיאולוגיות מאוחרות נוסח רס"ג, מכאן, ברי כי כל מאמץ לקיימה לא יכול לנבוע אלא מתוך מחויבות למסורת החיה בעם ישראל. להשקפתי, המסורת מהווה בימינו את המסד לעולם דתי תאב חיים, בשונה מהעבר. אם, בימים עבָרו, המסורת פנתה לדת כדי לאמץ ולבחור מתוכה את היסודות הנורמטיביים לחיים המאורגנים בהתאם לבחירה במה שהמסורת מחשיבה כטוב, יפה, רלוונטי, אותנטי ושאר תארים, הרי שהיום התהפכו היוצרות, ועל הדת לפנות למסורת. זאת, מתוך הבנה שעולמה של המסורת היהודית מבטא לא רק את מציאות חייו של רוב עם ישראל אלא גם את אמונתו:  מלבד היותה מתגבשת ללא כפייה, חפה ממחויבות שיטתית לחוקי הדת, מרובדת מאוד בעולם המושגים והערכים שלה, המסורת מכילה בתוכה סתירות שבמבט ראשון מציבות בפני המתבונן תמונת עולם לא־קוהרנטית, מעט מגוחכת. ברם, המסורת עוברת תהליך מתמיד של אבולוציה בהשקפותיה, תכניה, מחויבויותיה והתנהגויותיה, דווקא נוכח היותה אנטי־דוגמטית ופלורליסטית, דבר שמקנה לה סובלנות כלפי סתירות והכלתן.

            לכך יש להוסיף יסוד חשוב מאוד הרלוונטי מאוד לעולמה של הדת: המסורת היהודית מתקיימת בעיקר בזירה האורתודוכסית, בפרט בישראל. אותו יהודי המבכר חתונה דתית והלכתית, אשר מל את בנו בן השמונה ימים, שרוצה בטקס בר מצווה לבנו, לרבות 'עלייה לתורה', החוגג את חגי ישראל וקורא בהגדה המסורתית (לרבות 'שפוך חמתך'), אוכל מצות בחג הפסח ומברך על נרות החנוכה, שמגיע לשמוע את אמירת 'כל נדרי' בבית הכנסת עם היכנס יום הכיפורים ואף צם רוב או משך כל היום, המניח לפעמים תפילין ומקדש על היין לאחר כניסת השבת, שאשתו מדליקה את נרות השבת והוא־עצמו יהרהר מדי פעם בהגעה לקבלת שבת בבית הכנסת – אותו יהודי רואה את האורתודוכסיה כאותנטית, לרוב מסיבות סוציולוגיות אך גם משום שיש במחויבותה עניין הנתפס אותנטי. אין המסורתי נרתע מביקורת המקרא, אך לרוב אין היא מעניינת אותו; הוא לא מעוניין במיוחד בעמודי התלמוד הבבלי ואף לא בעלֵי 'שולחן ערוך'; תפיסתו את אלוהים היא במהותה דאיסטית, מכאן, ופרסונלית, מכאן, והסתירה לכאורה מתיישבת היטב בעולמו; עניינו מועט ואף קלוש בכל האמור בסתירות מהותיות שמתקיימות בין התנהלותו, למשל: נסיעה בשבת לאחר קידוש ליל שבת, או אכילה במסעדה אשר המזון המוגש בה נחשב בעיניו כשר (כלומר, לא מערבב בין בשר ובין חלב) הגם שלמסעדה זו אין תעודת כשרות ולעתים מזומנות טבחיה אינם כלל יהודים. האורתודוכסיה פוטרת אותו כ'תינוק שנשבה', הגדרה נוחה ושימושית המאפשרת חיים בשלום, והוא־עצמו כלל לא מתעניין בהגדרות האורתודוכסיה: בעיניו, חיוּת האמונה אינה דוגמטית.

            יהיו שיראו חילול ה' באורח חיים בלתי מחויב כזה, נעדר עקרוניוּת ברורה, שאין בו עקרון דתי המארגן את חיי האדם, על אחת כמה וכמה כאשר לא ברור מה מידת השוני הקיים, אם בכלל, בין אורח חיים זה ובין רעיון האמונה שבלב מבית המדרש הישועי־נוצרי. אך אין להתעלם מעובדה אחת: אורח החיים הזה ממשיך לשמור את ועל המחזיקים בו, כלומר: חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית שאינה שומרת תורה ומצוות, נאמנים למסורת ישראל. שבחייהם יש יסודות התנהגותיים יהודיים ברורים מאוד. אין תימה, אפוא, שאותם יהודים נמנעים מהתבוללות ולמעשה חייהם חפים מכל התקרבות לדתות אחרות. הדבר תקף גם לאותם 'חילונים' אשר מסורת היהודים נדמית כבלתי נוכחת כמעט בחייהם; אף הם ינכיחו בחייהם, גם אם במידה מצומצמת, יסודות יהודיים מסורתיים, הגם שחלקם יכפרו בגלוי במושג האלוהים, בפרט בהבנת היהדות את אלוהיה, כל שכן במושגי שכר ועונש, בייחוד בגין אי קיום והפרת מצוות שבין אדם למקום.

            כך, הלכה למעשה, ניכר, שמסורתם של רוב היהודים בעת הזו, כלומר: אלה שאינם חיים לפי ההלכה, ואף אלה שחייהם דתיים במידה חלקית (כגון המכונים 'דתיים לייט'), מתקיימת תוך התעלמות מקיומו של אלוהים. במובן זה, מסורתם, אמונתם והשקפתם אינה נשענת על תיאולוגיה סדורה אף־על־פי שזיקתם מתקיימת ביחס ליהדות האורתודוכסית. מדובר ביהדות וביהודים שאחרי אלוהים. אין הם חיים בהשקפה שהעולם נעדר אלוהים או אלוהות; לחלקם תובנות שונות אודות אלוהים (לא מעט מהן מעוגנות דווקא באמונות המזרח הרחוק) אך רובם חסרי יחס 'חי' לאל, שכן אין התפילה והמצוות מומנט קונסטיטוטיבי המסדיר את חייהם. בכל זאת, חשוב להם להנכיח בחייהם את תכני היהדות ההיסטורית. אין הם אתאיסטים והשקפתם אודות האלוהים אינה מעוגנת בתורות פילוסופיות כלליות או בתורות פילוסופיות יהודיות שעובדו על יסוד הפילוסופיה הכללית (קאנט, שפינוזה, ואף הרמב"ם או הרמן כהן וישעיהו ליבוביץ'). גם אין הם חיים, כמסורתיים, מתוך מאמץ הדתי לקיים את המסורת תוך הדחקה ממש את המתח, וליתר דיוק: הסתירה, שבינה ובין המודרנה. עולמם אינו עולם בלי אלוהים אלא אחריו. האל אינו שחקן משמעותי בחייהם והמשגת אלוהים (אופן קיומו, השגחתו על עולמו, יחסו לעמו, שאלת היות התורה תורתו, ועוד) אינה רלוונטית לחייהם.

            במלים פשוטות, יהודים שאחרי אלוהים מתאפיינים בהתנהגות המחשיבה מאוד את המסורת המִנְהַגִית (ולא בהכרח הטקסטואלית), מבכרת אותה מפני היותה מועברת בשלשלת מסירה היסטורית, ממאנת להעמיק בדקדוקיה מפאת חוסר עניין ותחושה של אי רלוונטיות, ומתאפיינת בקבלת סמכות המסורת, לפחות באופן רשמי. הדבר, כאמור, ניכר בנוהגם של אותם מסורתיים: הם יסרבו להעלות את בניהם לתורה בבית כנסת לא־אורתודוכסי, לא ינהגו ברכבם בשבת כאשר כיפה לראשם (כמנהג חלק מן הרפורמים, למשל), ייסעו לבקר אצל משפחתם בשבת אך יימנעו, בחלקם, מקיום 'מנגל' שעיקרו הבערת אש, יקיימו חתונה מסורתית עם כל הכרוך בה, לרבות הקידושין המסורתיים, לא יאכלו חמֵץ במהלך ימי חג הפסח על אף שלא יכשירו את כליהם כהלכה, וניתן להפליג בעוד ועוד תיאורים, אך דומה שהעניין הובן כל צרכו.

מכאן עולה, שהמסורת היהודית שאחרי אלוהים עיקרה התנהגות יהודית ולא בהכרח אמונה יהודית. בעצם התנהגות זו ישנו אישור, גם אם בלתי מודע, לאמונות היהדות, בפרט אלוהיות התורה וההלכה, בלי כל צורך ממשי ליישב סתירות ולגשר על פערים שמן הנמנע לגשר עליהם מבחינה שכלית. הדבר מתאפשר, אפוא, בזכות העניין בהמשך החיים היהודיים והרצון בנוכחות היהדות על ציר חייהם, בצד אדישות מוחלטת ואף תהומית כלפי קיומו של אלוהים, בין אם במובן הפשטני, ובין אם במובן הפילוסופי, הרמב"מי, או ה'מיסטי', הקבלי, וכן הלאה, מלבד בעתות צרה ומצוקה אשר בהן מתקיימת פרסונליזציה של האל כמושיע את האדם מצרותיו.

            לפיכך עולה השאלה:

כיצד היהדות האורתודוכסית יכולה ללמוד מעולמה של יהדות המסורת בכל האמור בדיון בעיקרי האמונה, דווקא לאור המכנה המשותף, הרב מן המפריד, בינן, למען המשך קיום הדת במובנה הנורמטיבי המחייב?

ניתן להעיר בהערת אגב שההבחנה הזו, יהדות אורתודוכסית לעומת יהדות מסורתית, ראויה אולי להצטמצם להבחנה בין יהודים אורתודוכסיים ויהודים מסורתיים.

שאלה נוספת, חשובה לא פחות, היא אם היהדות האורתודוכסית יכולה להרשות לעצמה לחיות מבחינת תודעתה, כפי שרבים מבנותיה ובניה חיים כיום (לעתים בלי לדבר על כך) בעולם שאחרי אלוהים אשר בו נזנחת התיאולוגיה, אשר כל תשובותיה אמיתיות ושקריות באותה מידה, ומאומצת המסורת, במובנה החמוּר, כביטוי לדבר אלוהים אשר חיוּתו מתמצית בקיומן של המצוות?

בחירות 2019 והאלטרנטיבה השמאלית של מפלגת דעם

אהוד ברק אוהב לומר שהבחירות הקרובות הן הגורליות ביותר שנערכו בישראל מאז הירצחו של יצחק רבין. לא צריך להיות מאוהבי או מעריצי ברק כדי לקבל את ההערכה הנכונה הזו. ישראל מתקדמת בכיוון ניאו־פשיסטי מדאיג. הכלכלה הישראלית ממשיכה לשרת מיעוט קטן של בעלי הון כאשר רוב האזרחים נאנקים תחת עול יוקר המחיה. זאת, בשעה שיותר מ־20 אחוז מהישראלים עניים וישראל ממשיכה להוביל במדדי אי־השוויון. ואולי חמור מכל, המדיניות הישראלית המשתוללת ברוח הטראמפיזם האמריקני מובילה למדינת אפרטהייד גזענית נוכח מותו של פתרון שתי המדינות. על סדר היום של הבחירות הקרובות תעמוד מהותה של החברה הישראלית: חברה ברוח נתניהו וטראמפ או חברה אחרת לחלוטין שפניה אל העתיד.

הבעיה המהותית הניצבת לפתחו של הבוחר הישראלי היא היעדר חלופה פוליטית רצינית מבין שלל החלופות המוצעות לו היום. מפלגות המרכז־שמאל, או מה שנותר מהן, ממשיכות לדבוק ברעיון מת. מלכתחילה לא היה סיכוי להקמת שתי מדינות ריבוניות בטריטוריה של פלסטין ההיסטורית כשישראל ממשיכה לדבוק במפעל ההתנחלויות בגדה המערבית בצד שעבוד הפלסטינים ונישולם. לאחר שהממשל האמריקני קבע את המסמר האחרון בארון הקבורה של פתרון זה – העברת שגרירות ארצות־הברית לירושלים – ניתן כבר לומר שנפתחה הדרך ההיסטורית לפתרון המדינה האחת המבוסס על כלכלה משותפת ושוויון פוליטי ואזרחי. השמאל הישראלי מצדד בפתרון שאיננו כבר רלבנטי, וספק אם אי פעם היה כזה. יתירה מכך: הדיבורים על איחוד פוליטי בשמאל תחת גנרל כזה או אחר מלמדים עד כמה המחנה הזה לא רק רחוק מקירבה להגה השלטון, אלא איננו מבין את המציאות הפוליטית העולמית והאזורית החדשה. מי שמבקש להיאבק באמצעות ארגז הכלים ישן בתופעות חדשות, סופו להיות לא־רלבנטי. במציאות החדשה שבה עולות לשלטון בברזיל או בהונגריה מפלגות ניאו־פשיסטיות, כאשר הימין הקיצוני מתחזק בבריטניה, בגרמניה ובצרפת, כשהרפובליקנים ממשיכים לאחוז במושכות הסנאט וטראמפ מתקדם בצעדי ענק לכהונה נוספת, מאבק על בסיס פרוגרמה פוליטית שעבר זמנה הוא חסר תוחלת.

מפלגת האלטרנטיבה. דעם.

מפלגת האלטרנטיבה. דעם.

לכך מתווספת העובדה, שלשמאל הפוליטי אין מה להציע לציבור שלם של עובדים, צעירים, גמלאים ועניים שמואסים בשיטה הקפיטליסטית. כשבעולם מדברים כוחות מתקדמים על כלכלה משותפת, על יתרונות מהפכת המידע וההייטק, על אנרגיה מתחדשת וגלובליזציה ירוקה, על שוויון פוליטי וזהות אזרחית, השמאל הישראלי דבק ברעיונות ישנים נוסח מדינת הרווחה שהיתה רלבנטית לעשורים שקדמו לעידן הגלובליזציה. הרטוריקה הישנה של השמאל היא בעיקרה לאומית ואפילו לאומנית ולא פלא שאנשי האפודים הצהובים המפגינים בתל־אביב נחפזו להגדיר עצמם כ"לא שמאל ולא ימין". העובדה שרעיונות השמאל הממוסד הם כל כך עבשים ומיושנים גורמת לשתי המפלגות העיקריות בו, מפלגת העבודה ומרצ, להצטמצם בסקרים ל־15 מנדטים במשותף. חד"ש הקומוניסטית, שאיננה יכולה לעבור לבדה את אחוז החסימה, מעדיפה להסתגר במסגרת הרשימה המשותפת הלאומנית יחד עם שותפים אסלאמיסטיים וחילוניים.

הדבר המרענן ביותר שיכול להתרחש בבחירות הקרובות הוא הופעתה של מפלגה חדשה המתבססת על פרוגרמה פוליטית וכלכלית עדכנית. מפלגת דעם הוותיקה מציבה עצמה כאלטרנטיבה פוליטית בבחירות האלה לאחר שלא התמודדה בבחירות האחרונות. מי שקורא את הפרסומים של דעם באתר האינטרנט שלה לא יכול שלא להתרשם שאנשי המפלגה רואים עצמם כמציבים חזון פוליטי חדשני המבוסס על שני אדנים: מדינה אחת לכל תושביה הישראלים והפלסטינים וכלכלה משותפת, ירוקה ודמוקרטית המתבססת על הישגי המהפכה התעשייתית השלישית, מהפכת המידע וההייטק. החלופה שמציעה דעם קורצת לכל מי שמבקש לצאת מגבולות השמאל הישן והבלתי־עדכני ולגבש מחנה פוליטי חדש שרואה עצמו יוצא מגבולות המסגרת הלאומית עם מבט לעולם הגדול. העובדה שאנשי דעם היו הראשונים לצדד באביב הערבי, להתנגד לדיקטטורה המדממת של אסד בסוריה ולהתנער מחזון שתי המדינות (שבו מעולם לא תמכו בהתלהבות יתירה) מלמדת על הפוטנציאל הפוליטי המהפכני הגדול הטמון במפלגה.

יעקב בן־אפרת, מזכירה הכללי של דעם, הכותב את המאמרים השונים המתפרסמים אחת לשבוע באתר המפלגה, אוהב לומר ש'להיסטוריה אין אחוז חסימה' כתשובה לאלה הטוענים שגם הפעם תמיכה בדעם משמעה בזבוז קולות. אך מעבר לפילוסופיה ההיסטורית המדברת על כך שתנועות מהפכניות אינן מתקדמות או נעצרות בקלפי, חשוב להדגיש שבן-אפרת צודק שבעתיים בבחירות הנוכחיות. מי שמתעקש להצביע למפלגות השמאל הוותיק, הישן, לא רק שאיננו מתכתב עם ההיסטוריה והתקדמותה, אלא בעיקר ממשיך להיאחז בפתרונות פוליטיים שאינם רלבנטיים. פתרון שתי המדינות לא יוקם לתחיה אם מרצ תקבל 8 מנדטים או אם בני גנץ יהיה ראש הממשלה הבא. ישראל לא תפסיק להיות כלכלה קפיטליסטית בלתי־שוויונית שמשרתת את האלפיון העליון אם יאיר לפיד יחליף את בנימין נתניהו. נוכחות של דעם בכנסת תכניס לפרלמנט הישראלי אלטרנטיבה פעילה, חיה ותוססת.

הבחירות הקרובות תעמודנה בסימן דעיכה של כל המפלגות הקיימות משמאל ועלייה משמעותית של כוחות הימין, כולל אלה שאינם רואים עצמם בהכרח כמזדהים או נאמנים לבנימין נתניהו. השאלה הרלוונטית לכל מי שמגדיר עצמו בעת הזו כאיש שמאל היא איך להתמודד עם בעיות ההווה מתוך עמדה מהפכנית. כל ניסיון להקים לתחייה את רעיונות האתמול נדון לכישלון מוחלט. בעיית האלטרנטיבה בשמאל ממשיכה ותמשיך להיות רלוונטית וראויה בדיון נוקב דווקא לקראת אפריל 2019.

מורשת רבין כמורשת נתניהו ומות רעיון שתי המדינות

זמן לא רב לפני הירצחו, בחמישה באוקטובר 1995, הציג ראש הממשלה המנוח יצחק רבין את עקרונות החזון המדיני־פוליטי שלו בעקבות חתימתו של הסכם אוסלו ב'. את דבריו של ראש הממשלה, אשר שוסעו על־ידי נציגי האופוזיציה, יכול היה היום לאמץ יריבו הפוליטי המובהק, בנימין נתניהו. רבין ביסס את תורתו על השלילה: לא למדינה פלסטינית, לא לחלוקת ירושלים, לא לחזרה לגבולות 67' ולא לנסיגה מבקעת הירדן. למעשה, היה במשנתו חיוב אחד: סיפוח גושי התנחלויות לשטחה של מדינת ישראל. דומה שאילו היום היה מוצע הסכם מעין זה, הימין הישראלי היה מאמצו בחדווה ואילו השמאל, לרבות מפלגת העבודה, היה דוחה אותו על הסף כביטוי ללאומנות ולהתכחשות לזכויותיו של העם הפלסטיני.

למעשה, למרות הטענה שמורשת רבין מעומעמת ואיננה יציבה, היא עומדת על רגליים איתנות למדי. רבין המנוח מעולם לא צידד ברעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות עם שתי בירות נפרדות, רעיון שבשעתו היה מקובל על גזרה פוליטית צרה למדי שהשתרעה בין מאיר וילנר ובין אורי אבנרי. אפילו מרצ של שולמית אלוני, יאיר צבן ואמנון רובינשטיין לא נחפזה באותה עת לחתום על חלוקת ירושלים. הסכמי אוסלו, הן ההסכם מספטמבר 1993 והן ההסכם המאוחר יותר, מספטמבר 1995, מעולם לא כוונו למתן ריבונות מלאה לפלסטינים. בפועל, מטרת ההסכמים היתה להשיג הסכמה פלסטינית להנצחת חלק ניכר מהישגיה של ישראל הצעירה במלחמת יוני 1967. תכליתם היתה, אפוא, לתת את הבכורה לישראל בחלוקת הארץ לשתי ישויות, האחת מדינה חמושה בעלת טריטוריה רחבה ובירה לאומית, הכוללת חלק רב מההתנחלויות, ואילו השנייה – "פחות ממדינה", כדברי רבין, שאיננה מתאפיינת ברצף טריטוריאלי, שאין לה בירה משלה וגם לא סממני עצמאות אחרים כמו צבא חמוש. המנהיגות הפלסטינית באותה עת הסכימה להצעות ההנהגה הישראלית הן בגלל לחץ בינלאומי כבד והן משום ההטבות הכלכליות האדירה שהוצעו לראשי אש"ף ולאליטה הפלסטינית המתהווה.

חיסול התנועה הלאומית הפלסטינית. רבין וערפאת.

חיסול התנועה הלאומית הפלסטינית. רבין וערפאת.

מורשתו של יצחק רבין המנוח נטועה, אפוא, במדיניות הישראלית והציונית ההיסטורית אשר ביקשה להנציח במעשים חד־צדדיים בשטח את הקולוניזציה הציונית בפלסטין ההיסטורית. הלכה למעשה, השוני בין מורשת רבין לבין מה שייזכר וייתפש כמורשת נתניהו הוא זעיר. בשני המקרים, האליטה הציונית השלטת סירבה באופן עקבי לוותר על זכויות־הייתר של היישוב היהודי בארץ לאחר עשרות שנים של מלחמות וקולוניזציה. הן במקרה של נתניהו והן במקרה של רבין, התנועה הציונית ביקשה להפוך להסדר של קבע את ההישגים של ישראל בשתי המלחמות החשובות שניהלה לאורך שנותיה: מלחמת 1948 מזה ומלחמת 1967 מזה. רבין ונתניהו כאחד ביקשו לרתום את המשבר בהנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית כדי להגיע לוויתור היסטורי של תנועה זו על התביעה לריבונות ולעצמאות בפלסטין. בעוד רבין נכשל ונרצח כיוון שרוב הציבור היהודי לא הבין ולא רצה להבין את כוונותיו ותכלית מדיניותו, נתניהו מסתמך על הלאומנות הקיצונית הפושטת בעולם כדי להביא לידי הכנעת הלאומיות הפלסטינית וזוכה לתמיכת חלקים ניכרים, אם לא רוב ברור, בקרב הציבור היהודי הישראלי.

רבין הצליח ליצור פילוג בהנהגת העם הפלסטיני כאשר השמאל הפלסטיני ההיסטורי של שתי החזיתות, העממית והדמוקרטית, פשט את הרגל נוכח תמיכתו בהסכמי אוסלו וכניעתו להנהגת פתח בראשות יאסר ערפאת. מול ההסכמה הרחבה בציבור הפלסטיני לפשיטת הרגל הלאומית של אש"ף, ניצבו רק האסלאמיסטים והג'יהאדיסטים, אשר היוו אויביו המרים של הממסד הציוני. מול היעדר ההסכמה למהלכי אש"ף ביחס לישראל, אי־הסכמה שחלקו בו אנשי החמאס והג'יהאד האסלאמי, פעלה ההנהגה הפלסטינית בראשות ערפאת ואבו־מאזן לדיכוי האופוזיציה אשר הצליחה למשוך לקרבה פעילים מיליטנטיים רבים אשר הבינו את מהות הסכמי הכניעה להנהגה הישראלית.

למעשה, ריסוקה של ההנהגה הפלסטינית הלוחמת בראשות אש"ף ופתח, ריסוק אשר בא לידי ביטוי עם מות ערפאת והעמקת הפילוג התוך־פלסטיני בעקבות מהלך ההתנתקות, עמד ביסוד המדיניות של רבין אשר ביקש להביא את אש"ף לידי "פשרה היסטורית" שכללה לא רק את הוויתור על התביעה לפלסטין מאוחדת, חילונית ודמוקרטית, אלא גם את הוויתור על רעיון שתי המדינות הריבוניות בשטח פלסטין ההיסטורית.

השמאל הישראלי, המהלל את מורשת רבין, מטפח כיום את האשליה שרעיון שתי המדינות הינו עדיין בר־קיימא בחסות הערכים והמדיניות שהוביל ראש הממשלה המנוח. מעבר לעובדה שרבין לא תמך ברעיון שתי המדינות ברוח מרצ או חד"ש, כיום ברור שהוא־עצמו הוביל למצב שרעיון זה מת ואיננו רלוונטי עוד. לא רבין ולא יורשו, אהוד ברק, פעלו להקמת פלסטין עצמאית שבירתה ירושלים בצד ישראל וודאי לא חתרו לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים ברוח החלטות האו"ם.

השאלה המהותית הניצבת לפתחו של השמאל הישראלי, או מה שנותר ממנו, איננה מה ואיך ליטול ממורשתו של רבין, המיושמת בפועל דווקא על־ידי הימין בהנהגת נתניהו, אלא כיצד לפתח פרוגרמה חדשה שבבסיסה רעיונות חדשים של שוויון אזרחי ודמוקרטיה בין הירדן ובין הים. מי שרואה עצמו כשמאל, לבטח שמאל מהפכני, איננו יכול לתמוך ברעיון שתי המדינות המת אלא להציב חלופה של מדינה אחת, דמוקרטית, חילונית ומשותפת בכל שטחה של פלסטין ההיסטורית, מדינת כל תושביה ופליטיה.

כיום, בהיעדר התארגנות שמאלית מהפכנית המבוססת על עקרונות של דמוקרטיה ושוויון, כל שנותר ממורשת רבין הוא חלקיה השליליים בדמות ההתנגדות לכל סממן מוחשי של ריבונות ועצמאות פלסטינית בצד ישראל. אלה הרוצים באמת ובתמים לצדד במורשת ראש הממשלה המנוח, יצטרכו במוקדם או במאוחר למצוא עצמם בצד נתניהו והימין. אלה המעוניינים באלטרנטיבה יהיו חייבים להתמודד עם הזרמים המהפכניים הקיימים בעולם הערבי, להתכתב עמם ולנהל איתם דיאלוג, הגם שזרמים אלה התנוונו מאוד מאז ימי 'האביב הערבי' של תחילת העשור הנוכחי.

החלופה לרעיון שתי המדינות שגווע סופית בעקבות התייצבות ארצות־הברית לצד ישראל ותכניותיה הקולוניזטוריות חייבת להיות שילוב ידיים ושיתוף פעולה ערבי־יהודי בדרישה לשוויון אזרחי כללי בין הירדן ובין הים על בסיס דמוקרטי מלא. זאת, תוך הבנה שפלסטין החדשה שתקום במקום ישראל לא תהיה פלסטין שלפני 1948 אלא מדינה המבוססת על ערכים דמוקרטיים שוויוניים שביסודם זכויות אזרח ואדם מלאות לכל התושבים בה, לרבות אלה שישובו אליה עם מימוש זכות השיבה לארץ. ההתארגנות התוססת בכל מקום בעולם נגד עליית הימין והלאומנות הלבנה, בין אם נוסח טראמפ בארה"ב, ה'ברקזיט' בבריטניה או בולסונרו בברזיל, מחייבת את השמאל לחשיבה חדשה, מהפכנית. במקום להסתכל על קבר רבין, עליו להביט נכוחה אל עבר הצעירים במערב הדורשים מהפכה חברתית ופוליטית ולאמץ את דרישותיהם.

בדרך למדינה אחת: אוסלו מת ועמו חזון שתי המדינות

הפיגוע שאירע לפני ימים מספר באזור התעשייה שבהתנחלות ברקן, שבו נגדעו חיי שני חפים מפשע, המחיש בצורה האכזרית ביותר כי הסכם אוסלו – אשר זה לא מכבר צוין יום השנה ה־25 לחתימתו – היה ואיננו עוד בין החיים. בין הירדן ובין הים חיים כיום שני עמים אשר הלכה למעשה מעורבבים זה בזה ומעורבים בפעולות הדדיות של טרור וטרור־שכנגד. אם ניתן היה לחלום לפני שני עשורים ויותר על חלוקת שטחה של פלסטין ההיסטורית לשתי מדינות לאום, אם למישהו עוד היתה אשליה שהישראלים והפלסטינים יקבלו את חלוקת הארץ לשתי ישויות מדיניות נפרדות בעלות צבא, בירה עצמאית וסממנים ריבוניים, הרי כיום – רגע לפני תום העשור השני של המאה – כבר נהיר וברור, שהחלום של אוסלו נגוז: המתנחלים שולטים בגדה המערבית שליטה מוחלטת, הפלסטינים תלויים בחסדיהם של הישראלים ומשועבדים על־ידם, הצבא הישראלי עושה ככל העולה על רוחו באוכלוסייה הערבית, ההנהגה הפוליטית הפלסטינית מפוררת וחסרת כל תמיכה ציבורית נוכח הקרע המעמיק בין פתח ובין חמאס, ואיש כבר איננו מאמין ביציאה ממעגל האלימות והטרור באמצעות חלוקת הארץ, פינוי המתנחלים והשבת האדמות שנגזלו מהפלסטינים בשנת 1967 לבעליהן.Oslo-Handshake-Israel-palestine

מותו של הסכם אוסלו בא בעקבות עליית הנשיא האמריקני טראמפ לשלטון, ההחלטה להכיר בירושלים הכבושה כבירתה של ישראל, המאמץ לחסל את בעיית הפליטים הפלסטינים ונכונות חלק מהעולם הערבי המושחת – בעיקר ערב הסעודית ובנות־בריתה – לתת לממשל האמריקני לגיטימציה בניסיונו להרוג את השאלה הפלסטינית על־ידי "תכנית שלום" פיקטיבית שמוקדשת להנצחת הכיבוש והדיכוי. למעשה, לא קיים בעולם כוח פוליטי רציני ומשמעותי שיכול להסביר מדוע הסכם אוסלו רלוונטי. אין מדינה המחויבת למימושו ומצדדי פתרון שתי המדינות תומכים ברעיון כדי לצאת ידי חובתם. המציאות היא ששני העמים החיים בין הירדן ובין הים לא רק שאינם רוצים להיפרד זה מזה, אלא שהם גם אינם יכולים לעשות זאת. מציאות של דיכוי ונישול, טרור וטרור־שכנגד, רצח הדדי ועוינות קשה היא נחלת שני העמים שחיים בפלסטין ההיסטורית. המיעוט המזהיר בקרב שני העמים, מיעוט שעודנו מצדד בפתרון שתי המדינות, איננו יודע להסביר באילו תנאים ניתן לממש את הפתרון ללא מלחמת אזרחים עקובה מדם בכיכובם של הימין הישראלי מזה והאסלאמיסטים הרדיקליים מזה.

פתרון המדינה האחת עולה על הפרק לנוכח מות רעיון שתי המדינות. יוזמות שונות בימין הישראלי מלמדות על כך שיש במחנה היריב מי שכבר הבין כי מוצה והוחמץ הסיכוי לחלק את הארץ ועל כן יש להתכונן לחלופה מדינית משמעותית. הימין מציע, כמובן, מדינה אחת שבה המיעוט היהודי בין הירדן לים ישלוט על הרוב הערבי חסר־הזכויות, הכלאה בין דרום אפרטהייד שלפני נפילת האפרטהייד ובין רודזיה/זימבבואה שבשלטון הלבנים. בדיקטטורה לאומנית מטורפת מעין זו, אשר אופייה יהיה פשיסטי מובהק, שפיכות־דמים תתקיים על בסיס יומיומי אלא אם כן ייעשה בפלסטינים טיהור אתני מהסוג שהתקיים בנכבה של 1948. הרודנות היהודית הזו תיפול, בסופו של דבר, ועלולה להמיט שואה על העם שאותו ביקשה הציונות להציל. מול רעיונות העוועים הימניים, מציע השמאל הרשמי את רעיון מדינת פלסטין המאוחדת, מדינה שכל תכליתה היא לקיים בפלסטין ההיסטורית משטר מהסוג שכבר קיים במדינות כמו סוריה ומצרים, אשר לא יקנה חירות להמונים הערבים ולא ייתן חופש למיעוט היהודי שיזכה, במקרה הטוב, למעמד של נתינים. פלסטין החדשה ברוח אלה שמשלהבים את הצעירים הערבים בעזה להתאבד על גדר ההפרדה עם ישראל לא תהיה אלא קריקטורה של כל שאיפות הערבים לעצמאות לאומית ולהגדרה עצמית.

הפרספקטיבה למדינה אחת, משותפת, לפלסטינים ולישראלים, חייבת לבוא מתוך ההתפתחויות העולמיות בזירת המאבק נגד הלאומנות הלבנה נוסח טראמפ ו'ברקזיט', על סמך המערכה הגדולה נגד עליית ראשו של הפשיזם באירופה, מתוך המאמץ של כוחות מתקדמים ברחבי העולם לנצל את הבינלאומיות של החברה בת־זמננו כדי לקדם ערכים של דמוקרטיה וחופש אל מול עליית הימין הניאו־פשיסטי. בתקופה שבה הכלכלה בפלסטין ההיסטורית, ואולי ברחבי העולם המערבי כולו, היא כלכלה אחת, הנשלטת על־ידי מגמות שונות המשותפות לכלכלות לאומיות רבות, ניתן לדבר בגלוי על כך שהחיים בכל שטחה של הארץ הפכו לחיים משותפים. למעשה, גם בתנאים של כובש ונכבש, חיים הישראלים והפלסטינים חיי שיתוף. הם צורכים את אותו אינטרנט, מתבססים על הישגים מגוונים של המהפכה הטכנולוגית, מהפכת הרובוטיקה, המידע וההיי־טק, נדרשים להתמודד עם בעיות כמו הידלדלות מקורות המים, נזקקים לחשוב על מקורות אנרגיה חלופיים, מתמודדים עם בעיות תרבותיות, דמוגרפיות ופוליטיות פנימיות הדומות אלה לאלה, ומעל הכול שורר האיום מצד הדת המרימה את ראשה בקרב שני העמים. המרחק בין רמאללה לתל־אביב הלך וקטן ברבות השנים והחלופה לעשרות שנות כיבוש, נישול ודיכוי נעוצה ביכולת ליטול את המאבקים השונים של הכוחות הדמוקרטיים בקרב שני העמים כדי לממש את החלופה הדמוקרטית, שוחרת־החופש, של המדינה האחת.

מדינה אחת, משותפת, לפלסטינים ולישראלים תחייב את שני הצדדים לוויתורים גדולים. פלסטין של 1948, זו שהתקיימה לפני המלחמה, לא תתקיים שוב כשם שארץ־ישראל השלמה מימי מלכות דוד תישאר בגדר חלום משיחי רטוב. שני העמים יצטרכו להחליט על ניהול כלכלי ומדיני משותף תוך שהם מקנים זה לזה אוטונומיה תרבותית במסגרת המדינה האחת. הישראלים יצטרכו להשלים עם היותם מיעוט לאומי כשם שהפלסטינים יידרשו להתמודד עם מחויבותם לדמוקרטיה רב־לאומית שאיננה מדינת לאום. עשרות שנים של מסורת רודנות ערבית תיזנחנה יחד עם זניחת הלאומיות היהודית והציונות. הפלטפורמה של המדינה המשותפת תחייב את שני העמים לבחור בוויתור היסטורי גדול עבור חיים משותפים. מי שלא ירצה בכך, וכיום מעטים הם הרוצים בכך, יידרש להמשיך להיאבק ולהילחם למען חזון הג'יהאד מזה וחזון ארץ־ישראל השלמה מזה. מה שברור הוא שכיום, מול מגמות של טראמפיזם, טוטליטריות, לאומנות לבנה, בדלנות אתנית, פונדמנטליזם דתי ורדיקליות פשיסטית, יש צורך ניכר באיחוד כוחות בשמאל למען מדינה אחת כאלטרנטיבה ממשית להמשך הסכסוך העקוב מדם בין הציונות מכאן והילידים הפלסטינים מכאן. שמאל רלוונטי הוא זה אשר רואה איך ההיסטוריה מתקדמת הלאה. אלה שאינם רוצים להידרס על־ידי ההיסטוריה, נדרשים ללכת יחד עמה.

הפנייה שמאלה של מפלגת דעם

ברחוב העלייה בתל־אביב, ממשיכה לפעול מפלגה קטנה, זעירה. דעם שמה. בבחירות 2015, לא רצו ראשי המפלגה להריץ את רשימתה לכנסת. אפשר שסברו בצדק כי הרשימה היהודית־ערבית בראשות אסמה אגברייה־זחאלקה – תושבת יפו, מהפכנית תוססת המוכרת מימי המחאה החברתית – לא תעבור את אחוז החסימה פעם נוספת. בבחירות 2013, קיבלה רשימת דעם – שצברה פופולריות בתל־אביב – כשלושת אלפים קולות. מהפכני המחאה החברתית העדיפו לתת את קולם למרצ, לחד"ש, ליאיר לפיד. רק לא לדעם. במפלגה יכלו אולי לקבל מקום ספק־ריאלי ברשימה המשותפת. אך אנשי דעם הם מהפכנים, חילונים, פמיניסטים. מה להם ולחד"ש התומכת באסד, לתנועה האסלאמית מדכאת הנשים, לבל"ד הלאומנית? ההחלטה שלא לרוץ בבחירות האחרונות היתה אמיצה, בעיקר כיוון שהמפלגה ממומנת מכספי חבריה ופעיליה. אין להם בעלי הון, הם מעולם לא קיבלו מימון מהמדינה, דרך החתחתים שלהם אינה סוגה בשושנים. בבחירות הבאות לכנסת, שאולי תיערכנה תוך חודשים ספורים ממש, מתכוונים להריץ אנשי המפלגה רשימה לכנסת. הפעם המסר שלהם מהפכני בעליל, שונה בהחלט, כזה שאיננו מוכר בשיח בארץ.

צילום: אתר דעם.

צילום: אתר דעם.

עד לא מזמן, הגדירו אנשי דעם את מפלגתם כסוציאליסטית, אפילו מרקסיסטית. הם נלחמו בשיניים על תמיכתם של פועלים יהודים, נהגי משאיות ואחרים. הם פעלו לארגנם באיגוד המקצועי הקטן, מען, אשר חלק ממנהיגיו נמנים על שורות המפלגה. זה לא הצליח. אי ההצלחה לוותה באכזבה גדולה שגם התבטאה בתמיכה של חלק מהאנשים, שעבורם אנשי מען נלחמו, בימין. לאחד מהם יש תמונה גדולה של אלאור עזריה בעמוד הפייסבוק שלו. מה למהפכנים ותיקים בשמאל ולתומכי עזריה ואביגדור ליברמן? במפלגת דעם עשו את חשבון הנפש שלהם. חשבון אמיץ, נוקב, מרשים. ראשי המפלגה, ובהם המזכיר הכללי יעקב בן־אפרת, גמרו רומן ארוך שנים עם הסוציאליזם המהפכני. המרקסיזם כבר איננו רלוונטי, הם סבורים. כחלופה, החליטו במפלגה לאמץ את השיח השמאלי האקטואלי ביותר המתנהל בעיקר במערב: אנרגיות מתחדשות, מאבק על מדינת הרווחה, כלכלת מידע ואינטרנט, שילוב בין אדום לבין ירוק, דמוקרטיה פוליטית במדינה ובכלכלה. פול מייסון, תיאורטיקן טרוצקיסטי לשעבר, כתב על כך ספר שלם שנקרא Post-Capitalism. בבריטניה הוא מוגדר כמרקס החדש. אנשי דעם החליטו שלא לפגר מאחור עם השיח הישן על הלאמת הכלכלה וסגידה למעמד הפועלים המסרב כבר שנים להצביע למפלגות השמאל. במהלך היסטורי שאיננו זוכה לאהדה גדולה בשמאל הוותיק, הדעמיסטים ויתרו על רעיונות האתמול.

אבל החידוש המהותי של המפלגה איננו נעוץ רק באידיאולוגיה הכלכלית־חברתית החדשה שלה. אנשי דעם החליטו להתנער סופית מרעיון שממנו סלדו מאז ומעולם, עוד מגלגולם הראשון כ'דרך הניצוץ' בשנות ה־80'. לא עוד שתי מדינות לשני עמים אלא מערכה למען מדינה אחת, דמוקרטית, חילונית ומשותפת בין הים והירדן. כלכלית, מצליחים במפלגה לאגף משמאל את ותיקי חד"ש ומרצ. מדינית, הם מאגפים משמאל את אלה שמתפללים מדי בוקר שנתניהו יהפוך את עורו ויסכים להקמת מדינה פלסטינית. עם המצע הזה דעם מבקשת מבוחרי השמאל לחשב מסלול מחדש. עם הסוציאליזם הם גמרו, לשתי המדינות אין תוחלת. השינוי טמון, לשיטתם, בחשיבה חדשה. מהפכנית. זה גם מה שמוביל אותם להיות המפלגה הערבית־יהודית היחידה המתנגדת לטבח ולרצח העם הנערך בסוריה בחסות האמריקנים והרוסים. בעוד שבחד"ש מתקשים להגן על העם הסורי ותומכים בבשאר אסד, אנשי דעם כבר פעילים זמן רב במערכה לסולידריות עם ההמונים הסורים. גם על הקלף הזה ישחקו ראשי המפלגה בבואם לבקש את אמון הבוחר בישראל. הקומוניזם מת, פתרון שתי המדינות מת, טראמפ חי וגם האלטרנטיבה לטראמפיזם ולביביזם. תקראו לזה סוציאל דמוקרטיה עמוקה, רדיקלית, מתוחכמת, בועטת. תקראו לזה מהפכנות שלא דופקת חשבון לאיש. דעם חותכת שמאלה – וחזק. גם מי שמסרב להסכים עמם מתקשה להתלהב מהאלטרנטיבה להם בדמות המפלגה הקומוניסטית המפוררת או מרצ שממשיכה להתנהל בצומת שבין כיכר הבימה לבין רחוב אחד העם בתל אביב.

הפנייה שמאלה של אנשי המפלגה מתבטאת גם במאבקם נגד גירוש הפליטים ומבקשי המקלט. ארגון מען פירסם בשבוע שעבר הצהרה התוקפת את ראשי הארגון המתחרה, 'כוח לעובדים', על חוסר פעילות בעניין הפליטים וגירושם הצפוי. ב'כוח לעובדים' מיהרו לתקוף את אנשי מען והחלו לדבר על מאבק נגד הגירוש. זה קרה מאוחר מדי ואנשי דעם ומען הצליחו להשיג הישג פוליטי נוסף. הבעיה היא שנכון לעכשיו, המערכה של דעם למען בידולה והצלחתה בבחירות הקרובות מתנהלת על אדים כספיים. על פוסטים בפייסבוק, על הפצת מאמרים באינטרנט, על מפגשים פומביים שנערכו בערים הגדולות. האופטימיות המהפכנית של דעם כובשת. במפלגה מאמינים ביכולת רעיונותיהם החדשים לחבק קהלים חדשים בשמאל. יהיה מי שיתייג את זה כנאיביות. אני מבכר את המלה אופטימיות. מהפכנים, כידוע, לא יכולים להרשות לעצמם להיות פסימיים. בעיה נוספת שעמה מתמודדת דעם היא הטענה שרשימתה שוב לא תעבור את אחוז החסימה. מזכ"ל המפלגה, יעקב בן־אפרת, נוהג לומר שלהיסטוריה אין אחוז חסימה, אבל יש מי שמבקש לטעון מולו שהגיעה העת להחליף סוף־סוף את ביבי ואפילו לשבת לשם כך בממשלה עם ליברמן. דעם תצטרך לשחוק עד דק את הטיעון הזה, וזה לא הולך להיות קל. מול הפלירטוטים המתנהלים בין מרצ לחד"ש על ריצה משותפת, המפלגה תצטרך להראות שהיא־היא החלופה. עד כמה שזה תלוי בדעמיסטים, הם יקיזו דם כדי להראות שדרכם צודקת. ויכול להיות שכבר הגיע הזמן להתחיל להקשיב לאנשי המפלגה העקשנים. זו מסקנה ראויה למי שמתקשה כבר להכיל את הפוליטיקה הישנה בשמאל.

בן גוריון וז'בוטינסקי: עלילות ישנות, ביוגרפיה חדשה

כקומוניסט בדימוס שחצה את הקווים ועבר ימינה, לליכוד (שגם ממנו הספיק כותב שורות אלה להתפכח), השם 'בן־גוריון' מעורר אסוציאציות כפולות. 'בלי חירות ומק"י', הממשל הצבאי, 'הפנקס האדום', גירוש הערבים ב־1948 – כל אלה מעוררים אצלי סלידה בספקטרום הפוליטי האישי שבין קומוניזם וציונות. בתנועה שאליה ראיתי עצמי משויך, הליכוד/התנועה הרביזיוניסטית, השם בן־גוריון כרוך בדיכוי הפוליטי הקשה שיריביו, קומוניסטים ורביזיוניסטים כאחד, חוו לאורך עשורים רבים כל־כך. כך, בכל האמור בתנועה שאליה הייתי מסונף חלק ניכר מחיי הבוגרים, שמו של 'הזקן' קשור במיאונו לקבור בארץ את שרידיו של זאב ז'בוטינסקי לאחר קום המדינה; הוא זה שהורה לצבא הישראלי הצעיר להטביע את האנייה 'אלטלנה' שהגיעה לחוף ימה של תל־אביב ביוני 1948 אך שלא נשקפה כל סכנה מצד באיה החמושים של האנייה למדינת ישראל שאך הוקמה; הוא בודד את תנועת החירות בהנהגת מנחם בגין וערך דה־לגיטימציה לימין הפוליטי כשתייג את אנשיו כפשיסטים. משך שנים התייחס לבגין בתור זה שיושב לצדו של חבר הכנסת באדר. כל מי שרואה עצמו מחויב לדרכם של ז'בוטינסקי ובגין, או מי שעוד זוכר את ימי רדיפות מק"י בשנות ה־50' וה־60', לא יכול להפסיק מהתחשבנות עם בן־גוריון, הגם שזה מת לפני שנים ארוכות. במובנים רבים, ישראל – חרף מהפך 1977 ועשרות שנים של שלטון הליכוד במדינה – מתקיימת תחת השראה בלתי־פוסקת של מורשת 'הזקן'. בימין עורגים אליו כאיש החזק שיסד את המדינה, בשמאל הציוני ההולך ודועך מבקשים למצוא מנהיג בדמותו ובשיעור קומתו. מן הנמנע, אפוא, לחדול מלנסות לספר מחדש לציבור מי היה האיש בעיני ציבורים שלמים שנרדפו על־ידו משך שנים רבות, הגם שאלה שזוכרים את אותם ימים הולכים ומתמעטים.בן גוריון

כשביקשתי לכתוב ביקורת על ספרו החדש של תום שגב על בן־גוריון, ניסיתי לקרוא את הספר עב־הכרס שכתב שגב ולשים בצד את הערכתי הפוליטית האישית כלפי 'הזקן'. ביקשתי לבחון את הביוגרפיה הכתובה היטב והעשירה שנכתבה על־ידו בניסיון להבין נקודה אחת חשובה בביוגרפיה: יחסי בן־גוריון וז'בוטינסקי. כשעיינתי ב־798 עמודי הספר, הופתעתי לגלות למן ההתחלה ששגב מתחיל לגלות איזה חשבון־נפש היסטורי בציינו שאלה שלא היו חברי ההסתדרות או מפא"י התקשו למצוא עבודה במדינה שבדרך. כך, למשל, שגב מציין שאפילו רישיונות עלייה לארץ־ישראל חולקו על־ידי אנשי מפא"י באופן סלקטיבי לאנשי שלומם. זה יפה. אבל שגב איננו נלהב עד כדי כך לקבוע, שהבולשביזם המפא"יניקי שהתהווה בארץ היו סטליניסטי מאוד באופיו ויריביו דוכאו על־ידו ללא רחם. המחבר מוצא עצמו נזקק לטעון שאף שאנשי מפא"י נקטו באלימות נגד הרביזיוניסטים, תומכיו של זאב ז'בוטינסקי היו בעלי ארגון צבאי־למחצה משל עצמם, בית"ר, ועודדו את אנשיהם לשבור שביתות שהוציאה לפועל ההסתדרות הכללית, פשע של ממש בעיניים בולשביקיות. משעשע, אם כן, לראות איך בשנת 2018, ביוגרף של 'הזקן' רוצה עדיין לשמר איזה איזון בין המחנות, משל אלה ואלה היו בעמדת כוח שווה כדי להיאבק זה בזה.

בין בן־גוריון ובין ז'בוטינסקי

שגב מודה בביוגרפיה שכתב, שדוד בן־גוריון פחד מיריבו הרביזיוניסטי. הוא מספר ש'הזקן' כינהו "ולדימיר היטלר". בנאומים שנשא בן־גוריון בפולין, לא היסס להשוות בין המנהיג הרביזיוניסטי ובין מנהיגה של איטליה הפשיסטית, בניטו מוסוליני. הפרטים האלה ידועים לכל מי שקרא אי־פעם ביוגרפיה רצינית על בן־גוריון ואין צורך בביוגרפיה הנוכחית כדי לאשררם. עם זאת, שגב מזדרז לעדכן את קוראיו שהעניין לא היה חד־צדדי מצד אנשי מפא"י, שכן ז'בוטינסקי כתב על 'צלב הקרס האדום' כשדיבר על ההסתדרות הכללית. הוא ממשיך בדבריו ומסביר, שד"ר אבא אחימאיר – מנהיג הקבוצה הזעירה 'ברית הבריונים', מחבר הספר הנודע 'מיומנו של פשיסטן', שרצה כל־כך לכנות את ז'בוטינסקי בכינוי 'דוצ'ה', הלך בדרכיו של ראש בית"ר כשכתב על איזו ברית בין בן גוריון־סטלין־היטלר, מעין ניסיון לטעון לזיקה בין הפשיזם החום ובין הפשיזם האדום כשבתווך מפא"י. הרכילות הזו על אחימאיר ידועה מספיק ולא ברור מדוע נזקק לה שגב מלבד כדי לטעון שגם הרביזיוניסטים הסיתו נגד המפא"יניקים. שגב רוצה, אפוא, לערוך 'איזון קדוש' בין ז'בוטינסקי ובין בן־גוריון: הם תיעבו זה את זה והשתמשו בעיתונות שבה כתבו כדי לערוך דה־לגיטימציה הדדית. אבל הביוגרף יודע היטב שלא הרביזיוניסטים היו בעמדת כוח ושלטון אלא אנשי מפא"י; אין כאן שום יכולת לערוך סימטריה בין הרודף לבין הנרדף. יתירה מכך, 'הזקן' עשה כל שביכולתו כדי להסית נגד ראש בית"ר ולטנף אותו. כך, בפרשת רצח חיים ארלוזורוב, ראשי מפא"י עשו כמיטב יכולתם כדי לקדם עלילת דם נוראית נגד הרביזיוניסטים בטענם כי אחימאיר ואנשיו רצחו את המנהיג הנודע. אותם מנוולים שהעלילו על אחימאיר היו נלהבים לתעל את הרצח במסעם לערער על הלגיטימיות של ז'בוטינסקי ורעיו.

למעשה, בניגוד לתמונה המתחוורת מספרו של שגב, 'הזקן' היה זה שרדף והסית נגד אנשי התנועה הרביזיוניסטית ולא היה שום איזון ביניהם, לא ברמת יחסי הכוח ולא ברמת האמצעים הפוליטיים שעמדו לרשותם. למרות זאת, הביוגרף נחוש להשריש בספר סימטריה בין המחנות היריבים. כך, למשל, הוא מיידע את הקוראים, שאנשי מפא"י שמרו על בן־גוריון כיוון שחששו שהרביזיוניסטים יתנקשו בו. עם זאת, אין שום ראיה לכך שסכנה לחייו אכן נשקפה מצד הימין ביישוב. כשבודקים את הערת השוליים הרלוונטית בספר לעניין האיום שכביכול נשקף לחייו 'הזקן', מוצאים שמדובר בעניין שבן־גוריון ואנשיו בדו מלבם. האם זה רציני בכלל לפרסם עלילות דם כאלה בלי לבחון את העובדות? בפועל, לא בן־גוריון ולא חבריו הבנדיטים אוימו על־ידי הימין בהנהגת ז'בוטינסקי. באותו אופן, שגב מזכיר את הניסיון מצד 'הזקן' לייחס לאבא אחימאיר את פרשת רצח ארלזורוב אבל ממאן לחוות את דעתו בנוגע לעלילת הדם הזו וקובע רק שהשאלה מי רצח את ארלזורוב נותרה "פצע פתוח". כך. כהיסטוריונים רבים אחרים, שגב מתעלם מהטענה שההיסטוריון המנוח, ד"ר שמואל דותן ז"ל, העלה בעבר, שלפיה הקומוניסטים בארץ היו אחראים לרצח, ולא אנשי הימין. אולי הגיע כבר הזמן לומר: בביוגרפיה הזו, שגב ממש התאהב במושא כתיבתו ועוסק באיסוף פיסות מידע, רכילויות ופרטים היסטוריים הידועים לכל. הוא איננו מחדש דבר אלא לעתים פועל כתועמלן בשירות 'הזקן'.

זמן אמירת האמת הגיע

דוד בן־גוריון רצה להעלים, לחסל, את תנועת ז'בוטינסקי. זה עולה מבין השיטין של הביוגרפיה שכתב תום שגב. 'הזקן', שתיעב את יריבו הפוליטי, פגש בו תריסר פעמים משך תקופה קצרה; הדיאלוג ביניהם היה פורה אבל דבר לא הושג במפגשים. הפער ביניהם היה עמוק, עמוק מדי. בניגוד לטענת שגב, ההבדלים בין 'הזקן' לבין ז'בוטינסקי היו רעיוניים ומהותיים. שניהם היו ציונים אדוקים אבל בן־גוריון היה לניניסט בהשקפתו ואילו יריבו – דמוקרט מושבע וליברל אמתי. השורה התחתונה שמתווה שגב בחיבורו היא שהשניים נלחמו זה בזה על כוח פוליטי אבל עקרונותיהם לא היו כה שונים זה מזה. טיעון זה אפילו לא קרוב לאמת ההיסטורית. כך, בעוד שז'בוטינסקי קרא לשבור את ההסתדרות במאמרו המפורסם, "יא, ברעכען!", וטען בזכות בוררות־חובה כנגד זכות השביתה של הפועלים המאוגדים בהסתדרות הכללית, בן־גוריון היה סוציאליסט קשה־עורף שרצה שההסתדרות תמשול ביישוב העברי ותהא מדינה בתוך מדינה. ובעוד ראש בית"ר ביכר דמוקרטיה ליברלית שבה הערבים יהיו שווי־ערך ליהודים (הוא שורר: "שָׁם יִרוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע, מֵאֹשֶׁר, בֶּן־עֲרָב, בֶּן־נַצֶּרֶת וּבְנִי: כִּי דִגְלִי, דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר יְטַהֵר שְׁתֵּי גְדוֹת יַרְדֵּנִי"), 'הזקן' רצה למחוץ את הערבים ולגרשם ממולדתם (הוא אכן עשה זאת בשנת 1948 בהמשך למחשבותיו בנושא בשנות ה־30'). הניתוח הזה איננו מבוסס על ידע אישי בלבד אלא שאוב מהביוגרפיה של שגב עצמו. אולם מה ששגב רוצה לעשות הוא שוב ושוב לטעון לסימטריה בין שני היריבים. בלשון המעטה, טענתו איננה נכונה.

אם לסכם את הדברים, הביוגרפיה של בן־גוריון מאת תום שגב איננה מוסיפה דבר־מה חדש או רציני על המנהיג המנוח אלא מסייעת לחזק את מה שידוע על הסיפֵּר הסוציאליסטי הוותיק בדבר 'הזקן' ויריביו. כששוקלים את גישת שגב ליחסי בן־גוריון ויריבו הרביזיוניסטי, ניתן לומר שביוגרפיה זו לא תורמת מאום למחקר על התקופה ושחקניה הפוליטיים. שוב ושוב מופיע הנרטיב המפא"יניקי הוותיק במלוא שקריותו, הגם שבצורה מעודכנת ואלגנטית מאוד. כיום יותר מאשר אי־פעם, אין אנו זקוקים לביוגרפיה של דוד בן־גוריון כי אם לביוגרפיה מעודכנת, חדשה, של ז'בוטינסקי שתחלץ את האמת ההיסטורית מהארכיונים המאובקים של התנועה הציונית.

תום שגב, דוד בן־גוריון: מדינה בכל מחיר, הוצאת כתר, 798 עמודים.

הכותב הוא תלמיד במחקר בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל־אביב, בעל טור ובלוגר בעיתון 'ג'רוזלם פוסט'.

המהפכה שנבגדה. לזכרו של חיים הנגבי

אורי אבנרי, גדעון לוי, ענת סרגוסטי ואחרים הספידו מעל דפי עיתון 'הארץ' ובבמות אחרות את איש השמאל הוותיק בן ה־83, חיים הנגבי, שהלך לעולמו השבוע בתל־אביב. יש משהו בשמאל ההוא, ההולך וכלֵה, שמוציא את המיטב מאלה שנותרו בחיים או מבני הדור של הסבנטיז והאייטיז שבגרו בשנות פעילותם הארוכות. מובן שזמנים כאלה הופכים לנוסטלגיים במיוחד וכדאי, למשל, להצניע מחלוקות־עבר מהסוג ששררו בין אבנרי בן ה־94 ובין הנגבי הצעיר ממנו (בימי פעילותו של הנגבי בקבוצתו הזעירה של אבנרי, 'גוש שלום', ביקש הנגבי לעשות נפשות לרעיון המדינה האחת ונדחה בבוטות על ידי אורי). מכל מקום, את הנגבי ראיתי פעמיים בחיי: פעם אחת בסרטו של הבמאי ערן טורבינר על 'מצפן' ובפעם השנייה בהלווייתו של עקיבא אור, ממייסדי 'מצפן'. בהלוויה ההיא עמד הנגבי בצד, פניו נדכאות מול הלוויה הדתית שערכו חבריו של אור למושב תנובות למנוח. מאז לא ראיתי את הנגבי.

חיים הנגבי. מתוך הסרט "מצפן".

חיים הנגבי. מתוך הסרט "מצפן".

ישנם כאלה המבכרים להיזכר בזוטות בחייו של הנגבי ז"ל, למשל בקשתו – שלא כובדה – להיקבר בבית העלמין המוסלמי בחברון. העניין הוא פחות מהלך חייו של הנגבי בשנים שאחרי פירוק 'מצפן' בשנת 1983, הנשים שאהב (והיו רבות), אורח חייו הבוהמייני או העובדה שהיה לעיתונאי בזכות אורי אבנרי. יותר מעניין לעסוק, אם כן, בחלופה שביקש הנגבי לעשות לה נפשות, רעיון המדינה האחת הערבית־יהודית על כל שטחה של פלשתינה המנדטורית. הוא מעולם לא היה מאוהביו הגדולים של יאסר ערפאת ואם זכרוני איננו מטעני, התנגד להסכמי אוסלו מראשיתם. לפני אי־אלו שנים, הלך לפגוש בעמאן במנהיג החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, נאיף חוואתמה (בן־דורו של הנגבי, כיום כבר בן 85) והסתחבק עמו משל היו ידידים טובים משכבר הימים. הוא העדיף לשכוח, או להשכיח, את ידיו המדממות מדמם של עשרים וחמישה יהודים חפים מפשע שנרצחו בטבח במעלות ושנגדו יצאו אפילו אנשי 'מצפן' (ביוני 1974 כתבו בכירי 'מצפן' לחוואתמה, "מעשה מעלות מחבל במאבק המהפכני והופך כל חלקה טובה למדבר שממה, בו צומחים קוצי הלאומנות למכביר ונובלים פרחי הסוציאליזם"). על כל פנים, הנגבי היה עסוק לבלי הרף בהפצת רעיון המדינה האחת והחיבור בין יהודים ובין ערבים שהיה בבת־עינו.

מבחינה פוליטית והיסטורית, כשל הנגבי ברעיונו. מדינה אחת לא קמה ולא תקום בעתיד הנראה לעין. את מקומם של החילונים מהחזיתות של חבש וחוואתמה תפסו הג'יהאדיסטים המדממים המתחרים בדאעש על שחרורה של פלשתין. במקום פרחי הסוציאליזם שעליהם חלמו אנשי 'מצפן', באו קוצי הלאומנות הערבית הרדיקלית. ומעל לכל, הדור שעליו ביקש הנגבי להסתמך, דור המהפכנים הערבים החילונים, הזדקן והיה לבלתי רלוונטי. הוא סיים את תפקידו ההיסטורי. מה שנותר מהחלום על מדינה אחת הוא בדיוק מה ששרד מהאוטופיה של שתי המדינות: שרידי־שרידים של כוונות טובות באמת של מהפכנים אמתיים שהאמינו כי בדור הנוכחי עוד תיפתרנה הבעיות במזרח התיכון. מיצחק רבין ושמעון פרס ועד חיים הנגבי ואורי אבנרי ייבדל לחיים ארוכים, לא נותרו אלא זיכרונות.

הנגבי לא עשה מעולם חשבון נפש. הוא גם לא רצה לעשותו. לגבי דידו, היו היהודים האשמים בסכסוך עם הפלשתינים. הרי כך האמין עוד מימיו כבחור צעיר, פעיל 'מצפן'. בראיון שנתן לערן טורבינר בסרטו 'מצפן', היטיב לסכם את חייו. "אם אני עושה ערימה מכל התסכולים, הייאושים ואי ההצלחות, עדיין אני אומר שזה היה כדאי", אמר לטורבינר. "בסופו של דבר, מוכרח להימצא איזשהו פתרון. אני גרגר בתוך ההר הזה של הפתרון. גרגר קטן, אבל הפקתי גם רווח אישי מכל העסק הזה: שמרתי על הצלם, על העצמאות ועל הריבונות שלי. לא הייתי עלה נידף ברוח. הייתי צמוד לגישה יסודית שלא עזבתי. חייתי בלי בושה".