ארכיון קטגוריה: עוד

תחקיר: האם הירוק בחוץ אדום מבפנים?

פורסם במסגרת מוסף "עמדה" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 28.10.2011

בעשור האחרון מונעים הארגונים הירוקים הקמת יישובים יהודיים חדש בנגב ובגליל. בעיניהם מדובר במניע ציוני – שמירה על איכות הסביבה בארץ ישראל – אך מבקריהם אומרים שהם פועלים ממניעים פוסט-ציוניים, אם מתוך תמימות אם מתוך כוונת תחילה

בעשור האחרון מצויים ארגוני הסביבה הירוקים במסלול התנגשות עם ממשלות וגופי התיישבות בארץ על רקע ניסיונות להקים יישובים חדשים. המקרה המפורסם ביותר הוא הקמת היישוב מרשם בחבל לכיש, ש'החברה להגנת הטבע' עשתה מאמצים ניכרים לסכלו – ללא הצלחה. לפני שלוש שנים, תנועת 'בני עקיבא' ו'החברה להגנת הטבע' החלו בהתגוששות סביב הקמת מרשם. הירוקים האשימו את אנשי התנועה באי-מחויבות לטבע וברצון לבנות ישוב אגב רמיסתו. 'בני עקיבא' לא נותרו חייבים וקראו לזה "פוסט-ציונות". בשנת 2007, אישרה ועדת השרים להתיישבות כפרית וחקלאית את התוכנית להרחבת חבל לכיש בשבעה יישובי קו תפר, שמטרתם לשמש חיץ שיסכל חדירת מחבלים משטחי יהודה ושומרון אל תוך ישראל. "מעריב" דיווח אז, כי השרים ניסו להשיג שתי ציפורים במכה אחת, ולהשיג באותו מהלך מגורי קבע בישובים אלו למגורשי גוש קטיף. ביישוב מרשם היו מתוכננות להיבנות 391 יחידות דיור שיתפרסו על פני שלוש גבעות.

הירוקים רתחו מזעם וקמו על רגליהם האחוריות. ב'בני עקיבא' טענו, כי "לפני קרוב לשנתיים (כלומר, ב-2006, ד"מ) קיבלו מאות בני נוער מרחבי העולם החלטה חלוצית: הקמת יישוב ציוני בחבל לכיש. ארגונים ירוקים חושבים אחרת". לפי אנשי התנועה, ההתנגדות לבנייה נובעת מ"פוסט-ציונות". מזכ"ל בני עקיבא, זאב שוורץ, כתב אז במכתב למשרד הפנים, כי "נדהמנו לגלות שיעד חשוב כזה של פיתוח בית לעולים ציוניים המעוניינים ליישב את הארץ, בהתאם להחלטות ממשלה נמצא תחת ערעור".

אנשי 'החברה להגנת הטבע' הדפו את הטענות נגדם. לשיטתם, "בכברת הדרך הארוכה שנעשתה מימי קום המדינה ועד ראשית המאה ה-21, השתנתה המציאות שבה יש להקים יישוב בכל מקום, במטרה 'להלבישך שלמת בטון ומלט'. מדינת ישראל אינה עוד דלילת אוכלוסין אלא צועדת במרץ להיות הצפופה ביותר בעולם המערבי. נופים שהיו, שעליהם גדלנו – אינם עוד. משאבי טבע רבים עומדים בפני סכנת כליה. כתוצאה מכך, האתגר התכנוני הלאומי הוא ניצול יעיל של משאב הקרקע הנדיר, שמירה על המרחב הפתוח, על ערכי הטבע, הנוף והמורשת, והימנעות מקיטוע של רצף השטח הפתוח".

הירוקים לא הסתפקו בהתנגדות מילולית לתוכנית; הם גייסו תריסר מ"אבירי הסביבה", פעילי סביבה שקיבלו פרס מפעל חיים על פועלם, שקראו לחברי המועצה הארצית לתכנון ולבינוי להימנע מלאשר את הקמת היישוב. בין חתני הפרס היו יוסף תמיר, מראשוני הפעילים הסביבתיים בארץ; פרופ' הלל שובל, ראש החוג למדעי בריאות הסביבה במכללת הדסה; פרופ' עמנואל מזור ממכון ויצמן; פרופ' אמוץ זהבי, ממייסדי 'החברה להגנת הטבע'; פרופ' אורי מרינוב, ממקימי המשרד להגנת הסביבה, ופרופ' אלון טל, מקים עמותת 'אדם, טבע ודין'.

"חבל לכיש הוא אחד האזורים הטבעיים היפים והרגישים ביותר בישראל", הסבירו אז. "הוא כולל בתוכו אוצרות טבע וסביבה ייחודיים, מרבדי פריחה מרהיבים, אתרים ארכיאולוגיים חשובים ובית גידול ייחודי, בעל חשיבות בין-לאומית לצמחים ובעלי חיים. לכן גם הוגדר האזור כמרחב ביוספרי". לטענתם, "הקמת הישוב תביא לדעת כל אנשי הסביבה להרס בית הגידול ולפגיעה בלתי-הפיכה בשטח הפתוח. אישור הישוב בניגוד לכל חוות הדעת הסביבתיות שמה ללעג וקלס את מדיניות התכנון הארצית הרואה חשיבות בחיזוק ישובים קיימים ושמירה על השטחים הפתוחים".

רצף יהודי

ההתנגשות בין הירוקים, ובהם אנשי שמאל מדיני שאינו בהכרח ציוני, לבין הממשלה וגופי התיישבות שונים, החל עוד בימים שבהם שימש אריאל שרון בתפקיד שר החוץ והתשתיות בממשלת נתניהו הראשונה. בכתבה שפורסמה באפריל 1999, דחתה הממשלה ערעורים שהגישו הירוקים על הקמת יישובים בגליל ובנגב. שרון אמר אז בממשלה, כי הקמת היישובים החדשים תהווה לשיטתו תרומה משמעותית לחיזוק ההתיישבות ולמימוש היעדים באזורי עדיפות לאומית, שנחשבים לבעלי חשיבות אסטרטגית. ראש מינהל התכנון במשרד הפנים דאז, דינה רצ'בסקי, הביעה התנגדות להקמת חלק מהיישובים, בטענה שחלקם פגעו לשיטתה בשיקולי סביבה ונוף. היא הדגישה את המנטרה המקובלת מאז ועד היום בהתנגדויות להקמת יישובים: משרד הפנים מעדיף הרחבת יישובים קיימים על פני הקמת ישובים חדשים.

היישובים שהוחלט אז על הקמתם היו חלוקים ברמת הנגב, תל קציר ב' בעמק הירדן, קדיתא (כפר קהילתי אקולוגי) בדרום הגליל, כתף בחבל משגב בגליל, בית רימון ב' בגליל תחתון ונווה תמרים ברמת הנגב. כעבור פחות מארבע שנים, שוב התנגשו הירוקים עם שרון. בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ב-20 ביולי 2003, נכתב כי "משרד ראש הממשלה מקדם בימים אלה את מה שניתן להגדיר כיוזמת ההתיישבות הגדולה ביותר בתחומי הקו הירוק, מאז הקמת מצפי הגליל לפני כ-25 שנה. בתוכנית ההקמה, שמתקדמת במהירות, כלולים כ-30 יישובים חדשים – רובם בנגב ובגליל… לדברי עוזי קרן, יועץ ראש הממשלה להתיישבות, אריאל שרון הגיע למסקנה שלאחר השקעה נרחבת בהתיישבות ביהודה ושומרון יש להתמקד בהתיישבות בגליל ובנגב".

כתב "הארץ", צפריר רינת, דיווח אז כי היישובים החדשים אמורים לסייע בפרישת האוכלוסייה, בשמירה על קרקעות המדינה ובהגנה על הגבולות. "בסמוך לקיבוץ משמר הנגב שבצפון הנגב", דיווח רינת, "יוקם יישוב קהילתי שנועד לחזק את הקיבוץ בשל קרבתו לעיר הבדווית רהט. על פי המועצה האזורית זבולון, שבתחומה אמורים לקום היישובים חרוב הגליל ויששכר, אחת המטרות בהקמתם היא מניעת בנייה לא חוקית של ערבים".

הוא הוסיף: "מדובר ביישובים שאמורים ליצור רצף יהודי שמונע השתלטות בדווית על קרקעות בתחומי הקו הירוק, וחיץ יהודי מול יישובים פלשתיניים מעבר לקו הירוק. כך גם במקרה של היישובים החדשים המתוכננים בגלבוע. מי שתומך במגמה זו היא הסוכנות היהודית שהקימה לאחרונה כוח משימה לחיזוק הרוב הציוני בגליל ובנגב; אחת ממטרותיו היא לעודד הקמת יישובים חדשים".

גם במקרה זה, ההתנגדות העזה ביותר לתוכניות של שרון הגיעה מכיוון הירוקים, ובפרט 'החברה להגנת הטבע', פחות מצד המפלגות הערביות בכנסת. למשל, 'החברה להגנת הטבע' טענה אז כנגד שרון, שמדובר בהתפשטות בנייה לשטחים פתוחים הפוגעת בטבע ובנוף. לטענתם, אחת ממטרות ההתיישבות החדשה הוגדרה שמירה על מקורות מים ומשאבי טבע, אולם – כך נימקו את התנגדותם – היישובים החדשים יפגעו במקרים רבים במשאבי טבע. יוחנן דרום, בשעתו רכז שמירת הטבע באזור הצפון מטעם החברה להגנת הטבע, הסביר אז כי "ככל שנשאר פחות שטח פתוח בישראל מכניסים אליו יותר יישובים חדשים. כל זה נעשה למרות שיש יישובים קיימים, שיש להם קשיים כלכליים וחברתיים והם זקוקים לתוספת אוכלוסייה. יש מצב כלכלי קשה, אבל ממשיכים להשקיע כסף רב בתכנון ובהקמת היישובים החדשים שזקוקים גם לתשתית יקרה".

חבל לכם על הזמן

דוד קירשנבום הוא עורך דין ונוטריון המנסה למעלה מעשור להקים יישוב חדש בגליל התחתון, מערבה לכינרת, בשם רמת ארבל. שותפים לו יזמים פרטיים ותנועת ההתיישבות 'אמנה'. היישוב תוכנן לקום במרחק של כ- 500 מטר בלבד משני יישובים קיימים – מסד ורביד. לטענתו, הוא קיבל את כל האישורים להקמת היישוב מכל הגורמים המוסמכים: ביולי 2002 קיבל לכך אישור עקרוני מהממשלה ואחר כך גם מן הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. ב-2005 גם קיבל אישור מן הוועדה המחוזית שהסכימה להקמת היישוב בשלבים: בשלב ראשון, 500 יחידות דיור ואז הוספת יחידות עד למתווה הסופי – 1,800 יחידות. אולם התוכנית המועצה בוועדה הארצית לתכנון ולבנייה. זו התכנסה לדיון, קירשנבום עתר לבג"ץ ולטענתו, בהחלטה נדירה בוטלו תוצאותיו הדיון בוועדה. הוא ממתין בינתיים לדיון חוזר כשמולו ניצבים, איך לא, הירוקים.

קירשנבום עצמו לא מתכחש לצורך להגן על הסביבה הטבעית בארץ. "חשוב מאוד לשמור על הטבע אשר ארצנו התברכה בו, על שטחים פתוחים ועל ריאות ירוקות, שכן קשה לתאר איכות חיים בלעדיהם. ואולם, מניסיוני למדתי, כי נעשה שימוש ציני ברצון טבעי ואנושי זה אשר זכה בביטוי 'שמירה על שטחים פתוחים'".

הוא מגולל את סיפורו באריכות: "יזמתי עם אחרים רכישת קרקע בגליל התחתון בהר טרשים קירח, מתוך רצון להקים במקום ישוב יהודי מבוסס אשר יחזק את המצב הדמוגרפי והביטחוני הבלתי-נסבל שקיים בגליל ואשר מצא את ביטויו הקשה במאורעות אוקטובר. ההנחיה למתכננים אשר את שירותיהם המקצועיים שכרנו הייתה ברורה: תכנון לפי תנאי השטח וצמצום הפגיעה בטופוגרפיה הטבעית עד למינימום האפשרי. הנחיה זו הקשתה על התכנון וגם אמורה הייתה לייקר מאד את עלויות הביצוע אך ראינו בה עקרון יסוד שכן זו השקפתנו".

קירשנבום וחבריו פנו אל הירוקים על מנת שהתוכנית כבר מלכתחילה תשתלב עם עקרונות השמירה על הטבע. תשובת הירוקים הכתה אותם בתדהמה. "נדהמנו לקבל את תשובתם הפורמאלית, הכנה והישירה, בסגנון של 'חבל לכם על הזמן והכסף! אנו נתנגד לכל דבר כיוון שהתנגדותנו עקרונית'", הוא מספר. אולם קירשנבום וחבריו לא ויתרו. הם ביקשו להקים על הר הטרשים ישוב גלילי ירוק. אך הם לא שיערו, כי ארוכה הדרך לקבלת האישור הנכסף.

קירשנבום מסביר, כי "באמצעות הנוהל המיוחד שנראה לעיתים כי נולד כדי לתקוע פרויקטים, נדרשנו על ידי הוועדה המחוזית להכין תסקיר איכות סביבה, אשר המטלות המפורטות בו הוכנו על ידי מומחי המשרד להגנת הסביבה. דרישות רבות בהנחיות התסקיר היו דרקוניות. למשל, מעקב ממושך על התנהגות בעלי החיים העוברים בשטח. לא נרתענו וגייסנו צוות מומחים שכלל כ-10 מומחים בתחומים השונים אשר התסקיר נועד לבדוק: זואולוגים, בוטניקאים ואחרים, כאשר את עבודת הצוות מרכז מהנדס מומחה להכנת תסקירים מעין אלה".

עורך הדין הציוני והפעלתן לא חסך בכסף. הוא וחבריו בזבזו, לטענתו, 600 אלף שקל על התסקיר שהמחיש כי להקמת היישוב לא תהיה פגיעה בערכי הטבע. "חשבנו כי בכך יסתיים העניין ונזכה לברכת הדרך בביצוע מעשה ציוני. גילינו להפתעתנו כי בארסנל של המתנגדים ישנה תחמושת נוספת בדמות מדיניות השטחים הפתוחים. אבל במסגרת תסקיר איכות הסביבה נבדקו גם פרמטרים רבים הקשורים במדיניות זו ובחשיבותה, כגון מעבר בעלי החיים דרך הרצועה האקולוגית. אולם כנראה האמת – וגם שמירת הטבע – לא מעניינת את המתנגדים. הם אומרים: 'אנו קיימים, יש לנו אג'נדה ואם לא נילחם עליה, לא תהיה לנו זכות קיום וגם לא… פרנסה".

התוכנית להקמת היישוב הוגשה לאישור המועצה המחוזית בצפון בסוף 2001, ונדחתה בוועדה המחוזית במרץ 2002, בטענה הוועדה שמדיניות התכנון לפיתוח ההתיישבות בגליל מתבססת על הרחבת היישובים העירוניים והכפריים. מטרתה המדיניות הקיימת היא ניצול יעיל של הקרקעות שכבר אושרו לבנייה, במטרה לקיים על שטחים פתוחים שישמרו על איכות חיי המתיישבים באזור.

הנימוק לדחיית הבקשה להקמת היישוב היה, שקיימות אלפי יחידות דיור מאושרות בתחומי יישובים שכבר קיימים בגליל התחתון, בשעה שלמעלה ממחצית היחידות אינן מאוכלסות. לפיכך, פסקה הוועדה, אין סיבה להקים יישוב חדש, ובמיוחד בתחום המוגדר כ"שטח לשמירת משאבי טבע ויערות" ובסמיכות לגן לאומי. קירשנבום וחבריו לא נרתעו מהדחייה ופנו למשרד השיכון והבינוי שהעלה את ההצעה להקמת היישוב בממשלה. הוועדה עצמה "חטפה על הראש" ממבקר המדינה בשל המלצות שגובשו "ללא כל קריטריונים, בהעדר נתוני בסיס כלכליים וללא כל עבודת מטה תוך התעלמות מחלופות פעולה טובות יותר".

בעקבות החלטת הממשלה, הוגשה באוגוסט 2003 התוכנית להקמת היישוב לוועדה המחוזית בצפון. כפי שסיפר קירשנבאום, הוועדה המליצה למועצה הארצית לתמוך בהקמת היישוב בתנאי הכנת תסקיר השפעה על הסביבה. כאמור, התסקיר הוכן אך לא בכך תמו הייסורים בדרך להקמת היישוב החדש. המשרד להגנת הסביבה דחה את מסקנות התסקיר וטען שבחינת החלופות לקתה בחסר ובמגמתיות. למרות זאת, ב-2005 קיבל קירשנבום ב-2005 קיבל קירשנבום אישור מן הוועדה המחוזית להקמת היישוב בשלבים: בשלב הראשון, 500 יחידות דיור, ואחר כך הוספת יחידות עד למתווה סופי – 1,800 יחידות. אולם ב-17 לאפריל 2007 הופלה התוכנית במועצה של הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה. המועצה דחתה את התוכנית ברוב של 13 חברים נגד 10, בעקבות החלטת הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים שלצד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, ממאי 2006, לקבל את עמדת החברה להגנת הטבע ולהמליץ שהיישוב החדש לא יוקם. בישיבת המועצה הוצגו ממצאי דו"ח שהכין צוות של מנהל התכנון, הבוחן את הפוטנציאל הקיים ביישובי האזור ומציע פתרונות חלופיים. ממצאי הדו"ח אישרו את טענות החברה להגנת הטבע, שלפיהן באזור קיימות בפועל ובתוכניות מאושרות יחידות דיור רבות, כך שהקמת היישוב אינה נחוצה.

אין לנו ארץ אחרת

הפרשה הזו המחישה שוב את עומק הפער בין המבקשים ליישב את הפריפריה הישראלית, לבין ארגוני הירוקים. יוחנן דרום, רכז שמירת הטבע בצפון מטעם 'החברה להגנת הטבע', טען אז כי החלטת המועצה הארצית "מהווה חיזוק נוסף למדיניות התכנון הנבונה בישראל, הגורסת כי יש לחזק יישובים קיימים ולא להקים יישובים חדשים אשר פוגעים בערכי הטבע ובשטחים הפתוחים המעטים שנותרו במדינה הצפופה שלנו, ומהווים פגיעה של ממש בישובים הקיימים המשוועים לתוספות אוכלוסיה והוצאה כספית גבוהה ומיותרת". לעומתו, ראש המועצה האזורית גליל תחתון, מוטי דותן, צידד בקירשנבום והבטיח: "לא ניתן שטיעונים מנהלתיים ישמשו לעצירת מפעל ההתיישבות הציוני בארץ ישראל".

בינתיים, מספר קירשנבום, יש מי שמשכיל לנצל את המצב וליישב את הגליל: הבדואים. "הר הטרשים הפך למקום מתאים להתיישבות בדואית. אלה הביאו להר פחונים, סידרו לעצמם שטחי מרעה, התקינו צלחות לווין ועוד. איש מאותם ארגונים המכנים עצמם ירוקים", הוא קובל, "לא פוצה פה ולא נוקט בשום פעולה לסילוק הפולשים לשטחים שבהם מתוכנן לקום הישוב. איש לא עושה כל פעולה משפטית נגד הבנייה הבלתי-חוקית שנעשית בשטח על ידי אותם בדווים. לא נעשה דבר נגד הפגיעה האמיתית בשטחים הפתוחים". הוא לא מתכוון לוותר על דאגתו לטבע וגם לא על רגישותו הציונית. "אין לנו ארץ אחרת", מסכם קירשנבום. "חובה לבנות ולהיבנות בה תוך שמירה רבה על הטבע ולא על מדיניות שאיננה אמיתית, איננה עניינית ופוגעת".

חמאס איבד את המגן האנושי שלו

סיום עסקת שליט סוגר פרק נוסף בעימות עם הערבים: הוא הופך את הדיקטטורה החמאסית לעובדה קיימת וסותם למעשה את הגולל על ערוץ מדיני אפקטיווי. חמאס ניצח תודעתית; הערבים מאמינים שוב כי לסכסוך יכול להיות פתרון צבאי. אבו-מאזן, שכבר בימי אולמרט לא היה רלוונטי, הוא כוכב האתמול. חמאס מצטרף לגיבורי אביב העמים הערבי, שהפך לסתו אנטישמי. עסקת שליט – עסקת אין-ברירה – מחזקת את אמונת הערבים בהכרעה מדורגת של "האויב הציוני" על-ידי התשתו ופירורו.

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה. צילום אילוסטרציה: חיילי צבא חמאס צועדים בעזה

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה. צילום אילוסטרציה: חיילי צבא חמאס צועדים בעזה

לראש הממשלה נתניהו לא הייתה ברירה אלא לשחרר את שליט. למרות חילוקי הדעות בציבור ביחס למחיר הכבד, רוב הישראלים – לרבות מתנגדי העסקה – הביעו תמיכה בשחרור שליט. אילו היה שליט נעלם כפי שאירע לרון ארד, האתוס הצבאי והלאומי היה נפגע. ספק רב אם ראש ממשלה כלשהו היה יכול להמשיך בכהונתו אם שליט היה, חלילה, נהרג או נפצע. אולם באישור עסקת שליט נחצה קו אדום שלא נחצה בעבר: מעבר לעובדה שרוב מנהיגי הטרור משוחררים תמורת חייל ישראלי אחד, ישנה השלמה ישראלית עם קיומה של ישות השואפת להשמיד את ישראל. כאשר ייוודעו שמות המשוחררים, יהיה ברור עד כמה המחיר קשה מנשוא. החמאס מתחזק בעסקה הזו הן מוראלית, הן פוליטית והן ארגונית. חמאסטן הפכה להרבה יותר ממשית מאשר פלשתין הווירטואלית של אבו-מאזן.

אפשר היה לפעול אחרת. זמן לא רב לאחר חטיפת שליט, דרישות שוביו היו פחותות בהרבה. אבל הקמפיין חסר האחריות שנוהל בחמש השנים האחרונות נגד ראשי הממשלה אולמרט ונתניהו העלה את המחיר שדרש החמאס. כאשר הבינו שם שבשונה מארצות מערביות אחרות, ישראל סחיטה ומתאפיינת בשיח רגשי שאין בו מקום לשום ממד ביקורתי העוסק באינטרס האומה ואינו משתעבד ליחיד, היה ברור ששחרור החייל החטוף יעלה במחיר איום. נתניהו היה חייב לשים קץ לסאגה הזו, וטוב שעשה כך. אולם יש למדיניות הזו מחיר: ישראל תיאלץ להתמודד עם החמאס המחוזק ברמטכ"לי טרור ובאלופי הרצח.

האסלאמו-פשיזם מקבל חיזוק גדול בעסקת שליט, והצהלות בעזה נוכח שחרור המרצחים הגדולים ביותר, מעידות על התמיכה הרבה אשר לה זוכה החמאס בקרב תושבי הרצועה. כדאי לזכור את זה אם מישהו יבכה פעם על קורבנות חפים מפשע במלחמה עתידית עמם. חמאס מהדק את שליטתו בעזה, ודומה כי נוכחותו שם הופכת לעובדה קיימת כמו נוכחות חיזבאללה בלבנון. הפשיזם המוסלמי מתקבל כעת כמשחרר האמיתי של הערבים. יום אחרי העסקה, הסכנה המהותית היא התחזקות הג'יהאדיזם והשתלטות החמאס על שטחי יהודה ושומרון.

בטווח הארוך, התחזקות החמאס תתבע הכרעה: במסגרת המלחמה בין הציוויליזציה המערבית לבין זו האסלאמית, ישראל תידרש להכריע בשלב מסוים אם היא מחסלת את סניף הג'יהאד העולמי בעזה, או מתבטלת בפניו. חמאס שלפני עסקת שליט לא יהיה אותו חמאס שלאחרי מימוש העסקה. מי שמאיים במחיר חידוש הפיגועים וחזרת ימי טבח ליל הסדר במלון 'פארק', אינו יודע מה הוא סח. הזמנים השתנו, וחמאס כבר חושב כמדינה; הוא מצויד באמל"ח מתקדם ביותר ולא מתפקד כארגון טרור. חמאס הפך למשטר פשיסטי ומאיים בסגנון האיראני. השוני בין ארגון טרור לבין משטר כזה הוא מהותי: חמאס לא ייכנס לשום עימות שלא יביא להכרעה ממשית לטובתו, גם אם לא מוחלטת, ונכון לעכשיו אין לו שום אינטרס להיכנס למאבק כזה. הסכנה הנשקפת מצד חמאס היא אסטרטגית, בעוד שבעבר היא היוותה איום על ביטחון ישראל שאין לו ממד אסטרטגי ברור.

מלאני פיליפס מה"דיילי מייל" כתבה בתגובה לעסקת שליט, כי עם העברת החייל החטוף לישראל, איבד החמאס את המגן האנושי היקר ביותר שלו. "במשך חמש שנים", כותבת פיליפס, "הם השתמשו בחייל הישראלי השבוי… כדי לקשור את ידי הצבא הישראלי. עתה, כך נראה, כל ההגבלות האלה בטלות". בעימות הבא, לא תהיה אפוא ברירה אלא להציב על סדר היום הצבאי את חיסול הישות החמאסית בעזה. זאת, גם אם הדבר יהיה כרוך במותם של רבים מתושבי הרצועה, התומכים בעריצות האסלאמית ובכך חורצים למוות את גורל רבים מבני עמם. הערבים בעזה ייאלצו לשלם את המחיר ששילמו הגרמנים בדרדזן על תמיכתם באויבי האנושות, ואולי בכך יהיה כדי לפתור את השאלה הערבית למשך חמישים השנים.

שלב חדש בהסתה נגד ישראל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 10.10.2011

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, לא ברור מי בדיוק ריסס ומתי את כתובות הנאצה על הקברים בבית הקברות המוסלמי ביפו. לכאורה, זה נראה כמו פרובוקציה, או, לחילופין, מטורלל כלשהו שעשה מעשה נקלה. הרי הרעיון שלפני צום יום הכיפורים, יבואו אנשי ימין לבית קברות מוסלמי כדי לחללו, נראה אפעס בדיוני משהו. גם להם יש, ככל הידוע, משפחות לסעוד עמן סעודה מפסקת. גם בן-גביר ומרזל פורשים מהפוליטיקה לטובת הארוחה שלפני הצום. אבל נניח שמדובר באנשי ימין, ולא באנשים מהסוג שארגן את טקס ארגון אי"ל לפני רצח רבין והכניס להפגנה את צילום ראש הממשלה במדי אס-אס. בואו ניתן קרדיט חד-פעמי לשמאל ונקבל את ההנחה שבאמת ובתמים נעשה מעשה המכוון לפגוע ברגשות מוסלמים. אם כך, מה בער להם בעצמות לשעוט דקה אחרי צאת יום הכיפורים ולארגן הפגנה ביפו, ללבות את היצרים ולהביא גם להשלכת בקבוק תבערה ערבי על בית כנסת? אי-אפשר היה לפעול להרגעת הרוחות ברוח יום כיפור, ולא לשלהובן?

הכתובת המרוססת על המצבה בבית הקברות ביפו. צילום: team palestina

הכתובת המרוססת על המצבה בבית הקברות ביפו. צילום: team palestina

יש משהו מעוות בכך שבמהלך יום כיפור, היום הקדוש ביותר לכל יהודי, יושבים הרדיקלים בתל-אביב ב'פייסבוק' ומארגנים את חבריהם לדעה ועוזריהם הערבים, להפגנה פרובוקטיבית בדיוק עם צאת היום הקדוש הזה. יש איזה ניוול וניוון מוסריים בחבורת יהודים שיושבים לארגן הסתה נגד עמם, יחד עם הערבים הששים אלי אלימות. החולניות הזאת אפיינה בעבר רק את הקומוניסטים בארץ ישראל המנדטורית, שאז נקראו פק"פ, שתכננו הסתה מאורגנת ופרובוקטיבית נגד היישוב העברי, בשיתוף פעולה מלא עם הערבים, והגדילו לעשות כשעלו לרגל אפילו למופתי של ירושלים. זו הייתה אנטישמיות סטליניסטית מכוערת. היום ההתנהלות הזו אינה פחות אנטישמית ולא פחות סטלינופילית. כן, יש משהו ממש אנטישמי ביהודים שיוצאים לארגן פרובוקציות נגד בני עמם בתום צום יום כיפור (אגב, איש לא ציין שיום לפני כן, ניסו ערבים לעשות פוגרום קטן ביהודי שיצא מהר חומה בירושלים. אולי כי גזענות נגד יהודים לא כל כך נחשבת היום).

אבל ההפגנה הזו לא התרחשה במקרה, ולא במקרה היא גם הגיעה מיפו ואליה. לשמאל יש אינטרס לעשות דה-לגיטימציה לישראל מיפו ולא מרמאללה. המטרה היא להציג כגזענים את היהודים השולטים בערים מעורבות בגבולות ישראל. גרסת הבתא של מתקפת הדה-לגיטימציה החדשה לא מתמקדת במה שקורה בתוך יהודה ושומרון. המטרה היא אפוא יפו וחיפה. משם צריכה לצאת הבשורה לעולם שישראל היא מדינת אפרטהייד. כי הוויכוח שהשמאל מבקש לנהל הוא על 48', ולא על 67', אחרי ברק אובמה ואבו-מאזן הוציאו את גבולות 67' לגמלאות. הפלשתינים כבר חוזרים לימים שבהם רצו פלשתין אחת מהים עד הנהר. וכשיהודים מסייעים לפרובוקציה כזו מהסוג שהתרחשה במוצאי השבת ביפו, ואף יוזמים אותה, זו אוטו-אנטישמיות בסגנון הסטליניסטי.

המאבק נגד הגזענות כביכול ביפו, הוא מאבק נגד זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, קרי: מדינת הלאום היהודי. הערבים – שהבינו כי נחשפה תוכנית השלבים של פלשתין לצד ישראל כשלב א' ופלשתין במקום ישראל כשלב ב' – החליטו לנטוש את מורשת השלבים של ערפאת ולחזור לימי המופתי: פקפוק בהיות היהודים עם, סירוב להחלטת החלוקה, אי-הכרה במדינת היהודים, עימות עם הציונות על עצם זכות היהודים לבית לאומי נוסח הצהרת בלפור. אם אחמד טיבי כבר מייעץ קבוע לאבו-מאזן נגד מדינה יהודית, הרי השמאל משסה את הערבים במדינה בתקווה לאינתיפאדה פנימית, למען תהא כיכר השעון היפואית לכיכר תחריר המצרית.

ההתנהלות של השמאל בשנה האחרונה מבטאת ניסיון להקרסת הדמוקרטיה באמצעות תנועות מלמטה. זה התחיל עם הניסיון לנתב את תנועת האוהלים והמחאה החברתית למאמץ המוני להפיל את הממשלה "מהרחוב" ולא דרך הכנסת, וזה ממשיך עם התססה של הערבים בישראל בצד תמיכה עקבית בפלשתינים. אם 'הקרן החד"שה" שינתה כיוון לקראת פעולות הסתה מאורגנות של הערבים מבפנים, ניתן לומר שמתקפת הדה-לגיטימציה של ישראל חדרה עמוק למרקם החברה בארץ, היהודית והערבית. במצב כזה לא תהיה ברירה אלא לחזור לאופציית ועדות החקירה לשמאל. והפעם, בכיכובם של אישים לא-פוליטיים שיציירו לציבור תמונה מעודכנת של מערכת ההסתה וההתססה מבפנים, בבחינת "דע עם מי אתה מתעסק".

האבק שמאחורי המאבק

פורסם במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.10.2011

משהו התמסמס במחאה החברתית. עיר האוהלים פונתה, ההנהגה שלה מתפוררת ומתמסדת, הפיצות ברוטשילד נמכרות שוב במחיר מופקע והשמאל שב לעסוק ב"כיבוש". גם באמריקה כשל הניסיון להציב את פסל לנין במקום פסל החירות. האם ההפגנה הגדולה המתוכננת בסוף החודש תעיר את המחאה? יגאל רמב"ם: "מאהלי השינה הם לא המעוז האחרון בקו בר-לב. אנשים היום מקימים קומונות וקואופרטיבים"

ביום שלישי האחרון, עוד עמדה ניידת מיותמת של ערוץ 10 בפאתי שדרות רוטשילד, מול המבנה החדש והנוצץ של תיאטרון הבימה. השדרה כבר הייתה נקייה כמעט מאוהלים. רק כתובות גרפיטי על ספסלים מיותמים, שרידי חפצים וכרזות מעטות שעוד הודקו לעצי השדרה, העידו שלא מזמן הייתה פה מחאה שסחפה ישראלים רבים. פועלי הניקיון של העירייה היו נחושים להחזיר לשדרה המרכזית של העיר העברית הראשונה את מראה היומיום הרגיל שלה. שביל האופניים חזר לשמש את הרוכבים, השדרה שבה למראה המוכר כל כך שלה. הפיצרייה המקומית שבה לאכלס את צעירי העיר ולמכור להם מרובעי פיצה במחירים מופקעים במיוחד.

עו"ד אביגדור פלדמן, המתגורר בשדרות רוטשילד, כתב הספד נוגה לעיר האוהלים. "אני מתגורר בשדרות רוטשילד מעל ראש החץ של מחאת האוהלים", כתב פלדמן באתרו האישי, "שירה מקומית" שמו. "ראיתי את תחילתה בהשתאות: כיצד מארבעה או מחמישה אוהלים, הפכה לעיר אוהלים גועשת ולוהטת, שהזרימה אל ההפגנות הענק תקווה אינסופית, שהציפה את האזור כולו בתחושת אחדות ובריאה מחודשת שלא הייתה כמוה. אחד הסימנים המאפיינים ביותר לטעמי היה הסובלנות של נהגי הרכבים למבוך מעברי החצייה שמאפיין את צומת רוטשילד-הבימה-מרמורק, שהיה עד אז כמעט למלכודת מוות. פתאום נהגים עצבניים מעניקים זכות קדימה להולכי רגל, ולא צורחים עליהם בצופרים מחרישי אוזניים". "אך המשכתי לראות את עיר האוהלים גוססת בהדרגה", כתב עורך הדין הפואטי. "האוהלים התמעטו ואלה שנשארו היו יריעות בלויות שדמו יותר למחנה צוענים מאשר לאותה עיר מוארת בפסגת הר התקווה הגדולה. בעיירת הרפאית נותרו לא אלה שלא הצליחו 'לגמור את החודש', אלא כאלה שלא הצליחו להתחיל את החודש, או את השנה, או את חייהם בכלל; נותרים מאחור עזובים ונשכחים, גם על-ידי מי שהביאו את אוהליהם למקום".

ממלצרית בקפה "דיזי" למנהיגת המחאה. דפני ליף. צילום: דרור עינב

ממלצרית בקפה "דיזי" למנהיגת המחאה. דפני ליף. צילום: דרור עינב

"לא היה יום שלא ראיתי כמה אנשים אורזים בחשאי את האוהל והחפצים, טנדר קטן ממתין להם על המדרכה ממול, והם ונעלמים מן המקום", חתם פלדמן. "הלילה הזה שלאחר ראש השנה, לפני שפוקע עיכוב הפינוי שניתן בבית המשפט, קיוויתי שתחזור דפני ליף, החיננית, וכובעה, ינוע שוב חסר מנוחה בין האוהלים, כפי שראיתי אותו מחלוני עולה ויורד, בין האוהלים כמו ספינת קיטור החותרת במעלה הנהר בנחישות ובעקשנות אל מטרתה. אבל את הכובע כבר לא ראיתי מספר שבועות".

בזמן שפונו אחרוני המאהלים בשדרות רוטשילד, קמה מהומה מתוקשרת בניו יורק. הסיקור המוטה של המתרחש שם דמה מאוד לאופן שבו סוקרה המחאה החברתית אצלנו. "גלובס", למשל, דיווח כי "המוני אזרחים אמריקנים התקבצו בדרום מנהטן סביב וול סטריט, במחאה על המצב הכלכלי על רקע האבטלה הגוברת". בפועל, המצב היה אחר: כמה מאות רדיקלים מהשמאל הביאו אוהלים ושקי שינה, ביקשו לצעוד ונחסמו על-ידי המשטרה. בעמוד הפייסבוק שפתחו, תחת הכותרת Occupy Wall Street, נכתב: "יש דבר אחד משותף בין כל המפגינים: אנחנו ה-99 אחוז שלא יסכימו לסבול יותר את החמדנות והשחיתות של האחוז הנותר מהאוכלוסייה". התקשורת הליברלית התגייסה למענם כמעט מיידית; האיגודים והשמאל הדמוקרטי הביעו גם הם תמיכה.

על אף שרוב האמריקנים סירבו להתרגש יתר על המידה מהניסיון להציב את פסל לנין במקום פסל החירות, הרי שמחאת וול סטריט כבשה את הכותרות. אמנם איגוד עובדי התעבורה האמריקני, המונה כמה עשרות אלפי עובדים, החליט להצטרף לקריאה לכיבוש הבורסה האמריקנית, אבל בזה בערך הסתיים העניין מבחינת התגייסות העובדים. כרגע, הרבה קורה בעיקר בתקשורת. כאשר החלו המפגינים לצעוד באופן ספונטני לגשר ברוקלין, המשטרה עצרה אותם. אם יש משהו שהדמוקרטיה הגדולה בעולם לא יכולה לסבול הוא בריונות ברחובותיה. ישראל, לעומת אמריקה, היא דמוקרטיה קיצונית. זה לא הפריע למצעד סלבריטאים להתייצב לצד המוחים: סוזן סרנדון, רוזאן בר, יוקו אונו, מייקל מור ואחרים, כולם הביעו תמיכה בכיבוש וול סטריט.

הטובים והרעים חזרו

מהפכני שדרות רוטשילד, שחזרו לדירותיהם כבר מזמן והותירו את שדרת העיר העברית הראשונה למחוסרי דיור, מביטים בעימותים בניו יורק בעיניים כלות. הם מבקשים להמציא את המחאה שלהם מחדש. במידה רבה, גם הם היו רוצים מעצרים מתוקשרים בשדרה. אולם בשבועות האחרונים, משהו התמסמס. אנשי השמאל הרדיקלי חוזרים לעסוק שוב בענייני "הכיבוש", והדבר כבר הורגש בפרובוקציה של הפלשתינים והאנרכיסטים בהתנחלות ענתות. למשל, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד, מאמין שהגיעה השעה לחזור לסדר היום שבו השמאל מצטיין במיוחד: ה"כיבוש". מישהו מתגעגע לשיח שבו יש טובים ויש רעים, והחלוקה הלאומית ברורה מאוד.

אלעד כתב במאמר שפרסם השבוע באתר השמאל 'העוקץ', כי "הלוואי שהקיץ שהראה לנו את מה שהיינו יכולים להיות, ייתן לנו את התקווה והאומץ לעשות את מה שבלעדיו לא נהיה. מה שדפני ליף עשתה, מוכיח לא את התבונה הטקטית שבהתמקדות בצדק-חברתי-רק-אל-תזכירו-את-הכיבוש, אלא את ההפך: את ההכרח לסיים את הכיבוש, כדי שהקיץ יהיה יותר מאשר עונה… איך אפשר שמאות האלפים שהפסיקו להאמין לשקרים החברתיים-כלכליים שמוכרים לנו, ימשיכו להאמין לשקרים בנוגע לסיום הכיבוש? איך אפשר שמי שיצאו להפגין למען עניין צודק, יימנעו מלהפגין למען עניין צודק? איך אפשר שחברה שלמה שזעקה צדק חברתי לא תישמע את המילה 'צדק'?"

שדרה ללא שדרת הנהגה

הניסיון לתת כיוון חדש למחאה נובע מהעובדה ששדרת ההנהגה שהובילה את ההפגנות הגדולות בתל-אביב, החלה להתפורר ואיש-איש החל לפנות לדרכו. איציק שמולי ממשיך בתפקידו כיושב ראש התאחדות הסטודנטים, ודומה שמאז נאום "אנחנו הישראלים החדשים" הוא מתקשה לייצר סביבו "באזז" מנהיגותי, אף ש"בישל" את הורדת ההצבעה על דו"ח טרכטנברג מסדר היום של ישיבת הממשלה האחרונה. דפני ליף וסתיו שפיר הורידו גם הן הילוך. אמנם הכול מתכוננים להפגנה הגדולה המובטחת ל-29 באוקטובר, אבל באוויר שוררת תחושת החמצה שלפיה לעת העתה, המחאה מיצתה את עצמה, לפחות במתכונתה הנוכחית.

המשורר מתי שמואלוף (39), דוקטורנט באוניברסיטה העברית, פעיל במחאת האוהלים ובעל טור בעיתון "ישראל היום", מעדיף לתאר במלים מרוככות יותר את התהליך שעברה המחאה. "לא הייתי משתמש במילה 'מיצוי'; יש שינוי של המחאה", פוסק שמואלוף. "האנרגיות נמצאות אבל נראה לנו שאם המאהלים לא נמצאים, אז יש תחושה של מיצוי. השבוע האחרון, עם כל מה שקרה ב'תנובה' וההתנגדות בממשלה לוועדת טרכטנברג, מצביע על כך שהאנרגיות של השינוי החברתי עודן באוויר, אך מחפשות את הנתיב שלהן". שמואלוף מסביר כי אנשי תנועת המחאה חושבים מחדש האופן שבו יקדמו את המחאה הלאה. "צריך לזכור, שביפו, בירושלים, בשכונת התקווה יש אוהלים. דפני ליף התחילה מחאה ללא ניסיון פוליטי. תוך מספר חודשים היא הביאה לשינוי תפישות עומק. ידוע שישנם עשרות מנדטים באוויר, ובבחירות הבאות או באלה שתבואנה אחריהן, המערכת הפוליטית תשתנה מהקצה אל הקצה".

שמואלוף מסכים כי "ההנהגה עוברת תהליך של התמסדות; בהשוואה להתחלה, היום המנהיגים כבר לא ישנים עם השטח. פתאום כל אחד מהם מגלה את הצרכים שלו והחזון שלו. זה דומה ללהקה שמתפרקת: בעוד שמולי עזב את האוהלים, הרי סתיו שפיר ודפני ליף מחויבות לשטח. ובנוגע לדו"ח טרכטנברג, יש חזית אחת". הפעיל-משורר מצטט בהתרגשות את שולה קשת, ממקימות מאהל לוינסקי, שזעקה לעבר השוטרים שבאו לפנות את המאהל: "תתביישו לכם! את סוחרי הסמים השארתם, את סוחרי הנשים השארתם, אבל את הדבר הטוב היחיד שהיה כאן בשכונה, לקחתם". "החברה הישראלית", מסכם שמואלוף, "הפסידה אפשרות להכיר מנהיגות שצומחת מלמטה ואנשים שמגיעים מן המעמד הנמוך. יחד עם זאת, העובדה שההנהגה כל כך מפורדת היא בעוכרי המערכת הפוליטית משום שאי-אפשר לקנות אף אחד ולסגור 'דילים'".

רמב"ם הולך לכנסת

עם המנהיגים הפחות מוכרים של המחאה החברתית נמנה יגאל רמב"ם. בשונה מחבריו להנהגת המאבק, רמב"ם מעוניין בשינוי ממשי שיעבור דרך הכנסת, ובחודש האחרון עומד בראש קבוצה המתנהלת בצורה אוטונומית ונפרדת מן המאבק. עם זאת, רמב"ם נחשב לסמן רדיקלי לא פחות של המחאה. הוא נעצר בהפגנה בשערי עיריית תל-אביב שבכיכר רבין ושוחרר. למרות האנונימיות היחסית שלו, יש לו קהל תומכים בלתי-מבוטל. בראשית ספטמבר, הגיעו כ-400 איש לכינוס שארגן רמב"ם בתל-אביב במטרה לנסח מספר דרישות שיוצגו בשלב מאוחר יותר לחברי הכנסת והממשלה. ספק אם יש היום מפלגה פוליטית כלשהי היכולה לכנס מאות פעילים שאינם מעורבים בעסקנות מפלגתית.

רמב"ם עצמו איננו שותף לתחושת מיצוי של המחאה ואף מספר על פעולות המתוכננות לשלהי החודש הקרוב. "יש התארגנות של אנשים ללחץ אינטנסיווי על הח"כים כשהם חוזרים מפגרת הקיץ", מספר רמב"ם. "ועדת טרכטנברג היא לא המקום לשיח עם הציבור; זירת השיח הציבורי היא הכנסת. הדרישה שלנו היא לפתוח את תקציב 2012 ולהכניס שינויים ברוח מחאות הקיץ האחרון. מבחינתנו, מיום ה-31 באוקטובר הכנסת לא תעבוד יום אחד בשבוע".

למהפכן הצעיר אין מלה רעה לומר על שותפיו להנהגת המחאה. "איציק שמולי הוא יו"ר של ארגון סטודנטים להתאחדות כגוף סטודנטיאלי יש תפקיד נהדר. הוא עשה יותר ממה שנדרש כיוון שלהתאחדות יש תפקיד לדאוג לסטודנטים. שמולי בחר להגיד 'אותי לא קונים'". הוא לא רואה בהתפרקות המאהלים סימן לחולשה: "דיברתי על זה כבר באוגוסט. מאהלי השינה בשדרות הם לא המעוז האחרון בקו רב-לב. המצב השתנה. יש היום תכונה ושיח רציני על הקמת קואופרטיבים. ישנם אנשים ששוכרים חללים גדולים יחד ומקימים קומונות".

רמב"ם טוען כי הישגי הקיץ לא נשכחו מלבבות ההמונים. "בשבוע שעבר הייתי במילואים", הוא מספר. "גם שם ראיתי שקיים שיח על כלכלה אחרת. נכון, יש עייפות אחרי קיץ אינטנסיווי ויש להתארגן לצורך המשך הפעילות. אבל אין לנו צורך בפטרון אחד או במנהיג גדול, ולכן הוועדה בראשות טרכטנברג איננה הכתובת. לא עם טרכטנברג מדברים כדי לשנות מדיניות. הרי הממשלה יכולה להקל על האזרחים מחר בבוקר באמצעות שינוי מיסוי. אני מקווה שהחורף הזה לא יהיה קר".

"אנחנו מאניה-דפרסיביים"

רועי צ'יקי ארד נמנה על סלבריטאי המחאה. לקוראים שאינם בקיאים בממד הפרסונאלי של המחאה, ארד הוא בין חברי להקת "פינג פונג" שנבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון אי-שם בשנת 2000, ועוררה שערורייה כאשר הניפה את דגלי סוריה וישראל במהלך ביצוע שירם, "שמח". בשנים האחרונות, ארד (34), מתפקד על תקן סופר, משורר, עורך ועיתונאי. הוא כתב את הספר "החלום הישראלי" (הוצאת חרגול, 2009), עורך את כתב העת "מעין" וגם עיתונאי ב"הארץ", שם הוא כותב טורים צבעוניים במיוחד. כשאני שואל אותו אם ישנה תחושת מיצוי כלשהי, הוא עונה כי "אני עיתונאי ולא אחד הפעילים, אבל זו תחושה מצחיקה שהייתי מכנה 'תחושת יום שני'. זו תחושה שחזרה במחאה בכל שבוע החל מהשבוע הראשון שלה, שהגיעו לשיא כלשהו ואחריו הכול נהיה משברי ומלנכולי. היא כמובן הייתה הכי חזקה אחרי הפיגוע באילת. היה נראה שלא יצליחו להתאושש מזה. וזה חזר שוב אחרי הפילוג בזמן טרכטנברג".

ארד מתאר מהלך קבוע: "יום שבת תמיד הייתה הפגנה, יום ראשון הופיעו כותרות יפות והייתה אנרגיה וביום שני החל הדכדוך הנורא. אם לא בוחנים את העניינים במשקפיים פסיכולוגיות מאניות-דיפרסיביות, רואים שהשבוע קרה אחד ההישגים היפים של המחאה: ההתפטרות של זהבית כהן והורדת מחירי מוצרי החלב ב'תנובה', ב'שטראוס' וב'טרה'. נראה שגם לגבי דו"ח טרכטנברג, קיבל הציבור את עמדת המוחים, וזה הישג גדול".

"האוהלים היו אמצעי", מסכם ארד, "וכמו בספרד, השלב שלהם עבר. מה שנשאר הוא מאות אלפים – ימנים ושמאלנים, חילונים וחרדים ותושבי נצרת, גמדים וגבהי-קומה – שמרגישים שיש בעיה והם רוצים להפוך את ישראל שבה הם חיים לטובה יותר. אם היית שואל אותי, הייתי צופה משברים גדולים יותר בימי המחאה הראשונים. מדובר הרי בילדות וילדים שמשחקים בלהציל את המדינה שלהם, מעין 'המלך מתיא הראשון' או חסמב"ה. אני מכיר את דפני ליף כמלצרית מבולבלת מ'קפה דיזי' בכיכר דיזנגוף, ולא האמנתי שתשרוד את ההתקפות נגדה. היא הייתה מלצרית לא מוצלחת במיוחד".

"האוהלים נסגרו, התודעה לא"

פרופסור דני גוטוין מאוניברסיטת חיפה נחשב לאחד הקולות הבולטים של המחאה. שנים לא מעטות חיכה לה ונחשב לקול בודד בצריח. גוטוין אף עשה נפשות בבחירות האחרונות לראשות מפלגת העבודה למען ידידו משכבר הימים, ח"כ עמיר פרץ. לשיטתו, תנועת המחאה תמשיך להתקיים משום שלא השתנה דבר מהותי. "לתנועת המחאה היקף נרחב מאוד. היא יושבת על מצוקות ממשיות שנוגעות לציבור הרחב; לא מדובר במקריות. ההתפרצות שאירעה נגעה בדבר שלא חל בו שינוי: תהליך ערעור הביטחון החברתי של המעמד הבינוני. הסיבות לכך ידועות – פירוק מדינת הרווחה והפרטת השירותים שלה. וכשלאנשים נשחק הביטחון התעסוקתי, כשהם מרוויחים שכר נמוך, כשיוקר המחיה בשמיים, כשניתנים תשלומים פרטיים לבריאות ולחינוך, פורצת מחאה".

גוטוין מסרב למדוד את המחאה "במספרי מפגינים ובאוהלים", כלשונו.לטענתו, "הדבר החשוב הוא שהמחאה העלתה דברים שהוכחשו. לראשונה מזה שנים, בחברה הישראלית נעשה דה-לגיטימציה להנחות היסוד של הניאו-ליברליזם. בצורה יותר מוחשית, למחאה יש ראשית ואחרית: בהתחלה דפני ליף נכנסה לאוהל, ובסופה זהבית כהן נוטשת את הבית". גוטוין מדגיש כי "המחאה הזו התניעה צורות של השתתפות פוליטית. מי חשב על מונחי חרם צרכני בישראל? עם זאת, ברור לגמרי שהמחאה לא מכילה את כל הציבור הישראלי ולא נגעה בכולו. היינו מצפים שאחרי הקיץ של המחאה, התביעה לאי-הפרטת הרכבת תתקבל ביתר אהדה. אבל זה לא קרה. למעשה, הקיץ יצר בסיס לפעולה חברתית".

גוטוין מפטיר באירוניה, כי "העובדה שעופר עיני יוצא למאבק בזכות עובדי הקבלן, מעידה שגם הוא שאב תעצומות נפש מהמחאה. בסופו של דבר, הרבה שאלות שיועלו בעתיד על סדר היום הציבורי, הטיפול בהן יהיה אחר. במלים פשוטות, האוהלים נסגרו אך התודעה לא נסגרה. צריך להבין שקבלת הסדר הניאו-ליברלי נבעה מתרבות פנאי מסוימת שלא היה בה מקום לעיון פוליטי. התרבות הישראלית הייתה אנטי-פוליטית. נוצרה תרבות פוליטית חדשה המייצרת אפשרויות חדשות ומערערת על מוקדי הכוח הקודמים. השאלה העומדת בפנינו כרגע היא באיזה אופן תתפתח התרבות הפוליטית. המקרה הכי דומה הוא מוטי אשכנזי והמחאה שלו נגד ממשלת גולדה מאיר ב-74'. בשעתו, נוצרה תרבות פוליטית אחרת שהדהדה לא רק לגבי מהפך 77' אלא גם היוותה אחד הזרזים לערעור הלגיטימציה על הנחות יסוד של החברה הישראלית. מבחינה זו, מעניין יהיה לראות לאן יוביל גל ההדף של התרבות הפוליטית החדשה".

הגיעה העת לשנות את שיטת הממשל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.10.2011

ערב ראש השנה תשע"ב, ספגה תזמורת הקונפורמיזם האורווליאני מכה קשה. שום צונאמי מדיני לא הכה בחופי ישראל, הקונגרס האמריקני איים לחתוך את הסיוע הכלכלי לרשות הפלשתינית, "ידיעות אחרונות" בישר בעצב ששלושה רבעים מהציבור שבעי רצון מן המצב הכלכלי למרות הבעיות החברתיות ושהעם מעוניין שהבחירות הבאות תתקיימנה במועדן. מול המצב הנוכחי, היה זה עיתון "הארץ" שייחל במאמר המערכת שלו למרי בממשלה, שם נכתב כי "אם יש תקווה לקראת השנה החדשה – זו גלומה באנרגיה האנושית שפרצה השנה בתנועת המחאה בישראל… יש לאחל שמרי זה לא יישמר רק לתחום הכלכלי".

מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי. בנימין נתניהו. צילום: Getty Images

מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי. בנימין נתניהו. צילום: Getty Images

הפער האדיר בין המצב בפועל לבין הדימוי של ישראל בתקשורת הוא בלתי-נסבל. דומה שמתנהלת אצלנו מערכה שלמה שבה התקשורת פועלת נגד הממשלה. ככל שהמצב הביטחוני טוב יותר, התחזיות קודרות יותר. ככל שהכלכלה בריאה יותר, ההיסטריה גוברת. לאי-היגיון השורר פה יש דוגמאות למכביר: הקיצוץ העמוק שהבטיח נתניהו בתקציב הביטחון התקבל בנחירת בוז. כך, ראש הממשלה הראשון זה שנים שמעז לגעת בפרה הקדושה הזו, זוכה לקיתונות של ביקורת. ההחלטה להעלות את המס על ההון ולהוריד את המס על העבודה זוכה גם היא ללגלוג; ייצוב שוק השכרת ורכישת הדיור לא מקבל ביטוי במדיה הכלכלית. ניתן להביא עוד דוגמאות היכולות להמחיש את הסתירה בין המציאות לבין דימויה התקשורתי, אולם העניין כבר ברור: בתקשורת הממשלה מפסידה, אצל הציבור היא מקבל אשראי נרחב.

הבעיה מתחילה כאשר התקשורת לא רק מסקרת את הממשלה באופן עוין, אלא גם מתחילה לפעול נגדה. בתקופה הקרובה נראה ניסיון להתסיס מחדש את המחאה החברתית ברוח מהפכנית המבקשת את ראשו של נתניהו. במישור המדיני, יהיה מאמץ לגרום לפלשתינים ללכת על צעדים דרסטיים שיערערו את השקט הביטחוני. ככל שיהיה ברור שגם השנה הקרובה לא תהא שנת בחירות, ההסתה נגד הממשלה והעומד בראשה רק תחריף. המבחן הראשון של כנופיית הארבעה – התקשורת, השמאל הרדיקלי, מנהיגי תנועת המחאה וגורמי האופוזיציה – תהיה ההפגנה המתוכננת ל-29 באוקטובר. אם לא ייצאו לרחובות לפחות 300 אלף איש, דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר ייאלצו לבקש ג'ובים ב'קרן החדשה' כדי לצלוח את החורף ולעורר את התנועה לקראת הקיץ הבא.

ובכל זאת, אין סיבה לפסימיות מיוחדת. הרוח החמה המנשבת עתה במחוזות השמאל, החל מקדימה וכלה בשוליים הקומוניסטיים, לא תצליח לערער את הממשלה, למרות הלחץ התקשורתי האדיר. נתניהו הצליח, במהלך שהתחיל ב'נאום בר-אילן' והמשיך בנאומיו בפני הקונגרס והאו"ם, לנגוע במה שקודמיו לא הצליחו לגעת: הקונצנזוס הישראלי. רוב הציבור מאמין בכלכלה חופשית, תומך במדינה פלשתינית, מתנגד לניוון סוציאליסטי, מתנגד לחלוקת ירושלים ולתביעת השיבה, תומך ביותר תחרות, מצדד בהשארת גושי ההתיישבות ורוצה שלום-אמת שעיקרו סיום הסכסוך וקץ כל התביעות. נתניהו מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי, כולל אזרחים שאינם מצביעים לליכוד, לרבות מצביעי קדימה, עבודה ומרצ.

כך, ישראל בשלה היום, יותר מתמיד, לשינוי עמוק ויסודי של השיטה על מנת לייצב את הממשלה הבאה, שכנראה נתניהו ירכיב גם אותה. מול ההסתה התקשורתית מכאן, והתמיכה האדירה בראש הממשלה מכאן – מול הא-נורמאליות המושרשת במצב שבו מנסים ללא הרף לערער את הממשלה – יש לפעול בשנה הקרובה לשינוי שיטת הממשל. העם זכאי ליהנות, או לסבול, מבחירתו למשך ארבע שנים תמימות, ויש בכך אפקט מחנך: כל אזרח יחשוב פעמיים לפני שיטיל פתק לקלפי. שינוי שיטת הממשל יצליח להפוך את הקדנציה הבאה של נתניהו ליציבה הרבה יותר, דבר שיסב יציבות גדולה לחברה בישראל. ועוד דבר אחרון: שינוי כזה חייב להתלוות גם בשידוד מערכות בימין. יש צורך בהקמת מפלגה רפובליקנית ישראלית בנוסח האמריקני. הימין חייב להתאחד כדי לממש בכנסת הבאה אג'נדה ניאו-שמרנית שתרחיב את השפעת העם לאקדמיה, למערכת המשפט ולתקשורת. שינוי שיטת הממשל ורה-ארגון של הימין מהווים אפוא אתגר חשוב ביותר לשוחרי טובתה של ישראל בשנה הבאה.

ללמוד מספרד – לחזור לרעיון האוטונומיה

1. המחתרת הבאסקית קיימת כבר 52 שנה. סיפור התמודדותה של ספרד עם אט"א הוא מופלא: מדובר בארגון טרור עם מנטאליות רצחנית שאינה שונה במהותה מזו של החמאס. למרות הרצחנות הבאסקית, השמאל והימין בספרד מאוחדים במאבק נגדם. ראש ממשלת ספרד, חוסה לואיס ספאטרו, מנהיג 'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית', נאבק בבאסקים ביד של ברזל. הוא מוביל תהליך שלום אשר מצוי כרגע בהפוגה. כשהמחתרת חזרה לשיטות של טרור עם התפוצצות מכונית תופת בנמל התעופה של מדריד ב-2006, שיחות השלום הופסקו. מנהיגי הארגון נרדפו ובפעולה משותפת עם ממשלת צרפת, נלכד המפקד הצבאי של אט"א. מה שקורה בספרד מראה כי אירופה יודעת להילחם בטרור ומבינה את ההבדל בין שלום לבין מלחמה. ספרד מסרבת עד היום לתביעת אט"א להקמת מדינה באסקית בשטחיה ובחלק משטחי צרפת. מה שפורר והחליש את אט"א היה הנחישות של הספרדים, ללא הבדל של ימין ושמאל, וסירובם לקבל מדינת אויב בשטחם הריבוני.

מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. מחמוד עבאס

מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. מחמוד עבאס

2. ישראל חייבת להתחיל במהלך של הורדת המדינה הפלשתינית מסדר היום הבינלאומי לשנים הקרובות ולהעלות מחדש על שולחן המו"מ את רעיון האוטונומיה, כפי שעשו הספרדים. אוטונומיה שתתבסס על תוכנית לשיקום כל הפליטים הערבים, הורדת אחוז האבטלה בקרב הפלשתינים, העלאת השכר, הגברת ההשקעות ופיתוח מסיווי של התשתיות, בצד יצירת רצף טריטוריאלי וחיזוק מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, היא פתרון ראוי לסכסוך שאיננו יכול להיגמר בהכרזה על מדינה. את עניין המדינה הפלשתינית יש לדחות, לרבות כל דיון בסוגיות הליבה, לעשור הבא. בעוד מדינה פלשתינית היא מתכון לשפיכות דמים, אוטונומיה היא פתרון העשוי להקהות את המחלוקות ולייצר סדר כלכלי ומדיני שבו לפלשתינים יהיה אינטרס לפתח עצמאות במסגרת של סמי-מדינה, בלי לעסוק בפתרונות קבע ובבעיות העבר.

3. לראש הממשלה מגיעים שבחים על נאומו באו"ם, אולם זה – בהמשך ישיר ל'נאום בר-אילן' – כלל גם הכרה למעשה במדינה פלשתינית, בהגבלות הרגילות של פירוז המדינה וסידורי ביטחון הולמים לישראל. ברור לו, כפי שברור לכל ישראלי בר-דעת, שמדינה פלשתינית תוכל לקום רק במקום ישראל, ולא בצדה. וגם ברור לא פחות, שהסיסמה הקומוניסטית "שתי מדינות לשני עמים" (שאותה המציאה חד"ש) אינה יכולה להתממש במציאות המזרח-תיכונית. בארץ ישראל, אין מקום לשתי מדינות, ולא משום שלעם הערבי אין זכות למדינה עצמאית או להגדרה עצמית. הפלשתינים ראו ורואים בפתרון הזה אמצעי להמשך המאבק עד לחיסול הציונות. כל ניסיון לקיים מציאות של שתי מדינות לאום, נידון לכישלון. אולם האמת הזו לא נאמרה באו"ם.

4. עובדתית, נתניהו נמצא היום שמאלה מהעמדות שהביע ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, לפני הירצחו. יש המתנחם בכך שהפלשתינים אינם מוכנים לקבל היום את מה שהציע רבין ב-1995, ויש המתגאה בכך שהקונצנזוס הישראלי מאוחד סביב פתרון של שתי מדינות לאום כפי שנקבע בהחלטת החלוקה של האו"ם, בעוד הערבים מתמידים בסירובם. קשה לשער מה היה רבין עושה אילו הוא היה משמש ראש הממשלה וכיצד היה מגיב, אבל אם היה דבר שאיחד את תנועת העבודה ההיסטורית ויורשי תנועת החירות, הריהו התובנה המשותפת שפלשתין עצמאית היא סכנה לישראל. אלה היו ימים שבהם מרצ סירבה לקרוא לחלוקת ירושלים. העובדה שבתוך 16 שנה, חלה נסיגה מדאיגה בתודעה הישראלית והבינלאומית, היא כישלון ישראלי, ולא הצלחה. גם אם לא יצליחו הפלשתינים באו"ם בשבועות הקרובים, הם השיגו הישג היסטורי. במצב הנוכחי שבו הכול מסכימים למדינה פלשתינית עצמאית – פלשתין היא כבר עובדה בשטח, והמעבר מהשאלה אם תקום מדינה פלשתינית לשאלה מתי זו תקום, הוא כישלון ישראלי קולוסאלי. השאלה המהותית היא איך מורידים את תוכנית המדינה הפלשתינית מסדר היום הבינלאומי.

5. הערבים מציבים היום את ישראל בצבת הבחירה בין מדינה פלשתינית בגבולות 67' ובין אלימות מהפכנית נוסח "האביב הערבי", שנראה יותר ויותר כמו חורף אנטישמי. נתניהו עונה בתוכנית למדינה פלשתינית מפורזת עם סידורי ביטחון נוקשים. הדיון הזה הוא עקר מיסודו. על ישראל לתבוע מן הפלשתינים לספק מתווה ברור משלהם לסיום הסכסוך. סוג של תוכנית כוללת שבה יהיה ברור מה הם רוצים ועל מה הם מוכנים לוותר. אין שום צורך במו"מ. הכול ידוע, הכול ברור. כל עוד מחמוד עבאס לא מסביר מה הוא רוצה, שום מו"מ איננו אפשרי. ברגע שיהיה ברור, כי הפלשתינים כלל אינם מוכנים לסיים את הסכסוך, ואפילו לא מציעים תוכנית משלהם לסיומו, לישראל תהיה היכולת לתבוע מארה"ב ומאירופה לשים קץ לתביעה להקמת מדינה פלשתינית. עבאס מאיים בפירוק הרשות הפלשתינית. זו הזדמנות, ולא איום: את השטחים המצויים כיום תחת שלטון פלשתיני יש למסור לנאמנות בינלאומית שתוכל לקדם רעיון של אוטונומיה תחת רעיון המדינה הפלשתינית. אם הסכסוך עבר בינאום, כאב הראש הזה צריך להכאיב לאמריקנים ולאירופים הרבה יותר מאשר לישראלים.

הקומוניסטים הערבים בעד אסד, מק"י היהודית – שותקת

בקדחת ההכנות לאירועי ספטמבר והאפשרות לפרוץ מהומות לאור המתרחש באו"ם, מתארגנת מתחת לאפו של השלטון אירדנטה ערבית ישראלית בהנהגת חברי כנסת ואנשי הפלג הערבי במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). השבוע חשף העיתונאי יוסף אלגזי, בעבר איש "הארץ" וכיום בלוגר עצמאי, כי הקומוניסטים הערבים – בצד אישים וגופים אחרים במגזר הערבי – מארגנים פעולות הזדהות עם המשטר הסורי הרצחני. בצד פעולות אלה, מופיעים אצל הקומוניסטים הערבים ביטויים של הכחשת שואה ושיבה למורשתו של המופתי לשעבר של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

מפגינים נגד ישראל, תומכים באסד. מק"י (צילום אילוסטרציה: אל-איתיחאד)

מפגינים נגד ישראל, תומכים באסד. מק"י (צילום אילוסטרציה: אל-איתיחאד)

מאמרי תמיכה באסד מפורסמים על בסיס קבוע באתר חד"ש בערבית. מק"י היא השותפה הבכירה בחד"ש ומובילה בה את הטון. אלגזי, בעל יידע מרשים בערבית, חשף כי במאמר תחת הכותרת "העם, המשטר בסוריה ועימם כל האנשים ההגונים בעולם בכוחם להכשיל את המזימה" שפורסם ב-13 בספטמבר באתר חד"ש בערבית, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, כי "בשורות האופוזיציה בסוריה גורמים שהם סוכנים ישירים של האימפריאליזם האמריקאי והריאקציה הערבית". לפי נפאע, מדובר "במזימה המכוונת נגד איראן, סוריה, תנועות ההתנגדות הלבנונית והפלשתינית, תנועת ההתנגדות העממית בעיראק, המתנגדים לכיבוד באפגניסטן, כשמאחוריה ארה"ב וישראל, ועימן הממלכה הערבית הסעודית… הקריטריון החשוב ביותר לאנושיות, לפטריוטיזם, לנציונליזם, למעמדיות הוא מידת ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי, לציונות ולהכשלת מזימותיהם הנפשעות. זה תפקידו של הפטריוט האמיתי, והמשכיל בעל ההכרה".

אולם לא בכך תמו הדברים: אלגזי חשף כי באמצע אוגוסט פורסמה מודעה שקראה לקיים "הפגנת הזדהות עם סוריה והנהגתה הלאומית נגד מזימות האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית מול לקונסוליה הצרפתית בחיפה, ביום רביעי, 14 באוגוסט". על המודעה לא היו חתומים מנהיגי חד"ש ומק"י וזו לא התפרסמה באתריהם. אולם ביום שבו נערכה משמרת נושאי השלטים, בלטה השתתפותם – על פי הכתבות והצילומים בתקשורת בשפה הערבית – של נפאע, ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, ח"כ סעיד נפאע (שסולק משורות בל"ד) ובכירי המפלגה הקומוניסטית בחיפה.

גם הכחשת שואה

מוחמד נפאע (72), נכנס לכנסת בשנת 1990 כח"כ מטעם חד"ש במקום ח"כ תופיק זיאד, ששב לכהן כחבר כנסת שנתיים אחר כך. בשנות ה-80', היה מזכ"ל בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי), תנועת הנוער הקומוניסטית, ובין השנים 1993 ל-2002 שימש מזכ"ל מק"י, עם פרישת ח"כ לשעבר תופיק טובי מהתפקיד. לאחר קדנציה שנויה במחלוקת של ח"כ לשעבר עיסאם מח'ול בתפקיד, שב לכהן כמזכיר המפלגה לפני ארבע שנים. מח'ול מוביל כיום את 'מכון אמיל תומא', מכון מחקר קומוניסטי שעיקר פעילותו מתמקדת בקמפיין נגד הנשק הגרעיני שיש לכאורה בידי ישראל.

ח"כ סעיד נפאע, בן משפחתו של מזכ"ל מק"י שהשתתף גם הוא בהפגנה בחיפה, מנהל גם הוא רומן עם המשטר הסורי: ב-6 בספטמבר 2007, יצא נפאע לביקור בסוריה ללא אישור שר הפנים ודצמבר 2009 פורסם כי הוחלט להעמידו לדין באשמת מגע עם סוכן זר ויציאה למדינת אויב, לאחר שנפגש עם טלאל נאג'י, סגן מזכ"ל 'החזית העממית לשחרור פלשתין'.

מכל מקום, מוחמד נפאע צוטט באתר חד"ש אומר בין השאר, כי "כוחות ריאקציוניים ערביים, ובמיוחד הממלכה הערבית הסעודית ונסיכות קטאר, תומכים בכל פעולה המכוונת לחיסול כל דבר מתקדם בעולם הערבי, בין אם מדובר בתנועת ההתנגדות הלבנונית האמיצה, תנועת ההתנגדות הפלשתינית, העמידה האיתנה של איראן, העמידה האיתנה של סוריה נגד תוכניותיה האימפריאליסטיות של ארה"ב למען יצירת מזרח תיכון חדש". אלגזי מתרגם את המילה הערבית "المقاومة" כ"התנגדות", בשעה שהכוונה בערבית היא לפעילות מובהקת נגד ישראל, ובפרט להתנגדות מזוינת נגדה. במלים אחרות, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הביע תמיכה בחמאס.

אלגזי אף הגדיל לעשות כשחשף את תמיכתם המשתמעת הקומוניסטים הערבים בהכחשת השואה. בראשית אוגוסט כתב: "נדהמתי לגלות שמערכת האתר פרסמה ב-6 לאוגוסט מאמר המתנגד להחלטת אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלשתינים במזרח התיכון) לשלב את נושא השואה בפרק זכויות האדם שבתוכנית הלימודים בבתי הספר של הסוכנות בעזה, שבהם לומדים 200 אלף תלמידים".

אלגזי כתב, כי התוכנית עוררה התנגדות בקרב גורמים פלשתיניים, ובהם החמאס. במסגרת "המסע נגד לימוד השואה", פרסם ד"ר אסעד עבד אל-רחמן, מרצה למדע המדינה וחבר הוועד הפועל של אש"ף, מאמר ב-22 ביולי בעיתון היוצא לאור באבו דאבי, תחת הכותרת "קדימות ה'הולוקוסט' הפלשתיני". "המאמר הועתק באתרים נוספים", הוא מדווח, "עד שגם נחת באתר של חד"ש… בגוף המאמר ציין עבד אל-רחמן, כי העם הפלשתיני דוחה את פשעי ה'הולוקוסט' הנאצי… למרות הספקנות הקיימת בנוגע למימדיו, מספר קורבנותיו ואפילו אמיתותו". אלגזי מצטט את אל-רחמן, שטוען: "ההתעקשות ללמד את הפליטים הפלשתינים את ה'הולוקוסט' שמעורר הרבה חשדות ואפוף אי-בהירות, היא נושא המעורר הרבה סימני שאלה וקריאה".

עוד צפרדע

מובן שהקומוניסטים היהודים בלעו את הצפרדע הפרו-נאצית שהגישו להם חבריהם הערבים למפלגה. זו הצפרדע השנייה שהם נאלצים לבלוע: לאחרונה, כתב מזכ"ל מק"י, ח"כ לשעבר מוחמד נפאע, מאמר ובו טען כי "עלינו להתעסק יותר במאבק נגד הכיבוש הישראלי והאמריקאי ולא בהתקפה על המשטר הסורי… הדיקטטורה הסורית, הצפון-קוריאנית והאיראנית עדיפה עשרות מונים על הכובשים האמריקאים, הישראלים, ברית נאט"ו וכל המשת"פים הערבים שלהם, במיוחד במדינות המפרץ".

התדהמה בציבור הערבית הייתה גמורה. ד"ר סלמאן מצאלחה פרסם בעיתון "הארץ" ב-26 ביולי מאמר ביקורת חריף נגד נפאע תחת הכותרת, "זה שמאל זה?". אפילו איש השמאל הוותיק, גדעון ספירו, תקף את ההתייצבות של מנהיג מק"י לצד המשטר הסורי ואמר: "זהו סגנון המחזיר אותנו עשרות שנים אחורה לעידן הסטליניסטי, כאשר הסיסמה הייתה 'מוטב לטעות עם ברית המועצות מאשר לצדוק בלעדיה'. איש לא יכול לטעון נגדי כי אני חוסך שבטי מהכיבוש הישראלי או האמריקאי… אבל להעדיף את הדיקטטורה הצפון קוריאנית המרעיבה את עמה, האיראנית בה הומוסקסואליות היא פשע ותולה את מתנגדיה בכיכר העיר – או הסורית הטובחת באזרחיה – על פני הכיבוש הישראלי או האמריקאי, זו עמדה מאד לא שמאלית. אין שום צורך להעדיף משטרים אפלים כדי לבטא התנגדות לכיבוש הישראלי. כמי שהתבקש להצביע חד"ש, אני חש נעלב מהסגנון הזה. אני מצפה ממנהיגי המפלגה, יהודים כערבים, להסתייג מהדברים".

אלגזי מדגיש כי "עמדתם של נפאע וחסידיו לימין משטר העריצות והדמים של בשאר אסד בסוריה, אינה נהנית מתמיכת חברים אחרים במק"י-חד"ש, ערבים כיהודים. מאמרי התמיכה בבשאר אסד והפגנת ההזדהות עם משטרו בחיפה לא באו עד כה לידי ביטוי באתר מק"י בעברית. אזרחים ביטאו את התנגדותם לתמיכה באסד ובמשטרו בתגובות שהתפרסמו בשולי הכתבות על ההפגנה בחיפה שהתפרסמו באתרים שונים בשפה הערבית".

המחלוקת לא הגיעה לידי חברי המפלגה היהודים, לפחות לא לפי מה שפורסם בביטאון מק"י בעברית, "זו הדרך", ובאתר המפלגה. לא מדובר בתקדים: לפני 46 שנה, בשנת 1965, התפלגה מק"י כאשר הרוב היהודי בהנהגת משה סנה, יאיר צבן ושמואל מיקוניס, לא יכול היה עוד לשאת את התנהלות החברים הערבים, ורוב החברים הערבים עם קומץ יהודים התפלג מהמפלגה וייסד את רק"ח, שב-1989 שינתה את שמה חזרה לשם המפלגה המקורי. ספק רב אם למהפכני המפלגה של היום יהיה את אותו אומץ מוסרי לעזוב את השותפות עם חבריהם הערבים הנותנים במה למכחישי שואה ומנהיגם אף מצדד בדיקטטורות רצחניות.