ארכיון קטגוריה: פילוסופיה

גורלו המר של דקארט והמלנכוליה הפילוסופית

מאמר זה מפורסם בבלוג "מותר הרוח" לבקשתה של הגב' נחמה אדרת

כאשר כתב הפילוסוף רנה דקארט את חיבורו "היפעלויות הנפש", הוא חיבר אותו בדם ליבו "כאילו אף אחד לא כתב על עניינים אלו בעבר". ההשקפה הקרטזיאנית היתה ייחודית: דקארט דחה את החלוקה האריסטוטלית לחומר ולצורה, דחה השקפות סטואיות בדבר חומריות הנפש וכונן את הדואליזם המפורסם של הגוף והרוח. חיבורו של דקארט, שנכתב בצרפתית, היה אולי הניסיון הראשון לעמוד על טיבם של הרגשות מבלי ליפול אל הפח המטריאליסטי מזה ואל עמיתו האידיאליסטי מזה.
 
ההבחנות שדקארט עורך הן חשובות: גופות בעלי נפש, גופים נעדרי נפש וצמחים. העצם החושב והעצם המתפשט, ההבחנות ההיסטוריות בין חומר לרוח שעברו כחוט השני בכל תולדות הפילוסופיה, שימשו את דקארט בפרויקט הגדול שלו: הנהרת הבעיה הפסיכו-פיסית וחידוד הדיון בה. הקרטזיאנים, בהם ניקולה מלבראנש, לקחו את תורת מורם למקומות ביזאריים, לעיתים, והתעמתו עמו; מלבראנש, למשל, דיבר על אלוהים כסוכן שמתאם באופן הזדמנותי את הקורלציה של הגוף והנפש. מתנגדי דקארט, דוגמת שפינוזה ולייבניץ, ביקשו לראות את הבעיה הפסיכו-פיסית כקבועה בתמונת עולם מטאפיסית רחבה של עצם אחד בעל שני אופנים (מחשבה והתפשטות) או של פלורליזם של עצמים (המונדות בתורתו של לייבניץ המאוחר). אולם לאף אחד לא היה ספק באשר לחשיבותו של דקארט לדיון בשאלות שהעסיקו את הפילוסופיה מאז ימי סוקרטס, אפלטון ואריסטו, דרך הפלטוניסטים, הספקנים, הסטואיקנים והאפיקוראיים ועד לסכולסטיקה של ימי הביניים וההשקפות האריסטוטליות הבשלות של אותה עת.
 
* * *
 
במוסף "תרבות וציפרות" של עיתון "הארץ" פרסם אורי הולנדר מאמר "ביקורת" על הספר, שזכה לתרגום הקלוקל "רגשות הנפש". ממה שיודעת כותבת שורות אלה, האדון הולנדר איננו מומחה בפילוסופיה, בטח שלא בזו הקרטזיאנית, התובעת היכרות עם תורת-דקארט והאסכולה הקרטזיאנית מהעת המודרנית המוקדמת. צריך להיות מספיק בטוח בעצמך כדי לכתוב ביקורת על תרגום לספר שאינך מומחה בו.

דקארט. סופר או פילוסוף?

כך, כותב מר הולנדר כי "משאנו בוחנים את הדבר בקפידה, חיבורו של דקרט מספק הוכחה נוספת דווקא לעליונותן של אמנויות הכתיבה היפות על הפילוסופיה ויומרתה המדעית – שהרי הגיגים אלה על אודות תפקידי הרגשות השונים וניסיון המיפוי שלהם (ניסיון הירואי ורב חשיבות במונחים היסטוריים, ומגוחך באותה מידה), שאינם אלא גירסה ראשונית של מדע המוח המודרני, היו יכולים לעטות שמלה מלכותית באמת לו רק היו ספרות. מי שרוצה לדעת 'כיצד בוכים מחמת עצבות' לא יוכל לכתוב 'על מקור הדמעות' ומיד אחר כך לדון באופן 'שבו האדים הופכים למים' (עמ' 92). דמעה אינה דבר אינטלקטואלי".
 
ראשית, הולנדר מניח כי החלוקה בין פילוסופיה לבין ספרות היא שרירה ותקפה תמיד; שהרי לספרות אין שום יומרה "מדעית", כלומר "לספר משהו אמיתי ותקף על העולם", ואילו לפילוסופיה יש. ודווקא משום כך, לספרות יש זכות בכורה. שהרי כל הניסיון "רב החשיבות" למצוא דבר מה אמיתי על העולם הוא "הרואי" אך "מגוחך", וטוב היו מסתפקים אריסטו ודקארט, או לוקרטיוס וגאסנדי, אילו היו מתהדרים בנוצות ספרותיות גרידא ומניחים למדע ולפילוסופיה, שהרי האמת שכיום מצויה בידינו (בהנחה בעייתית שהמדע מספק לנו תשובות מוחלטות וקובע אמיתות, נניח אמת בדבר היות הרגשות פונקציה של המוח) לא היתה ידועה להם.
 
אלא שהולנדר, כדרכו וכדרכו של עורך המוסף בו הוא כותב, מגבב גיבובים ללא הרף; שהרי הניסיון ההיסטורי לכונן מדע תקף ולבסס פילוסופיה-של-הטבע ופילוסופיה של המדע היה מאז ומתמיד מלווה לא רק בטעויות ובתהיות, החל מההשקפות האפיקוראיות והסטואיות והניאו-פלטוניות וכלה באלו הפיזיקליסטיות והמטריאליסטיות בנות-ימינו, אלא שלעיתים לא מעטות לבש הניסיון הזה גלימה ספרותית נאה. והעובדה שטעויות גדולות ביותר נעשו במעטה ספרותי מזה ובאצטלא מדעית מזה אינה מלמדת דבר על נחיתות הפילוסופיה או גדלות הספרות, לא כל שכן על נכונות המדע ונחיתות הפילוסופיה. כל שהיא מלמדת הוא על יפי הניסיון להבין את המציאות בשירה ובפרוזה פילוסופיות, דבר שניתן למצוא אצל הוגים רבים למן אמפדוקלס, אפלטון, לוקרטיוס וקיקרו.
 
גיבוביו של הולנדר בהמשך הביקורת מעידים, אולי, שזמנו היה קצר ושדחוק היה להגיש את ביקורתו. ספק רב אם קרא את הספר, ספק רב יותר אם קרא איזשהו ספר מדעי על דקארט. כך, הולנדר הוא כנראה גאון של ממש אם הצליח להבין את השורות הבאות מתוך הקדמת המתרגם (קיראו היטב):
 
"הידע המלנכולי המושג מתוך אינטואיציה נעלה מרמז על אמת עמוקה ומופשטת שאינה מופיעה לעולם לעין האנושית בעולם החיצוני. עמדה שכזאת, המשהה את השיפוט ובוחנת את העולם על דרך הפרדוקס והשעשוע הרציני, אפשרה להוגה המלנכולי שלוות נפש אירונית ביחס לעולם הגשמי והחולף, מבלי ליפול שבי בידי תנודות הנפש המטלטלות".
 
 מה זה ידע מלנכולי? מה הכוונה בביטוי "אינטואיציה נעלה"? באיזה פרדוקס מדובר? מהי "שלוות נפש אירונית"? אולם ללהגנים נוסח הולנדר זוהי אפשרות מצוינת לסגור עוד כתבה עבור מוסף "תרבות וציפרות".
 
* * *
 
הבעיה איננה בהולנדר; למרות שחצנותו הכללית, מסתבר שמדובר באדם שעושה רושם של כותב אינטליגנטי ורהוט, פחות או יותר. הבעיה היא בהתייחסות המזלזלת להתמקצעות, לצורך באדם בעל השכלה פילוסופית מקיפה שיכתוב ביקורת ראויה לאחד מהספרים המכוננים של הפילוסופיה המערבית המודרנית. אותה קליקה של כותבים המופיעים פעם אחר פעם מעל דפי "תרבות וציפרות" בזה לאינטליגנציה של קוראיה ובזה למומחיות. כל אחד יכול לכתוב על כל דבר, בין אם השקיע בנושא 10 דקות ובין אם השקיע במחקרו עשר שנים.
 
הלגלוג על הפולמוס בדבר הבעיה הפסיכו-פיסית איננו מעיד על המתדיינים בה (לייבניץ, דקארט וליבוביץ' הם רק מעט מאלה שעסקו בה לאורך השנים) וגם לא על כותב המאמר. הוא מעיד, בעיקר, על נמיכות-קומתה, רפיסות האינטלקטואלית וטמטומה הרעיוני של הבמה שאיפשרה את פרסום הקשקוש הזה מעל דפי עיתון המתיימר לקיים מוסף ספרותי רציני.

הרהורי יום כיפור: ומי יכפר על מות סבתי?

א.
 
לפני חמש שנים נפטרה סבתי. מילים נקיות. בגיל המתקרב ל-90 היא נפטרה בבית חולים בחיפה, מיוסרת לאחר ארבע שנים קשות של הידרדרות כתוצאה ממחלת האלצהיימר שאחזה בה. רגליה היו אכולות מנמק שפשה בהן.
 
חמש שנים חלפו מאז הלכה ועולמה, וכמעט שאין שבוע שאני לא מהרהר בדמותה. אישה קשת-עורף ואוהבת שמעולם לא הצליחה ללמוד עברית ודיברה רק יידיש ורוסית, שהתמסרה לחייה המשפחתיים ולא הצליחה לשכוח איך שרדה את השואה במנוסה מהנאצים, כיצד אמה מתה בגיל כה צעיר ואיך משפחתה נרצחה כולה על ידי הגרמנים. מעולם לא סלחה לעצמה על שבמנוסתה מרומניה לברית המועצות, ברכבת בה נסעה עם אחותה, מתו מרעב תינוקה הרך לאחר הברית וילדתה הקטנה. בעלה נשלח על ידי הרוסים לחזית, ולא שב.
 
בגיל צעיר מאוד – 19 – התחלתי לטפל יחד עם אמי, אחותה וסבי בסבתי. הביקורים בבית בשכונת נווה שאנן בחיפה, שהיו לעיתים כה מזומנות עליצים, הפכו לקודרים. האלצהיימר החשיך את נשמתה והיא סירבה לאכול ולצאת מהמיטה. שלוש שנים לפני מותה היא כבר ביקשה לחלק את רכושה: מעט הכסף שהצליחה לחסוך בימי חייה כתופרת שעבדה בבית המשותף לה ולסבי, התכשיטים המעטים שהיו ברשותם, המטפחות היפות והבגדים שכבר היו גדולים על גופה הצנום, ששקל פחות מחמישים קילו.
 
ב.
 
ניסיתי להתנגד בכל כוחי להעברתה לבית אבות, אך כוחו של סבי כבר לא היה במותניו. לאחר שהועברה למחלקה הסיעודית בבית האבות הקרוב למקום מגוריה, ביום בו הועברה בבוקר אחד אל בית האבות שם הושכבה על מיטת מתכת קרה לצורך טיפולים ושקילה (היא שקלה כבר מעט מעל ארבעים קילו), התחילו שנתיים של טיפולים ברוטציה, כשאמי ואנוכי, אחותי וסבי, ולעיתים גם אחי הקטן, באו לבקרה.
 
זמן מועט לאחר שעברה לבית האבות, נתגלה ברגליה הנמק. אמי סירבה לשעות לעצות הרופאים והתעקשה להחזיקה בחיים עד הרגע האחרון. ניסינו להנעים את ימיה בשעה שמרבית המשפחה לא ביקרה אותה. הם, רחמנא ליצלן, לא היו יכולים לעמוד בנטל הכבד. היא, מבעד לערפילי האלצהיימר, ניסתה אך בקושי לתקשר. אני, מצידי, ניסיתי לתת את הכל. האכלתי את סבתי בכף ובבקבוק, החלפתי במו ידיי את שיניה התותבות, מרחתי את עורה בקרם הגוף שאהבה והשקיתי אותה בספרייט התוסס שהיה הדבר היחיד שהצליחה עוד לשתות.
 
ג.
 
ניסיתי להצילה בכל דרך. בצר לי, פניתי לכל מי שהכרתי על מנת להאריך את חייה וסידרתי ביקור הזוי כלשהו במרפאה חרדית בבני ברק, שם הבטיחו להצילה בעזרת נוזל כלשהו לפתיחת הסתימות בוורידי הרגליים. היא, שכל חייה לא ביקרה כמעט בבית החולים וכמעט תמיד זכתה מהרופא המשפחתי לציון לשבח על בריאותה, טולטלה באמבולנס ישן לבני ברק וברגע של צלילות דעת עוד הצליחה להכריז שהיא רוצה לחיות.
 
לא הצלחתי להשתתף בנסיעה ההיא לבני ברק, ביום חורפי במיוחד, כאשר הוצאה מהאמבולנס כשהיא עטופה בשמיכה ואנשים מיאנו לעזור משום שחשבו שזו גופה. השתתפתי בנסיעות אחרות לבית החולים, כשהיא שוכבת על המיטה באמבולנס, חצי בהכרה מרוב מורפיום ותרופות, ואני ואמי לידה, מתפללים שלא תהיה זו הפעם האחרונה.
 
איני יודע איך עמד לי הכוח בגיל 20 להתמודד עם המראות הקשים של גופה האכול ונפשה המיוסרת. ברגע של צלילות ישבנו, אני על הרצפה והיא על כסא גלגלים, ליטפתי ונישקתי לידה, וידענו שהסוף קרב. הרופאים התחננו לאמי שתניח לה ללכת לדרכה, ואמי מיאנה. היא סירבה להיפרד. המשכנו להאכיל אותה ולחגוג לה ימי הולדת, והאחות המטפלת בה ביקשה מאיתנו לשחררה משום שלא היתה יכולה עוד לעמוד במעמסה הרגשית.
 
ד.
 
הימים חלפו ומצבה הידרדר. ניסינו לשמח את ליבה ביום הולדתה האחרון והיא היתה כבר נטולת כוחות לגמרי ועוד הצליחה לפלוט מילים ביידיש. מבין הנכדים, בת דודתי ואני היינו היחידים שלמדנו את השפה על מנת לתקשר עמה. אני ביקשתי לנחמה אבל היא סירבה להינחם. רק תמונה אחת שאבדה מיום ההולדת ההוא חקוקה בזכרוני: היא במרכז, המשפחה הבוכייה מסביב , רגליה חבושות ופניה שמוטות בתנועה מוזרה.
 
ביום חמישי אחד בלילה היא הובהלה לבית החולים. כמות הנגיפים בדמה עלתה למספר אסטרונומי ואמה, אחותה וסבי ליוו אותה לבית החולים. הרופאים, כרגיל, הזהירו שזה הסוף, אבל אנחנו לא האמנו. חשבנו שהיא תצא מזה. הרופאים הסבירו לנו שהסוף קרוב מאוד-מאוד, ואנחנו סברנו שהם מגזימים.
 
ה.
 
בשעה 9:00 בבוקר ביום שבת טילפנו אלינו מבית החולים. נסענו במהירות וחשבנו שמצבה הידרדר. כשהגענו למחלקה בו היתה מאושפזת, פלטה לכיוון אמי מטופלת אחת, ברוסית, "נייטו". היא איננה. אמי רצה ברגליים כושלות לחדרה וסבי החיוור מאחוריה, אך סירבו להניח לנו להיכנס. האחים כבר הפשיטו אותה מבגדיה וגופה המת כבר הוכנס אל תוך השק.
 
לא בכיתי ולא הוצאתי הגה. אחות אמי ומשפחתה הגיעו בבהלה וההמולה היתה קשה. הניחו לנו להיפרד ממנה ואבי תפס את הפיקוד והוביל אותנו זה אחר זה לחדרה. אמי התקשתה לסלוח לעצמה, ולא סלחה לעצמה עד היום, על שאמה מתה לבד בבית החולים.
 
נגעתי בפניה הקרות וסירבתי להיפרד. בעלה של בת דודתי קרא תהילים מחוץ לחדרה. אחות המחלקה פרצה בבכי. ואני לא יכולתי לבכות ולאחר שהוציאו את גופתה מחדרה, נגעתי בה ונפרדתי בשלום אחרון.
 
את ההספד על קברה נשאתי אני. ההספד הכתוב אבד משום מה והקראתי מעל קברה הספד בעברית מעורבבת ביידיש וחתמתי, כך זכור לי, עם פרק מ"שיר הפרטיזנים": 
 
ז
אָג ניט קײנמאָל אַז דו גײסט דעם לעצטן װעג,
חאָטש הימעלן בלײענע פֿאַרשטעלן בלױע טעג.
קומען װעט נאָח אונדזער אױסגעבענקטע שעה –
ס’װעט אַ פױק טאָן אונדזער טראָט – מיר זײנען דאָ!
 
ו.
 
נסענו בפעם האחרונה לבית האבות לאסוף את חפציה. לא היו הרבה דברים לאסוף. היא מעולם לא היתה בעלת רכוש רב. אפילו את השטר האחרון שהיה בארנקה ביקשה לתת לי, החייל הגיבור שלה (גם אם הוא היה סתם אפסנאי בפיקוד צפון). האחיות חיבקו את אמי, ומורתי מבית הספר הריאלי, שגם היתה מטופלת באמה, פרצה בבכי כששמעה את הבשורה.
 
נסענו חזרה הביתה, המומים. ברחוב אליו הגעתי כל כך הרבה פעמים לבקרה, היו תלויות מודעות האבל לזכרה. סבתי היתה ואיננה עוד.
 
במשך שנים התקשיתי לסלוח למשפחתי הרחבה על שנטשוה. במשך שנים הידהדו בראשי הקולות והמראות מהביקורים בבית האבות, מהפרידה, ממראה גופה האכול. מהביקורים בבית החולים בהם אמי ואני עיסינו את גבה וידיה כדי להנעים את התקופה האחרונה לחייה.
 
והקשה מכל היה הניסיון להתמודד עם השאלה "למה?" הלא סבתי זכרונה לברכה, בפראפרזה על ביאליק, היתה צדקת גמורה. מעולם לא חטאה בדבר. כל יום כיפור שאלתי את עצמי למה זה הגיע לה ומדוע גמרה כך את חייה. דיוניי עם אלוהים מעולם לא הגיעו לכלל תשובה. הוא לא ענה ואני ביטלתי את קיומו בזעם. גם בשעות הקשות ביותר, כשהרגשתי שעולמי חרב עליי במשברים שונים שפקדו את חיי, התפללתי לסבתי ולא אליו.
 
מעולם לא מצאתי תשובה הולמת לשאלה בדבר האכזריות הנוראה שאפיינה את שנותיה האחרונות של סבתי. מישהו שם למעלה התעלל בה עד שלא יכלה עוד והוציאה את נשמתה.
 
גם ביום כיפור הזה לא הצלחתי למצוא תשובה. פטרתי בזלזול את אבי שביקש להמשיך את מנהג הכפרות הנהוג בביתנו ואני חש שהיום וטקסיו אינם נוגעים לי עוד. כשפקדתי את קברה לפני חודש ימים, עמדתי לראשונה גלוי ראש בבית הקברות.
 
מבחינתי, אלוהים עדיין חייב לי תשובה, ולה – סליחה.
 
ואולי הנחמה היא בדברי סוקרטס ב"פיידון" לאפלטון, שאמר טרם מותו:
 
"אך אלה מביניהם שכבר ניטהרו די צורכם בפילוסופיה – המה יחיו להבא בלא שמץ גוף, ויגיעו על מעונות העולים ביופיים אף על הללו; אלא שלא קל לתארם, וגם שעתנו לא תספיק לכך. – אך למען אותם הדברים שייחדנו עליהם את הדיבור, סימיאס, עלינו לעשות הכל כדי שניטול בחיינו חלק בסגולה טובה ובתבונה. שכן יפה הפרס וגדולה התקווה (מיוונית: יוסף ג. ליבס)".

ביוונית, המילה לסגולה הטובה היא "ארטה". סבתי המנוחה היתה, כפי שנהגו לכתוב קלאסיקנים בעבר, "ארטאית" לעילא ולעילא. אולי היא זכתה בפרס עליו דיבר סוקרטס. לי נותרה, מה לעשות, רק התקווה.

דלות הרוח: על ביקורתו של יהודה שנהב

אחת השיטות הידועות של השמאל האנטי-ציוני האקדמי היא צליבה אישית וממוקדת של יריבי הפוסט-ציונים/פוסט-מודרניסטים למיניהם, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מטיעונים שמעלים יריביהם. מוסף הספרים של עיתון "הארץ", שהפך מזמן לשופר האנטי-ציונות הגסה ביותר בעידודו של המו"ל, נוהג מעת לעת להעלות על המוקד אינטלקטואל כלשהו שמעיז לנסח תזה בהירה ומנומקת שחולקת על רוח המוסף – והעיתון – שבמרכזה ניצבת שלילת ישראל והציונות. כך יעשה, ממחישים לנו קברניטי "הארץ", למי שמעיז לחלוק עלינו.
 
כבר כתבתי בעבר על צליבתו הפומבית של פרופ' אלחנן יקירה מעל גבי המוסף, ועתה הגיע תורו של פרופ' ירמיהו יובל. למי שאיננו בקיא בפרטים, יובל – יחד עם איש מפ"ם ומרצ, ח"כ לשעבר יאיר צבן, והעורך דוד שחם – יזם את הוצאתה לאור של אנציקלופדיה (שעל חסרונותיה כבר עמדתי) אודות יהדות חילונית. למרות החסרונות המובהקים של האנציקלופדיה, עליהם הצביע (שלא בהגינות מירבית, יש לציין) אסף ענברי ב"מעריב", מדובר במפעל רציני. היהדות החילונית, חרף בעיות הזהות הקשות בפניהן היא ניצבת, מהווה מאז ימי שפינוזה את האלטרנטיבה המובהקת הן ליהדות האורתודכסית והן לזו המשיחית. יובל, שתרם תרומה אדירה לחקר שפינוזה וזכה בפרס ישראל על פועלו הפילוסופי, הוא אולי מאחרוני הפילוסופים בישראל שסירב להיכנע לתרבות רידוד השיח והמיסטיפיקציה שלו באמצעות כירורגיה לשונית מזה ותיאוריות פוסט-מודרניות מזה. 
 
המאמר התוקפני, בלשון המעטה, שפירסם יהודה שנהב במוסף "ספרים" של "הארץ" מבקש להשתמש בפלטפורמה של ביקורת הספרים – שזוכה לפנים שונות ומשונות ב"הארץ" עבור מי שעיין במוספים כמו ה-Times Literary Supplement וחושב שביקורת ספר ומאמר פוליטי אינם שני צדדים של אותו מטבע – על מנת לצלוב את יובל. לצלוב אותו, וגם בדרך את התזה המרכזית שמאחורי האנציקלופדיה שמאחוריה עומד יובל, לפיה בארץ ישראל נוצר עם בעל תרבות ייחודית, שלאומיותו ישראלית, שורשיו יהודיים וזהותו כרוכה בסינתזה שבין יהדות לבין ישראל. שלילת ישראל היא הלייט-מוטיב המרכזי בכתיבת כל אלה העוינים ספרות שאיננה מזדהה עם הפרויקט החסלני שהם מובילים דרך כתבי עת שזוכים למימון המדינה וקוראים בד בבד לחסלה.

לא בקליקה הנכונה. יובל

עזבו אותו ממציאות

אחד הדברים הבולטים בכתיבתו של שנהב היא התביעה, הלא מפתיעה במיוחד, למונוליתיות רעיונית. עבור שנהב, העמדות הפילוסופיות והטענות הסוציולוגית שלו כבר הוכחו מזמן. הקטגוריות שהוא מחיל על המציאות ראויות להתקבל על כולם, ומי שאיננו מקבלן הוא פשוט אידיוט או אדם שלא באמת הבין את הדברים עד הסוף ולכן איננו ראוי להיות חבר בקליקה הנכונה, הראויה.
 
למשל, שנהב מחליט שאנו חיים בעולם "פוסט-חילוני" שבו היטשטשו החלוקה המסורתית שבין דתי לחילוני והמרחב התרבותי שבו מכוננות זהויות שונות איננו יכול לספק חלוקות ברורות. טיעון מעניין אך לא מפותח מספיק. למה שנהב זורק אותו לחלל הדיון? משום שהוא אקסיומה שאמיתותה מוחלטת עבורו. ומי יכול להתווכח עם אקסיומה כל כך אמיתית?
 
כך כותב שנהב כי "בעבר הוגדרו המושגים 'חילוני' ו'דתי' בשיח האינטלקטואלי כניגודים בינאריים, ואולם בשני העשורים האחרונים מתגבשת הסכמה רחבה בקרב חוקרים ואינטלקטואלים כי אנו חיים בעולם "פוסט-חילוני". הסכמה רחבה? בקרב "חוקרים ואינטלקטואלים"? אותה הסכמה רחבה היא מנת חלקם של אלה שמזדהים בהכרח עם עמדותיו של שנהב. אותם הוא מוכן לספור. מה זה משנה שיש עמדות אחרות? הוא ממשיך וטוען כי "עולם 'פוסט-חילוני' כזה איננו מאפשר את קיומה של 'החילוניות' כקטגוריה עצמאית ברוח האוטופיה של הנאורות האירופית". משום ששלב ההוכחה נגמר, ואצל הפוסטים למיניהם הוא נגמר מהר מאוד כי לוגיקה היא תמיד דבר שנתון לוויכוח ואיננה קיימת כמדע, הרי ששנהב פשוט גולש למסקנה שקיום החילוניות כזהות עצמאית (אבל בוא נשתמש במילה יותר טובה, ותיכף גם נזכיר את קאנט משום שזה גורם לכותב להיראות הרבה יותר חכמולוג) ברוח האוטופיה של הנאורות הוא פיקטיבי.
 
מכאן עובר מהר מאוד שנהב לטענה כי "התוצאה היא מיזם פשטני, נעדר קוהרנטיות אינטלקטואלית – ובעיקר פרויקט של הדרה בוטה על בסיס עדתי, מגדרי ולאומי". הנה, עוד לא הספקנו להגיד ג'ק רובינזון, וכבר מגיעה המסקנה – שתיכף שנהב ינסה לנמקה – שאין לפרויקט של יובל וחבריו קוהרנטיות, כי הוא לוקה בפשטנות וכי הוא בעיקר פרויקט של הדרה. ומדוע של הדרה? שנהב ניגש מהר לברר את מוצאם העדתי של הכותבים. מילא שאין מספיק נשים – וביקורת זו מוצדקת בעליל – אלא שהבעיה המרכזית שאין די מזרחים וערבים. הלך שנהב וחיפש בשורשי הכותבים, וכמו הדודה הפולנייה שלא מרוצה שהבן של אחותה יוצא עם שווארצע, הוא ניגש לבדוק מה מוצאם של ההורים. שהרי אם האמא מפולין והאבא ממרוקו, זה לא שווארצע אמיתי. זה כבר ווזווז. כמו קוזילביץ' הנודניק מ"קרובים קרובים". אבל נמשיך הלאה.
 
איך אפשר בלי קאנט?
 
שנהב טוען כי "מלבד היותה פרויקט של הדרה, הבעיה העיקרית של האנציקלופדיה היא שמעבר להצהרות לא מבוססות על הדומיננטיות של התרבות החילונית, היא אינה מצליחה לספק שרטוט משכנע של תכניה". הוא גורס כי "החילוניות מוגדרת פעם אחר פעם בהנגדה לדת ולאחר הדתי, והעורך הראשי, ירמיהו יובל, חוטא בניסוח 'תיזת חילון' פשטנית, כאשר הוא מצהיר בביטחה כי 'פחת משקלה של הדת במערב, גם בחיים הפרטיים וגם במרחב הציבורי' (עמ' XV) וכי 'בימינו ממשותה של התרבות החילונית אינה נתונה לשאלה".

ובמקום ששנהב יראה במופגן כי יובל טועה – ויוכיח חד-משמעית שהחילוניות לא התפשטה גם לחייהם של אנשים דתיים במובהק (למשל, חדירה של השקפות פמיניסטיות לשיח הדתי וערעור על דה-לגיטימציה מסורתית להומוסקסואלים מתוך השפעת החברה החילונית), טוען שנהב כי "קביעות אלה, כאמור, מתעלמות מן ההקשר הסוציולוגי של המציאות הפוסט-חילונית העכשווית, ומשחזרות את הנוסחה הקאנטיאנית שבמרכזה האינדיבידואל האוטונומי של הנאורות. ברוח נוסחה אנכרוניסטית זו, מסביר יובל כי 'תהליך החילון כולל דרישה שאדם יחיד, איש או אשה, כמי שמסוגל לומר 'אני עצמי', יוכל לחוות, לפרש לאשר או לדחות, ולשפוט בכל דרך אחרת, את מה שמציגים לו כמסורת נורמטיבית המחייבת אותו, או אמורה לשמש הצדקתו התרבותית'".
 
הבנתם? יש איזושהי מציאות, ששנהב הוא מהמומחים הגדולה למציאות הזאת, ויש קביעות שמתעלמות מהמציאות הזו ויש את קאנט שהוא בכלל לא רלבנטי ביחס למומחה הגדול ממכון ואן-ליר. ויובל? הטענות שלו הן אנכרוניסטיות. לא תמצאו פה נימוק משכנע, לא תקראו פה תזה רצינית; מה יש? בעיקר קלוצקאשעס וגיבובי מילים, ועל הדרך קצת קאנט כדי להראות שהכותב הוא מומחה אפילו לאידיאליזם הגרמני ולתפישתו המוסרית.
 
אבל למה להיטפל לקטנות? נמשיך הלאה. אולי שם יבוא הנימוק. אלא שבמקום הנימוק, מופיעה הקונספירציה. העמדה של יובל, לפי שנהב, איננה רק מיושנת; היא עיוורת וריאקציונית. ולמה? כי היא עיוורת לטענה המרקסיסטית, שהיא בהכרח נכונה, על כך שהחופש במשטר הקפיטליסטי הוא אשליה. ומי מצדד באשליה הזו? הלבנים הבורגנים, ברוח "שינוי" ז"ל. אותם לבנים בורגנים, והרי ידוע שירמיהו יובל החזיק יחד עם האמא הערבייה של שמעון פרס מניות ב"תדיראן", הם האויב הגדול שמונע את החופש מקורבנותיו ונציגיו הם האוטופיסטים של הנאורות. אלא שמה שמבקש למכור לנו שנהב בפסקאות ארוכות ומייגעות הוא אותו מלל מרקסיסטי מיושן מבית מדרשם של מאואיסטים מזדקנים וכל מיני חסידי משטרו הגוסס של קסטרו. שהרי, כפי שכבר אמר הגל (בציטוט חופשי), "פסק דינה של ההיסטוריה הוא ההיסטוריה", וגורלו של המרקסיזם כבר הוכרע בגולאגים של סטאלין ועל ידי תושבי לנינגרד, שהצביעו בעד שינוי שם ע
רם לסנט פטרבורג ברוב של למעלה מ-90%.

בדרך לשלילת הציונות

התזה של שנהב ביחס לפרויקט עליו ניצח יובל היא כבר ברור: הדרה, גזענות, פוסט-קולוניאליזם, מזרחים לעומת אשכנזים, עולם שלישי מול עולם לבן מרושע וכולי וכולי. אבל לא בכך תם העניין כי שנהב מבקש להוביל את הקורא אל התזה המרכזית והיא שלילת הציונות באמצעות הצגתה כתיאולוגיה והשוואת הציונות לדת על מנת לשלול ממנה את המימד הארצי, המוחשי, הלא-מיסטי, שמצוי בה. כך, באמצעות מיסטיפיקציה של הציונות, ניתן יהיה לערער את עצם נכונותה. כך ניתן להציגה כאידיאולוגיה שלא קשורה בהכרח למציאות.
 
כך, מתייחס שנהב למאמרו של פרופ' מנחם ברינקר – עוד ריאקציונר ציוני – וכותב: "האם האמונה במעמדה של ארץ ישראל היא חילונית או דתית? האם הציונות היא חילונית או דתית? האם האמונה בקדושת ירושלים היא חילונית או דתית? וכיצד מבקשים העורכים להגדיר את המשיחיות הפוליטית של אנשי תנועת העבודה? האם כאשר כותב משה שמיר את הדברים הבאים, למשל, הוא כותבם כחילוני או כדתי – 'שם מול ירושלים העתיקה – זכרתי את פסוקי החורבן של 'מגילת האש' (של ביאליק). כל הלילה רתחו ימי להבות – ובבוקר זכיתי להיות בין השומעים כשבקע הקול ואמר: 'הר הבית בידי"? ומה עם חיים חפר, החילוני, אשר כתב את "היינו כחולמים" על יסוד האמור בספר תהילים: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"?
 
השימוש בהרמנויטיקה, כלומר מציאת משמעויות בטקסט שהכותב כלל לא התכוון אליהן, היא לא המצאה גדולה של שנהב. אבל בכדי להפוך את התזה של שנהב בדבר הציונות כתיאולוגיה, הוא צריך לערער את האמונה בזכות העם היהודי על ארצו על ידי ערעור על עצם נכונות הטענה ההיסטורית הזאת והפיכתה לטענה דתית. שהרי עצם הציונות היא מעין דת. שהרי השימוש בפסוק מתהילים, או השימוש בביאליק, הוא כולו סמי-תיאולוגי, לא כזה קשור למציאות. אבל למה לנתח אנציקלופדיה שלמה בכמה מאמרי ביקורת מסודרים אם אפשר להשפריץ מילים על מסך המחשב ואז לשלוח אותן ישר לדרור משעני?
 
ושוב, התזה המרכזית של שנהב היא שיובל פשוט טועה. הוא טועה כי הוא לא מסכים עם שנהב. כך, "הסיבה לכישלונו של הפרויקט לספק גישה חילונית בהירה ולמלא את התרבות החילונית בתכנים, נעוצה בהתעלמותו מהמציאות הפוסט-חילונית, שאינה מאפשרת לדבר על 'חילוניות' ששורשיה וסיבותיה אינם תיאולוגיים, או שאינה משולבת במציאות דתית עמוקה (ולהיפך). הטענה הפוסט-חילונית איננה באה לבטל את תהליך החילון, אבל היא מאפשרת הבנה מורכבת יותר שלו, משום שהיא גורסת כי 'חילוניות' ו'דתיות' אינן ניגודים, אלא מושגים הקשורים ביניהם בקשר שאינו ניתן להתרה".
 
איני מבקש לזלזל בטענה המעניינת שמעלה שנהב; אולם הנימוקים וההוכחות שקולים לאלה של אינפנטיל פילוסופי שחושב שאפשר ללהג על כל דבר ולחשוב שהוא נכון רק משום שבפילוסופיה הכל אפשרי, לא כל שכן בסוציולוגיה (בה ניתן, כמובן, להמציא זהות לישראלים מזרחים מבלי שהם אפילו יהיו מעוניינים בה…) התיאוריה המעניינת שמעלה שנהב זוכה לשירות דב גרוע במיוחד לאור הדלות הלוגית של טיעוניו והשחצנות של כתיבתו. איך כותב שנהב? "גם חוקרים אחרים, כמו כריסטוף שמידט, חגי רם, שלמה פישר, עדי אופיר, אריאלה אזולאי, יוסי יונה ויהודה גודמן, כתבו על הציונות כתיאולוגיה". נו טוב, אם עדי אופיר כתב על הציונות כתיאולוגיה, זה בהכרח נכון.

ניחוחות מנוגדים

יכולתי להמשיך ולכתוב על הגיגיו של שנהב ועל המסורת של ביקורת-שאינה-ביקורת הנהוגה במוסף "ספרים" של "הארץ", אולם העיקר איננו בכך. העניין הוא שפוסט-ציונים אדוקים, המשתמשים במתודולוגיה בעייתית, מתקשים אפילו להוכיח את טענותיהם גם כשמדובר במיזמים בעייתיים כמו אלה של יובל, ובעיקר כשניצבות מולם טענות הדורשות התייחסות לעומק. ברובד הבסיסי, ניתן לומר כי מאמר ביקורת כזה לא היה זוכה לשום התייחסות רצינית בכתב עת פילוסופי כלשהו, אולם ברובד העמוק יותר, ניתן לראות כיצד דוגמטיות רעיונית של קליקה קטנה וסגורה שהולכת ומשתלטת על האקדמיה, גורמת לעיוורון – אפילו ברמת נכונותן או בדיקת אמיתותן של טענות בסיסיות.
 
אלמלא היה מדובר באינטלקטואלים מוכשרים, ניתן היה לפטור את ברברני המקלדת הללו בכך שאלו גיבובי מילים של גמדי רוח. אך דווקא משום שהמבקר הוא מחלוצי התיאוריה הביקורתית, אפשר להביט בדאגה על רדידות הטענות ועל השתלטות שיח מונוליתי ואטום על הדיון האקדמי.
 
האנציקלופדיה של ירמיהו יובל ויאיר צבן ראויה לביקורת מעמיקה וראויה, וכנראה שכמו תמיד היא לא תימצא ב"הארץ". למרות חסרונותיה, האנציקלופדיה הזאת מדיפה ניחוחות מאלו שעלו מזו של דידרו; ניחוחות של קרב אינטלקטואלי מרשים למען האופציה החילונית, עבור ערכים שבמרכזם עומד האדם התבוני המשוחרר מכבלי האתמול הדתי והימי-ביניימי.
 
ניחוחות אלה הם בבחינת ההיפך הגמור מרוח הדלות האינטלקטואלית והשטחיות הרעיונית שמאפיינת את כתיבתם של קומץ אנשי רוח שהפכו לנושאי הדגל של כמה דוגמות שאין צורך להוכיחן וכל שיש הוא להעלותן על הכתב ולמוכרן לכל המעוניין.  אבל איך אמר ליבוביץ'? "אתם בטח תקראו לי 'ריאקציונר קאנטיאני'".

הבהרה: שמו של דוד שחם, עורכה הראשי של האנציקלופדיה, הושמט ממאמר זה בגרסתו הראשונית. אני מתנצל בפני מר שחם על ההשמטה.

בשורת הפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית

כלום מתגמל ופורה הוא יותר עמלכם, היסטוריונים?
פה תכלו עת רבה יותר וגם ייתר של שמן.
הן אצלכם יצירה גדלה בלי מידה ותופחת
עד עמודת האלף, ורב הבזבוז בפפירוס.
זאת מכתיבים שפעת העובדות וכלליו של הז'אנר.
כלום תקצרו תבואה ויבול על חריש ועל יגע?
מי יגמלכם כמו לאיש המקריא 'חדשותיה של רומא'?
 
יובנאליס, סטירה ז' (יובנאליס, הסטירות, עמ' 176, תרגמה מרומית והוסיפה מבוא, הערות ומפתחות: רחל בירנבאום, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 2003)
 
העיתון "מעריב" חושף הבוקר כי החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית מצוי בסכנת סגירה. לפי "מעריב" ופרופסור גבריאל מוצקין ששימש מרצה בחוג, מספר הקורסים והסמינריונים ירד פלאים ויש תלמידים המבקשים לנטוש את החוג היות שהקורסים המוצעים בו הם דלים, יחסית, לעומת אלה שמוצעים באוניברסיטת תל אביב.
 
הרבה שנים חלפו מאז עמד הפרופסור יוסף קלויזנר המנוח על הר הצופים והכריז, "ברוך שפינוזה, אחינו אתה, אחינו אתה". שנים רבות עברו מאז חיים יהודה רות, יוסף ליבס, יוסף אור, מרטין בובר, ש"ה ברגמן, ישעיהו ליבוביץ ואחרים היו לאורים ולתומים של ראשי האוניברסיטה העברית, פרנסיה ומתקצביה. קרנה של הפילוסופיה ירדה, וכך ירדה קרנם של מיטב מדעי הרוח. אט-אט מבקשים להם הביורוקרטים ופרנסיה החדשים של האוניברסיטה – והאוניברסיטה העברית איננה שונה בכך מזו שברמת אביב ומזו שעל הכרמל – להכניס לנו לראש שזה לא "רווחי", שאין בכך "תועלת", ש"לא ייצא מזה כלום".
 
אפשר רק להצטער על המגמה הזו, ואפשר גם להילחם על מקומם של הפילוסופיה, הלימודים הקלאסיים, ההיסטוריה הכללית, השפות השמיות, הארכיאולוגיה והספרות הצרפתית, במרחב התקצוב האקדמי הישראלי. יש המדמים בנפשם כי זהו קרב אבוד מראש; יש המנסים להוכיח כי יש בכל זאת מהתועלת בפילוסופיה או במדעי רוח אחרים ודוחפים תלמידים לתוכניות MA קצרצרות ומרוכזות או למסלולים מהירים לדוקטורט. הטובים, מה לעשות, נסים על נפשם ללמוד בחו"ל, שם – אפילו בארצות הברית – יש עדיין תקציבים וכבוד למדעי הרוח.
 
יכול להיות שחרב הקיצוצים והחיסולים תפסח על כמה מהחוגים שבעבר נחשבו לתפארת האוניברסיטאות. יכול להיות, ואף סביר מאוד, שלא יהיה כך.
 
באחת השיחות שהיו לי עם פרופסור ליוונית, בשנות השבעים לחייו, הוא נתן לי במתנה ספר בן 40 שנה. הספר שיצא לאור בחודש שבט תשכ"ז, פברואר 1967, שנקרא "דורון" והודפס כמחווה לפרופסור בנציון כ"ץ המנוח. כ"ץ נבחר בשנת 1959 לדיקאן הפקולטה למדעי הרוח, ושנה לאחר מכן מונה לסגן הרקטור. בשנת 1964 נבחר לרקטור אוניברסיטת תל אביב.
 
כ"ץ, שקיבל דוקטורט בפילולוגיה קלאסית ובפילולוגיה אוריינטאלית בשנת 1929 מאוניברסיטת קראקוב, היה ציר בקונגרסים ציוניים, שימש מרצה לספרות עברית במכון למדעי היהדות בוורשה וכתב מאמרים לרוב על אייסכילוס, שירת ביאליק, פועלם הספרותי של טשרניחובסקי, גנסין ושטיינברג, ותרגם מיוונית קלאסית מבחר מכתבי אייסכילוס, אריסטופנס, אריסטו, מרטיאליס, פירדוסי ועומר כיאם. הוא ייסד את החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב והספיק לכתוב ולתרגם רבות, בין השאר הספר "מערכות ארוס" הדקיק שעוסק בשירה לירית יוונית.
 
אלה היו ענקי הרוח והדור של פעם, זו המורשת עליה דורכים ברגל גסה אלה המבקשים לחסל כל זכר לפילוסופיה ולקלאסיקה. אלא שבעוד שמפעלם ועיסוקם של גדולי הדור מפעם (ועדיין נשארו כמה וכמה כאלה בהווה) יזכה להיכנס אל נצח הפעילות הספרותית והתרבותית, אותם פקידים קטנים וביורוקרטים רבי-כוח לא ייזכרו אלא כביטוי לניוון תרבותי וחברתי.

ברוח הדברים שכתב אורי ניסן גנסין לזכרו של פרידריך ניטשה:

"אמנם, הכול יודעים את גדולתו של ניטשה; גם ניסו לא פעם להעריכו ולהמשילו לכמה וכמה מאנשי המעלה; אולם את ניטשה אי-אפשר להמשיל אלא לו לעצמו. שנים תעבורנה, עשוריות בדורות תנקופנה, הכול יתחלף, הכול ישונה, אולם שמו של פרידריך וילהלם ניטשה לא יסוף לעד!"

יורגן הברמאס מספיד את ריצ'ארד רורטי

מאמר הספד זה נכתב על ידי הפילוסוף הגרמני יורגן הברמס לזכרו של הפילוסוף המנוח ריצ'ארד רורטי, מחשובי הפילוסופים במחצית השנייה של המאה ה-20, שהלך לעולמו ב-8 ביוני השנה.
 
רורטי, יליד אוקטובר 1931, החל את לימודיו באוניברסיטת שיקגו והוא בן 15 בלבד, שם קיבל תואר ראשון בפילוסופיה ואף סיים תואר שני. לאחר מכן, עבר רורטי ללימודי תואר שלישי באוניברסיטת ייל שם התעסק בשאלת מושג האמת וההתייחסויות מצד פלטוניסטים למושג זה. תזת הדוקטורט שלו, "מושג הפוטנציאליות", וספרו הראשון, "המפנה הלשוני", ביטאו את השתייכות רורטי המוקדם למגמה הרווחת בפילוסופיה האנליטית בת זמנו.
 
לאחר שנחשף לכתבי הפילוסוף האמריקני, ג'ון דיואי, על הפרגמטיזם, ולכתבים של הוגים נוספים דוגמת קוויין (Quine) וסלרס (Sellars), שונה כיוון מחשבתו של רורטי בחריפות. שינוי זה התבטא עם פרסום ספרו המשפיע ביותר, "פילוסופיה וראי הטבע" (Philosophy and the Mirror of Nature), בשנת 1979.

ריצ'ארד רורטי, 1931-2007

התזה הפרגמטיסטית בה תמך, פחות או יותר, רורטי, גורסת כי פסוק הוא אמיתי אם ורק אם ההאמנה בו פותרת בעיה או שאלה נתונה. הפרגמטיסטים מכחישים תיאוריות מסורתיות של אמת, כמו תיאוריית התאמת האמת למציאות או לעובדות, וגם השקפות מתונות יותר הידועות בשם קוהרנטיזם, העוסקות במידת הקוהרנטיות של סט מסוים של האמנות.
 
כמו רבים אחרים, הושפע רורטי מוויטגנשטיין המאוחר אשר טען כי משמעות היא תוצר חברתי-לשוני ופסוקים אינם "קשורים" בעולם ביחס של התאמה או הקבלה.
 
אולם רורטי לא הסתפק במרחב הצר של ההנדסה הלשונית מבית היוצר של החוגים לפילוסופיה, ובשנת 1982 הפך לפרופסור למדעי הרוח (Humanities) באוניברסיטת וירג'יניה. למן סוף שנות השמונים ולאורך שנות התשעים, התמקד רורטי בפילוסופיה קונטיננטלית בבקשו לבחון את עבודתם של מרטין היידיגר, מישל פוקו וז'אק דרידה. עבודתו מתקופה זו כללה את הספר שתורגם באחרונה לעברית, "קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות" משנת 1989 וגם את המסות שפירסם בשנת 1991 על היידגר ואחרים.
 
בשנת 1998 פירסם את ספרו "אמת וקידמה: מאמרים פילוסופיים". רורטי ביקש לנסות ולגשר על הפער שבין הפילוסופיה האנליטית האנגלו-אמריקאית לבין זו הקונטיננטאלית בטענו כי השתיים משלימות זו את זו. באותה שנה, עבר ללמד במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת סטנפורד.
 
רורטי היה מעורב פוליטית ופירסם את הספר "להשיג את ארצנו" בשנת 1998, שם הגן על השקפות עולם שמאלית כנגד השקפות שמאליות ביקורתיות כגון אלה של פוקו. עבודותיו האחרונות עסקו במקומה של הדת בחיי האדם ובפילוסופיה כתרבות פוליטית.

ב-8 ביוני, הלך רורטי לעולמו לאחר שסבל מסרטן הלבלב והוא בן 76. 

חלם כמו הגל, היה ראשון בין הפילוסופים / יורגן הברמאס

לפני כמעט שנה קיבלתי את הידיעה בדואר אלקטרוני. כפי שקורה לעיתים תכופות בשנים האחרונות, רורטי קרא להתפטרותו של "נשיא המלחמה" בוש, אשר מדיניותו ציערה אותו, הפטריוט אשר תמיד חתר "להשיג" את ארצו. לאחר שלוש או ארבע פסקאות של ניתוח סרקסטי, הגיע המשפט הלא-צפוי: "לצערי, אני מתקדם עם אותה מחלה שהרגה את דרידה". וכאילו בכדי לצמצם את ההלם של הקורא, הוסיף בהלצה כי ביתו חשה שסוג כזה של סרטן חייב לבוא מ"יותר מדי קריאה של היידיגר".
 
לפני שלושה עשורים וחצי, ריצ'ארד רורטי שיחרר עצמו ממחוך של מקצוע אשר הקונבנציות שלו הפכו לצרות מדי, לא בכדי להתחמק מהדיסציפלינה של החשיבה האנליטית אלא על מנת לקחת את הפילוסופיה בדרכים בהן לא פסעה. לרורטי היתה פקודה שתלטנית ממלאכת המקצוע שלנו. בדו-קרב עם הטובים שבעמיתיו, עם דונלד דייוידסון, הילארי פטנאם או דניאל דנט, הוא היה מקור איתן של הטיעונים המתוחכמים והמעודנים ביותר. ברם, הוא מעולם לא שכח שאל לפילוסופיה – מעל ומעבר להתנגדויות של עמיתים למקצוע – להתעלם מהבעיות המוצבות על ידי החיים כפי שאנו חיים אותם.
 
מבין הפילוסופים בני-זמננו, איני מכיר אף אחד שהשתווה לרורטי בעימות עם קולגות – ולא רק עמם – על פני עשורים, בפרספקטיבות חדשות, בתובנות חדשות ובנוסחאות חדשות. יצירתיות מעוררת יראת כבוד זו חבה רבות לרוח הרומנטית של המשורר שלא הסתיר עצמו עוד מאחורי הפילוסוף האקדמי. והיא חבה רבות ליכולת הרטורית הבלתי-נשכחת ולפרוזה נעדרת-הרבב של סופר שתמיד היה נכון לשתק את קוראיו באסטרטגיות שלא הורגלו בהן של ייצוג, מושגים מנוגדים בלתי-צפויים ואוצרי מילים חדשים – כאלה של מונחיו המועדפים של רורטי. כישרונו של רורטי כמסאי השתרע על פני הטווח שבין פרידריך שלגל לסוריאליזם.

הברמאס. מספיד

האירוניה והתשוקה, הטון הפולמוסי והמשחקי של אינטלקטואל אשר הסב מהפכה באופני החשיבה שלנו והשפיע על האנשים ברחבי העולם, מצביעים על טמפרמנט איתן. אולם רושם זה איננו עושה צדק עם הטבע המעודן של אדם אשר לעיתים תכופות היה ביישן ונחבא אל הכלים, ולעיתים קרובות רגיש לאחרים.

פיסת אוטוביוגרפיה קצרה מאת רורטי נושאת את הכותרת "סחלבי פרא וטרוצקי". רורטי מתאר בה איך כנער הוא הלך לאיטו סביב צלעות הגבעות  הפורחות בצפון-מערב ניו ג'רסי, ונשם את הניחוח האדיר של הסחלבים. בערך באותה עת הוא גילה ספר מרתק בבית הוריו השמאליים, המגן על לאון טרוצקי מפני סטאלין. זה היה מקור ההשקפה אותה רורטי הצעיר הביא עמו לקולג': פילוסופיה נמצאת בכדי לחבר את היופי הנשגב של הסחלבים עם חלומו של טרוצקי על צדק עלי אדמות.
 
דבר אינו קדוש עבור רורטי האירוני. משנשאל בערוב ימיו על "קדושה", האתאיסט הישיר ענה במילים המזכירות את הגל הצעיר: "חוש הקדושה שלי כרוך בתקוותי שיום אחד צאצאיי הרחוקים יחיו בציוויליזציה עולמית בה אהבה היא בערך החוק היחיד".
 
המאמר פורסם במקור בגרמנית ביומון Süddeutsche Zeitung ב-11 ביוני 2007 ותורגם לאנגלית באתרי אינטרנט שונים.
 
ערך זה היה בין המקורות להקדמה על רורטי.

עם מותו של האב פרופ' מרסל דיבואה

האב מרסל דיבואה, פרופסור אמריטוס בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הלך אתמול לעולמו והוא בן 87. דיבואה ידוע לציבור המשכיל הרחב בעיקר בזכות השיחות שניהל עם הפרופסור ישעיהו ליבוביץ', אשר התקיימו בסינמטק תל אביב, הונחו על ידי יונה הדרי רמג' והוצאו לאור תחת השם "בין שתי אוקטבות". אולם תרומתו של דיבואה היתה רחבה יותר ממה שניכר בשיחותיו עם ליבוביץ'.

מרסל דיבואה

כך, מעטים יודעים כי דיבואה תרגם מיוונית את ספר דלתא של המטאפיסיקה לאריסטו, מלאכה קשה מאוד בהתחשב בלשון בה נוקט אריסטו, וכן כתב ספר מבואי על הפילוסופיה היוונית מתאלס ועד אריסטו. ספר נוסף חשוב שתרגם דיבואה מלטינית היה "על האתיאיזם של הרבנים" מאת יוהאנס קרמואל לבקוביץ, הוגה קתולי ספרדי שעסק בתחומים מגוונים בהם דקדוק, שירה, מתמטיקה, מטאפיסיקה, תיאולוגיה ואסטרונומיה.

דיבואה נמנה על ארבעה אנשים בלבד שלא היו יהודים וזכו בפרס ישראל. דיבואה זכה בפרס לצד זוכים נוספים, בהם מכרם חורי, השייח אמין טריף וח"כ לשעבר הסופר אמיל חביבי.

לפני 13 שנה, הספיד דיבואה את ישעיהו ליבוביץ' ואמר כי הוא בטוח ששניהם ייפגשו, יום אחד, "למעלה". נדמה שקולות המחלוקת בין דיבואה לליבוביץ' מסעירים ומפריעים כבר עתה את מנוחת יושבי מעלה.
 
חבל על דאבדין ולא משתכחין.

10 דרכים לניפוח אייטם משעמם

 

1. מצא מסמך שחיברו כמה גופים קיקיוניים בשמאל הרדיקלי על מנת לבשר על התארגנות מחתרתית לשיבוש החיים בישראל.
 
2. הקצה כתב רלוונטי שינפח את האייטם בהתאמה עד כדי כך שהידיעה תהפוך לאייטם הפותח את האתר.
 
3. ראיין חברי כנסת סהרוריים מהימין והאץ בהם להתבטא בחריפות יתירה.
 
4. בקש מחבר כנסת את המסמך שבכוונתו לשלוח ליועץ המשפטי לממשלה, והעלה אותו במהירות לאתר כקובץ "וורד", כאילו המתחרים רודפים אחרי המסמך ה"בלעדי" הזה.
 
5. קבל תגובה אוטומטית מחבר כנסת ערבי, הידוע בחיבתו ל"אייטמים" שכאלה.
 
6. דאג למחזר את האייטם ולעדכנו כל שעה עגולה, ולבקש מאנשי הסטודיו להוסיף סטריפ של "פרסום ראשון".
 
7. התעלם מכך שהאייטם לא עלה, עולה ויעלה בשום כלי תקשורת אחר.
 
8. דאג לקבל שבחים מכל חבריך לדסק החדשות ולקומה. גם הם מקבלים שכר-רעב כמוך.
 
9. המשך לעקוב אחר פעילי שמאל קיצוני. אין דבר טוב יותר מאשר להביא ראיון "בלעדי" עם אורי אבנרי ולזכות בעשרות תגובות נזעמות.
 
10. קווה שמיליארדר גרוזיני (סליחה, גיאורגי) יידע עברית ויקרא את ידיעתך. לך תדע, אולי זה ישתלם לך.