ארכיון קטגוריה: עוד

הומרוס / איליאדה / 100 טורים ראשונים

מיוונית: דוד מרחב

שִׁירִי אֵלָה, עַל הַזַעַם שֶׁל אֲכִילֵס, בְּנוֹ שֶׁל פֵּלֵאוּס,                          1

עַל הַחֻרְבָּן שֶׁהֵמִיט מַכְאוֹבִים לְאֵינְסוֹף עַל אֲכַאִּיָה,

הֵן כֹּה עַזוֹת וְרַבּוֹת נַפְשׁוֹת בְּנֵי־חַיִל אֲשֶׁר אֶל

הָדֵס הִשְׁלִיךְ וְאוֹתָם הוּא נָתַן לִכְלָבִים כָּטֶרֶף

גַּם לְכֹל צִפּוֹר הַשָּׁמַיִם, קוּיְמָה כָּךְ תָּכְנִיתוֹ שֶׁל זֶאוּס.                        5

זֹאת לְמִן יוֹם רֵאשִׁית מְרִיבָתָם שֶׁל הַשְּׁנַיִם, בֶּן־אַטְרֵאוּס,

מֶלֶךְ־שַׁלִּיט הַעוֹצֵר בָּעָמוֹ וְהָפֶּלֶא־גִּבּוֹר אֲכִילֵס.

מִי מִבְּנֵי הָאֵלִים יָצַר אֶת זוֹ הַמַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם?

עַל הָמֶלֶךְ יָצָא אָז קִּצְפּוֹ שֶׁל בֵּן לֶטוֹ וְזֶאוּס

עַם נֶהֱרָגוּ כִּי שָׁלַח בַּצָּבָא מַגֵּפָה מַהֲרֶסֶת,                                                10

כִּי בֵּן אַטְרֵאוּס חִלֵּל אֵֶת כְּבוֹד כְרִיסֵס כֹּהֵן הָאֱלֹהַּ

עֵת בָּא כֹּהֵן זֶה אֶל אֵלֶּה מְהִירוֹת סְפִינוֹת־הָאֲכַיִּים,

אֶת בִּתוֹ הוּא בִּקֵּשׁ לְשַחְרֵר בְּרֹב כֹּפֶר מִשֶׁבִי

גַּם הֶחְזִיק כְּלִיל־דַּפְנִים שֶׁל אַפּוֹלוֹן הַמַּרְחִיק לִפְגֹּעַ

עַל שַׁרְבִיט מִזָּהָב תָּלוּי, וּבֵרֵךְ הָאֲכַיִּים                                        15

אַךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם אֶת שְׁנֵי בְּנֵי־אַטְרֶאוּס, רוֹדֵי־עַם:

"בְּנֵי אַטְרֵאוּס וּשְׁאַר עֲדוּיֵי־הַמְּצָחוֹת, הָאֲכַיִּים,

הֵן אֲיַחֵל שֶׁיִהְיוּ בְּעַדְכֶם אֵלֵי אוֹלִימְפּוֹס —

עִיר פְּרִיאַמּוֹס תַּחֲרִימוּ וְתָּשׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם הַבַּיְתָה!

רַק אֶת בִּתִי הַיְּקָרָה שַׁחְרְרוּ וְקָבְּלוּ־נָא הָכֹּפֶר!                                20

נַא יִרְאוּ אֶת פְּנֵי בֵּן זֶאוּס, אַפּוֹלוֹן, דּוֹרֵךְ הָקֶשֶׁת".

כֹּל שְׁאַר הָאֲכַיִּים שִׁבְּחוּ אֶת דְּבָרָיו בְּלִי מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם

הֵם כִּבְּדוּ אֶת הַכֹּהֵן וְרָצוּ לְקָבֵּל אֶת הָכֹּפֶר

אַךְ בֵּן אַטְרֵאוּס, אֲגַמֶּמְנוֹן, לִבּוֹ לֹא הָיָה עָלָיו שָׂמֵחַ.

הוּא פָּקַד קָשׁוֹת עָלָיו, בְּחֶרְפָּה שִׁלֵּחַ:                                           25

אַל תּוֹפִיעַ פֹּה, זָקֵן, עַל סְפִינוֹת גְדוֹלוֹת וְיַרְכָּתַיִם,

אַל תִּתְמַהְמַהּ עַתָּה וְאַל תָּשׁוּב וְתָבוֹא עוֹד הֵנָּה!

לֹא תִּמְצָא שׁוּם תּוֹעֶלֶת בַּשַּׁרְבִיט וּבִכְלִיל־הָאֱלֹהַּ!

דַע כִּי אוֹתָהּ לֹא אַסְכִּים לְשַׁחְרֵר עַד זִקְנָה תְּבוֹאֶנָּה

שָׁם בְּבֵיתֵנוּ, הַרְחֵק מֵאֶרֶץ־אָבוֹת, מִן אַרְגּוֹס;                                30

גַּם הִיא תִשְׁכַּב בְּחֵיקִי, אַף נוּל־הָאֲרִיגָה תְּסוֹבֵבֶנוֹ!

אָז לֵך עַתָּה וְאַל תַּכְעִיסֶנִי וּבְשָׁלוֹם תָּשׁוּבָה!"

כָּכָה דִּבֵּר וְהַזָּקֵן הָלַךְ כִּי יָרֵא הוּא מִמֶּנוּ.

הוּא בְּשֶׁקֶט הָלַךְ עַל חוֹפוֹ שֶׁל יָם רָב־הַסַאַן.

אַךְ לְאַחַר שֶׁרָחַק הוּא מְאֹד תְּפִלָּה נָשַׂא זֶה                                    35

אֶל אָדוֹנוֹ אַפּוֹלוֹן, בֵּן יְפָת־הַשֵׁעָר, זוֹהִי לֶטוֹ:

"שְׁמַע־נַא אֵל, לוֹ הָקֶשֶׁת מִכֶּסֶף, סּוֹכֵךְ עַל כְרִיסָה,

מֶלֶךְ עַל קִלָּה הַקְּדוֹשָׁה וּמוֹשֵׁל בִּגְבוּרָה בְטֶנְּדּוֹס —

אִם אֵי־פַּעַם לְךָ פֹּה קֵרָתִּי הֵיכַל רַב־חֶמֶד

אִם הִקְרַבְתִּי לְךָ פֹּה עוֹלָה דְשֵׁנָת־שׁוֹקַיִם                                      40

שֶׁל פָּרִים וְעִזִּים, אֶת מִשְׁאֶלֶת־לִבִּי מַלֵא־נַא:

לִי שִׁלֵּם בְּחִצֶּיךָ עַל דָמְעִי, נְקֹם בִּבְנֵי־הַדַּנָּאִים!"

כָּך הוּא אָמַר בַּתְּפִלָּה, וְנַעֲנָה לוֹ פוֹיבּוֹס־אַפּוֹלוֹן.

הוּא יָרַד מִרֹאשׁ אוֹלִימְפּוֹס, חֵמָה אָחַזְתָהוּ,

קֶשֶׁת עַל כְּתֵפוֹ וְאַשְׁפָּת־הַחִיצִים סְגוּרָה מִכֹּל עֶבֶר.                          45

עַל הַכָּתֵף צִלְצְלוּ הַחִיצִּים כִּי רַב בּוֹ הַזַעַם.

הוּא הִתְהַלֵּךְ וְהָיָה דּוֹמֶה בְּמַרְאֶהוּ לַלַילָה.

אָז הִתְיַשֵּׁב הַרְחֵק, אֶת הַחֵץ לַסְפִינוֹת יָרַה הוּא.

צְלִיל כֹּה מַחְרִיד יָצַא מִן הָקֶשֶׁת עָשׂוּיָת־הָכֶּסֶף.

קֹדֶם פָּגַע בָּפֶּרֶד, אַחַר – כֶּלֶב מְהִיר־רֶגֶל,                                      50

חֵץ אָז נִשְׁלַח גַּם אֲלֵיהֶם, הָיָה זֶה חֵץ כּוֹאֵב, חַד כַּתַּעַר,

הוּא נְגַפָם; לֹא כָּבוּ שָׁם שְׁרֵפוֹת הַגוּפוֹת שֶׁהִבְעִירוּ.

תֵּשַׁע יְמָמוֹת נִשְׁלְחוּ לַמַחֲנֶה חִצֵי־הַאֱלֹהַּ

יוֹם עֲשִׂירִי כִּי יַגִיעַ – אֲכִילֵס כִּנֵּס אֶת הַעַם שָׁם.

כִּי שִׁכְנֵעָה אוֹתוֹ לִבְנַת־הַיָדַיִם, זוֹ הֵרָה,                              55

הֵן לְבָבָהּ דָּאַב בִּרְאֹתָהּ אֵיךְ מֵתִים הַדַּנָּאִים.

אֵלֶּה אֵפוֹא הִתְאַסְּפוּ, בְּהָמוֹן־רַב שֶׁל עַם קֻבְּצוּ הֵם.

קָם מְקִרְבָּם וְדִּבֵּר אֲכִילֵס קָל־הָרַגְלַיִם:

"בֵּן אַטְרֵאוּס, דּוֹמַנִי כִּי עַתָּה הַבַּיְתָה נָשׁוּבָה,

שׁוּב נַחְזֹר אִם מִן הַמָּוֶת נָצְלִיחַ הַפַּעַם לִבְרוֹחַ,                      60

כִּי מִלְחָמָה וְגַּם דֶּבֶר אוֹכְלִים בִּצְבָא הָאֲכַיִּים

הָבָה נִגַּשׁ אֶל אֵיזֶה כֹּהֵן אוֹ נָּבִיא וְנִשְׁאָלָה

אוֹ שֶׁמָּא אֶל פּוֹתֵר־חֲלוֹמוֹת, כִּי גַם הֶם מִזֶאוּס,

הוּא יָגִידָה לָנוּ עַל שׁוּם מָה חָרָה אַף אַפּוֹלוֹן

הַאִם הֶאֱשִׁים אוֹתָנוּ עַל נֶדֶר שֶׁהֻפָר אוֹ הֶקָּטוֹמְבָּה?                 65

הָבָה נָקְרִיב לוֹ קָרְבָּן טְלָאִים וְעִזִּים, וְיָרִיחַ,

אָז יִתְרָצֶה וְיָסִיר מֵעִמָּנוּ רָעָה גְּדוֹלָה זוֹ!"

כָּכָה דִּבֵּר וְיָשַׁב. וּמֵהֶם נֶעֱמַד וְקָם אָז

הַמְנַחֵשׁ לְפִי צִפֳּר־הַשָּׁמַיִם, קַלְכַס בֶּן־תֶּסְטוֹר,

אֶת שֶׁהָיָה, שֶׁהֹוֶה, שֶׁיִהְיֶה – הוּא כְּבָר יוֹדֵעַ,                         70

הוּא שֶׁנָהַג אֶת סְפִינוֹת הָאֲכַיִּים אֶל הַעִיר אִלְיוֹן,

כְּפִי הַנְּבוּאָה שֶׁנָתַן לוֹ הַאֵל פוֹיְבּוֹס־אַפּוֹלוֹן.

הוּא דִּבֵּר בַּחָכְמָה וּפָנַה לַאֲסֵפָה וַיֹּאמֶר:

הוֹ אֲכִילֵס, צַוֵּנִי לוֹמַר, יְדִידוֹ שֶׁל זֶאוּס,

לָמָּה הִזְדַּעֵם אַפּוֹלוֹן אֲשֶׁר מַרְחִיק לִפְגֹעַ?                                      75

הֵן לְךָ אַגִּיד; הִשָּׁבַע לִי – עֲמֹד־תַּעֲמֹד לִיְמִינִי גַּם

לִי תְּסַיֵּעַ בְּחֶפֶץ־לֵב, אַף בְּמַעֲשׂ וּזְרוֹעַ.

זֹאת כִּי אֲנִי חוֹשֵשׁ פֶּן יִזְעַם מוֹשֵׁל הָאַרְגֵּאִים,

הוּא מוֹשֵל גָּדוֹל בְּכֻלָּם, וְיַקְשִׁיבוּ לוֹ הָאֲכַיִּים

הֵן כִּי חֲזַק הָמֶּלֶךְ עֵת חָרוֹן בּוֹ עַל הַנָחוּת מִמֶּנוּ.                    80

אִם בְּאוֹתוֹ יוֹם יַעֲצוֹר הָמֶּלֶךְ זַעֲמוֹ, יִתְאַפֵּק הוּא,

גַּם יַסְתִיר טִינָתוֹ – עַד יוֹכָל הַגְשִׁימָהּ – בְּלִבּוֹ־הוּא,

אָז אַתָּה לִי אֶמֹר־נָא: הָאִם מִפָּנָיו תַּצִילֶּנִי?"

לוֹ הֵשִׁיב כָּךְ אֲכִילֵס מְהִיר־הָרַגְלַיִם, כָּכָה עָנַה לוֹ:

"אֹמֶץ אֱזָר וְאֱמָר הַנְבוּאָה שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ.                              85

הן נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפּוֹלוֹן יְדִידוֹ שֶׁל זֵאוּס, הוֹ קַלְכַס,

כִּי כְּשֶׁאַתָּה תִּתְפַּלֵּל אֶל הַאֵל תֵּת אוֹת לַדַּנָּאִים,

כֹּל עוֹד אֲנִי חַי אִישׁ לֹא יָזִּיקְךָ, כֹּל עוֹד רוּחַ בְּאַפִּי־בִּי,

עַל הַסְּפִינוֹת הַגְּדוֹלוֹת, אַלִּימוּת לֹא תֻּפְנֶה נֶגְדֶּךָ,

לֹא מִצִּדָם שֶׁל הַדַּנָּאִים, גַּם לֹא בֵּן־אַטְרֵאוּס יַרִים יָד,              90

הוּא עַתָּה מִתְיַמֵּר לִהְיוֹת הַמְצֻיָּן בָּאֲכַיִּים".

אָז הִתְחַזֵּק הַמְּנַבֵּא הַאָצִיל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּךְ:

"הוּא זָעַם לֹא בִּגְלַל הֶקָּטוֹמְבָּה אוֹ אֵיזֶה נֵדֶר,

אֶלָּא בִּגְלַל הַכֹּהֵן, אֶת פָּנָיו הִלְבִּין אֲגַמֶּמְנוֹן,

הוּא לֹא שִׁלַּח אֶת בִּתּוֹ לַחָפְשִׁי, לֹא לָקַח אֶת הַכֹּפֶר,                95

עַל כֵּן הֵמִיט מַכְאוֹבִים וְיוֹסִיף עֲלֵיהֶם אַפּוֹלוֹן.

אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה לֹא יָסִיר מֵעַל הַדַּנָּאִים

טֶרֶם יָשִׁיבוּ לַאָב הַנַּעֲרָה עַלִּיזַת־הָעַיִן,

בְּלִי כֹּל כֶּסֶף וָכֹפֶר, הַעִירָה יָבִיאוּ הֶקָּטוֹמְבָּה,

כְרִיסָה, אֵלֶיהָ; אָז נְפָיְסוֹ וְאוּלָי נְשָׁכְנֶעוֹ בַּמַעַשׂ".                             100

השבירות של אמירה הס

בשתיקה יחסית, אם כי לא מפליאה, קיבלה הרפובליקה הספרותית את ספרה של המשוררת אמירה הס, "כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות". הס, אשר יש שיזהוה בטעות עם העיתונאית עמירה הס (אין כל קשר), כבר סווגה על־ידי חלק מן המילייה הספרותי כ"משוררת פמיניסטית־מזרחית", הגדרה שאין החמצה גדולה ממנה. למעשה, העובדה שספרה של הס הוא פריצת־דרך בשירה העברית בישראל, ובשירת הנשים בפרט, רק מאירה עוד יותר את ההחמצה של התרבות בארץ את שירת הס.

הס נולדה בבגדאד בשנת 1943 והיגרה לישראל עם הוריה בשנת 1951. היא הופיעה בהצגות, בין השאר בתיאטרון החאן, פרסמה את ספרה הראשון לפני שלושים שנה, "וירח נוטף שגעון", ובמהלך השנים פעלה בתחום הציור והמשחק וזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה. אולם דומה כי מפעלה השירי הוא זה המבטא יותר מכל את אישיותה המורכבת, המרוסקת חתיכות־חתיכות, שאין לה מקום, לא בירושלים עירהּ ולא בכל עיר אחרת, אולי במעברה בה גדלה.

מסיימת את ספרה בקינות. אמירה הס

מסיימת את ספרה בקינות. אמירה הס

בשונה ממשוררים אחרים, החלה הס לפרסם את שיריה בגיל מאוחר יחסית, והיא בת ארבעים. הניסיון, אם לא המאמץ, לסווגה כמשוררת פמיניסטית ומזרחית דומה, במידה רבה, לניסיון של אנשי שמאל ליטול את שירו של אבות ישורון, "פסח על הכוכים", ("ועל פולין לא לשכח") ולעשות ממנו מטעמים בכל הנוגע לאסון הפלסטינים ב־1948. היא משוררת ואמנית, כפי שסנטה באירוע ספרותי אחד כשביקשו לסנפה לתחום השירה המזרחית או הפמיניסטית.

ספר שיריה הנוכחי הגיע אליי במקרה, כמו ספרי שירה רבים שמגיעים אליי בדואר, בצד ספרי עיון ופרוזה. אל רובם אין לי סבלנות. במקרה של הס, ככל שקראתי, גברה תדהמתי. שיריה של הס מתחילים במגוון חוויות שניתן לתארן כ"שבירות". בפרפרזה על דברי אבות ישורון, "ממה נעשית אישה אמירה הס? מן השבירות". כך, היא כותב בספרה "עדות היופי וחוקת הזמן" (עמ' 16), "אני בוכה שככה נתיבות עפר,/ וככה אתם פנים ישימונים שונים ומשתנים/ בתוך נפשי/ שותי העצמות ומכרסמי הדם/ לא עוד יתסיסו עצבים עד תומם/ להזרים בנימים פעפוע".

אולם מעבר להיות יצירתה עולה מן השבירות שבנפשה, העברית של הס היא כמעט חד־פעמית, כזו שממנה מבכרים המשוררים בני־זמננו שלא להשתמש בה ("רק להתכנס ולפעות ביפעות הדממה/ שלא יידעו נאבדה כליל בעזובות", עמ' 19). עברית זו מאפשרת לה להגיע לאחד השירים הגדולים בספרה, "אשליה שנטמאה באינוס", בו היא כותבת: "אל יתוץ תרנגול בבשר/ את שפחת האלוהים/ שפניה זכוכית/ ולבה זגוגיות/ האמנם בין רגליה/ שביל עפר לבעלי ארס// נורא הוד שביר נפשה/ בית בושת בתוליה/ איך נקרע לרסיסים/ ישותה עוטלפה/ חסרות אונים בנשפיה… עזובה מכל אהבה/ כי הפכה חוטר משוגע/ אמרה דוד לא ינגן בכינור גופי/ ולא אעכס להם מיתר/ ובמכמני גופי לא אערטל אביתר/ הייתה ערוותי מערת פריצים".

השיר הזה מהדהד יותר מכל את שירת יונתן רטוש, הגם שהס לא הושפעה משירתו. זהו שיר כנעני לכל עניין, החוזר אל העברית המקראית, המבקש לשיר את שירת דבורה ולתנות את בכיה של חנה, שיר שיש בו הדהוד עצום לעבריות הגדולה שמאפיינת את רוח שירתה. אולם לא די בכך. כך, למשל, השימוש של הס בצורות מבע פואטיות שונות, למשל סיום השיר "רומזת לילה", בטרוכיאוס ("מה לי למתוח יתדות אוהלים עלי יִשְׁלָיוּ", עמ' 42) מגוון את שירה וגורם להעמקת ההבנה את עומק השירה והאמצעים בהם נוקטת הס על מנת לבטא את אותן "שבירות" באישיותה.

ככל שמתקדמת הקריאה בספר, כך מעמיקות חטיבותיו. למשל, החטיבה המצוינת "דבר אהבתי לכן הערביות בנות האסלאם" (עמ' 51-86). הספר מסתיים בחטיבת קינה על מות בעלה, עזרא הס, לו היא קוראת "יא מצודתי, נזר ימיי" (עמ' 164), וקשה שלא לשמוע את הקינות החותמות את הספר.

שאלת קבלתה, או אי־קבלתה, של אמירה הס ראויה להידון כחלק מהתופעה בה הרפובליקה הספרותית המטה ליפול בישראל מקדשת את משורריה הקנוניים ומקפידה להתעלם מאלה אשר סירבו, או לא רצו, ליישר קו עם ההגמוניה הישראלית, הגברית מעיקרה, הציונית. אמירה הס שברה בספרה את השבר הסורי־אפריקני אותו שבר אבות ישורון לפני ארבעים שנה. נותר רק לקוות שהשבר הזה יזכה לאותה תהילה לה זכה יחיאל פרלמוטר המנוח.

אמירה הס, כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות, תל-אביב: הוצאת עם עובד, תשע"ד-2014, 185 עמ'.

דוד מרחב מתרגם בימים אלה מיוונית את הדיאלוג "פוליטיאה" (ספר המדינה) עבור הוצאת "שלם" בירושלים ושוקד על תרגום ראשון, במשקל בהגייה ספרדית, של ה"איליאדה" להומרוס.

מי מפחד מגדעון סער?

הסקרים האחרונים גרמו לראש הממשלה לעשות קולות של בחירות מוקדמות. הצהרות על הקדמת הבחירות המקדימות לראשות הליכוד, טפטופים על ברית ביבי־בנט שתביא לרשימה המשותפת של הליכוד־הבית היהודי לפחות 45 מנדטים (נשמע מוכר), הכרזות של מקורבי ראש הממשלה על הרצון לכבוש את השטח, מתקפת פעילי ליכוד המקורבים לביבי על גדעון סער (חלקם מכנים אותו "בוגד" ומאשימים אותו שעשה פריימריס במהלך המלחמה). ההודעה של היועץ המשפטי על סגירת התיק בפרשת "ביבי־טורס" רק הגדילה את התיאבון אצל נתניהו ואנשיו.

לא ברור אם ההצהרה על הברית אם נפתלי בנט היא אמתית או ספין. פרופסור אשר כהן מאוניברסיטת בר־אילן, אחד מתומכיו המובהקים של בנט, מדבר בגאווה על כך שוועידת הבית היהודי תתקיים באוניברסיטת תל־אביב, ולא בהתנחלות קדומים. בנט ואנשיו מבינים שהפער בין הבית היהודי ובין הליכוד עומד על 10 מנדטים ביום טוב. בפועל, ריצה נפרדת עשויה להביא למצב בו שתי מפלגות הימין החזקות יהיו שוות בגודלן. שר הכלכלה יבקש שדרוג: שר החוץ וממלא־מקום ראש הממשלה. אולי אפילו רוטציה, אם מצבו של נתניהו יהיה קשה במיוחד.

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

"שילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים". גדעון סער

במהלך המלחמה, שלח ראש הממשלה את ציפי לבני לבדוק אם יש היתכנות להעיף מהקואליציה את הבית היהודי וישראל ביתנו ולהכניס פנימה את מפלגת העבודה. החרדים כבר בכיס של ביבי. אלא שגם נתניהו וגם בוז'י הרצוג לא יודעים אם הם יכולים להעביר מהלך כזה במפלגותיהם שלהם. שלי יחימוביץ מחכה להרצוג בפינה. היא עושה חיקויים לעגניים שלו בפני פעילי המפלגה ובזה לו. לנתניהו יש 5 או 6 קולות בטוחים בסיעת הליכוד המצומקת המונה 19 מנדטים. גם ביבי וגם בוז'י ויתרו על הרעיון. אין ממשלה אחרת, אין קואליציה חלופית.

בהיעדר חלופה לקואליציה הגרועה ביותר שקמה בישראל, ראש הממשלה מבקש לבנות את עצמו מחדש. את איראן החליפו אנשי דאעש. נתניהו שוב חזר לימי מלחמת העולם השנייה כאשר צבא רומל היה בדרכו לארץ־ישראל. הוא לא האמין שייצא כל כך טוב מהכישלון במלחמת צוק איתן. עכשיו יש לו קלף חדש, אויב חדש, ארגון טרור חדש. אפשר לחזור לימי ההפחדות, האיומים. בכלל, בסקרי ההתאמה לראשות הממשלה הוא מוביל על כל יריביו עם תמיכה של למעלה מ־40 אחוז. בחירות ביטחוניות יסייעו לו לשוב לכהונה רביעית בלשכת ראש הממשלה.

אלא שנתניהו היה בסרט הזה אחרי עסקת שליט. הוא היה בטוח שבבחירות הבאות, הליכוד בראשותו יזכה לרוב מוחץ בכנסת. הסקרים הראו שהמפלגה לבדה מקבלת 35-38 מנדטים בסקרים. ואז התחיל הרומן הכושל עם שאול מופז. החבירה לליברמן שהבריחה מצביעי ליכוד. הבור התקציבי העצום שנחשף לאחר סיפורי שטייניץ על הכלכלה המצוינת. השפעת המחאה החברתית על המצביעים. זה נגמר בגוש ימין־חרדים של 61 מנדטים. נתניהו היה היסטרי ביום הבחירות כשהבין שיש סיכוי לא קטן שהוא מאבד את השלטון. "שלטון הליכוד בסכנה", הוא צווח בפייסבוק והחל להמריץ לבדו מצביעים להגיע לקלפיות.

כדאי לו, לראש הממשלה, להיזהר מעצמו. הכלכלה הישראלית מפוררת ומפורקת. סיפורי המצוקה החברתית יעלו במהלך הקניות לחגים. כאשר יידרש ראש הממשלה להכין תקציב חדש ולחתוך בבשר החי, בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות, הוא יגלה התנגדות עזה. לנפתלי בנט אין שום סיבה להציל את נתניהו מן המרקחה שהוא עצמו התקין. גם יאיר לפיד יכול לחתוך שמאלה כשיתברר שאין אפשרות להעביר תקציב על קולות יש עתיד בלי לרסק אותה כפי שרוסקה קדימה. הסקרים בחודשים בקרובים עלולים להראות על מגמה אחרת. ליכוד מתרסק מול כלכלה מתרסקת.

האינטרס האמתי של ראש הממשלה, ואת זאת לא אומרים לו מקורביו נוסח אקוניס, הרגילים בתרבות של ליקוק, היא לשמר כמה שניתן את שלטונו. לעשות הכול כדי לשנות את סדרי העדיפויות. להראות לעם יצור חדש שנקרא "ביבי חברתי". עם רפורמה אמתית בכלכלה ובחברה, אף אחד לא ישאל אותו מה שלום אבו־מאזן. סדר יום חברתי נוסח נתניהו יכול לטרוף את הקלפים. אלא שביבי הוא שמרן אמתי, במובן הרע. הוא מכור לבעלי־ההון. הוא מאוהב בלקקנים. הוא פרנואיד עד אימה. יש לו שנאה כלפי כל דבר שמריח קצת מסוציאל־דמוקרטיה. הוא חושב שאפשר להמשיך ולנהל מדינה עם עוד ועוד קיצוצים ולהמשיך להפחיד את העם עם סרטוני עריפת הראשים של דאעש. ומעל הכול, הוא צופה ביריביו. בסילבן שלום הנבגד, למשל. הוא בטוח שכולם מחכים לו בפינה. והאיום הגדול מכולם, יותר מדאעש, הוא גדעון סער.

למשל, בסוף השבוע פורסמה ב"דה מארקר" כתבה של חגי עמית על הזוגיות המתוקשרת של גדעון סער וגאולה אבן. "השילוב של ליברל חילוני תל־אביבי (אוהד של מכבי תל אביב וריאל מדריד), בעל מראה אינטלקטואלי, המציג בעמוד הפייסבוק תמונות מהופעות רוק שבהן צפה בישראל ובעולם, הנשוי לאשת תקשורת, מחזיק בעמדות מדיניות ימניות, מתקרב לדת ומפריד בין בשר לחלב, נראה כשילוב שנועד לקרוץ למספר מקסימלי של בוחרים", כתב עמית.

כשזה מגיע ליריבים פוליטיים, נתניהו יודע לקרוא עיתונים היטב. הוא חושש מאמבוש. גדעון סער מתמודד על ראשות הליכוד ומקבל תמיכה מגורם פוליטי בעל השפעה אדירה במפלגה. למשל, משה כחלון. אם סער ירוץ מול ביבי בפריימריס לראשות המפלגה, נתמך על־ידי כחלון וגורמים פופולריים במפלגה כמו מירי רגב, דני דנון ומשה פייגלין, נתניהו יצטרך לפשוט מעליו את החליפה ולעבוד 24/7 כדי לנצח בבחירות האלה.

מקורבי ראש הממשלה, שזרעו את הספין על הפתק ביבי־בנט, יודעים שהזירה הפוליטית רותחת. בסופו של דבר, כמו כל מהלך של נתניהו, זה ייגמר בבכי. השאלה אם הבכי הזה לא ייגמר מחוץ ללשכת ראש הממשלה.

סופה של המפה הפוליטית הישנה

הבלוג של דוד מרחב

א. נתניהו תקוע

מאז החלו האמריקנים לשאת ולתת עם איראן, ירד מעל הפרק האיום בהפצצתה. למן הרגע הראשון היה ברור, כי ישראל לבדה לא תוכל לפעול. לכל היותר, קיוו נתניהו וברק, המגעים הדיפלומטיים ייכשלו ופעולה צבאית ישראלית תגרור את ארצות־הברית לפעולה צבאית נרחבת. הגישה המתוחכמת שבה נוקטים חמנאי ורוחאני, ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד בשבילכם, נטרלה את ישראל. לצה"ל אין שום כדור בקנה. כשראש הממשלה עמד בפני עצרת האו"ם ואיים, כי ישראל תגן על עצמה, זה היה איום ריק. בעלות־הברית שישראל מקוששת בקרב מדינות המפרץ הן חסרות ערך אסטרטגי. ברגע האמת, אף אחת מהן לא תחבור לישראל בפעולה נגד איראן.

אך לא רק הפצצת איראן ירד מסדר היום. התנהלות הנשיא אובמה – שהפך את ראש הממשלה למבודד יותר משהיה – גרמה לנתניהו להתחיל לרדת מן הסוס של המשא ומתן. מול הנחישות שגילה בתחילת הדרך, רה"מ מהוסס יותר, נרגן ואפילו ספקן מאוד. בנאומיו הוא חוזר לשנת 1947. מתחשבן עם ההנהגה הערבית הנוכחית…

View original post 1,037 מילים נוספות

יחימוביץ', לבני וה-ל' הליברלית

לשתי נשים בפוליטיקה הישראלית הזדמנה האפשרות לעשות היסטוריה. שלי יחימוביץ' קיבלה בבוקר יום שישי בצהריים את הנבחרת שאנשים רבים בישראל כמהו אליה. מיקי רוזנטל, למשל. קשה למצוא אדם ראוי ממנו לשמש חבר כנסת, ולכו לציבור מצביעי הליכוד לבדוק את מי היו מעדיפים בכנסת, את דני דנון או את רוזנטל. לציפי לבני יש הזדמנות להקים מחדש את המפלגה הליברלית המתה. את הל' הליברלית שנעלמה מראשי התיבות מח"ל.

השבוע פגשתי מחוץ לבית סוקולוב את חנה איכילוב מ'ארגון הנשים הליברליות'. מוותיקות גח"ל והליכוד. היא ניגשה אליי אחרי שהחלפתי כמה מלים עם ציפי לבני, לאחר מסיבת העיתונאים. עיניה היו לחות ונוצצות. היא דיברה על 'הציונים הכלליים'. סיפרה על המדרשה הליברלית על-שם פרץ ברנשטיין, שבראשה עמד שנים רבות עו"ד ידידיה בארי, חברו של שמואל תמיר המיתולוגי, שהיה חבר כנסת מטעם הליכוד. קולה היה סדוק משהו כשסיפרה איך נדהמה מתוצאות הבחירות בליכוד. איך הבן של אליהו מרידור מהאצ"ל הודח לטובת דני דנון וציפי חוטובלי.

הזדמנת לתיקון. לבני ויחימוביץ'.

הזדמנת לתיקון. לבני ויחימוביץ'.

לציפי לבני ולשלי יחימוביץ' יש הזדמנות לעשות תיקון משמעותי בפוליטיקה הישראלית. לחסל את מפלגות האווירה. להשיב למרכז המפה את הגרסה המעודכנת, הצעירה והרעננה של מפלגת העבודה בראשות רבין, שהתאיידה מאז שנרצח. להקים מחדש את המפלגה הליברלית. את הרעיון של שוק חופשי וצדק חברתי, עם עמדה מדינית ימנית ומתונה. לזו ולזו יש מקום. רבים ממצביעי הליכוד חשים חנוקים. אלה שאומרים כי יצביעו מח"ל, עושים זאת כשבטנם דואבת. רבים מהם, שאומרים כי ימשיכו להצביע לליכוד, יעדיפו לתת את הקול ליחימוביץ' או ללבני, מאשר להכניס לכנסת את משה פייגלין.

צריך היה לשמוע את הנאום שנשאה בשישי שלי יחימוביץ' כדי להרגיש שאולי משהו בה השתחרר. אולי הרשימה שנבחרה, המתנגדת כל כך לכל מה שנתניהו מייצג, הקלה עליה בתובנה שתוכל לשמש אופוזיציה לוחמת לנתניהו, ולהניח לו ללגום את מלוא התבשיל הקיצוני שיתקינו עבורו הקיצונים ברשימתו. לאלה שתומכים ללא הרף בכניסת העבודה לכל ממשלה, אנשי פואד ובוז'י, יש נוכחות קטנה מאוד ברשימה. וגם לבני השתחררה מהלבטים שבהם הייתה נתונה. כשנפלה ההחלטה, היא הייתה במיטבה. השאלה הגדולה היא אם מפלגת העבודה ו'התנועה' יחליטו שלא ללכת זו על הראש של זו ולהניח לכל מפלגה לפעול בדרכה שלה להגדלת כוחו של הגוש.

האתגר של לבני ויחימוביץ' הוא רציני משום שעליהן לפנות דווקא אל חמשת או ששת המנדטים ב'ליכוד ביתנו' שמבינים כי נפל דבר. לרבים נפל האסימון שמדיניות ההתבודדות של נתניהו הייתה בעוכריו: תוך חודש ימים, הוא היה חתום על שני כישלונות מהדהדים. גם לא הפיל את החמאס כפי שהבטיח, ואף הגדיל לעשות כשפתח את המעברים לעזה, וגם נכשל בגיבוש חזית בינלאומית למניעה ההכרה ברשות הפלשתינית כמדינה חברה באו"ם. רבים בימין מבינים, כי כדי לשמור על ההתיישבות ביו"ש, צריך לזוז למרכז ולהפסיק לנהל את ישראל משל הייתה ספרטה מזרח-תיכונית. תזת "ניהול הסכסוך" כשלה כמו הסכמי אוסלו האומללים.

מקארתיזם – תגובת נגד לקומוניזם האנטישמי

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 6.12.2011

השם 'ארנו לוסטיגר' כמעט שאינו אומר דבר למומחים להיסטוריה בת-זמננו, לפחות בישראל. לוסטיגר, ניצול שואה שניצל מ'צעדת המוות' המפורסמת, לא פנה ללימודים אקדמיים עם תום המלחמה. הוא הקים חברה לאופנת נשים והחל בכתיבה מחקרית סוערת שזיכתה אותה בפרסים רבים, בהם תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פוטסדאם. לכתיבתו נחשפתי כשנזדמן לידי במקרה הספר 'סטאלין והיהודים' שפורסם בשנת 2003.

מקארתי. בעקיפין, הגן על היהודים והציונות

מקארתי. בעקיפין, הגן על היהודים והציונות

נזכרתי בלוסטיגר ובספרו כשצפיתי בהתנפלות על ח"כ אופיר אקוניס, שהעז לומר כי הסנטור המנוח, ג'וזף מקארתי – צדק. מקארתי המנוח זכה במוניטין רע במיוחד בעקבות התעמולה הקומוניסטית והליברלית נגדו. אולם עיקר פעילותו, גם אם חטא לא אחת במשגים ובעוולות, נבעה מהאיום המרכזי שנשקף לאמריקה באותה עת: הקומוניזם. מעטים יודעים, כי מאחורי צלב הקרס האדום הסתתרה, בצד תוכניות לחסל את המערב הקפיטליסטי, גם תוכנית אחת נוספת: להשמיד את היהודים. כשמקארתי לחם בסטליניזם האמריקני, הוא נאבק גם למעשה באיום המרכזי שנשקף באותה עת ליהודים: השמדה על-ידי המגף האדום.

בנימין פינקוס, פרופסור להיסטוריה סובייטית, חיזק את מחקרו של לוסטיגר עוד טרם פורסם: בספרו על יהודי ברית המועצות מ-1988, קבע פינקוס כי סטאלין ראה במשפט הרופאים היהודים אמצעי לפלס דרך להגליית האוכלוסייה היהודית ממרכז ברית המועצות. סטאלין תכנן, לפי לוסטיגר, את תחילת השואה היהודים לפורים 1953, שהחל ב-28 בפברואר באותה שנה. אולם באותה לילה, לקה סטאלין בשבץ ששיתק אותו. הוא מת ב-5 במרס 1953. ראש הקג"ב דאז, לברנטי ברייה, שם קץ לתוכניות סטאלין ושחרר את הרופאים היהודים מכלא לוביאנקה הידוע לשמצה. כל יורשי סטאלין הכחישו כי הייתה תוכנית לחיסול היהודים. הם גם טענו כי בברית המועצות כלל לא שררה אנטישמיות.

הטענה בדבר השואה המתוכננת של היהודים קיבלה משנה תוקף ממעשיו של סטאלין כלפי אוכלוסיות אחרות: הוא גירש לסיביר שני מיליון גרמנים שישבו על גדת הוולגה, מאות אלפי טטארים מחצי האי קרים, צ'צ'נים ואוכלוסיות אחרות. ספק רב אם היהודים היו זוכים לרחמים מידי הצאר האדום. ואם לא די בכך, ב-12 לאוגוסט 1952, בכירי התרבות היידית בברית המועצות הוצאו להורג על-ידי השלטונות הסובייטיים. ברית המועצות של סטאלין הייתה אפוא בית מטבחיים למיליוני עמים חפים מפשע. היהודים היו על הכוונת של הרודן הסובייטי.

הקומוניסטים האמריקנים שירתו את מכונת התעמולה הסובייטית. הם היו סוכנים זרים לכל דבר ועניין. למען האמת, הם שימשו כלי ללוחמה פסיכולוגית נגד מולדתם. הטקטיקה הייתה פשוטה: במקום לצרף אמריקנים למפלגה הקומוניסטית, היו מוקמים ארגוני חזית עם מטרות נאצלות כמו פירוז העולם מנשק גרעיני, שלום עולמי וצדק חברתי. מוסקבה ביקשה לפורר מבפנים – באמצעות הקומוניזם ושלוחותיו – את החברה האמריקנית. הקומוניסטים ידעו על מעלליו האנטישמיים של סטאלין, אך בחרו להתעלם מהם או להצדיקם. גם בארץ, אגב, האגף השמאלי במפ"ם והקומוניסטים הצדיקו את הרודן הסובייטי.

מקארתי ביקש למנוע את חדירת הרעל הקומוניסטי למרקם החברה האמריקנית. בעקיפין, הייתה בכך משום הגנה על היהודים והציונות. סוכני סטאלין באמריקה היו, למעשה, מצדיקי האנטישמיות הסטליניסטית בנוסח הרצחני והמטורף ביותר שלה. מקארתי טעה במינון; הוא צדק בעיקרון. ישראל מתמודדת עם אותו אתגר שעמו התמודדה החברה האמריקנית בימי המאבק בקומוניזם. ההבדל היחיד הוא שאקוניס וחבריו בסך הכול מבקשים למנוע מהקומוניסטים של ימינו לקבל מימון מממשלות זרות. אקוניס, בהשוואה למקארתי, הוא ליברל רך. וטוב שכך.

"שלום עכשיו" והפוליטיקה הישראלית

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 9.11.2011

בשבועות האחרונים, מייללים אנשי 'שלום עכשיו' על שכתובות "תג מחיר" מרוססות על-ידי אלמונים על קירות בתים ומכוניות. פעם נוספת, הם מעלים באוב את ה"הסתה" שקדמה לרצח ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. בכלל, כל פעולה שנויה במחלוקת שיש בה משום חריגה מן השיח הציבורי והפוליטי התקין, זוכה מייד לתיוג האוטומטי של "אלימות". אז נכון שצריך לגנות ריסוס כתובות נגד אנשי שמאל, ושימוש במילים כמו "בוגדים" מערער את היכולת לקיים מרחב פומבי של שיח פוליטי ראוי, אבל כדאי לקחת את זה בפרופורציות: הבעיה מתחילה ונגמרת באנשי 'שלום עכשיו', לא באותם צעירים שמרססים את כתובות "תג מחיר".

לא דפני ליף. "שלום עכשיו". צילום אילוסטרציה: פלאש 90

לא דפני ליף. "שלום עכשיו". צילום אילוסטרציה: פלאש 90

אם נקבל באמת את ההנחה שלא מדובר בפרובוקציה שמטרתה להרעיל עוד טיפה את ההסתה נגד המתיישבים ביהודה ובשומרון, ולא נחשוב לשנייה שמישהו בשב"כ חוזר לימי אבישי רביב וארגון אי"ל הפיקטיווי, אפשר לתהות לרגע מה מלבה את השנאה הזו נגד 'שלום עכשיו'. הבעיה המהותית עם התנועה הזו, שקמה כמעין פוטש-זוטא של קצינים מהקיבוצים ומהשמאל, היא החתרנות המתמשכת שלה נגד ההתיישבות. אנשים פוליטיים לא מנהלים ויכוח באמצעות ריגול אחרי בנייה ביהודה ובשומרון והעברת התמונות לידי גורמים זרים. מי שבונה את עצמו על ריגול, הלשנות והוצאת דיבת ישראל ברבים, לא יכול לצפות שלא יקומו כמה משוגעים לדבר וירססו כתובות על בתי המרגלים. זה לא לגיטימי, זה לא ראוי, זה מעצבן וגם מכעיס. אבל מי שרגיל לרגל, להסית ולהלשין, הוא הרבה פחות לגיטימי וראוי.

'שלום עכשיו' כבר שנים ארוכות אינה תנועה באמת. לא מדובר פה בדפני ליף שיש לה גם פעילים, גם תומכים וגם גנרלים שמוציאים לפועל הפגנות. 'שלום עכשיו' היא מותג מהעבר שמתבסס על עבודה של אנשים המקבלים כסף לפעול למען דבר אחד ויחיד: מיטוט מפעל ההתיישבות. התמיכה הציבורית שלהם היא אפסית. פעם אפילו הייתה להם תנועת נוער פעילה עם סניפים ברחבי הארץ. היום יש להם בעיקר את הלוגו המיתולוגי שעיצב עבורם דוד טרטקובר לפני למעלה מ-30 שנה. המצב הזה מאפיין את רוב תנועות השמאל. 'גוש שלום' של אורי אבנרי היא דוגמה נוספת. גם למרצ אין ממש פעילים. כל גודש ארגוני השמאל הציוני מתרכז לשלושה מנדטים בקושי בקלפי. השמאל הפוסט-ציוני, ששורותיו מתרחבות בהתמדה, כבר מצביע לחד"ש ולדב חנין.

הכוח העיקרי של כל גופיפי השמאל האלה הוא ביכולתם להניע קמפיינים בינלאומיים נגד ישראל. 'הקרן החדשה' עשתה זאת בדו"ח גולדסטון. 'שלום עכשיו' עושה את זה עם הריגול אחר מפעל ההתיישבות. אורי אבנרי כבר מריץ שנים קמפיין להחרמת מוצרי ההתיישבות ביו"ש. הרומן שמנהלים בכירי השמאל – המתוקצבים היטב וזוכים למשכורות נאות – מעל ראשי הציבור הישראלי, עם הפוליטרוקים של השמאל העולמי, ממחיש היטב את אופיו של המחנה הזה. כשמישהו מתעצבן ומרסס גרפיטי על הקירות של אחד מבתי חברי המטכ"ל השמאלני, הם צועקים צעקות פשיזם. אבל גם בלי הגרפיטי והכתובות הלא-נעימות, עובדה אחת אי-אפשר להסתיר או להשכיח: בין 'שלום עכשיו' וגרורותיה לבין רוב הציבור הישראלי שוררת עוינות אדירה ואי-אמון. יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', כבר התחילה בהתנערות מהמסורת של הזדהות עם המחנה הזה. היא סיפרה בכנות מפתיעה איך סלחו שם לפרופ' עדי צמח המנוח מהאוניברסיטה העברית, שהפליא מכות באשתו ולא הורחק אל מחוץ לגדר. אם בשמאל רוצים להיות רלוונטיים שוב לשיח הישראלי, כדאי להם לתת גט כריתות למחנה המתמחה בריגול ובהלשנה מטעם (ובמימון) מתנגדי ישראל.