עוד, קולטורה

ורדה מלכין איננה: המטפלת שהיתה גם ציירת

ורדה מלכין עם שישיית הילדים בקיבוץ עין דור
ורדה מלכין עם שישיית הילדים בקיבוץ עין דור

העיתונאי אמנון לורד כותב עם מותה של המחנכת המיתולוגית ורדה מלכין מקיבוץ עין דור

תמיד כשאתה שוכח מניין באת מופיע מאי משם איזה שליח ומוסר בלי שהוא מודע לכך הודעה. אז ככה בעודי מוצץ גבעול ליד איזה כספומט או תיבת שירות ברחוב הפלמ"ח אני פוגש מישהי מהקיבוץ שלא ידעתי בכלל שהיא קיימת בירושלים והיא מספרת על מפגשיה האחרונים עם בני הקבוצה שלנו בקיבוץ. בהלוויות. ככה זה תמיד. וכך היא מספרת פתאום על הלוויתה של ורדה. כרגיל, חולפים תמיד כחודשיים עד שהשמועה על מותו של אדם יקר בעין דור מגיעה אלי. כך היה גם כשבעלה של ורדה, אריה מלכין, נפטר.

ורדה. אין לה מקום בכתבה גדולה בעתונות של המיין-סטרים, אבל יש לה מקום בלב. והיא הדבר החשוב באמת שאם הייתי חופשי לכתוב על הדברים החשובים באמת הייתי מקדיש לה טור נרחב. לכן אני שוב חוזר לבלוג של דוד מרחב, שפינה לי מקום בנדיבותו לכתוב על ורדה, באותו מקום שבו כתבתי בעבר על אריה בעלה בעל הכתפיים השעירות, האיש שעמד על משמר ערכי הקיבוץ עד הרגע האחרון. האיש שהבהיר לי בקיץ 1970 בארוחת בוקר במטע, שהייתי מחויב על פי דין התנועה להסתפק בחביתה של ביצה אחת ולא להשתלט על שתי הביצים שנותרו שם לטובת חביתת שחיתות אגואיסטית.

ורדה נפטרה עכשיו בגיל של למעלה מ-90. כשאני חושב על כך אולי זה קצת מלודרמטי אבל היא האשה הראשונה בחיי אחרי אמא שלי, קטי זכרונה לברכה. מעניין מה היא חשבה על שיטת החינוך שעבדה בה. בגיל שנתיים, אולי פחות, היו מקבצים את הפעוטות שנולדו באותה שנה ל"שישייה". אנחנו היינו בשישיית ורדה. ככה קראו לנו – עד היום בעצם. בהרבה מהתמונות שלי בגילאים של עד ארבע – חמש, ורדה מככבת במרכז התמונה. בחורה צעירה, מחייכת, עם שיער שחור מסולסל ונוקשה, גזוז תמיד קצת מעל לצוואר. היתה בה מאז שאני זוכר את עצמי תערובת של מתיקות ועצבנות. היא היתה המטפלת שלנו. הגיעה עד כמה שידוע לי לבדה מאוסטרליה. שם ויתרה על חיים טובים במשפחה אמידה מאוד כדי לחיות בישוב שהיום כשאני רואה תמונות מתחילת שנות ה-50 נראה עזוב ומיותם, עם כמה בתים קטנים כמה פחונים, איזה מתבן, ורק הר תבור ניצב שם תמיד כשומר נאמן. אז לגבעה הבוצית הקוצנית הזאת שקיבוץ אנשים חי עליה בקומונה היא הגיעה בתחילת החמישים. יש אפילו צילומי סרטון שמישהו צילם מראשית ימי הקיבוץ ובהם נראים ורדה ואריה כשהוא רכוב על סוס והיא למרגלותיו לבושה בג'ינס ובחולצת משבצות. מראה מאוד לא שכיח בשדות עין דור של הימים ההם. מעין קאוגירל. למרות שאני לא זוכר אותה אף פעם מסתובבת באיזה ענף חקלאי.

יש לי זכרונות שלה מאותן שנים ראשונות כשהיא מאבדת את הסבלנות, אם נשתמש בלשון המעטה. היא היתה מיתולוגית באופן פרטי. לא כמו תקווה גרוספלד, שאפשר היה לספר עליה כמה דברים מעניינים אפילו בתוך ספר. למשל, זכורות לי קבלות שבת שהיתה עורכת לנו. אריה מלכין עם חלילית סופרן, על חשבון הבית. אריה עבד באותם ימים במיספוא ולכן ניתן היה לראות – מי ששם לב בכלל – קבוצה של שישה פעוטות צועדת אחרי ורדה או מסביב לרגליה כשהיא לבושה בסינר, בדרך לשדות. הלכנו בשדות, ממש כמו שזה נשמע. בדרך לחלקות המיספוא והרווח היה בעיקר הטרמפ חזרה. כמקובל אז, כשאריה היה מסיים להעמיס את העגלה הגדולה בתלתן, אספסת או עשב רודוס קצור, הושיבו אותנו למעלה על הערימה. אני לא בטוח שהמנהג הזה היה עובר היום את רף הנוהלים של החינוך לגיל הרך במשרד החינוך.

אלו היו הימים הטובים שבהם ישנו ארבעה ואלי כל השישה יחד בחדר גדול ובלילות כשהיינו לבד היינו מקיימים דיונים ערים על איך נפוצץ את יהושע הרע על ידי זה שנתקע לו סיכה בבטן הגדולה.

זה היה פרק א' של ורדה בחיי. נוצר איזה קשר וכל החיים אחר כך תמיד כשהיינו חולפים אחד ליד השניה, אחת מול השני, תמיד נוצר הקליק והחיוך ואיזה דיבור קטן עד שהבנו שאין לנו יותר על מה עוד להשיח. היא חיה בעולם שלה, אין לי ספק. אני זוכר שביום שחזרתי לקיבוץ ממלחמת יום הכיפורים היא נעצרה על ידי בחדר האוכל ורק אמרה שהזקן שצמח בחודש האחרון יפה לי. תתארו לכם.

פרק ב' היה כשהיא חזרה לחיי במוסד (כפי שנקראו בתי הספר המיתולוגיים בקיבוצי השומר הצעיר) כמורה לאנגלית, מורה לאמנות, מורה לציור. כן. ורדה היתה ציירת. אני מגיל צעיר מאוד התחלתי לרשום. לצייר. היום אני שואל את עצמי אם זה היה איכשהו קשור אליה. אבל בתיכון היא התחילה ללמד אותי – אותנו – לצייר בצורה מקצועית.

וכאן מתחיל הויכוח שלי עם כמה אנשים שזוכרים את ורדה קצת אחרת ממני, אלו בעיקר אנשים קרובים שפשוט נתקלו בה בגיל יותר בוגר ולא כמוני מגיל אפס פלוס 2. אני תמיד אהבתי אותה. לא כמו שילד או נער מתאהב באשה מבוגרת. לא. זה לא יהיה מדויק. אלא מטבעי אני נוטה לראות באנשים רק את הצד החיובי שבהם. אדם מאוד קרוב אלי התלונן, כשדיברנו על ורדה שאיננה, כי בעת ביקור במוזיאון הוותיקאן החוויה שבצפייה בכל אותן יצירות אמנות קלסיות לא חפפה בכלל את תיאור החוויה שוורדה העבירה בשיעורי האמנות. האמת שצחקתי. האם לא היינו ברי מזל משוגעים, שהיתה בכלל מורה כמוה שדאגה שנראה באמצעות שקופיות נהדרות את כל הרפאלים והמיכלאנג'לואים והקאפלות והטינטורטואים והטיציאנים ו-כן – גם את האגסים האלה דמויי סזאן, כאשר היא או רגינה היו מתכופפות או פותחות כפתור עליון בשמלה וכפתור תחתון מלמטה. מי יכול בגיל 60 פלוס מינוס (יותר לכיוון הפלוס) להתלונן?

היא היתה מהבודדים שהביאו ניחוח של עולם אחר, גדול. היה עוד אוסטרלי. גרשון פרייס. בתחילת השנה ראיינתי את שאול פז ממזרע על בלם הדלתות שלו 'פנינו אל השמש העולה'. הוא נזכר פתאום שהיה מישהו מעין דור שהיה מגיע למוסד במזרע פעם בשבוע כשהוא מרחף על הווספה שלו דרך עפולה. ליד הנקניקים הוא היה פונה למוסד ושאול זכר שהוא זה שהציג בפניהם כנערים בפעם הראשונה את המוזיקה המסתורית הזאת שנקראת ג'אז. לקח לי רגע להבין שמדובר בגרשון. גרשון פרייס. האיש ששר את 'ג'וש פיט דה באטל אוף ג'ריקו' (ויהושע הפיל את חומות יריחו) טוב יותר ובקול עמוק ורועם יותר אפילו מפול רובסון!

בכל אופן שיעורי הציור הפכו לחוגים בערב, שבהם ורדה היתה מגייסת דוגמנים ודוגמניות לציור מבין המתנדבים או האולפניסטים. אבל זה אף פעם לא הגיע למה שקיווינו שזה יגיע. רק כשמוישה סיקלאי מצא מישהי יפה וחשובה עם שיער שחור גולש, ראיתי אחר כך דרך החלון את רישומי העירום. לא תוצאה מרשימה בהשוואה למקור. אבל הייתי מוכן לשבור לו על הראש את כל בקבוקי היין והוודקה הזולים שהשאיר במיסדר ליד דלת הסטודיו שלו בלולים. כהרגלי הבלגתי.

משך השנים כשעברתי מדירה לדירה נפטרתי גם מכמה מציורי המודל האלה ששנים היו מגולגלים באיזה בוידעם. כל עוד אמא שלי היתה בחיים הכל נשמר פיקס בביתה בקיבוץ. מחברות מכיתה א' וגם ציורים מכל הגילים ופנקסי רישומים, שעם השנים אתה דואג לצנזר. בעשור שחלף מאז מותה של אמי הלכו והדלדלו הציורים ששמרתי. אחרי הכל, לא הייתי סזאן. גם לא בנו של טינטורטו. זה היה ויתור של יהירות. ורדה חשבה טובות על הכשרון שלי בתור מי שיכול לצייר. היא ידעה לרמז על כך כשקטלה מתחרים אחרים, שלטענתה היכולת הרישומית הטכנית שלהם לא ביטאה שום דבר. אני זוכר שהחלטתי שלא אלך ללמוד ציור בבתי ספר לאמנות אחרי שראיתי מי כן הולך ללמוד שם. כן, השחצן האידיוט הזה הייתי אני. כל מה שנשאר כתיעוד לאותה תקופה זהו צילום שלי מכין ציור גדול לכבוד איזה אירוע שכבר נשתכח.

ורדה עכשיו איננה. אני בטוח שמעט הזכרונות שלי יוצרים דמות שונה לחלוטין ממה שהקרובים לה באמת מכירים. גם צעירים ממני בקיבוץ שלמדו אצלה במוסד זוכרים אותה אחרת. היא מעוררת אצלם משהו שהוא יותר קרוב להערצה. כנראה בגלל השונות האנגלוסכסית שלה על רקע השידפון הפולני הצברי והארגנטינאי. שמעתי שנהגה בחומרה ובנוקשות בשיעורים שלה, דווקא עם הקרובים והאהובים עליה ביותר. זה לא נשמע לי מופרך, אבל אני מייחס את הזכרונות האלה בעיקר לעובדה שוורדה דרשה משמעת ולפעמים היתה מתעצבנת – עד שהיתה חוזרת המתיקות. זכור לי מעבר להררים של חמישים שנה שדרשה מאיתנו ללמוד בעל פה שיר קלסי של משורר אנגלי שנקרא 'לנופלים'. מי יכול להבין אותה?

מודעות פרסומת
קולטורה

בין ניטשה לעשתורת: מדוע התנכרו הכנענים לשירת זלמן שניאור?

מוקדש באהבה ליוחנה רטוש

א.

בשנות השלושים הארבעים, דעך המוניטין של זלמן שניאור בארץ־ישראל. על רקע מלחמת העולם השנייה, ביקר בארץ בשנת 1936, אך לא הצליח למצוא את מקומו בה. למרות חגיגות היובל לשניאור באותה שנה, הקשר בין השירה העברית ובין שירתו לא היה אלא קלוש. קורא השירה בן אותה עת החל נכבש בפואטיקה של הדור החדש, דור שלונסקי־אלתרמן, שפסלה את שירת שניאור בין שאר משוררי "דורו של ביאליק" בשל פגמים של "מאמריסטיקה", קרי: תכנים הגותיים המסודרים בסדר לוגי, המימטיות העודפת, הנטייה לתיאור המציאות תחת הזרתה ופריצתה באמצעות מטפוריקה שאיננה רפרנטית, נטל ההסבר, היעדר הסוגסטיביות או הרצון להשפיע על מחשבת הקורא ורגשותיו, הריחוק מאפקטים מוסיקליים, ויזואליים ועוד. שניאור עצמו היה משוקע כולו ביצירת פרוזה ביידיש עבור קוראי השפה באמריקה, הגם שפרסם בשנת תש"ה את ספרו העברי, "פרקי יער". הוא היה בתהליך נדידה: מן העברית אל היידיש, מאירופה לארצות־הברית (מירון, תשנ"ט). שניאור הגיח לישראל בשנת 1949 וניסה למצוא בה את מקומו.

ז'ורנליסט מיליטריסטי שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה", כתב עליו ברנר. זלמן שניאור
ז'ורנליסט מיליטריסטי שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה", כתב עליו ברנר. זלמן שניאור

פרסום הספר "לוחות גנוזים" בשנת תש"י (1950) לא היטיב עם שניאור. החוגים הספרותיים והדתיים לעגו לו או הוקיעו אותו. בספר זה, ביקש, בעקבות התגליות הספרותיות והבלשניות בתל־אוגרית , לשחזר את אותה שירה שנגנזה בעת עריכת המקרא ובה ניכרות מקבילות לשוניות רבות מן הממצאים שנתגלו לבין לשון התנ"ך (בספר תהלים, למשל). לפי מירון, "זה היה המשך דל של השירה האנטי־נבואית או ה'אנטי־ייעודית' (כביטויו של ברוך קורצוייל) מן התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. לעומת שירתו ה'כנענית' של יונתן רטוש, למשל, שירי הפריון האליליים של שניאור נראו בבחינת שיירים שהעבישו" (מירון, תשנ"ט: עמ' 328). למעשה, טוען מירון, הופעת הספר הייתה בבחינת ניסיון לשיבתו של שניאור לזירה הספרותית הישראלית לקראת חזרתו ארצה בשנות החמישים. להשקפתי, היה זה בבחינה ניסיון להקנות לגיטימיות לשיבתו לארץ.

באחרית הדבר ל"לוחות גנוזים" (שניאור, תשי"א, א': עמ' קצה-קצט), כתב שניאור כי פרקי־הספר נכתבו על פני כעשרים שנה ואף מציין כי ביאליק "קרא אצלי בפריס את הפרקים הראשונים ו'סמך ידיו' עליהם". הפנייה לביאליק כמקור סמכות מהווה עדות ראשונית לפער המדהים ששרר בין האופן שבו הבין שניאור את ה־ licentia poetica הישראלית לבין האופן שבו התהוותה השירה העברית בפועל. דורם של אלתרמן ושלונסקי, שבמסגרתו פעלו משוררים כיונתן רטוש וכאבות ישורון, היה רחוק מרחק נפשי גמור ומוחלט משירתו של מי שהוכתר כ"משורר הלאומי".

שניאור כתב בהקדמתו, כי "הרעיון העיקרי, שעורר אותי לכתוב את מחזור השירים הללו, מנקר היה במוחי בעודני נער: אנא באו ספר 'מלחמות ד'" ו'ספר הישר' – היינו שירי כיבוש כנען? והיכן באו חזיונות נביאי־השקר וכוהני־עשתורת?" (שניאור, תשי"א: עמ' קצה). על פני עמוד שלם, כתב המשורר על הגניזה הקהירית ו'הספרים החיצוניים' ועוד. בסוף אותה "הצדקה" לכתיבת הספר, חתם בכותבו כי "על בסיס זה עלתה התכנית ליצור כמין בבואה למה שאבד לנו, בבואת סגנון, צבעים ומעשים. וסוף מעשה במחשבה תחילה" (שם: עמ' קצו).

שניאור ביקש לעשות מהפכה־זוטא בספר זה ולשוב אל ה"ריתמוס" המקראי. הוא נאחז בהגייה הספרדית, "הנגינה הנכונה, המלרעית", ואף טען כי אבד הכלח על טשרניחובסקי, שכן "כל אותם טריולטים , הסונטות והמשקלים הפזמוניים נעשו גיבנים ומומיים; צולעים, נכי־ירך, המדדים בקביים בכל בתי־הספר, בארץ ובחוץ־לארץ, ואיבדו הרבה מחינם המשקלי ומיפי צלצולם". הוא מגדיר את "לוחות גנוזים" כניסיון לשוב אל "משקלי השירים שבתורה, נביאים וכתובים". הם אינם מהווים ניסיון לחדש, חו"ח, את פולחן האלילים הקדמוני אלא ליצור מן המקרא "כלים חדשים", "לא להשתמש בהם למשקאות ומאכלים כשרים אלא לראותם בלבד". עוד הלין על היחס כלפיו על שאין סובלנות כלפי "פייטן עברי המחפש, יחדיו עם החוקר ועם המלומד בני־זמנו, את הקדום ואת הנשכח…" (שם: עמ' קצז-קצט).

את המעבר להגייה הספרדית ביצע גם אחד מאותם כוכבים שדרכו במסתו של ביאליק, "שירתנו הצעירה" (אודסה, תרפ"ז), יעקב כהן, ואפשר ששניאור ביקש לילך בעקבותיו (יעקב שטיינברג, שגם הוא נזכר במסה זו, סירב לשנות את הכתיבה בהברה האשכנזית). התוצאה הייתה דלה מאודף מבחינת שניאור. כך, בפרק החמישי, "אבידות", כתב שניאור על "אשרות רעננות", על נביאי שקר אשר "נשחטים על קידוש הבעל/ ועשתורת היפה באלות" (שם: לה-לו). בעמ' מ' כתב "אך בא רוח־פרצים מאשור,/ עם סרגון ועושי רצונו", ובשיר השישי, "שיירים", כתב על "הוד קדמון לכולם, הוד שֵמִי, -/ רק רמזים הגיעו אלינו,/ נעלים ואין להבינם,/ קדושים ואין להשיגם" (שם: עמ' מה).

אם משווים את היבול המחורז הזה לשירי "חופה שחורה" ליונתן רטוש, שיצאו לאור בשנת תש"ב (1942) בהוצאת 'מחברות לספרות' בעריכתו של י' זמורה, הפער המתחוור בין שניאור החוזר לכנען לבין רטוש העברי הצעיר הוא עצום. ניתן להבחין בפער זה, למשל, בשיר "קורבן מנחה":

רחבת לי שדי, נדבת יאור וטין, / פיסת מדבר גנוב, מורשת סב ונין./ משחר עד ערבית הרוויתי מענית/ לפת קיבר לטף, ללחם ניקודים…/ ריבון אשדות שיחור, אב־לחם כל החי,/ רצה מנחה דלה, עמל דורות אדם. // – הלל! רצה האל!/ ועומר בר אחד/ באמברי חיטה למסכנות פרעה" (רטוש, תשכ"ג: עמ' 13).

כניסתו של שניאור למגרש הכנעני הייתה מאוחרת ומיותרת. איכות שירתו ודאי שהייתה נמוכה מאיכות שיריו הראשונים. הוא, שהותקף חריפות על־ידי ברנר על הכוחנות, הריאקציוניות, על הצידוד־כביכול מזויף בניטשה (שניאור הוא "ז'ורנליסט מיליטריסטי שראה את אחוריו של ניטשה ואת פניו לא ראה", כתב ברנר [תרצ"ז: עמ' 407]), פנה לכיוון הכנעני, העברי, ונדחה. אם בתחילה זכה לביקורת חריפה מצד ברנר על כתיבתו הרוויה ברוח הניטשיאנית (הגם שהכיר בכישרונו הרב) וברטוריקה ואף בקולניות, עתה זכה לבוז על כתיבתו בגין שירתו העמוסה בתכנים מקראיים ו"כנעניים".

שניאור המוקדם היה, לפי דן מירון, משורר שעיצב בשיריו דמות של "יחיד" עברי, "חופשי, בודד, תקיף, מרדני, עמלן, חזק, סומך רק על עצמו, נוטל לעצמו זכות בלתי־מוגבלת למימוש עצמי במחשבה ובמעשה, באהבה ובשנאה, בהתמסרות לארוס ולתנאטוס כאחד; ודמות אנושית־יהודית זו… הייתה דרושה מאוד בעידן שבו הוגדרו ההתגברות על הפער שבין המחשבה ל'חיים', ובין החָרוּת על הלוחות לחֵירוּת היצרית, ואיחוי ה'קרע שבלב', במובן הברדיצ'בסקאי של המושג, כיעד התרבותי הדוחק והמידי ביותר" (מירון, תשנ"ט: עמ' 322). אולם ככל שהלך והתגבר המפעל הציוני הקולקטיבי של הקמת יישוב יהודי עצמאי בארץ־ישראל, ההוויה הספרותית שהחלה מתגבשת בארץ במקביל להוויה הלאומית הייתה תכלית הניגוד להלכי רוחו האינדיבידואליסטים של שניאור, הלכי־רוח שהיו משותפים לו ולמשוררים כגון יעקב שטיינברג, יעקב לרנר ואחרים. אפילו יהודה קרני, שהחל מחבר שירי מולדת בשלב דיי מוקדם של שירתו, נדחה (קרני התאפיין באקספרסיוניזם שעיקרו החצנת הסובייקט את עולמו הפנימי באמצעות ההבעה המעוצמת, והחל להיפתח לאט־לאט. כשהמשיך לחבר שירי מולדת ואף שירים לאומיים, טענו נגדו כי איננו רלבנטי [מירון, תשנ"ב]).

שקיעתו של שניאור התבטאה באי־הבנה מוחלטת של הזרמים הקיימים באירופה בכלל, ואלה שזורמים בגרמניה בפרט. הוא לא הבין את השתלטות הרוח השפנגלרית של "שקיעת המערב" (Der Untergang des Abendlandes), בו הדם מכריע את מהלך כיוון ההיסטוריה מול כוח הכסף היהודי (Spengler, 1991). ביטוי לכך ניכר באפוס "פרקי יער", המתאר את השתלטות המודרניות המתועשת על עולם הילדות השניאורי בביילרוס, ואת יציאת הגיבור, אלמון (הוֹסֵף ז' וּקְרַא אלמון בהגייה אשכנזית…), אל העולם החדש, האירופי. מול השירים הראשונים, שירי "גשרים" ו"חזיונות", שהתאפיינו ברעיון "מות האלוהים" הניטשיאני כפי שהדבר מתבטא בפואמה "עם צלילי המנדולינה" (ר' חלק ב', "מוּת אלוהים", שניאור, תשי"א, ב': קפג-קפח), קפץ המשורר קפיצה מהירה אל תפישת "מעבר לטוב ולרוע", כפי שהדבר מתבטא למשל בשיריו, "ממחזור אוקרינה" (כלומר, "אוקראינה"), בטורים כגון אלה המופיעים בשיר "אוקרינה": "לקטורת מסגדךְ ריח של ספר־תורה חרוך/ חמני־גנךְ צהובים כנָצָל במגיפה./ ומאלֻמי קצירך גורפים עצמות במגרפה" [שניאור, תש"ה: עמ' צה]). מעלתו של אדם, סבר ניטשה, נקבעת על־ידי עומקו של הסבל שבכוחו לשאת. הוא יודע יותר מכל הידענים מכוח סבלו. היחס לאמת כרוך ביכולת להעמיק באמת כשהסבל העמוק מקנה אצילות ומפריד בין מי שעומד חשוף מול האמת, לא מזייף, מסלף או נרתע מהכאב, לבין מי שהאמת היא עבורו ערך מועיל, סבל מועיל (סיגד, תש"ן: עמ' 101).

שניאור, שהגיב בהתרחקות ובהסתגרות, סיגל לעצמו את החירות היצרית והרוחנית של מעבר לטוב ולרוע. זו לא הייתה טבילה עמוקה ואותנטית בתהום הניהיליזם הניטשיאני נוסח אורי צבי גרינברג, תוך הכרת הישות במובנה ההיידגריאני, הבנת ה"היות־שם", ה־Dasein הפרטי החותר לאותנטיות בהיות האדם מושלך ( geworfenבמובן של "In-die-Welt-geworfen-Sein") אל העולם, תוך רצון לעוצמה (Der Wille zur Macht) של בריאת תרבות עברית חדשה. זו הייתה חירות הרסנית שהתבטאה, בין השאר, בהחלטה לפרסם את "לוחות גנוזים". בספר זה היה ממד גדול של חוסר אותנטיות עליו עמדו הכנענים בראשותו של רטוש. זו הייתה שירה שנכתבה מתוך רצון לזכות באהדה ובקבלה אשר תאפשר לשניאור לחבור אל אחיו המשוררים בציון.

ב.

בעיצומה של השואה התפרסם בשנת 1943 המנשר "כתב אל הנוער העברי" שביקשה להתנתק מן היהדות על בסיס תרבותי של חזרה לימי המקרא וניסיון לחלוש על ארץ העברים ההיסטורית, שכללה לא רק את ארץ־ישראל משתי גדותיה אלא גם את עיראק, למשל. על המנשר היה חתום בראש ובראשונה המשורר יונתן רטוש (אוריאל שלח), אבי 'העברים הצעירים' הידועים בכינוי־הגנאי שהדביק להם שלונסקי "'הכנענים". המקום הגיאוגרפי ימיר את המקום הרוחני, את האלוהים, והעממים שמסביב, ה"ערבאים", נטולי הלאומיות, יהיו נתונים למרוּת השלטון העברי. התזה שהציע רטוש, כפי שהובנה על־ידי חוקרים שונים כגון קורצוויל, הייתה אידיאה ולא רק, אם בכלל, תנועה; זו אידיאה שהופיעה בכתבי טשרניחובסקי, שניאור וברדיצ'בסקי וביקשה לעיין עיון אסתטי במוטיבים ארכאיים ומיתיים, הלניים וכנעניים כאחד (אוחנה, תשס"ח; קורצוויל, תשכ"ה). אולם בניגוד לטענת קורצוויל, עיונו במאמרי רטוש השונים מעיד כי התנועה הייתה פוליטית מעיקרה. בשיחה שקיימתי עם פרופסור גבריאל מוקד בתל־אביב, סיפר לי מוקד איך אנשי תנועת הנוער הכנענית ביקשו להיכנס לבתי־הספר השונים ונדחו, ודווקא מוקד וחבריו, בהם דוד אבידן, שהיו חברים בתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית, בנק"י, הגנו על הכנענים הצעירים (מרחב, תשע"ד).

אוחנה (תשס"ח) טוען כי "חידושם הרדיקלי של רטוש וחבורתו היה במרד הכולל נגד היהדות כמהות דתית, תרבותית או אתנית, והמרתה בחוויה ילידית ולשונית (אוחנה, תשס"ח: עמ' 26). אולם רטוש הלך, למעשה, בדרכו של ברדיצ'בסקי שקרא לעשות מ"יהודים אחרונים" ל"עברים ראשונים" ולא הסתפק רק בעניינים לשוניים: בפועל, הצטרף רטוש גם ללח"י והיה מעורה בחוגי הימין הארצישראלי העמוק בשנים שקדמו להקמת המדינה. הרוח העברית פיעמה גם באידיאולוג הראשי של לח"י, ישראל אלדד ("שייב"), שקרא בעיתונו "סולם" להקמת מלכות עברית ופיעמה בו רוח ניטשה (אלדד גם היה המתרגם של כתבי ניטשה לעברית בהוצאת 'שוקן').

בראיונות שהעניק, הרבה רטוש לטעון כי מימיו לא הכיר היכרות של ממש את השירה העברית, כי לא הושפע "במישרים" ממקורות זרים כלשהם וכי גם השירה שריגשה אותו בימי ילדותו, כגון שירת זלמן שניאור (בעיקר "גשרים" ו"חזיונות") אכזבה אותו ברבות הימים שכן היא גרמה לו בהתחלה תחושת זרות ונתק ומשחזר אליה בבגרותו הבחין במה שהגדיר כ"פשטנותה" (שמיר, תשנ"ג: עמ' 9).

את המטען הרגשי הזה כלפי שירת שניאור ניתן לראות כבסיס להתנכרותו המאוחרת לספרו של המשורר, "לוחות גנוזים". מוטיבים כנעניים הופיעו גם בשירת רטוש וגם בשירת שניאור. אך נוכחותו של שניאור בזירה הספרותית עוררה ברטוש תגובות רגשיות מנוגדות וקשות: מחד־גיסא, אכן ניתן היה לזהות מוטיבים כנעניים בשירת שניאור, אולם מאידך־גיסא, הוא נתפש בעיני רטוש וחבריו כמי שנאחז ברעיון הכנעני שלא בצדק: בעוד שההשקפה העברית כפי שנתחברה על־ידי רטוש וע"ג חורון בקול הקורא אל הנוער העברי עם הקמת הקבוצה הכנענית בשנת 1942, שמה דגש על ילידיות עברית, תרבות עברית – לשון אחר: תקומתה של אומה עברית חדשה בארץ העברים הקלסית, אומה שאינה יהודית וקופצת קפיצה היסטורית גדולה מימי דוד לימי העלייה השנייה – הרי ששניאור סימל את ההפך הגמור. תרבותו הייתה "יהודית" ולא "עברית". הוא בילה את רוב ימיו בארצות המערב, כתב ביידיש, בעברית כתב בהגייה האשכנזית. פנייתו למוטיבים הכנעניים נתפשה אפוא כזיוף.

רטוש היה צעיר שמזגו היה מהפכני, הושפע כשניאור עצמו מן הפילוסופיה של פ' ניטשה ונמשך גם ליצירה ה"גברית", המשוחררת, הגועשת והאנוכית, המתבטאת בשירתו הדיוניסית של שניאור. לטענת שמיר (תשנ"ג), "…שיר הנעורים שלו [של רטוש, ד.מ.] (1929) מושפע במובהק משירו של שניאור, 'תחת שמש', שיר המפרש את חיי החטא ההדוניסטיים של ה'אני' כגבר צעיר כנקמה במין הנשי כולו על גזלת התום והנעורים: 'ואשך ואשק על סביבי, ואשרוף כל פרפר בראשי,/ ותהי לי תאוותי לקנאה וללעג נקמות חרישי; ואשבע וארמס כולנה, ועזבתין בדרכיי הקרות,/ ואברח לבכות חורבני וחורבן חלומות ונערות'". רטוש כותב בשירו "כיבוש": "כאור לפרפר לך אהי נערה/ וערגת ופרפרת על האש/ אשכירך במחול, אסעירך בלהבי, –/ אוחז בך, לא ארפך. ובת שחוק של נכווית/ לרצונה תענה:/ אחמדך,/ כפרפר זה האור צורבו". הנערה היא פרפר צרוב־כנפיים שעורג אל האש העומדת לכלותו, היא ציפור שמפזזת סביב נחש מפתה טרם לפיתתו המשתקת, כלבה שאוהבת בנאמנות את אדונה הרודה בה (שמיר, תשנ"ג: עמ' 39).

השפעת שניאור על רטוש ניכרת גם בשירים אחרים כגון בשירו המוקדם, "יער", נושא בעל נוכחות ניכרת בשירת שניאור (ספרו, "פרקי יער", פורסם בניו־יורק בשנת תש"ה) בפרט, ובשירה הרומנטית־אירופית של משוררים שטיפח ביאליק, בהם יעקב כהן (כהאן). בנוסף, היה זה שניאור אשר הקדיש אודה בשם "אספרתקוס" לראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, ורטוש עצמו עמד בקשר עם ז'בוטינסקי, תרגם תרגומים שונים לבקשתו ועמד בקשר עם מחולל מחתרת לח"י, אברהם שטרן ("יאיר") הי"ד, והושפע משירתו (שמיר, תשנ"ג; אוחנה, תשס"ח).

סמוך להשתקעותו של שניאור במדינת ישראל הצעירה, כתב רטוש בביטאון הכנענים, "אלף", על שירת המשורר הקשיש: "מידת העצמיות [אצל שניאור] אינה רבה: לא בצורה ובלשון, לא במחשבה, לא בתוכן ולא ברגש, – אם גם הוציא מתחת ידו כה זמירות ומעין שירים ומכתמים נאים למדי" (מצוטט אצל שמיר, תשנ"ג: עמ' 41). כאשר יצא לאור "לוחות גנוזים", התפרסמה ב"אלף" רשימה את גימ"ל בה נכתב כי "לא 'ריתמוס תנכי' – אלא מין דברנות משונה בנגינה אשכנוזיס… של נער ה'חדר' החצוף, שהציץ ונפגע, הציץ וחשף –". שניאור הוא "אורח פורח" הממשמש באוצרות העתיקים באצבעות סוכן־נוסע, ועושה לו אותם חומר למרכולתו במסעותיו ב"יריד היהודים" (שם).

האירוניה היא כי דווקא שניאור נתפס כ"כנעני" שבין משוררי "דור ביאליק" כיוון שנמשך לתרבות המזרח הקדום ולמקרא כפי שהדבר ניכר ב"לוחות גנוזים" אך גם כפי שניכר בשירים מוקדמים יותר (למשל, שירו "פליטים" [שניאור, תרפ"ד: עמ' צ-צא] שנכתב בברלין, הפואמה "אנוכי, אנוכי לא אסלח!" ובפרט חלק ג' שלה, "אגדת־עדן" [שם: עמ' קצא-קצט] העוסק בפרשת אדם וחוה, שנכתב באוֹסְטֶנְדֶה, בלגיה). כרטוש, ששהה שהות ארוכה בפאריס שם התוודע לע"ג חורון שביסס את השקפתו הכנענית, גם שניאור בילה בעיר בתקופה שבה פורסמו גילויים ארכיאולוגיים מסעירים באגן הים התיכון, ובמזרח־התיכון בפרט. רטוש וחבריו ראו בשניאור "איש יריד" , זר ל"שהרון הפורה", ארץ פרת , סוחר יהודי המעמיד פנים, העמדת פנים שאינה אלא "פוזה" ספרותית. לפי שמיר, "לשם ביסוס הבידול בינו ובינם, לא בחלו בדברי לגלוג על הפיסיונומיה של שניאור ועל תכונות אופי ניקלות שייחסו לו הולכי־רכיל" (שמיר, תשנ"ג: 42). בעוד רטוש ביקש לברוא עברי חדש ששורשיו במקרא (ולא "יש מאין" כפי שטוענת שמיר) הרי שניאור היה כולו משוקע בהוויה היהודית בה צמח, פעל וכתב.

משהואשמו הכנענים בפיזור דברי רכילות על שניאור, הגיב רטוש. במאמר שפורסם בביטאון הכנענים, "אלף", תחת הכותרת "רכילות" (ינואר תש"י־1950), כתב תחת ראשי־התיבות י. ר.: "האמנם את חסד הנעורים זוכרים לו לשניאור אלה שקראוהו? לא. דומה כי איש ואיש זוכר לו את חסד נעוריו שלו. שניאור הוא בעצם משורר גיל הנעורים. ביתר דיוק, גיל המעבר בין הילדות לנעורים. אולי יש בו שיעור קומה אבל אין זה שיעור קומה של אישיות. מידת העצמיות אינה רבה: לא בצורה ובלשון, לא במחשבה, לא בתוכן ולא ברגש; אם גם הוציא מתחת ידו כמה זמירות ומעין שירים מכתמיים נאים למדי… הלא לא מקרה שמ'שלושת הגדולים' העמיד ביאליק אסכולה, צ'רניחובסקי [כך במקור, ד. מ.] טבע נוסח וסגנון, ושניהם השפיעו זה מעט וזה הרבה, ואילו שניאור – לא כלום. השפעתו מתנדפת והולכת עם שלהי גיל ההתבגרות. וכפי הנראה, לא לחינם מצא שניאור את מקומו שנים על שנים על דפי העיתונות היהודית העממית באמריקה" (רטוש, תשמ"ב, ב': עמ' 174-175).

הזלזול בשירת שניאור נובע בדברים אלה בעיקר מנימוקים של טעם. אולם האם רק נימוקי הטעם היו כרוכים בשלילת רטוש את המשורר?

ג.

מה גרם, אפוא, לדחייה הרבה של הכנענים ביחס לשירת שניאור? האם היה זה שניאור האדם שדחה אותם? האם הייתה השירה המחורזת הבלתי־מוצלחת של "לוחות גנוזים"? למעשה, ניתן לומר כי התשובה היא "גם וגם", אולם תשובה זו איננה מספקת, להשקפתי. שניאור הביא עמו בשירתו ב"לוחות גנוזים" אפשרות לסינתזה חדשה: לא עוד מורשת ניטשה אלא שיבה יהודית אל הארכיטיפים המקראיים וניסיון לתת לגיטימציה פואטית מחודשת ליהדות ולישראליות על בסיס מקראי, לא כנעני.

אם נשתמש בתיאוריה היונגיאנית על הארכיטיפ, שניאור הציע את קילוף הפרסונה היהודית־הציונית וגילוי ה"אני האמתי" הקיים במקרא, תוך ניסיון לבסס אגו שעיקרו הבניית זהות. היהדות כביטוי לנשיות נמצאת בקונפליקט עם העבריות כביטוי לגבריות. זוהי ה"אנימה" של הזהות החדשה הזקוקה למרחב פואטי עם עוגן עמוק בהיסטוריה העברית הקדמונית. היהדות ההיסטורית היא מעין צל שיש להכיר בו לטובת הזהות החדשה ולאכלס אותו בה. הארכיטיפ העברי המקראי מהווה מעין נטייה כללית שתקבל את משמעותה תוך התעצבות התרבות (יונג, תשל"ג; תשל"ד). שניאור לא קרא תגר על הגולה ויהדותה: הוא היה יציר הגולה. הוא חי בארצות אירופה. שירתו הייתה שירה אירופית בעברית.

כך, בשיר "נס גוטנברג" מנגיד שניאור בין הקלסיקות השונות בהן הוגה ותועה האיש העברי לבין אור תורה, נביאים וכתובים, אור מזרח שלא נאסף עד עתה (שניאור, תשי"א, א': ל-לב). ההתנסות באייסכילוס, בשייקספיר, באגדות אלף לילה ולילה היא בבחינת טיול כאשר האורח זורח מן המקרא. השירים "אבדות" ו"שיירים" מהווים קינה על גורל העם, כאשר השירים "הגניזה" ו"הזעקה" מהווים קריאה לשיבה ולחישוף "לוחות הקדם", "לוחות השירה הגנוזים" הצועקים "מאז ועד עתה" (שם: נד). החלוציות הציונית הביאה לכך ש"ביזע דור חדש, קשה־עורף" התעוררו גם הגנוזים, אותם לוחות גנוזים, כאשר קול הגנוזים הבקיע ממערות עד לכך "תפוצות ישראל בגולה", ו"אף לאזני החוזים הגיע – לפחת בם שירה חדשה" (שם: סד).

כך נחתם החלק הראשון ב"לוחות גנוזים". כיוון שאין עיקר החיבור הוא לנתח את שירתו זו של שניאור אלא להבין מדוע נדחו ה"כנענים" כל כך מפניה, אומר כי האידיאל שמציב המשורר שבו ההוויה החדשה נפתחת אל אותם גנוזים ומתקיימת בה השירה לצד המעש החלוצי, מהווה ניתוק בין העבריות כרעיון ילידי ופוליטי (שאיננו רק אידיאה אלא גם מדריך לפעולה) לבין העבריות כרעיון שעיקרו פואטי־תרבותי. הניסיון לתת אלטרנטיבה פואטית עברית ברוח "לוחות גנוזים" הייתה לצנינים בעיני הכנענים כיוון שלא הייתה בה משום שלילת הציונות והיהדות, וחמור מכך: לא הייתה בה שלילת הגולה.

שניאור לא איים על הכנענים, לא מבחינה פואטית ולא מבחינה פוליטית. אך הוא הציב אתגר: הכלת הפואטיקה העברית במסגרת רעיונית אקלקטית שבה יהדות, ציונות וגלות משמשות בה בערבוביה. מחיקתו של שניאור הייתה, אפוא, אקט שביקש למחוק אפשרות לחשיבה עברית אחרת, הנטועה גם במוטיבים יווניים ורומיים המופיעים ב"לוחות גנוזים". המשורר הישיש הציע לכנענים הצעירים אופציה להבניית זהות בה יוכל אף הוא ליטול חלק. הם, שדחו ובזו לגלות, שתיעבו במידה רבה את העולם היהודי בו כתב ופעל שניאור על שפת היידיש שלו, דחו ובזו גם לאפשרות הפואטית שהציע.

בשירי "אחים דוממים", בשיר "עשתורת", כתב שניאור כי "בבית האוסף/ במדינת צפון, / בבית אוסף קודר/ מצאתיך עשתורת קטנה, ילידת כנען!" (שניאור, תשי"א, ב': עמ' שעט). הכנענים לעגו לו על כך. בפאריס מצא את העשתורת? אולם לא רק הכנענים היו במבקרים: בביקורת שפורסמה בביטאון מפ"ם, העיתון על המשמר, כתב אברהם רגלסון על "לוחות גנוזים" כי "סכנתה של שירה זו היא לא ניהיליזם – לא פריקת־עול וחיי־פחחים עליזים. סכנתה היא שקיעה לתוך שעבוד בורגני להנאת־נכסים תחת החירות של הנאת־חושים". כל ששניאור עשה הוא "שלוש דפיקות" משקליות "לכל הנושאים והעניינים" ובכך "שינאר המשורר את המשקל ואת התוכן כאחד" (רגלסון, 1951). עמנואל בן־גריון, בנו של ברדיצ'בסקי, כתב בעיתון דבר כי "שניאור השתעבד למסגרת שירתו" וש"המשורר, שינק משירת העולם במידה לא פחותה מאשר ממקור שירת עמו ושפתו, מעמיד פנים כאילו יתכחש עתה לחינוכו… ברם, אנחנו שכבר פקחנו עיניים לרווחה שוב לא נעצום אותן לחזות אך ורק מהרהורי לבנו" (בן־גריון, 1951). במאמר ביקורת קטלני שפורסם בעיתון חירות, תחת ראשי־התיבות לב"י, הואשם שניאור כי הוא מביא "כתב פלסתר" נגד דוד המלך, לא פחות, בצד "דברי השיקוצים של הבעלים והעשתרות" (לבי, 1951).

אנקדוטה משעשעת מספר אודות תלונתו של שניאור על פרופסור אלעזר ליפא סוּקֶנִיק שביקר אצל המשורר בניו־יורק בשנת 1947, וזה הקריא לו משירי "לוחות גנוזים" והפרופסור הנכבד העתיק את שם הספר והוציא חוברת תחת שם זה. כותב הכתבה שואל, "עוד מעט נשמע, כי גם 'מגילת האש' גם כך נקרא כך על־ידי ביאליק בלי נטילת רשות מאת שניאור…" (פלוני, 1951).

שניאור הותקף על־ידי הכנענים והדתיים כאחד. ב"מעריב" הוא התגונן כי "לוחות גנוזים" אינם אלא "שעשועי דמיון בלבד", "ואין כוונתו להעמיד את 'סברתו ההפוכה' מול הגזר הקדום שיצא עליהם לגנזם". ההאשמה הייתה כי פגע בדמותם של שמואל הנביא ודוד המלך, וחמור מכך: התלהב מן פולחן המולך והבעל (ד. ג., 1950).

הלעג, התוקפנות והשנאה לשניאור צריכים לעמוד מול המפעל שביקש להעמיד בהוצאתם לאור של "לוחות גנוזים". עם נטישת מורשת ניטשה והפילוסופיה הניטשיאנית, ביקש להביא לבנייתה של התרבות בארץ. אולם הוא נתפש כאורח זר שהגיע מחוץ־לארץ, שאיננו שייך לתרבות שהתהוותה בישראל הצעירה. בנובמבר 1949, עשור לפני מותו בפברואר 1959 בניו־יורק, פרסם טור תחת השם "מדברי ז. שניאור". "באתי הנה לבנות ולא להרוס", כתב. "ואני מתחיל בקריאה אל הסופרים העברים. אני מאמין בזה שאני אומר ואינני רוצה לבקר שום איש. יש הרבה כישרונות בינינו. אבל עליהם להבין שעכשיו התחילה הבנייה האמתית. ויש להראות לעמים את גודלו של עמנו. צריך להתקשר עם הספרות העולמית, עם העולם הרחב" (שניאור, 1949).

שניאור בא כבנאי המבקש להביא לישראל הצעירה את האפשרות לייחודיות בתוך גיוון. הורטיוס בצד המקרא. הומרוס בצד שירת דבורה. לוחות גנוזים מכנען ופפירוסים מיוון. הגניזה הקהירית והחפירות בתל־אוגרית. משזנח את תורת ניטשה, בא ארצה עם מסר קצת ציוני, יהודי, מעט קוסמופוליטי, עברי, סמי־כנעני. הוא לא נתקבל בברכה בשעה שהכנענים שוררו על הסיף העז והחרב שתשפוט. הוא זכה ללעג ולבוז מצד הרפובליקה הספרותית המקומית. הוא החזיק דירה בתל־אביב ובניו־יורק. שניאור, נווד שלא מצא את מקומו בין התרבות שאבדה לבין התרבות החדשה, הובא למנוחה בבית העלמין של ברית הפועלים היהודים בניו־ג'רסי ב־23 בפברואר 1959. הוא, שהיה כמה כל כך ללוחות הגנוזים, בחר להיטמן הרחק מן הארץ אשר בה חיפש את הגנוז, ומשמצא – נדחה ושב לגלותו.

רשימת מקורות

א. ג. "'לוחות גנוזים הוצאו מן הגניזה'". מעריב, 8.12.1950.

אוחנה, ד. לא כנענים, לא צלבנים: מקורות המיתולוגיה הישראלית. רמת גן: כתר, תשס"ח.

בן־גריון, ע'. "'לוחות גנוזים' לזלמן שניאור'". דבר, 9.2.1951.

ברנר, י"ח. "רשימות ביבליוגרפיות". כל כתבי יוסף חיים ברנר ח' (א'). תל־אביב, תרצ"ז.

יונג, ק' ג'. האני והלא מודע. תל אביב: דביר, תשל"ג.

______. הפסיכולוגיה של הלא מודע. תל אביב: הוצאת דביר, תשל"ד.

לבי. "'לוחות גנוזים' או כתב פלסתר?". חירות, 18.5.1951.

מירון, ד'. "מבוא". בתוך: יהודה קרני. שירים (כרך ראשון: תרס"ז-תרפ"א). ירושלים: מוסד ביאליק, עמ' יא-קנא.

מירון, ד'. "בין שני בתים: על ז. שניאור ועל 'אנשי שקלוב'". בתוך: זלמן שניאור. אנשי שקלוב. תל־אביב: דביר, תשנ"ט, עמ' 317-415.

מרחב, ד'. שיחה עם פרופסור גבריאל מוקד. תל־אביב, 26.3.2014.

סיגד, ר'. האמת כטרגדיה: ניטשה, שפינוזה, קירקגור, מרקוס אורליוס. ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ן.

פלוני (לא מופיעה חתימה). "לא ביקש רשות משניאור". על המשמר, 19.5.1950.

קורצוויל, ב'. ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה? תל־אביב, תשכ"ה.

רגלסון, א'. "הלוחות השניאוריים". על המשמר, 16.2.1951.

רטוש, י'. יוחמד: שירים (חופה שורה, בארגמן, יוחמד). תל־אביב: מחברות לספרות, תשכ"ג.

רטוש, י'. ראשית הימים: פתיחות עבריות. הדר הוצאת ספרים, תשמ"ב. [רטוש, תשמ"ב, א'].

רטוש, י'. ספרות יהודית בלשון עברית: פתיחות בביקורת ובבעיות הלשון. מבוא, הערות ומובאות: ש. שפרה. תל־אביב, הוצאת הדר, תשמ"ב. [רטוש, תשמ"ב, ב']

שניאור, ז'. חזיונות: שירים ופואמות (תרע"ב-תרפ"א). ברלין: הוצאת הספר, תרפ"ג.

שניאור, ז'. פרקי יער. ניו־יורק: הוצאת היובל, תש"ה.

שניאור, ז'. "מדברי ז. שניאור". דבר, 11.11.1949.

שניאור, ז'. לוחות גנוזים. תל־אביב: עם עובד, תשי"א. [שניאור, תשי"א, א'].

שניאור, ז'. שירי ז. שניאור (כרך ראשון: שירים, תרס"א-תש"ה). תל־אביב: עם עובד, תשי"א. [שניאור, תשי"א, ב'].

שניאור, ז'. שירי ז. שניאור (כרך שני: פואמות, תרס"ג-תרע"ז). תל־אביב: עם עובד, תשי"א. [שניאור, תשי"א, ג'].

Spengler, O. The Decline of the West. (Ed. Arthur Helps & Helmut Werner. Trans. Charles F. Atkinson. Preface: Hughes, H. Stuart). New York: Oxford University Press, 1991

קולטורה

לזכר נעדרים: אריה מלכין 1921-2014 / אמנון לורד

היום הפנה את תשומת לבי דוד מרחב, שאחד ממיסדי עין דור, אריה מלכין, נפטר. אז קודם כל תודה לדוד שהוא מפנה לי קצת מקום לצורך אייטם קטן שאפשר לשים לו את הכותרת: אריה מלכין, השלמות ותיקונים. הופתעתי שאריה קיבל עם מותו חשיפה רצינית בתקשורת האינטרנטית. כתבה ב'הארץ' ואפילו מאמר לזכרו מאת חיים שיין בערוץ 7 מכל המקומות. בהארץ מודגש עברו ההירואי בצבא האמריקני ששחרר את מערב אירופה וכן היותו מתנדב על ספינת מעפילים. בערוץ 7 הלכו על אריה איש השומר הצעיר, ששם כידוע לא מתפללים, אין בית כנסת, ובכוונה עובדים בשבת, אך בנו שי חזר בתשובה.

נתחיל בזה שבאתר של קיבוץ עין דור ניתן למצוא קטעים מוסרטים שצולמו במקור ב-16 מ"מ, שם מצולמים אריה ואשתו ורדה כשהיו צעירים בתחילת שנות החמישים. אריה רוכב על סוס וורדה שהגיעה זה עתה מאוסטרליה לבושה כמו קאוגירל בחולצה משובצת אדומה ונדמה לי שאפילו בג'ינס. בטח הג'ינס הראשונים בגליל התחתון. ורדה היתה המטפלת שלנו כשהיינו שישיה בקיבוץ. למי שאינו בקי בחינוך המשותף, הקבוצה מתחילה בשישיה – עד גיל ארבע בערך ואז מתחברים לגן עד שנוצרת הקבוצה בכתה א' ואיתה אתה ממשיך עד הקבר. ורדה היתה לוקחת אותנו הרבה פעמים למיספוא, שם עבד אריה לבדו. כשהיה חוזר עם עגלה רתומה לטרקטור עמוסה לגובה בתלתן ועשב רודוס קצור, אנחנו, ילדים בני 4 או 5 היינו יושבים למעלה. בערבי שבת ורדה היתה מביאה את בעלה שידע לנגן בחלילית כחלק בלתי נפרד מקבלת שבת.

"אין זה סגנוננו". אמנון לורד.
"אין זה סגנוננו". אמנון לורד.

בהמשך הפך אריה מלכין לאב הקדמון של ענף הכותנה בעין דור וכך בעיקר אני זוכר אותו. הוא היה טיפוס ספורטיבי. אני זוכר אותו גומע בנשימות אחרונות את מירוץ העשרה קילומטר של הקפת התבור בשנות ה-50 וה-60. זה היה המרתון של הימים ההם. הוא היה שחקן פינג פונג ושחמט אדיר. מי שזוכר את האופנה של חולצה ללא שרוולים עם כתפיים חשופות, יש לי חדשות בשבילו. מי שהמציא את האופנה הזאת הוא אריה מלכין. כתפיו השעירות היו סמלו המסחרי. כבר בשנות החמישים ותחילת השישים הוא היה גוזר את השרוולים מחולצת העבודה הבהירה שלו, ומסתובב חופשי בשדות המספוא והכותנה.

לפני שהתברגתי במקום שבו אני נמצא היום, הייתי גם קצת חקלאי בקיבוץ. בגיל 17 או 18 עבדתי במטע. זה היה יום קיץ חם. עבדתי לבד בחלקה הגדולה שנקראה זיתון. היה שם איזה מחסן פחים מיתולוגי וסככה צמודה. לשם היו העובדים מתנקזים לארוחות והפסקות. חזרתי לשם לארוחת בקר במחשבה שאוכל לבדי. ידעתי שמישהו מהכותנה עשוי להגיע. בכל אופן אני פותח את המקרר ורואה שם שתי ביצים. בוא נגיד שאם אתה מתחיל את היום בחמש בבקר, אז בשמונה, אצל שמעלק'ה במטע, אתה מאוד תשמח לחביתה טובה משתי ביצים. וזה מה שאני עושה כשלפתע מתפרץ למחסן הפחים אריה מלכין קשה ללא רחם. ואריה, בן גילו של אבי עליו השלום בערך, מטיח בי שזה לא בסדר. הייתי צריך להסתפק בחביתה של ביצה אחת. היו שתי ביצים ואחת הייתי צריך להשאיר בשבילו. אני לא מגזים, אריה מלכין השאיר בי טראומה מצפונית בעניין החביתה הזאת עד היום. לימים, הוא היה מהאחרונים על רכס שמירת ערכי הקיבוץ. הוא היה אופוזיציה של איש אחד כמעט להפרטה של הקיבוץ והמשיך להיות פעיל במטה הזרם השיתופי.

אני לא זוכר מתי זה היה בדיוק, ב-1989 או 1990. כנראה ב-90', בהקשר לתרגיל המסריח, היה כינוס ענק של החרדים באצטדיון יד אליהו. שם ירק הרב שך הקדמון אש וגופרית על החילונים והקיבוצים: אוכלי שפנים וחזירים, הוא אמר. משהו כזה. התעורר זעם אדיר בשמאל שהיה אז חזק מאוד, עד כדי אפשרות מתוצרת פרס להקים ממשלה חלופית. נאום הרב שך נועד להרתיע גורמים חרדיים מהחבירה לשמאל. רבים זוכרים שבתגובה לנאומו המשתלח של הרב שך, כתב אמנון דנקנר את המאמר התוקפני והארסי ביותר נגדו. רק דבר אחד אני זוכר ממנו, שדנקנר כינה את שך, "זקן תש אשכים".
זה היה בעתון 'חדשות' שהיה לו קהל נאמן בקיבוצים. אריה מלכין גזר את מאמרו של דנקנר ותלה על לוח המודעות בעין דור. למאמר הוא הצמיד פתק עם שלוש מלים כתובות באותיות קידוש לבנה: "אין זה סגנוננו".

ככה אני זוכר את אריה. אשתו ורדה אהבה אותי כל השנים, למרות פרשת החביתה שבטח הוסתרה מפניה. היא לימדה אותי ציור. מעניין שהאמריקנים כמו אריה היו אנשים רציניים אחד אחד. ובכל זאת, הם נחסמו על ידי הקליקה הצברית-פולנית ואחד כמו אריה מעולם לא מילא תפקיד מרכזי בקיבוץ. בין השאר משום שבהיותם סוציאליסטים אמריקנים הם היו אנטי-סטליניסטים, וההדרה המוחלטת שלהם מהזירה העסקנית הפוליטית השפיעה גם על התפקידים שהיו פתוחים בפניהם במסגרת הקיבוץ. כשהגיע הגרעין האמריקני-קנדי שאמא שלי היתה חברה בו, הם היו מבוקשים מאוד על ידי קיבוצי השומר הצעיר. זה היה ב-1946. הם הגיעו בהתחלה למשמר העמק. כולם ידעו שהם הביאו נדוניה שחסכו משך כעשר שנות עבודה בחווה שלהם באמריקה. מדובר על סכום נאה מאוד בדולרים במושגי הימים ההם. עשרות אלפים. קיבוץ ארץ-ישראלי ו', לימים עין דור, זכו בהם. בקנדיות הכוונה. וכך באתי לעולם.

באותה הזדמנות אני רוצה להזכיר עוד שניים מעין דור שלחמו בצבא האמריקני במלחמת העולם השניה. אחד הוא מיכאל פרישברג שנפטר לפני כשנתיים. גם הוא לחם באירופה. השני הוא יאק (יעקב) לם, שלחם באוקינוס השקט בקרבות נוראים באוקינאווה ואיים נוספים. יאק היה מאוד רזה. אמרו עליו שככה ניצל. כשהיה עומד בפרופיל צד, הכדורים לא יכלו לפגוע בו. לימים, הוא כעס מאוד כשנודע לו שנשיא המדינה חיים הרצוג מתכוון לטוס ליפן להלווית הקיסר הירוהיטו. יאק סבר שזה בזיון, ואמר לי: "אם הייתי נוסע לשם זה רק כדי להשתין על הקבר שלו".

גם יאק לם וגם אריה מלכין היו ערים למצבו של עין דור מול כל האוכלוסיה הערבית שבסביבה. בחגיגת שבועות אחת הוזמנו "שכנינו הערבים". הוא הסביר לי, שחייבים כל הזמן לטפח את הקשר הטוב. מסיבה מאוד פרגמטית: "תסתכל, כל הקיבוצים בסביבה אנחנו לא יותר מ-3,000 יהודים. ומסביב אנחנו מוקפים בכפרים של 30 אלף ערבים". מי שיעיין באלבום צילומים של אחד מצלמי הקיבוץ, שלמה עופר, ימצא שם תמונות מחגיגות של כפר ערבי ביום העצמאות בשנות ה-50. כולם שם מנופפים בדגלי הלאום. כחול לבן.

יהי זכרם של אריה והחברים הטובים ברוך.

קולטורה

מבוא למטריקה קלסית – שיעור א'

מבוא קצר למטריקה קלסית: ההקסמטר הדקטילי בשירת הומרוס

שיעור ראשון

ההקסמטר הדקטילי כולל חילופי הברות קצרות וארוכות. ההברה הקצרה מסומנת באמצעות הסימנים הבאים:

הדקטיל מתחיל בהברה אחת ארוכה ואחריו שתי הברות קצרות. על כן יסומן כך: X̄Y̌Ž
הספונדה כולל שתי הברות ארוכות: X̄Ȳ
הטרוכה כולל הברה ארוכה ואחריה קצרה: X̄Y̌
האנקפס מסומן באמצעות הסימול x וכולל שתי הברות: הראשונה ארוכה והשנייה קצרה או ארוכה: X̄x.

אנו שמים לב אפוא כי תמיד תופיע בתחילה הברה ארוכה. ההקסמטר הדקטילי כולל שש יחידות מטריות (ומכאן הקס־מטר) הנחצות אחרי ההברה השלישית באמצעות קו מטרי. לכן, הטיפוס האידיאלי של ההקסמטר הדקטילי יהיה:

X̄Y̌Ž | X̄Y̌Ž | X̄Y̌Ž || X̄Y̌Ž | X̄Y̌Ž | X̄x

ישנן חמש יחידות מטריות דקטיליות עם מטרון אחד נוסף בסוף. המטרון יהיה או טרוכה או ספונדה. שתי ההברות הקצרות בסוף חמש היחידות המטריות הראשונות יכולות להתחלף בהברה אחת ארוכה ולהיחשב כספונדה. ההפך לא יכול להתרחש: ההברה הראשונה הארוכה בחמש היחידות המטריות הראשונות לעולם לא תתחלף בשתי הברות קצרות.

ניקח אם כן דוגמה פשוטה מהומרוס:

χειρὸς ἑλόντ' ἀγέμεν Βρισηΐδα καλλιπάρῃον.

כדאי להקל עלינו את העבודה, נתחיל מסוף המשפט. אנו יודעים כבר מן ההתחלה שהיחידה האחרונה תכלול הברה ארוכה אחת ואחריה הברה ארוכה או קצרה. לכן, נפריד אותה מהשאר.

χειρὸς ἑλόντ' ἀγέμεν Βρισηΐδα καλλιπά | ρῃον.

נמשיך להתקדם אחורנית. נחפש יחידה מטרית ובה הברה ארוכה ולאחריה שתיים קצרות:

χειρὸς ἑλόντ' ἀγέμεν Βρισηΐδα | καλλιπά | ρῃον.

נמשיך לחפש יחידה מטרית נוספת בדגם הזה עד שנגיע לקו המפריד בין היחידות:

χειρὸς ἑλόντ' ἀγέμεν Βρι || σηΐδα | καλλιπά | ρῃον.

יש לנו כבר שלוש יחידות מטריות. נמשיך לחפש את שלוש הנותרות:

χειρὸς ἑ| λόντ' ἀγέ| μεν Βρι || σηΐδα | καλλιπά | ρῃον.

כאן, היחידה המטרית הרביעית מימין כוללת שתי הברות ארוכות. ההברה השנייה, הארוכה, ביחידה מטרית זו באה במקום שתי הברות קצרות. יש לנו שני ספונדה וארבעה דקטילים בהקסמטר.

נעשה את אותו הדבר במשפט הבא בסריקה לאחורנית:

ἀλλ' οὐκ | ᾿Ατρεΐ| δῃ ᾿Αγα| μέμνονι | ἥνδανε | θυμῷ

כאן הספונדה יופיע בראש ההקסמטר.

וגם כאן תתרחש תופעה דומה:

ἀλλὰ σὺ | μὲν νῦν | αὖτις ἀ | πόστιχε | μή τι νο | ήσῃ

תמיד כשאנחנו "נתקעים" במשפט, צריך לחפש איפה הספונדה. הדברים הופכים למורכבים יותר בהמשך. אך לשם התחלה, נזכור כי בהקסמטר יש שש יחידות מטריות כאשר בכל חמש הראשונות יש הברה אחת ארוכה בהתחלה ושתי הברות קצרות בסוף, כשהאחרונות יכולות להתחלף בהברה אחת ארוכה (ספונדה). היחידה המטרית השישית תתחיל בהברה אחת ארוכה ואחריה הברה אחת קצרה או ארוכה.

מאמרים פוליטיים, קולטורה

חברים וחברות, ויתרנו על עיצוב התודעה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 7.2.2014

סיפור אי־הענקת הפרס על מפעל חיים לזמר אריאל זילבר הוא, בתמצית, סיפורו של הימין כולו. התנהלותה של אקו"ם בעקבות הודעת של אחינועם ניני, כי לא תשתתף בטקס לצד זילבר, מבטאת את העובדה, כי על אף שהימין הצליח לשנות את מפת ההתיישבות בארץ, הרי התרבות נותרה כולה שבויה בידי השמאל. הרי הפרס הוענק לזילבר לא בשל דעותיו הקיצוניות והתמוהות אלא מפאת עשייתו המוסיקלית המשתרעת על־פני ארבעה עשורים. אז כיצד זה לא קם איש ואמר שההתנהלות כלפיו לא תיתכן במדינה דמוקרטית? כיצד איש משרי המחנה הלאומי לא פעל כדי שמפעל ההחרמה של השמאל, שמתבטא הן בהחרמת יישובי יו"ש והן בפעילות אקטיבית להחרמת ישראל בעולם באין הסדר מדיני, לא יקרום עור וגידים בטקס מכובד כל כך? שרי הימין כתבו הודעות גנאי נגד החרמת הזמר, ובזה נגמר העניין.

קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי. אריאל זילבר. צילום: האתר הרשמי
קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי. אריאל זילבר. צילום: האתר הרשמי

המחנה הלאומי זנח בשני העשורים האחרונים את המאבק על הרוח הישראלית. כתבי העת "תכלת", "נתיב" ו"נקודה" נסגרו בהיעדר מנויים. הממשלה איננה מזרימה די תקציב למוזיאונים לאומיים, ובהם מוזיאוני ז'בוטינסקי והאצ"ל. אם כל ישראלי החושב כמו "מקור ראשון" היה גם חותם על מינוי לעיתון, העיתון בו אתם מחזיקים כעת היה מתחרה ב"ידיעות אחרונות" מבחינת התפוצה. אם במקום לכבוש עוד ג'בל ביו"ש, לשים עליו קרוואן ולהכריז שהוקם יישוב חדש עם שם מקראי עתיק, היו מפתחים ספרות, שירה ועיתונות לאומית, המצב היה שונה בתכלית. הימין שכח את האמת הנצחית שבמשפטו של קארל מרקס, שלפיו ההוויה קובעת את התודעה, ובכך ויתר על עיצוב ההוויה הישראלית. האם מישהו צפה לאחרונה ביצירה קולנועית המבקשת להתמודד עם יצירות מתחרות מהשמאל ולהציב נרטיב שונה?

בהיעדר תרבות לאומית בעלת השפעה, התרבות הישראלית נידונה להיות מוחזקת בשבי השמאל. ההשלכות של המצב הזה הן משמעותיות, בעיקר משום שבהיעדר אקדמאים, סופרים, אנשי־רוח, מושכי־עט, משוררים וקולנוענים שיוכלו לתת גב תרבותי להשקפה הפוליטית הלאומית, הרוח השמאלית הפוסט־מודרניסטית, הרלטיביסטית, הנרטיביסטית, תמשיך לחלחל אל עומק הציבוריות הישראלית. די לראות כיצד חלק ניכר מהציבור תומך ב"פשרה" בירושלים ובנסיגות משמעותיות מיו"ש כדי להבין שהשיח המונוליתי הקיים נותן את אותותיו בשדרה המרכזית של החברה. כך, איומי־סרק על החרמת ישראל מהווים נשק בידי מצדדי "ההסדר המדיני" כדי להציב אולטימטום לראש הממשלה שיחתום על מתווה קרי, ואין קבוצה משפיעה שמתייצבת מול מסע האיומים וההפחדות.

החרמת הימין נמשכת עוד משנות ה־20' וה־30' של המאה שעברה. סילוק המחנה הלאומי ממחוזות התרבות, האמנות והמחקר איננו חדש. אולם ראוי שנשאל עצמנו בכנות הראויה אם הימין עצמו פועל לשינוי המגמה הזו. איש לא פצה פה כאשר בהיעדר משאבים ומנויים נסגר כתב העת החשוב ביותר שהיה פה, "תכלת", בהוצאת מרכז שלם, שהביא לארץ מחשבה שמרנית חדשה ורעננה מארצות־הברית. האם העובדה שלמחנה פוליטי שלם אין ולו כתב עת אחד איננה מעידה על ניוון אידיאולוגי ותרבותי אמתי?

אריאל זילבר איננו קורבן ה"תקינות הפוליטית" הרווחת במקומותינו אלא קורבן היעדר גב תרבותי ולאומי איתן שהיה מסמן לאקו"ם שפגיעה כזו באמן היא בגדר קו אדום. מי שאשם במעשה הנבלה שעוללו לזמר אינם אנשי השמאל שהפכו אותו לפסול, אלא אנשי הימין שמתעקשים לא להבין, כי בעידן שבו תרבות מתקיימת ומתפתחת ברשתות החברתיות, בבלוגים, באינטרנט, ניתן ואפשר לפתח תרבות־שכנגד. המצב המצער הזה מחשל ומחזק את המצב הישראלי, האטום לכל אפשרות של חשיבה ביקורתית מימין על המתרחש במחוזות התרבות והאמנות. בפועל, זה גם מה שיאפשר, בבוא העת, לאנשי־הרוח המשפיעים מן העבר השני להצדיק מעל כל במה פינוי יישובים – ואיש לא יקרא תגר.

קולטורה

על החירות: שני ספרים חדשים בהוצאת שלם

פורסם במגזין "טיים אאוט" בתאריך 7.8.2013

מדי פעם, מהבהב על המוניטור המחשבתי של הימין הישראלי סימן חיים. סימני־החיים האלה מגיעים בעיקר מכיוון ההוצאה לאור של מרכז שלם. שם אמנם סגרו לא מזמן את כתב־העת המצוין "תכלת", אך ממשיכים להוציא מדי שנה כמה ספרים מוקפדים ומושקעים ממיטב ההגות הליברלית והשמרנית; לא בקצב ההוצאה של "רסלינג", אך באיכות שאינה נופלת מזו של ההוצאות הגדולות והנחשבות. כך, יצאו באחרונה הספרים "חוקת החירות" של פרידריך האייק, המוצג לא פעם כאחד מאבות השמרנות במאה העשרים – מורם ורבם של תאצ'ר ורייגן – וגם "אריאופגיטיקה" של ג'ון מילטון.

"חוקת החירות" – שיצא לאור במקור בשנת 1960 ותורגם בידי אהרן אמיר המנוח – פורסם חמש עשרה שנה לאחר שמרכז שלם פירסם את תרגום ספרו היותר ידוע של האייק, "הדרך לשעבוד". מדובר בספר עב־כרס המשלים את מאבקו הרעיוני והפוליטי של האייק בסוציאליזם שנוא־נפשו. על פני יותר מחמש מאות עמודים הוא עוסק במושגי החוק, החירות, השוויון, הכלכלה החופשית והחוקה, ומציב בפני הקורא משנה סדורה. אפס, בניגוד לתדמיתו של האייק כשמרן, הוא עצמו דואג בסוף הספר לכתוב אחרית־דבר תחת הכותרת "מדוע אינני שמרן" עם התקפה קשה ויסודית נגד השמרנות ובעד הליברליזם. אולם הליברליזם של האייק, כפי שהוא עצמו מודה, אין לו "כמעט ולא־כלום עם תנועה פוליטית כלשהי המתהדרת בשם זה כיום".

"מדוע אינני שמרן". פרידריך האייק
"מדוע אינני שמרן". פרידריך האייק

כך, לדוגמה, הוא טוען, כי "לחשדנות השמרנית כלפי החדש והזר קשורה איבתו של השמרן לשיתוף פעולה בינלאומית ונטייתו ללאומנות צרחנית" ו"הסממן הפסול ביותר בעמדה השמרנית הוא נטייתה לדחות כל ידע חדש, מוכח ובדוק משום שהיא סולדת מכמה מן המסקנות הנובעות ממנו לכאורה – או, בלשון בוטה יותר, התנגדותה הבלתי־מנומקת לקדמה". ספק רב אם כותב "חוקת החירות" היה מצליח למצוא לעצמו תלמידים וחסידים רבים בימין הישראלי או הבינלאומי. למרות זאת, יותר מחמש עשרה שנה לאחר שפורסם, בסוף שנות השבעים, הייתה זו המנהיגה הצעירה של המפלגה השמרנית, מרגרט תאצ'ר, שבכנס המפלגה נכנסה לדברי אחד הנואמים, הוציאה מתיקה את הספר, הטיחה אותו בשולחן וקראה בקולה הסמכותי: "בזה אנו מאמינים!".

"אריאופגיטיקה" – שנכתב בשנת 1644 ותורגם על־ידי אביעד שטיר – סייע "לעצב את אוצר המלים של המהפכה האנגלית של אמצע המאה השבע־עשרה, ולגונן עליה", כפי שכותב בהקדמה הנפלאה לספר פרופ' ויליאם קולברנר מאוניברסיטת בר־אילן. הסיבה הישירה לכתיבת החיבור הייתה פקודת רישוי שפירסם הפרלמנט הבריטי בשנת 1643 וחייבה את כל המעוניין לפרסם ספרים בדפוס לקבל היתר מאנשי 'אגודת מוכרי הספרים', מעין צנזורה שקודמת לפרסום. את מילטון עצמו יש לפרש ביחס לפילוסוף המפורסם יותר בן־זמנו, תומס הובס, שחיבר את המגנום אופוס שלו, "לוויתן" בשנת 1651: תפקיד התבונה אצל שניהם שונה וכך גם תפישתם את התנהלות החברה.

בהקדמה – הנפרשת על־פני כחמישים עמוד וארוכה יותר מן הטקסט המתורגם עצמו – מוסברים בצורה שווה לכל נפש הרקע לחיבור, השפעותיו על המסורת הפוליטית המערבית ותרומתו האדירה למחשבת־החירות. אפשר לומר אולי שיש משהו נאיבי בשרידי המודרניזם הליברלי; קשה שלא לחוש אהדה כאשר מחבר ההקדמה מציין בהתפעלות, כי מלים מן החיבור המדברות בשבח התבונה וחירות החקירה האינטלקטואלית חקוקות מעל לפתח הכניסה לאולם הקריאה המרכזי של הספרייה הציבורית בניו יורק.

למרות קוצר חיבורו של מילטון, הרי יש בכך משום שירת־הלל מזוקקת לחירות, בפרט לחירות היחיד, בזיקה לרעיון הקומונוולת, הקהילה הפוליטית שנוצרת על־ידי הטוב המשותף. הרקע הקלסי של מילטון, התיאולוגיה והיצירות מהעולם היווני־רומי המשמשות בערבוביה, הופכים את החיבור הזה לפנינה של ממש עבור אלה שמגלים עניין במחשבה מדינית ליברלית. חבל שהוצאת 'שלם' לא בחרה לפתוח את תרגומו של אמיר ל"חוקת החירות" בכמה מלים לזכרו. אמיר, שנפטר לפני חמש שנים, מראשוני הכנענים שרצה להיזכר כמשורר בעיקר, היה מתרגם גדול לצד היותו איש־רוח מהמעלה הראשונה. אזכורו היה הכרחי, והשיכחה הגדולה האוחזת בנו לא פוסחת, כנראה, גם על הוצאות המתרגמות ספרות מופת.

פרידריך האייק, חוקת החירות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשע"ג-2013
ג'ון מילטון, אריאופגיטיקה, מאנגלית: אביעד שטיר, ירושלים: שלם, תשע"ג-2013

קולטורה

האדמו"ר החילוני האחרון

הוא התנגד למדינה פלשתינית, תמך בברית־המועצות והתחרט בערוב ימיו, היה נטול שאיפות פוליטיות אך הנהיג מפלגה שבראשיתה מנתה 19 מנדטים ודעכה, ייסד תנועה קיבוצית ובסופו של יום, נשכח מלב רוב הציבור. אביבה חלמיש פירסמה לא מכבר את הכרך השני בביוגרפיה על מאיר יערי. "בראייה לאחור, הוא טעה", היא מסכמת.

אביבה חלמיש, היסטוריונית נמרצת, נטלה על עצמה את המשימה התנועתית הבלתי־אפשרית: לכתוב את הכרך השני, השנוי במחלוקת, על חיי מנהיג 'השומר הצעיר', 'הקיבוץ הארצי' ומפ"ם, מאיר יערי. חלמיש, שהייתה ב'שומר הצעיר' עד ראשית שנות ה־80', מצאה עצמה נאבקת עם דמות שנשכחה כמעט לגמרי מהתודעה הציבורית, אך עם מספיק ישראלים בני־דורה וכאלה המבוגרים ממנה בעשר ועשרים שנה, שעבורם משפטי פראג, הפילוג בקיבוץ המאוחד, עזיבת אנשי הדוקטור סנה את מפ"ם ב־1954, פולחן סטלין וקריסת ברית־המועצות – כולם הם בגדר מציאות שלא התרחשה אלא אתמול. השר לשעבר, יאיר צבן – איש מק"י, מפ"ם ומרצ, שהיה מזכירו האישי של מנהיג מק"י וממייסדי מפ"ם משה סנה – התחשבן עמה בכנס שנערך לרגל צאתו לאור של הכרך השני בביוגרפיה על יערי, בהוצאת "עם עובד".

בהוצאה עצמה לא חשבו, כנראה, שייצא כרך שני; לכן, לא הטביעו את הכוכבית האחת, המפורסמת, המלמדת שכרך ב' עתיד להתפרסם. עתה, הטביעו בספר שתי כוכביות. במובן זה, חלמיש עשתה היסטוריה; ספק רב אם יהיה חוקר נוסף שייקח על עצמו מלאכה מעין זו, אולי עם דגש ביקורתי יותר מזה שנקטה בו. את סיפור הסליקים בקיבוצי 'השומר הצעיר', למשל, סיכמה בדפים ספורים. מעט מדי, לטעמי, נוכח החשד שעולה כי היה אולי מי שחיכה למהפכה אלימה בארץ, או ליציאה לעזרת הצבא האדום הגיבור שיפלוש ארצה ויגאל את המדינה היהודית הצעירה ממשטר בן־גוריון הפרו־אימפריאליסטי ופרו־אמריקני.

לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ
לא חשבו שייצא כרך שני. עטיפת כרך ב' בביוגרפיה של יערי. צילום: יח"צ

באופן מפתיע, קיבל ספרה של חלמיש חשיפה מאוד גדולה. ותיקי התקשורת הישראלית – לונדון, קירשנבאום, ויצטום ואחרים – אירחוה בתכניותיהם. אך ההתעניינות חרגה מעבר לתכניות האירוח של יוצאי הערוץ הראשון. מה פשר העניין הפתאומי באחד ממנהיגי השמאל שהלך לעולמו שבע־שנים וימים, בשנת 1987? "פגש אותי בחור מ'הקיבוץ הדתי' שסיפר לי, כי שם, בקיבוץ שלהם, לא הייתה הערצה גדולה כל כך לרב, למנהיג, כפי שהעריצו את מאיר יערי", היא מנמקת, ובכך גם מסבירה את פשר כותרת המשנה של ספרהּ: "האדמו"ר ממרחביה". "האנשים שדיברו איתי וגילו עניין היו אלה אשר יערי ומפ"ם היוו חלק מההיסטוריה שלהם". ובכל זאת, כשחלמיש ואני נפגשים לשיחה על כוס קפה בחנות "תולעת ספרים" הסמוכה לכיכר רבין, עוצרת אותה המוכרת ומספרת לה כי היא התעניינה בספרהּ לאור העניין שהיא מגלה בפרשת ביתניה, אחת מנקודות הראשית של צמיחת 'השומר הצעיר', שאירוטיות גברית, אידיאולוגיה והווי תנועת־נוער שימשו בה בערבוביה. הביוגרפית הוותיקה משתאה נוכח דמות הצעירה שיודעת את סיפור ביתניה.

"חזן היה יותר ימני"

בשנת 1984, פירק יעקב חזן את השותפות בין מפלגת העבודה ובין מפ"ם, שהתקיימה למן שלהי כהונת הכנסת השישית, בשנת 1969. "מאיר ואני", הדגיש חזן את ההחלטה המשותפת בנאום שנשא בפני חברי מרכז המפלגה כשנכנע ללחץ השמאל בה לפרוש מהמערך המבקש להקים ממשלת אחדות עם הליכוד שנוא־נפשם. רבים מהם היו אנשי תנועת 'שלום עכשיו' שנאבקו בממשלת הליכוד נוכח המלחמה בלבנון ורצח אמיל גרינצווייג ז"ל היה צרוב בבשרם. שמעון פרס ניסה לשכנע את חזן, וללא הועיל. "למאיר יערי כבר לא היה שום תפקיד בנקודה הזו", מסבירה חלמיש. "הוא היה בן אז 87. היה נוח לחזן לומר שזו החלטה משותפת, ביטוי של אצילות כלפי יערי. בשנת 1972, יערי פרש מתפקיד המזכ"ל, וב־1984 הוא כבר בקושי כתב ל'על המשמר', וכאשר כתב, היו שאמרו שאולי עדיף שלא יכתוב. הוא היה איש ידוע חולי, מרותק לביתו ובקושי מגיע לישיבות, והיה הבדל גדול בין בריאותו לבין זו של חזן, שהיה נוסע מקיבוץ לקיבוץ".

בשנות ה־70' וה־80', הייתה נתונה מפ"ם להשפעתו של אגף שמאלי הולך ומקצין, ובראשית שנות ה־70' צמחה בפוליטיקה הישראלית תנועת השמאל הקטנה־אך־המשפיעה שי"ח (שמאל ישראלי חדש) שבה כיכבו יוצאי 'השומר הצעיר' כמו רן כהן, שלאחר שנטל חלק בהפגנה נגד נישול קרקעות מערבים, זיכה אותו חזן בכינוי "בוגד", אך בסופו של דבר חזר בו. ההקצנה שמאלה של חלק מצעירי מפ"ם הייתה מנוגדת בתכלית לקו המתון יחסית שהובילו יערי וחזן; כאשר נערכה הפגנה נגד ההתנחלות בחברון, השניים כינו את המפגינים "בוגדים". שי"ח הייתה, במידה רבה, "הסטייה השנייה" במפ"ם. הראשונה התקיימה בראשית שנות ה־50', עת השמאל במפ"ם נאבק קשות בהנהגה נוכח הניסיון להצדיק את משפטי פראג וההיצמדות לפולחן השמש העולה ממוסקבה, דבר שהסתיים בפרישת אנשי סנה מהמפלגה ובהצטרפותם בשנת 1954 למפלגה הקומוניסטית. סנה נתן גט־כריתות לציונות. יערי חשש מאנשי שי"ח, טוענת חלמיש, נוכח המגמה שניכרה בהם כבר אז להכיר בפלשתינים, ברעיון המדינה הפלשתינית, "דבר שהוא התנגד לו בכל תוקף. הקו האדום היה הנאמנות לציונות. חשוב להדגיש, כי הדבר שהטריד את יערי גם לגבי השמאלנים של שנות ה־50' וגם לגבי אלה של שנות ה־70' היה העניין הארגוני. הדברים לא הדאיגו אותו כל עוד האנשים לא יצרו התארגנויות נפרדות".

הדבר החשוב ביותר - שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ
הדבר החשוב ביותר – שמירה על שלמות המערך. צילום: הארץ

ומה באשר ל'שלום עכשיו'? יוצאת חלציה של מפ"ם?
"'שלום עכשיו' הוקמה, למעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. לא היו לה אספירציות מפלגתיות. זה סיפור שונה משי"ח. כל עוד אנשים לא ניסו להתארגן כקבוצה, זה לא הדאיג את יערי. כשנודע לו על קבוצת חברים בקיבוץ עין־החורש שהצביעו למפא"י, זה לא הדאיג אותו. עם 'שלום עכשיו' לא הייתה לו בעיה. המהפך של 77' עשה משהו ליערי, והתנועה הייתה אופוזיציונית בעיקר לממשלה, לא למערך. לפני כן, הבעיה שלו הייתה שאנשי מפ"ם יצאו נגד ממשלה שהמפלגה הייתה חברה בה".

המהפך של 77', עת עלה הליכוד לשלטון, תפס את מפ"ם כשחזן הוא הדמות המובילה בה. יערי היה מנהיג ייצוגי של 'הקיבוץ הארצי', ולמעשה, קהה־חושים במידה רבה. לפי חלמיש, אפשר שהטעות של יערי הייתה עצם כניסתו לפוליטיקה. "זה לא היה המגרש שלו. הוא היה פחות חזק בענייני קואליציה, בריתות ופוליטיקה. בזה חזן היה יותר טוב ממנו. בתקופה שבה גולדה מאיר שימשה ראש הממשלה, היה ידוע שיש יחסים טובים בין חזן לבין גולדה, וזה היה לצנינים בעיני יערי. הוא היה יותר ימני ממנו ודחק את יערי הצדה במובן הפוליטי".

אם מסתכלים על שני העשורים האחרונים בחיי יערי, אי־אפשר למצוא זכר למורשת הרעיונית והפוליטית שהוא עיצב בתחילת דרכו. אנחנו רואים שבהתחלה, יש מסורת של עדה, תנועה חלוצית־אידיאולוגית, ובשני עשורי חייו האחרונים, נראה שהוא לא רלוונטי לחברה הישראלית.
"זה מעניין אם מתחילים את נקודת הדעיכה של יערי ב־1967. הדבר שהיה הכי חשוב ליערי בחמש השנים שחלפו עד 1973, היה שמירה על שלמות המערך. שום נושא לא היה עבורו 'ייהרג ובל יעבור', שעליו מפ"ם הייתה פורשת מן הקואליציה. ישנה סתגלנות. למעשה, אין טביעת אצבעות שלו לאורך כל התקופה הזו בהשוואה לעשורים הקודמים. יערי לא מבקש להציב מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הממשלה, או שיח ציבורי המנוגד לעמדת הממשלה".

תמיד אמרו שאסונה של מפ"ם הוא בכך שלא הקימה דור הנהגה צעיר. אולי אסונה של מפ"ם הוא בעצם שמסוף שנות ה־60' היא עוסקת בהישרדות ובסתגלנות. אפשר למצוא לכך הוכחה שמדיניות הרווחה של ממשלת רבין הראשונה לא עוצבה על־ידי מפ"ם. מפלגת העבודה עיצבה אותה. אולי הסטגנציה של מפ"ם נובעת מכך שהמנהיגות שלה לא הובילה מהלכים ותמורות?
"אני מעלה בספר הרהור: נניח שבשנות ה־30' וה־40', 'הקיבוץ הארצי' היה יוצר ברית פוליטית עם מפא"י ומבחינה מפלגתית הייתה תנועת עבודה אחת. יכול להיות שמבחינת 'הקיבוץ הארצי', ההשקעה בעבודה, בחינוך ובהתיישבות ולא בפוליטיקה, הייתה יותר משתלמת. אם מביטים בנושאים המרכזיים, שררה מידה רבה של תמימות־דעים בין מפא"י לבין 'השומר הצעיר'. הרי נושאי המחלוקת המרכזיים היו היחס לברית־המועצות, השאלה הערבית ותמיכת 'השומר הצעיר' במדינה דו־לאומית. ובכל זאת, מבחינת קהל היעד והמטרות, הייתה זהות רבה".

קודם כל – קואליציה

בשנות ה־50', עברה מפ"ם תהליך עמוק של רדיקליזציה, דבר שהוביל בסופו של דבר לפילוג בה. חזן ויערי ראו בדאגה את ההשתעבדות של חלק ניכר מחברי המפלגה והתנועה לבריה"מ, והמחלוקת הגיעה לשיאה בייתר שאת לאחר ששליח 'השומר הצעיר', מרדכי אורן, נעצר בצ'כוסלובקיה "בעוון פעילות ציונית" ולמעשה, הוגדר כסוכן. חזן נקט במדיניות "מטאטא הברזל" שהובילה לפרישת חברים צעירים רבים מקיבוצי 'הקיבוץ הארצי'. קיבוץ הראל נוסד עם הקמת המדינה על־ידי חברי 'השומר הצעיר' ובוגרי הפלמ"ח, יוצאי חטיבות יפתח והנגב, ובו שמות בולטים כמו יעקב אגמון, בני אמדורסקי, עמיקם גורביץ' ודני קרוון, שגורשו מן הקיבוץ, גירוש שהוביל להתפרקותו בשנת 1955.

חלמיש טוענת, כי פולחן ברית־המועצות והשלכותיו נבע מן העמדה האופוזיציונית שנטלה מפ"ם, ותוך כדי התהליך, יצאו העניינים מכלל שליטה. לדבריה, "שנים רבות שררה המוסכמה, ששאלת ברית־המועצות מנעה ממפ"ם להצטרף לממשלה הראשונה שהוקמה ב־1949. למפ"ם היו אז 19 מנדטים. האמת היא, שנושא בריה"מ הועלה לדרגת חשיבות מכרעת בדיעבד, ויום למחרת הקמת הממשלה, נשא חזן את נאום 'המולדת השנייה'. בסופו של דבר, ההשמאלה במפ"ם שיערי וחזן בלמו אותה הייתה פרי הישיבה באופוזיציה, ביטוי לרצון להתבדל מן הממשלה וממפא"י. בחלוף השנים, עם הצטרפות מפ"ם לממשלה, יערי רצה שהיא תהיה בממשלה תמיד. הוא ידע שברגע שהמפלגה באופוזיציה, יש לכך משמעויות כלכליות, והוא רצה קודם כל לקיים את התנועה הקיבוצית ולדאוג לה".

כיצד אפשר, אם כן, לאפיין את המנהיגות המשותפת של יעקב חזן ומאיר יערי החל בפנייה שמאלה של חלק ניכר מחברי מפ"ם בראשית שנות ה־50'?
"החשש מפני סטייה שמאלנית ריחף מעל שניהם. בעניין הזה, דווקא חזן שנחשב ליותר פתוח ולבבי ויערי שהיה יותר סגור ומרוחק, היו הפוכים זה מזה: יערי היה מדבר איתם, חזן היה מסלק אותם. חזן היה יותר קיצוני, יותר פוליטי, מעצב מדיניות, חבר ועדת חוץ וביטחון, ואילו יערי היה מנהיג טוטלי של ציבור מוגבל, המשפיע על כל תחומי־החיים של ציבור החברים. למעשה, לשניהם לא הייתה שאיפה להנהיג את העם כולו. זו שאלה שאני מתלבטת בה, האם מפ"ם ראתה עצמה כמפלגת אלטרנטיבה או 'קורקטיבה', כתנועה המתקנת את החברה לצד מפא"י?".

עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.
עזיבת הציונות הייתה קו אדום. סנה במסע בחירות של מק"י, לאחר עזיבת מפ"ם.

המאבק שהחליש עוד יותר את המפלגה ומנע ממנה להפוך לחלופה היה נושא הירידה מהרכבת הציונית, כדבריו של סנה.
"עבורם עניין עזיבת הציונות היה קו אדום, המאבק נגד הניסיון להעדיף את האינטרס הסובייטי על פני האינטרס הציוני. בעניין החלופה, יש כאלה שלא חשבו על כך מלכתחילה. עם בוא העלייה הגדולה, היה להם ברור שאין להם סיכוי להפוך לאלטרנטיבה. מכאן גם המשפט 'לא יוכלו בלעדינו'. כלומר, לא יוכלו להקים ממשלה בלעדינו".

אני מתעקש על עניין בריה"מ כדבר שהחליש את מפ"ם. אצל חזן היחס לברית־המועצות היה אינטרסנטי מבחינה פוליטית, כל עוד הדבר יכול היה לשרת אותו. הוא התפכח מהר מעניין "המולדת השנייה". אצל יערי זה היה עניין אידיאולוגי.
"זו הייתה אידיאולוגיה אינסטרומנטלית. אצלו היו כריזמה, ארגון ואידיאולוגיה. היא הייתה חשובה כמכשיר מלכד. מיוני 1941, כשהותקפה ברית־המועצות על־ידי הנאצים, התמיכה בבריה"מ הייתה עניין מובן מאליו. הסובייטים הצילו את היהודים מהנאצים, סייעו בהקמת המדינה וכו'. מתי זה התחיל להיות בעייתי? בעלילת הסופרים, במשפטי פראג, בוועידה ה־20 שחשפה את פשעי סטלין, בפלישה להונגריה ב־1956. עד אותה שנה, אפשר היה למצוא הסברים לתמיכה בברית־המועצות: המנהיג, יערי, מבין את רחשי־הציבור ונענה להם. מכאן עולה השאלה מדוע יערי ממשיך בתמיכה בבריה"מ לאחר אותה שנה, ואפילו לאחר 1967? [אז נותקו היחסים עם הסובייטים לחלוטין בעקבות מלחמת ששת הימים ותמיכת הקרמלין בערבים, ד. מ.]. זו חידה לא פתורה. האם נאמנותו ודבקותו ביחס לבריה"מ היו אחד הגורמים לירידתו, או שמפני שהרגיש שיש לאנשים נטייה ללכת אחרי חזן, הוא חיפש נושא ייחודי משלו?".

"איפה הייתה התבונה שלך?"

בראשית 1953, רעדה המערכת הפוליטית כאשר הסתבר, שבמשרדו של יערי התקין שירות הביטחון, ה־ש.ב., מיקרופון להאזנה. האם ראו בן־גוריון ואיסר הראל, ראש השירות, איום כלשהו הנשקף מצד יערי? "יש בזה אבסורד כיוון שהוא היה נושא המאבק נגד ההשמאלה במפ"ם", עונה חלמיש בכעס. "ההחלטה הזו מטילה כתם על איסר. יש פה הטלת דופי לנאמנות למדינה של מפלגה שאי־אפשר למצוא בדל של חוסר נאמנות למדינה".

אבל ידענו על התארגנויות של תאי מפ"ם בצבא! מפלגה ארגנה לעצמה סליקים עם נשק בקיבוצים!
חלמיש זועמת. "מי אמר שהיא אירגנה סליקים?! הסליקים האלה, שחלקם עוד הוקמו בתקופת היישוב, נחפרו במסגרת הרצון להתכונן להתקפה חיצונית עד שיגיע הצבא. אני משווה את זה לסליק המפורסם של כפר־גלעדי, שם אירעה טראומת תל־חי, והחברים אמרו: 'יהיה לנו מצבור נשק עד שהצבא יגיע'. כל הקשקוש שמדובר באיזו כוונה לחבור לצבא האדום שיגיע… אני לא קונה את זה. מבחינתי, זו סמטה לא פרודוקטיבית לדבר עליה. בסופו של דבר, מנעו מהבן של יערי להיכנס לחיל המודיעין כיוון שהוא היה 'הבן־של'. זו גם הייתה תקופה של המקרתיזם בארצות הברית והפחד מפני האדום".

אני תוהה אם בסופו של יום, עבור יערי, ברית־המועצות היה חלום או אל שהכזיב. חלמיש מפתיעה ומספרת, כי מנהיג 'השומר הצעיר' מעולם לא היה בה. "הוא לא ידע רוסית. חזן היה מביא לישיבות מרכז המפלגה ציטוטים מהספרות הרוסית. יערי בא מגליציה וידע גרמנית ויידיש. הנוסטלגיה לבריה"מ הייתה נוסטלגיה למשהו שאתה לא מכיר אותו, וככל שמתקרבים אליו, פחות מתרשמים ממנו. זה נבע מחיפוש אחר אמונה ועיוורון נוכח מה שקרה באמת, חוסר הנכונות שלו לקבל את הביקורת כשאפילו בברית־המועצות ביקרו את המשטר".

סנה אמר לחזן בערוב ימיו שהוא נשאר קומוניסט אך הוא מתחרט על שלילתו את הציונות. אם מנסים להבין את השלישייה חזן־יערי־סנה, בריה"מ עבור חזן וסנה הייתה כלי פוליטי, בעוד שעבור יערי היא הייתה עניין אידיאולוגי.
"עבורו זה היה גם עניין פוליטי אך הוא המשיך לדבוק בזה זמן רב יותר. בפרק האחרון של הביוגרפיה הקרוי 'דמדומים', אני מצטטת את יערי שאומר: 'זו הייתה הטעות הכי גדולה של החיים שלי… כל הסיפור הזה של המרקסיזם־לניניזם והמקף המחבר…'. הוא שואל את עצמו, 'איפה הייתה התבונה שלך?'. חזן התפכח יותר מהר. מעבר לכך, סנה היה סלון־קומוניסט. הוא לא היה מנהיג פועלים. הוא ניתח ניתוח שכלתני וקר של מה שצריך לקרות מבחינה בינלאומית. גם משה סנה הסתבך, בסופו של דבר, עם עמדות שהוא דבק בהן כדי לבסס את מנהיגותו ולא כיוון שהיה משוכנע בהן. זו תופעה שמאפיינת מפלגות שלא צריכות להנהיג את כלל הציבור".

בזמנו, אמר בנטוב על סנה שאלמלא היה נופל קורבן לקונספציה שלו, הוא היה מנהיג המערך ולא שמעון פרס. אפשר לומר אולי אותו דבר על יערי, שאולי היה יכול למלא תפקיד משמעותי יותר בחיי המדינה ממה שהוא מילא?
"הוא לא שאף להיות ראש הממשלה. הוא לא היה שר. יערי היה בראש ובראשונה מנהיג 'הקיבוץ הארצי'. במובן של יצרים מפלגתיים ושלטוניים כלל־ציבוריים, חזן הצטיין בזה יותר מיערי. הוא רצה אולי להיות שר הביטחון. יערי היה מדריך חינוכי שמסביר לציבור את הדרך, איך לפרש את העולם. חלק מהבעיות שלו, ואנשים העירו לו על כך בחייו, שהוא מקדיש זמן להסביר מה שהיה ולא מתווה דרך בנוסח של 'לאן הולכים?', לאן מדינת ישראל צריכה ללכת".

זמן לא רב לפני שחזן מת, הוא אמר למקורבו מאיר תלמי, "בזבזנו תנועה שלמה על פנטזיה". זה נכון גם לגבי יערי?
"אני לא מבינה למה הכוונה. אם בוחנים את מכלול פעילותו של יערי, העניין של מפ"ם והפעילות המפלגתית לא היה הצד החזק ולא בכך הוא הטביע את חותמו על ההיסטוריה. הוא הקים תנועה קיבוצית שהטביעה חותם על החברה, ייסדה יישובים. יכול מאוד להיות שאם בשלב מוקדם יותר היו מתאחדים עם מפא"י, האנרגיות והכישרונות העצומים שהיו טמונים בתנועה הזו, היו מתועלים לכיוונים רבים".

חזן אמר בשעתו על המתנחלים שהם ממשיכי־דרכו של 'השומר הצעיר', וגם הספיק להתחרט על כך. יערי לא התרשם מזה בכלל.
"לא היית תופס את יערי במשפט כזה", מתלהבת חלמיש נוכח ההזדמנות למצוא נקודת־זכות במושא הביוגרפיה שלה. "יערי התנגד להתנחלויות בכל הנחרצות האפשרית. כשהוא בחן את התנהגותם לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא ראה בהם סכנה לדמוקרטיה. אך במקביל, הוא התנגד בכל תוקף לעניין של ישות פלשתינית והקמת שתי מדינות. הוא לא היה מוכן לשום מו"מ עם ערפאת ועם אש"ף. אין לטענתו עם פלשתיני. הוא התנגד לנוסחת יריב־שם טוב שביקשה לשאת ולתת עם כל ארגון שלא מפעיל טרור נגד ישראל. לדעתי, בראייה רטרוספקטיבית, הוא טעה".