ארכיון קטגוריה: תיק-תקשורת

המטרה: הסטת הזעם נגד ראש הממשלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 12.5.2013

התקשורת הישראלית מביטה ביאיר לפיד באכזבה ובציפייה: היא מאוכזבת מכך שנקט בגישה כלכלית שאינה ליברלית ואף לא שמרנית, אלא מיזוג תמוה ומוזר בין סוציאליזם של ועדי עובדים לבין קפיטליזם מונופוליסטי של טייקונים. והיא מצפה, כי לאור קולות המחאה הנשמעת, הוא יתעשת ויחזור להיות ההבטחה הגדולה. בינתיים, כדי להבהיר לציבור מי הטיפוס הרע בעסק הזה, מתחילה מתקפה מאורגנת נגד רה"מ נתניהו. זה החל בעניין הגירעון שנוצר בתקופת כהונתה של הממשלה השנייה (בלי לספר, כי חלק מהגירעון קיים הודות למילוי התחייבויות למחאה החברתית של קיץ 2011), והמשיך בחשיפה ב"פריים טיים" של ערוץ 10 על התקנת מיטה לבני־הזוג נתניהו, שלאחר אירועי יום העצמאות העמוסים, נסע להלוויית "אשת הברזל" תאצ'ר, נועד עם ראשי ממשלות קנדה ובריטניה ונסע לאירועים בינלאומיים שונים. ההוצאה, שאותה העריך ערוץ 10 בחצי מיליון שקל, הדהדה במקביל לכותרות על לפיד. ספין מושלם של ערוץ אשר התחנן על נפשו כדי למנוע את סגירתו, ורגע לאחר שניצל, החל במסע להכפשת ראש הממשלה שממנו ביקש (וקיבל) ישועה.

כדי למנוע את התרסקותו של לפיד, חוזרים שוב ושוב לנתניהו. בין אם מדובר בכך שרה"מ כפה כביכול על שר אוצר קווי־מתאר למדיניות כלכלית ובין אם העניין הוא עלויות הטיסה של רה"מ ורעייתו. המטרה היא, כמובן, להסיט את האש לעבר רה"מ, שהכריז לפני זמן מה כי לא יירתע משביתות ויהיה מוכן לצאת למלחמה על הכלכלה החופשית. נתניהו היה ונותר המטרה הקלה והנוחה בכל הקשור להסטת הדיון הציבורי: לפיד הפוגע במעמד הביניים מוגדר כ"שקרן" ואף כ"נוכל", אולם הנבל האמתי הוא שוב בנימין נתניהו.

העובדה, שרה"מ נתן לשר האוצר יד חופשית לקבוע את מהות התקציב יחד עם חברו לברית, נפתלי בנט, מועלמת לחלוטין. אם כל חטאת היא הגירעון הענק, ויש לטפל בלפיד רק לאחר שייעשה טיפול כואב בדמותו של רה"מ, ואם אפשר לכרוך בכך את רעייתו, למה לא? העניין הוא, שהחלטתו החפוזה של יאיר לפיד לחבור ליו"ר ההסתדרות עפר עיני נבעה, בעיקרה, מטעות מהותית בשיקול הדעת: הוא ידע, כי רפורמות גדולות ומהותיות יחייבו אותו להתעמת עם ההסתדרות. הוא גם ידע, כי בניגוד לרה"מ אריאל שרון – שגיבה את נתניהו כשר אוצר לאחר בחירות 2003 – רה"מ הנוכחי לא ימהר לתת גיבוי ללפיד אם תפרוץ שביתה כללית במשק. לבנימין נתניהו יש מניעים משלו: הוא יודע, כי שר האוצר מבקש לרשת אותו. הוא הושפל עד עפר במו"מ הקואליציוני. הוא נאלץ להפוך את הממשלה לתלת־ראשית, כאשר ציפי לבני היא היחידה הנתפשת בעיניו כשותף קואליציוני שוחר־טוב ואמתי, בעיקר כזה שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה. לפיד האמין, כי עסקה עם עיני תעלה לו במחיר זול, יחסית. הוא סבר, שיו"ר ההסתדרות שולט בשטח. יכול לנווט את המחאה החברתית כך שאם תפרוץ, תופנה נגד נתניהו. הוא לא שיער את עוצמת הזעם הציבורי.

לפני שבוע, לאחר אישור רפורמת "שמיים פתוחים", קיבלה 'יש עתיד' בסקר שערך העיתון "גלובס" 30 מנדטים – מספר זהה לכמות המנדטים שקיבל הליכוד־ביתנו באותו סקר. זה היה לפני שבישר על תכנית הקיצוצים. לפני יומיים, לאחר שפירסם את תכניתו, הופיע בסקר של מכון 'פאנלס' הנתון המדהים, שלפיו 47 אחוז ממצביעי לפיד לא יצביעו לו בשנית. מדובר באובדן של כתשעה מנדטים בתוך כמה ימים. בסקר "אולפן שישי" האחרון, הליכוד כבר עלה ל־32 מנדטים, ולפיד נחתך ל־17 מושבים. צריך לשים לב לדקויות: הזעם העצום שמופנה כלפי שר האוצר שונה מהזעם שהופנה בשעתו לנתניהו, עת זה שימש בתפקיד בממשלת שרון. הליכוד אמנם נענש בבחירות 2006 כשירד לתריסר מנדטים, אך זה קרה בעיקר משום שאשליות ההתנתקות עוד אחזו בציבור, ולכך נלווה הכעס על גזירותיו הכלכליות של נתניהו. הזעם הנוכחי דומה יותר לאכזבה מקדימה בראשות לבני לאחר פרוץ המחאה החברתית ב־2011.

לפני שפרצה המחאה, קדימה קיבלה בסקרים יותר מנדטים מהליכוד, באזור ה־28-30 מנדטים. לאחר שהוקמו האוהלים בשדרות רוטשילד, נחתך מספר המנדטים של קדימה בחצי. כיום, שרידי קדימה המקורית מונים בכנסת שמונה מנדטים בלבד: ששת הח"כים של 'התנועה' ושני הח"כים של קדימה. לבני לא הייתה רלוונטית למחאה החברתית, ונענשה. אולם לפיד הוא הטריגר של המחאה הנוכחית. חמור מכך: אם המצב הכלכלי ימשיך להידרדר וישראל תסתבך במיתון, באינפלציה ובאבטלה, עונשו יהיה קשה מזה של לבני. הוא יימחק לחלוטין.

הסדין האדום של אילנה דיין

אילנה דיין עשתה לבנימין נתניהו את מה שאף עיתונאי אחר לא הצליח לעשות: היא הכניסה צלם להיכל. נתניהו, חומק סדרתי מראיונות קשים ומעימותים מתוקשרים, קיבל על שולחן הכתיבה רחב-הידיים העומד בלשכתו, את יריבו, ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. ביבי שתק, צפה בפנים קפואות, פה ושם זעה עווית בפיו. חצי דקה נאלץ לראות איך אולמרט סונט בו. חצי דקה תמימה הצליף בו אולמרט. את הזובור הזה, שלא קיבל באו"ם ואפילו לא בבית הלבן, הוא קיבל בפריים-טיים בערוץ 2.

הכניסה צלם בהיכל. אילנה דיין.

הכניסה צלם בהיכל. אילנה דיין.

אהוד אולמרט יתמודד, ואולי לא. אך דיין הצליחה להראות, כי הסוגיה הרגישה ביותר בישראל איננה שכר המינימום ואפילו לא "הרווחים הכלואים". גם לא כמות החרדים שישרתו בצבא. היא ייתרה את שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד. באבחת מצלמה אחת, ראש ממשלה מאופר בכבדות, נוקשה, קפוא וחנוט בחליפה, נאלץ לענות גם ליריבו, וגם לשאלות הקשות ביותר שניתן היה להעלות על דעת. הוא התרגל ל"ישראל היום", וקיבל את ה"ניו יורק טיימס". הוא חשב שמגיע אליו צוות "פוקס ניוז" וקיבל את ד"ר אילנה דיין. גם הוא לא האמין שהריאיון יהיה נוקב כל כך. בוטה. שיישאל את צרור השאלות שעליהן הוא מסרב לענות.

מהריאיון הזה עלו כמה דברים. ראשית, נתניהו לא הכחיש בפה מלא את הטענה שהוא וברק רצו לגנוב מלחמה באמצעות דריכת הצבא, דבר שהיה מערער מיד את המצב הביטחוני. הוא לא אמר שהפצצה ישראלית הייתה מחסלת את הגרעין האיראני. הוא לא הכחיש שעיקר כוונתו ליצור לחץ בינלאומי. ביבי לא רצה מלחמה באמת. הוא רצה להרתיע את ארה"ב ואירופה, לסמן לערבים ולפרסים. הוא רצה מגה-תרגיל. הדרג הצבאי הבין כי זה עלול להיות תרגיל אחד יותר מדי. שעלולה לפרוץ מלחמה. תחת אזהרת אי-החוקיות הוא וברק התקפלו.

בצר לו, נאלץ למצוא עצמו נתניהו שוב פעם באותה הספינה עם אהוד ברק. סימן שאלה גדול ונורית אזהרה אדומה ומהבהבת ניצבה מעל ראשיהם. לאולמרט ניתן זמן מסך עצום. בדקות תעמולה, זה שווה עשרות אלפי שקלים. אולי יותר. בניגוד לטענה שדיין שירתה את אולמרט במשדר "עובדה", האמת היא שהעיתונאית הוותיקה הזו שירתה בעיקר את הציבור. היא הוכיחה את ההבדל בין עיתונות לבין פטפוטי בלוגרים וסטטוסים בפייסבוק. בין עיתונאית חוקרת לבין כתב של ביטאון. היא המחישה כי עיתונות נוקבת וחוקרת מעלה לסדר היום את השאלות הכי קשות. מבררת אם שיקול הדעת של הדרג המדיני תקין. אם אפשר לסמוך עליו. אם הוא רציני. נתניהו וברק יצאו מהתוכנית בשן ועין. ברק נראה היה על סף אבדן עשתונות, ואמר יותר משהתכוון או רצה להגיד. נתניהו היה מוותר על הריאיון אם היה יודע מה יהיה המוצר המוגמר. עכשיו זה הוא וברק מול אולמרט.

יכול להיות שנתניהו ייבחר שוב לראשות הממשלה. ההנחה הזו היא סבירה למדי. אך מעתה והלאה, עד הרגע שבו יפורסמו המדגמים, תעלה השאלה הגדולה שהעלתה אילנה דיין מהאוב: איזו מנהיגות תוביל את ישראל בארבע השנים הקרובות – מנהיגות שמתואמת עם האמריקנים ומובילה מהלכים שגם אם אינם מתואמים, לא זוכים לגינוי חריף, לתוצאות הרות-אסון ולבידוד בינלאומי, או מנהיגות שמהמרת על המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב ומתעמתת עם מנהיגת העולם החופשי? מנהיגות שמשכנעת את האמריקנים בראיות מוצקות שהאיראנים אכן מפתחים נשק גרעיני, או מנהיגות לעומתית שנוקטת בטקטיקה של הבהלה, היסטריה, דיבורי שואה ואצבע מדומיינת על הכפתור, ואו-טו-טו מציתה מלחמה בלי לשאול אף אחד?

לרוב הישראלים ברור שגם הבחירות האלה לא יהיו על העניין החברתי או האזרחי. לא כשישראל גולשת במדרון החלקלק של הדו-לאומיות. ולא כשראש הממשלה מאיים להפציץ באיראן ללא גיבוי של הדרג הצבאי ושל האמריקנים. יותר קל להעלות את שכר המינימום מאשר לקבל הכרעות היסטוריות. וברגע הנכון, לא הסוציאל-דמוקרטיה ולא החילוניות הנחושה לגייס חרדים לצה"ל, לא יכולות להכריע הכרעות כאלה. השאלה אם אולמרט ראוי לשמש שוב ראש ממשלה, בוודאי בסיטואציה המורכבת הנוכחית כשתלוי ועומד נגדו כתב אישום והוא עצמו אך הורשע בהפרת אמונים, אינה רלבנטית לדיון הזה. השאלה איננה מה יעשה אהוד אולמרט. השאלה היא מה עלול לעשות בנימין נתניהו.

וכאשר הגבר המבוגר, המאופר בגוזמה, היושב בחליפה כהה בלשכת ראש הממשלה, נתפש בקלקלתו כחסר חוש אחריות ושיקול דעתו באשר להחלטותיו, הישראלים הם אלה שצריכים להחליט אם ברצונם לראותו שוב מניח את האצבע על הכפתור האדום ומתלבט. "עובדה" הניפה סדין אדום למצביעי בחירות 2013. בינואר יצטרכו אזרחי ישראל להחליט אם הם שולפים לביבי כרטיס אדום. עם אולמרט, או בלעדיו.

דויד גרוסמן וקץ מדינת היהודים

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 26.2.2012

דויד גרוסמן נחרד ממר גורלו של עומר אבו-ג'ריבאן. גם מערכת "הארץ" התקשתה לעכל את סיפורו של תושב רצועת עזה, שוהה בלתי-חוקי, שגנב רכב ונפצע קשה בעת הנסיעה בו. סיפורו של השב"ח הוא באמת טראגי: עומר שוחרר מהמרכז הרפואי 'שיבא' לפני סיום הטיפול בו. בלילה, הועלה על ניידת משטרה, שבה שלושה שוטרים. לפי תחקיר "הארץ", עומר, מחובר לקטטר ולגופו טיטול וחלוק בית חולים, הושלך בדרך, בצד הכביש, ובחלוף יומיים נמצא מת. סיפור קשה, עם מרכיבים של אטימות לב ואכזריות נפש, קהות מוסרית בלתי-נתפשת. מעשה הראוי לכל גינוי, ולא מן השפה אל החוץ.

אך עומר אבו-ג'ריבאן לא עניין באמת את דויד גרוסמן. גם את עורכי גיליון יום שישי של "הארץ", שהציבו את מאמרו של גרוסמן בכותרת הראשית, לא עניין העזתי האומלל. הסופר הידוע ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את ישראל, לסחור שוב בסחורת ה"כיבוש" המשומשת של מחנה השמאל המידלדל. "מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה", קבע גרוסמן, "שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?". בין פיסקה אחת נהפך עלילת מותו של שוהה בלתי-חוקי לסיפור ימיה של מדינת היהודים. לא אור לגויים, כי אם ספרטה של מנוולים, או רומי המעוולת בת-ימיו של נירון קיסר.

לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. דויד גרוסמן. צילום: נאשיונל פוסט

לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. דויד גרוסמן. צילום: נאשיונל פוסט

לגרוסמן לא באמת אכפת מגורלם של ערביי הארץ. כשקמה הטירניה הפשיסטית בעזה לאחר ההתנתקות, הוא לא אבה לצאת נגדה במאמרים בעיתוני העולם, בפטיציות חוצבות להבות, בנאומים חדים בכיכר העיר. לסופר הגדול, ולמחנהו הפוליטי, אין רגשי הזדהות עמוקים עם שכנינו הערבים. בשבועות האחרונים, נוכח טבח איום ונורא של מאות רבות של תושבי סוריה, קולו וקול חבריו לא הושמע ברבים, בוודאי לא בעמוד הראשון של עיתון "הארץ". ואולי כדאי כבר לומר את כל האמת: האוטופיה הגדולה של "אחרי הכיבוש", שהיא בעצם הדיסטופיה הנוראה של קץ ימי מדינת היהודים, היא הקו המדריך, המורה והמחנך של גרוסמן וחבריו. אל לנו לפקפק: דויד גרוסמן וחבריו ציונים טובים. הבעיה היא, שבעבר הם טעו בדרך. היום הם כבר מטעים. מלעיזים. מוציאים את דיבת ישראל, ושופכים את דמה ברבים.

כי מדינה שמסרבת לשלום עם שכניה, שמתעללת בעם השוכן בה ולצדה, שקהות חושיה מיתרגמת במציאות לעוולות מוסריות גדולות, היא מדינה שאין לה כבר זכות קיום. אם ישראל היא באמת ספרטה האכזרית, כפי שמציירהּ גרוסמן, הריהי לכל הפחות דרום אפריקה של ימי האפרטהייד. "מעין רודזיה-זימבבואה", כפי שהגדיר את ישראל ישעיהו ליבוביץ' המנוח. ובמדינת אפרטהייד נלחמים כדי למוטטהּ. ישראל, בשפה הגרוסמנית, היא למעשה עוולה שתיקונה היחיד יבוא בחיסולה. אין לי ספק: לא בכך רוצה גרוסמן. אך כפי שטען ד"ר ישראל (שייב) אלדד המנוח נגד יריבו, ליבוביץ', זה מה שמשתמע מדבריו.

בישראל, כבכל מדינה המצויה בקונפליקט עמוק, מהותי, עם תושבים בני לאום אחר החיים בה, יהיה תמיד מיעוט קטן שיחטא למוסר הנביאים. כמו באירופה, המתמודדת עם האימפריאליזם המוסלמי המאיים לכלותה עם טרור מאורגן מבית וקנאי-דת השואפים להביא אל בירותיה את דת מוחמד בחרב, גם במדינת היהודים יהיה מיעוט שיחטא במעשים בלתי-אנושיים, בפשעים. אך שום פשע של יחידים ושום עוול מקומי לא יוכלו להסוות את האמת ההיסטורית: לא זו בלבד שישראל איננו כובש בארצו, אלא שמיתוס ה"כיבוש" מתקיים בניגוד לעובדות היסודיות ביותר שכל ישראלי בר-דעת מכיר. סרבנות הפלשתינים, שאיפתם לכלות את המדינה היהודית, תמיכתם בפלשתין העצמאית במקום ישראל הריבונית – ולא בצידה, הם המחייבים את המשך השליטה הישראלית בכל שטחי יהודה ושומרון. ישראל, שחירבה את בתי היהודים בגוש קטיף לטובת אשליית השלום, קיבלה פשיזם אסלאמי רצחני, שנבחר על-ידי תושבי עזה, אחיו וחבריו של עומר אבו-ג'ריבאן. ואת המציאות ההיסטורית והמדינית הזו, שום עוול לא יוכל להסתיר. שום פובליציסט או סופר לא יוכל לכסות. אפילו לא דויד גרוסמן.

צ'ה שלי – ראיון עם העיתונאי ג'ון לי אנדרסון

פורסם במוסף "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון" בתאריך 30.12.2011

צ'ה גווארה, המהפכן שכמעט וחולל מלחמה גרעינית, מייצג סוג לא מושחת של הנהגה, כזאת שחסרה בימינו. לעיתונאי ג'ון לי אנדרסון, כתב ה"ניו יורקר" ומחבר הביוגראפיה על צ'ה גווארה, יש הרבה מה להגיד על ספרו, הקשר שלו לאובמה, לנתניהו ולסכסוך באזור. ראיון

יש משהו מפתיע בדמותו של ג'ון לי אנדרסון, עיתונאי ה"ניו יורקר" שכתב את הביוגרפיה עבת-הכרס של המהפכן הדרום אמריקני צ'ה גווארה, שיצאה לאור באחרונה בהוצאת "מעריב". אנדרסון, עיתונאי גבה-קומה, מאפיר ומזוקן הגיע לישראל במיוחד לרגל תרגום ספרו (שהופקד בידיו הנאמנות של אריה חשביה), מגלם באישיותו מזיגה חד-פעמית כמעט: הוא גם מעריץ ("מוקסם", הוא מתקן אותי) את צ'ה גווארה, אבל באותה מידה מייצג את השמאל הליברלי הרך של פעם; הוא גם מאוהב ברעיונות של גרילה ומאבק לחופש, אך קשה למצוא אצלו הערצה לפלשתינים (הגם שהוא מבקר את ישראל). זה עשוי אולי להסביר את את השיח שהוא בוחר לנהל: שמאלני אבל מתון, ביקורתי אך חף מכל שנאה, הוגן בביקורת על ישראל אך עם מינון דל מאוד של חד-צדדיות.

אני פוגש באנדרסון בבית קפה ירושלמי כמה ימים לאחר שהרצה בפני מערכת "הארץ", העיתון היחיד שזימן אותו לפגישה עם בכיריו. תהיתי בקול רם אם אין זו אירוניה שרוב כלי התקשורת בארץ – למעט שני העיתונים האידיאולוגיים של השמאל והימין – התעלמו מביקורו. אולי זה לא מעניין אף אחד, הוא ניסה להציע הסבר בעודו בוחש בכוס הקפה שנחה על שולחנו. הדיסוננס הזה בין כתיבתו המצוינת של אנדרסון והמוניטין שלו בעולם, לבין האופן שבו הוא התקבל בארץ, מפתיע; שכן ספרו על גווארה הוא באמת מלאכת מחשבת של מחקר המתקיים בשטח ולא מספרייה אקדמית שכוחת אל, כתוב בשפה קולחת ובסגנון דרמטי ומרתק.

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה". ג'ון לי אנדרסון

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה". ג'ון לי אנדרסון

"הגעתי לצ'ה בדרך לא רגילה", הוא משחזר את ראשית הרומן בינו לבין אבי המהפכה הקובנית, שבמהלכו אף פגש את אלמנתו של גווארה ונסמך על שולחנם של בכירי המפלגה הקומוניסטית הקובנית. "הוא ייצג את תרבות-הנגד, את ההתנגדות למלחמה בווייטנאם. הוא היה כמעט אלוהים עבור דרום אמריקה. בשנות ה-80', התחלתי להתעניין באנשים שעסקו במלחמות גרילה, שנלחמו בעד רעיונות שאותם אנשים האמינו בהם. התחלתי לנסוע בעולם כדי לגלות את עולם ההתקוממות. בין סוף שנות ה-80' לבין ראשית שנות ה-90', כתבתי ספר על מלחמות גרילה, ושהיתי במחיצת מרקסיסטים, אסלאמיסטים ואנשי גרילה אחרים. כולם שאבו השראה מצ'ה גווארה. בעוד שבעולם המערבי הוא היה סוג של 'פופ אייקון', הרי שבעולם השלישי הוא הפך לסמל של מהפכה, ארכיטיפ שמנסים לחקות אותו".

אנדרסון מסביר, כי המהפכן המזוקן מהאי הקומוניסטי היווה מודל שכל תרבות ואידיאולוגיה הייתה יכולה להתחבר אליו. "צ'ה ריתק אותי כי הוא עבר תהליך של מיתולוגיזציה. היו פערים גדולים בקורות החיים שלו, והסתקרנתי במיוחד כשענני המלחמה הקרה החלו להתפזר עם קריסת הקומוניזם המזרח-אירופי. לכן, חשבתי שגווארה יכול להיות נושא מלהיב ומרתק לספר. הוא היה דמות שערערה על הגדרות קלות של מיהו הטוב ומיהו הנבל".

להסיר את הילת הקדושה

אנדרסון, שיציין בינואר הקרוב את יום הולדתו ה-55, נולד בפלורידה. אמו הייתה מחברת ספרי ילדים ומרצה באוניברסיטת פלורידה. אביו היה כנראה הדמות שהשפיעה יותר על חייו: הוא שימש יועץ ל'סוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי', וג'ון הצעיר גדל והתחנך ב-7 מדינות, החל בדרום קוריאה ובאינדונזיה, וכלה בארצות הברית ובבריטניה. בשנת 1979, החל לעבוד ככתב ה"לימה טיימס" בפרו, ובמרוצת שנות ה-80' עבד ככתב ה"טיים מגזין" במרכז אמריקה. ספרו על צ'ה גווארה, "צ'ה גווארה: סיפורו של מהפכן", מחזיק למעלה מ-800 עמודים באנגלית ו-780 עמודים בעברית. הספר פורסם בראשונה ב-1997, והגיע לישראל בתרגום עברי רק השנה – 14 שנים לאחר שיצא לאור באנגלית. ב-2002 וב-2004, פרסם אנדרסון שני ספרים נוספים, על אפגניסטן ובגדד, בהתאמה. אף אחד מהם לא הגיע למספר העמודים הרב של ספרו על המהפכן הדרום אמריקני שמצא את מותו ב-9 באוקטובר 1967 מידי מתנגדיו בבוליביה.

למרות העיסוק בדמות שעברה האלהה, אנדרסון לא עורר עניין רב בחוגי השמאל המקומי עם פרסום הביוגרפיה של גווארה. הוא לא הוזמן להרצות במועדוני המפלגה הקומוניסטית בתל-אביב, האנרכיסטים לא קראו לו לבוא לזרוק אבנים בבלעין, הפלשתינים לא סידרו לו פגישה עם הראיס וביקורו בישראל עבר בלי שהותיר כמעט חותם על הסצנה הרדיקלית. ואם לא די בכך, היו גם שסירבו לפרגן: חיים ברעם, אח של, עיתונאי "כל העיר" ואיש חד"ש, העיר בביקורת שפרסם ב"הארץ", כי אנדרסון אינו מדייק לעתים. "הביוגרפיה המרשימה הזאת אינה חפה מבעיות. הדוגמה הבולטת לכך היא החלק המספר על אודות המגעים שגרמו להצבת הטילים הסובייטיים בקובה ב-1962, שמסתיים בהפרזה הוליוודית טיפוסית", כותב ברעם. "אנדרסון מייחס את כל התהליכים הדיפלומטיים המסובכים, שקדמו להסלמה הכה משמעותית במלחמה הקרה, לגיבור ספרו, ובכך סותר את הניתוח המורכב שלו עצמו.

"השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא". אנדרסון בחברת מהפכנים

"השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא". אנדרסון בחברת מהפכנים

למעשה, כפי שאנדרסון יודע לספר לנו, ברית המועצות, בניצוחו האישי של מנהיגה ניקיטה חרושצ'וב, היא זו שיזמה את המהלך. האגף השמאלי בהנהגה העליונה הקובנית (ראול קסטרו וגווארה) תמך בהצבת הטילים באי הסמוך כל כך לחופי מיאמי והמנהיג פידל קסטרו, שהבין שהניתוק בין קובה המהפכנית לבין ארצות הברית נהפך לעובדה מוגמרת, ניאות. אבל אנדרסון מתעקש: 'בתוך כמה שבועות תביא העסקה שרקח צ'ה את העולם אל סף מלחמה גרעינית'. דרמטי, אבל שנוי מאוד במחלוקת. אירועי אוקטובר-נובמבר 1962 דווקא הוכיחו שהמעצמות הגדולות היו מוכנות לעשות הכל כדי שמלחמה גרעינית לא תפרוץ; גווארה והקובנים היו בעיקר פיונים במאבק הגלובלי בין ארצות הברית לבין ברית המועצות, וכל קביעה אחרת, גם לצרכים 'ספרותיים', היא טועה ומטעה".

כשאני מצטט בפני אנדרסון את הביקורת הזאת, הוא מעווה פנים. אני תוהה אם הוא מעריץ את גווארה עד כדי כך שכל מיני ישרא-קומוניסטים יתווכחו איתו למי ראוי לתת קרדיט בכל הנוגע לסכסוך שכמעט דירדר את האנושות למלחמה גרעינית. "מה שאני חש כלפי צ'ה גווארה הוא היקסמות, לא הערצה. היו בו היבטים רבים שלא אהבתי. הוא לא דמות שחור-לבן, כמו רובנו. בספר, רציתי למלא את החורים בחייו. במובן הזה, ערכתי לו דה-מיסטיפיקציה". אנדרסון תוהה אם ברעם מגיע מהימין.

לא, הוא דווקא מהשמאל.
"אה, השמאל לא אהב את הספר כיוון שהסרתי מצ'ה את הילת הקדוש שעושה רק דברים טובים ולעולם אינו חוטא. הימין לא אוהב אותו כיוון שהוא כזה נערץ בעולם. תבין שלפניי, הספרים אודותיו עסקו במיסטיפיקציה או בדמוניזציה שלו. יש ניסיון להפוך אותו למעין פסטיש שחור-לבן. אני לא מסכים שצבעתי אותו בצבעים של הרפתקנות רומנטית. המרקסיסטים חושבים שהוא היה מושלם ויש כלפיו פולחן אישיות שבו הוא הופך למעין-אלוהים".

ובכל זאת, ברעם טוען – ומצטט אותך – שלשיטתך צ'ה היה אחראי לעניין משבר הטילים.
אנדרסון מתעצבן קלות, סוג של עצבנות ניו-יורקית מנומסת נוכח ביקורת של קומוניסט ישראלי מהפריפריה הירושלמית. "הוא בור. צ'ה היה האדריכל הראשי של יחסי קובה והסובייטים. הוא היה דמות מפתח במו"מ שהביא להבאת הטילים הסובייטים לקובה. צ'ה ופידל עברו לצד בריה"מ כי הם חשבו שהסובייטים ייצאו מנצחים מהעימות בין המעצמות, אף שבתחילה הם ביקשו לקשור יחסים עם ארה"ב".

כך או אחרת, לי הוא נראה דמות מסוכנת מאוד. הוא היה מהפכן שמסור לעמו, אבל גם אדם שעבור מהפכה עולמית מוכן לשרוף את הכול באש גרעינית. הוא גם הוציא להורג את מתנגדיו.
"הוא עבר תקופה קשה מאוד. הרי במלחמה הורגים אנשים. זה מה שאתם עושים כאן". אנדרסון מביט בי כדי לוודא שהפרובוקציה עבדה, וממשיך בידענות מופלגת שמאפיינת, מהיכרותי האישית, בעיקר מהפכנים מסורים: "היו 240 הוצאות להורג לאחר המלחמה. במהלך המלחמה, אסירי האויב לא הוצאו להורג. מרגלים ובוגדים – כן. לאחר ניצחון המהפכה, היו טריבונלים עממיים שערכו דיונים ציבוריים. מי שהוצא להורג היה אחראי לפשעי מלחמה. במהלך השנים שצ'ה וחבריו שהו בערים, נוהל נגדם טרור מצד משטרו של בטיסטה. כשהם הגיעו להוואנה, מתנגדי המשטר ברחו, ומי שמצאו שם – ירו בו. זה לא היה טיהור סטליניסטי. גווארה לא המשיך להוציא להורג אנשים לאחר מכן. הוא לא הוציא להורג אף אחד. הוא כנראה היה צריך לעשות את זה, אבל לא עשה". אנדרסון, עושה רושם, נהנה מהרושם המתעתע הזה שהוא מותיר בשומע: עיתונאי מהפכן? אולי סתם חובב מהפכות? היסטוריון מגויס? קשה להכריע.

דומה לפלשתינים אבל שונה

ארנסטו רפאל "צ'ה" גווארה נולד ב-14 ביוני 1928, הבכור בבניה של משפחה ארגנטינאית אמידה עם שורשים איריים-באסקיים-ספרדיים. מגיל צעיר החל גווארה לקרוא את מרכס, ועינו שזפה גם את כתבי פרויד, ז'ול ורן, אלכסנדר דיומא ואחרים. הוא היה נשוי פעמיים, ומנישואיו נולדו לו 5 ילדים. הוא למד הנדסה בקורדובה, ועם מות סבתו שגססה בעקבות אירוע מוחי, וגם בשל מחלת האסטמה הקשה שממנה סבל, החל ללמוד בדצמבר 1947 רפואה בבואנוס איירס.

במסעותיו הפך מודע לקבוצות שלמות, עניות ומדוכאות, בהן האינדיאנים הנשכחים. בפגישותיו בדרום אמריקה החל לפתח תודעה מהפכנית, טיפל במצורעים, עסק בצילום ובעיתונאות, כתב על שבטי המאיה והאינקה וב-1952 שב לבואנוס איירס כדי להשלים את מבחניו. הוא עבד בבתי חולים בגואטמלה ובמקסיקו סיטי, וכעבור פחות משנה הוסמך להיות רופא. במקסיקו, פגש את האחים ראול ופידל קסטר והצטרף לאימונים גרילה מהפכניים. המהפכנים הצעירים נעצרו, שוחררו והפליגו בלוויית 82 מהפכנים נוספים על סיפון ה"גראנמה" אל היעד: קובה. חייליו של בטיסטה, שליט קובה, שהוגדר על-ידם כמי שניהל את "בית הזונות של האימפריאליזם" לאור תיירות הזנות המפוקפקת שם, ביקשו להניסם ונלחמו בהם. המעטים שניצלו מהעימות עם הצבא, ברחו להרים וצ'ה זכה לדרגת מפקד בצבא קסטרו.

גווארה החל את מסעו להבסת השלטון המושחת בקובה כאשר בשלהי 1958 פיקד על כוח צבאי קטן של מורדים שהתקיף את הצבא המאומן של בטיסטה. האגדה מספרת, כי חיילים אף ערקו לטובת הגרילה הקומוניסטית הנחושה. כעבור שנה, נמלט רודן קובה מהאי ובאמתחתו 40 מיליון דולר. גווארה ביקש להעלות את רמת הרפואה הירודה בקובה, למגר את העוני הקשה ולהציל את בריאותם של תושבי האי הקומוניסטי הצעיר. הוא הקפיד לבוא בחשבון עם מתנגדי המשטר, ובמשך ארבע שנים הוציא להורג את מתנגדיו, כשההערכות נעות סביב 150-500 איש.

המהפכן חסר המנוח התקשה להסתגל למציאות בלתי-הרפתקנית ומחייבת של ראש מדינה: הוא ביקר בחלק ניכר ממדינות העולם, ובמשך 6 שנים היה שר התעשייה בקובה ונשיא הבנק הלאומי שם. אולם עמדותיו המהפכניות, חצי מאואיסטיות-חצי טרוצקיסטיות, ציננו את היחסים בינו לבין פידל קסטרו, שסלד מן הביקורת של גווארה על הסובייטים, שלא היו דיי מהפכנים לטעמו. הוא החליט לייצא את המהפכה הקובנית למדינות נוספות, בהן אלג'יריה, קונגו ובוליביה. ב-9 באוקטובר 1967 נתפס גווארה על-ידי הצבא בבוליביה והוצא להורג. רק כעבור 30 שנה, הועברו עצמותיו לקבורה בקובה בטקס שבו השתתפו למעלה ממיליון איש. גווארה, אגב, הספיק לבקר בעזה ב-1959 ואף הותיר צילום שלו עם אנשי הרצועה.
אנדרסון מודע לניסיון שנעשה לא-אחת, לגזור גזירה שווה בין הטרור הפלשתיני לבין הגרילה הקובנית בראשות גווארה. "לפני שעורכים השוואה, צריך לזכור שהמהפכה הקובנית הייתה תוצר של שנות ה-60' וה-70'. עם זאת, לכל תנועות ההתנגדות יש מאפיינים משותפים. אפילו מתנגדיו של צ'ה גווארה העריצו אותו. לערבים הייתה הנהגה רעה לאורך השנים, וצ'ה בהחלט מהווה דוגמה למנהיגות אחרת, שמעולם לא הזדקנה והושחתה, ושילמה מחיר על אמונותיה. לא רק פה אלא גם בפקיסטן ובפיג'י הפנים שלו הם פני המרד, מלאות כעס".

"איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים?". אנדרסון בלוב

"איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים?". אנדרסון בלוב

ובכל זאת, כדאי להזכיר שבמערב, צ'ה גווארה הפך לאייקון של תרבות הצריכה, עם חולצות טי והדפסים של דמותו עליהן. יש שוני בין התפישה שלו במערב לבין האופן שבו רואים אותו במקומות אחרים.
"זה אולי רוקן מעט את הדמות, אבל המסר עדיין שם. יש הבדל בין צ'ה שנמצא בבוטיק לבין צ'ה שמופיע על החולצות בכיכר רבין או בהפגנות נגד הג'י-שמונה. עדיין המסר המהפכני נותר על כנו. עובדה שהספר שלי ממשיך לצאת בשפות שונות בעולם, בסין למשל. צ'ה נשאר סוג של מופת. הוא דמות שניתן לפרש אותה בכל מיני דרכים. מתנגדיו של צ'ה יודעים את מה הוא מייצג ולכן מנסים לשים אותו בתבניות פשטניות. הרי יש הרבה אי-שוויון ושחיתות בעולם ולצ'ה יש מסר של שינוי החברה. בעולם השלישי יש הערצה רבה ומודעות גבוהה למי שצ'ה היה ולמה שהוא סימל".

קואליציה נטולת אושר

מחמוד אחמדינג'אד והוגו צ'אבז הם רק חלק מהקליינטים שאותם ראיין אנדרסון לאורך השנים. הוא בילה זמן ניכר בלוב, ביקר לא אחת בטהרן, פגש את מתנגדי המשטר והגיע עד ללשכת הנשיא אחמדינג'אד. את קדאפי, אגב, לא יצא לו לפגוש. התוצאה הייתה כתבת ענק מרהיבה שפורסמה ב"ניו יורקר", עם בונוס בדמות ראיון עם הצורר הפרסי. אפשר שסוד קסמו של ג'ון לי אנדרסון הוא הזהירות הפוליטית המופגנת שהוא מפגין, גם בראיונות לעיתונות בישראל. בוונצואלה, למשל, שורר לדעתו "בלגאן". את הימין שם הוא מגדיר כ"לא-אחראי" ו"אנוכי". לצ'אבז יש "כוונות טובות" אבל הוא מנסה "לחקות את הנוסחה של פידל בקובה". "זו לא מהפכה אמיתית. במהפכה אתה צריך להוריד את המסיכות", הוא חותם. אנדרסון, כך נראה, מקפיד לשבת על הגדר, לא להסתכסך עם אף אחד.

משום-מה, דווקא המהפכה הלובית זוכה לשבחים ממי שעשה התמחות פרקטית בעולם של גרילה ומהפכות. "זו מהפכה אמיתית. היא אלימה, המנהיג ומשפחתו סולקו, וכרגע יש ואקום שלטוני. לוב לא הייתה באמת מדינה. קדאפי היה המדינה".

כשנתפס, ניבא סייף אל-אסלאם קדאפי שבתוך שנה השבטים בלוב יתחילו להילחם אלה באלה. זה לא נראה לי כמו מהפכה אמיתית.
"יש סיכוי גדול שזה יקרה. המהפכנים מחפשים מנהיג, ומי שמנהיג אותם כרגע הם ראשי השבטים, טכנוקרטים או אסלאמיסטים. זו לא קואליציה מאושרת. אין להם יכולת ליצור צבא מאוחד. הם יזדקקו לעזרה רבה מן המערב. צריך לזכור גם, שחלק ניכר מהנשק שהיה בידי המדינה עבר לרשות המדינה. הסיכוי שהמהפכה שם תצליח הוא 50:50. באופן כללי, אני מעט פסימי לגבי המצב בלוב".

אתה מדבר על מהפכה אבל מי שהפיל את קדאפי היה המערב. אלה היו כוחות נאט"ו שעשו את העבודה. זו לא הייתה מהפכה עממית בנוסח קסטרו וגווארה.
"הם הפילו את קדאפי כי הם יכלו. הייתה אפשרות להפיל אותו עם הנוסחה של 'בלי טביעות רגליים באדמה'. זה היה שיתוף פעולה בין המורדים לבין נאט"ו. כאשר החלה שפיכות דמים, זה פשוט קרה. כשהגוש המזרחי התמוטט, זה התרחש בבת-אחת. הייתי ביקורתי כלפי נאט"ו, אבל בסופו של דבר זו הייתה הצלחה גדולה. באופן כללי, האביב הערבי הוא בעצם הר געש אחד גדול; אתה לא יודע מתי הוא יתפוצץ. זה דומה למזרח אירופה של פעם: אזור שאינו הומוגני באופן אתני, שהיה אטום במשך שנים".

ההתלהבות של אנדרסון מן המתרחש באזור נגמרת כשמתחילים לדבר איתו על ישראל והפלשתינים. כשהוא מתבקש לחוות דעה על הסכסוך המקומי פה, נדמה שהאוויר יוצא לו מן המפרשים. "יש תחושה גדולה של מיצוי בכל הנוגע לתהליך השלום", הוא קובע. "לישראל יש הרבה חברים, ובפרט בארצות הברית, אבח יש תחושה שזה נמשך זמן רב מדי. הסכסוך הבלתי-פתור עם הפלשתינים צריך להיפתר דרך משא ומתן כך שאפשר יהיה לסלק את הקיצונים".

לפי הניסוח שלך, ישראל היא בעצם בעיה למערב. אבל בארצות הברית, ולא רק אצלנו, יש אומרים שלמעשה ישראל היא המקום היחיד במזרח התיכון שבו יש נוכחות מערבית רציפה. המדינה היהודית היא המעוז היחיד של המערב באזור.
אנדרסון לא מתלהב מן הקביעה הזאת. "איך ישראל מסייעת בדיוק לאביב הערבי? כיצד היא עוזרת לתהליך שקורה במצרים? באיזה אופן אתם עוזרים למערב להתמודד עם מה שמתרחש בסוריה? זה מורכב. אני מסרב לנוסחאות פשטניות ושטחיות של סנטורים אמריקנים ימנים, וגם של הקצה האחר. לשתי המדינה יש מערכת יחסים קרובה ועמוקה. זה עניין היסטורי שכנראה לא הולך להשתנות. מה שאנו רואים בממשל הנוכחי הוא ניסיון לזרז את קצב הפיוס ומציאת הפתרון. פיתרון הסכסוך עם הפלשתינים יהיה יתרון עצום למערב. המצב הנוכחי נראה לי כמו הצדקה לקיצונים להמשיך הלאה בחייהם. אני לא יודע אם נתניהו הוא האדם הנכון. עצוב לבקר במדינה שבה אתה רואה חומות. מה קורה בעצם בצד השני של החומה? זה חלק מישראל? זו מדינה אחרת? אם 60 שנים של השפלת הפלשתינים וניצחונם במלחמה לא הצליחו לסיים את הסכסוך, ומה שיכול לפתור אותו הוא פתרון של שתי מדינות, אז פשוט תעשו את זה".

נוירוטיות ישראלית

אנדרסון מקפיד להדגיש בפניי כל העת, כי הוא "איננו מומחה". אולם הידע שלו על הנעשה בישראל הוא רחב מאוד. אני מציין בפניו כי באחרונה עלה התיקון לחוק לשון הרע, המעלה את תקרת הקנס שניתן להשית על אדם או כלי תקשורת מ-50 אלף ל-300 אלף שקל. אני מסביר לו גם על חוק העמותות שהועבר לאחרונה בקריאה טרומית בכנסת. למרות המחויבות שלו לרעיונות של חופש עיתונאי, הוא בוחר להיזהר בניסוחיו. "יש כאלה שטוענים שישראל נמצאת על סף הפשיזם", אני מתגרה בו. הוא מנסה מעט להתחמק מן השאלה ("אין לי מושג מהו חוק העיתונות פה", הוא אומר), אך לבסוף נכנע: "באופן כללי, כשממשלות מתחילות לחוקק חוקים בכל הנוגע לחופש העיתונות, מניסיוני, זהו מדרון חלקלק המסכן את חופש הביטוי".

המעניין הוא שהמאבק נגד התיקון לחוק לשון הרע משותף לעיתונאים מהשמאל ומהימין בישראל. זה לא עניין של מחנות פוליטיים.
אנדרסון בוחר להתייחס במנותק מהשאלה. "מהאופן שבו אתה מתאר את זה, זה נשמע לי רעיון רע. זה נראה כמו ניסיון להפעיל לחץ כלכלי כדי להביא לצנזורה. זה אולי יגן על החזקים". הידע שלו, לעומת זאת, מפתיע כשזה מגיע לבית המשפט העליון. כנראה שבישיבת מערכת "הארץ" שבה השתתף, היה מי שדאג לטפטף לו את המסר המתאים. "בכל מה שנוגע למינוי פוליטי של שופטים, זה מסוכן. מערכת המשפט היא חלק חשוב מהדמוקרטיה. מערכת משפט עצמאית חשובה על מנת שתהיה דמוקרטיה בריאה, על מנת שיתקיים שלטון החוק. כשאני קורא על חוקים כאלה, אני חושב על משטרים טוטליטאריים. זו נראית לי התנהגות נוירוטית. באופן כללי, הכול מתחיל להשתנות אצלכם. גם מערכות יחסים ארוכות עם השכנים שלכם. זה גורם לנוירוטיות, לחרדה. הקיטוב בין השמאל לבין הימין בישראל מדאיג. במקום תהליך של פיוס בין המחנות, אנו רואים קיטוב הולך וגובר. אני לא יודע אם נתניהו הוא האדם שיכול לאחות את הקרע".

פגשת בימי חייך הרבה מאוד מנהיגים. איך, לדעתך, תזכור ההיסטוריה את בנימין נתניהו?
"נחיה ונראה. זה עוד לא נגמר. לפעמים, זוהי הפעולה האחרונה שהופכת לרגע המכריע. נכון לעכשיו, אין לו מורשת גדולה. הרבה אנשים אהבו או שנאו את ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. איכשהו, הוא היה אסרטיבי מאוד. ידעת מה אתה מקבל ממנו. הוא היה החלטי מאוד. נתניהו הוא תקיף מבחינה רטורית, אבל לא החלטי. רטורית, הוא אסרטיבי. הוא כמו שחקן. ובכל זאת, הוא לא כזה זקן. תראה את רבין ופרס".

לאחרונה הייתה יוזמה בקרב חוגים מסוימים במפלגה הדמוקרטית להחליף את הנשיא המכהן, ברק אובמה, במזכירת המדינה, הילרי קלינטון, שגם דחתה את ההצעה. מה הם לדעתך הסיכויים, כמי שמכיר את הפוליטיקה האמריקנית היטב, שאובמה יזכה לקדנציה נוספת בנשיאות ארצות הברית?
"הילרי קלינטון היא אינטליגנטית, למדה המון מטעויותיה, יש לה הרבה הון פוליטי, אבל עוד לא הגיע הרגע שלה. אובמה אולי מאכזב רבים, אולם זה מפני שהוא אדם מתון. הוא איש של פשרה. אבל אחרי שמונה שנים של נשיאות בוש, נשיא של ירייה מן המותן, עברנו מאדם שבקושי יכול לסיים משפט באנגלית, לנשיא שיכול לחשוב שמונה מחשבות ביחד ולהגיע לסוף הפסקה. אובמה נבחר לנשיאות כאשר הכלכלה העולמית החלה לקרוס. הוא לא קיבל את ההזדמנות שלו". אני מנסה לגזור גזירה שווה בין אובמה לבין צ'ה גווארה. אנדרסון מצטחק. "צ'ה מעולם לא היה מדינאי או מנהיג פוליטי. הוא היה מהפכן", קובע אנדרסון. "גם אובמה מהפכן", אני מחזיר לו. "אובמה הוא לא מהפכן", מרצין איש ה"ניו יורקר". "ניהול הכלכלה שלו הוא לא מהפכני. הנסיגה שלו מהחלטתו לסגור את הכלא בגואנטנמו איננה מהפכנית. הוא מאוד מאכזב. הוא גם לא ביטל את האמברגו על קובה. הוא לא עשה ולו דבר אחד שניתן לזהותו כמחווה מהפכנית. האם לרפובליקנים יש סיכוי לנצח אותו? נראה. מיט רומני הוא אדם מבריק, פטריוט, עשיר ומחונך מספיק כדי לא להיות מושחת. הוא האדם המתאים עבור הימין. אבל מוקדם מדי לנבא אם רומני ינצח את אובמה".

"בכל מקום בעולם יש משבר של מנהיגות. תראה, אנחנו 60 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה. המקום נשאר לא-שוויוני. העולם מתחיל להתרוקן מנכסיו. מה נעשה הלאה? אנו נצטרך מנהיגים חדשים, בעלי חזון, שיידעו מה צריך לעשות. באשר לארה"ב, אלה לא תהיינה בחירות שמחות. למען האמת, אני לא יודע מה יקרה בסופן. זה משפט מוזר לסיים בו ראיון, לא? לומר 'אני לא יודע'. דבר אחד אני כן יודע: בזמנים של משבר אמיתי, תמיד מתרחש הבלתי-צפוי. בעיתות כאלה, צומחים מנהיגים חדשים. לפעמים, המנהיגים הם כמו צ'ה גווארה".

מי רוצה להרוג את משה קצב?

הבוקר ייסגר שער בית הכלא 'מעשיהו' על הנשיא השמיני של ישראל. אחרי חמש שנים של הוקעה, בידוד, דה-לגיטימציה והטלת כל דופי אפשרי – משה קצב נכנס לכלאו. בית המשפט אמר את דברו, ובמדינה מתוקנת, גזר דין ראוי להתממש. הספקות סביב הרשעת קצב הם רבים, ואין טעם לחזור עליהם. אולם השאלה הגדולה איננה המחלוקת שקיימת סביב ההרשעה, למרות המאמץ המתמשך למנוע כל דיון ציבורי אמיתי בראיות השונות. הבעיה היא מסע ההתאכזרות הציבורי והקעקוע הבלתי-פוסק של קצב, לפני ואחרי ההרשעה, ופחות מ-24 שעות טרם כליאתו. הבעיה היא הרצון לראות את קצב גומר את חייו בתאו.

נקמה פוליטית מעיקרה. צילום: אתר הגרדיאן

נקמה פוליטית מעיקרה. צילום: אתר הגרדיאן

ראוי לומר את האמת: לתקשורת בארץ אין בעיה מהותית עם העבירות המיוחסות לקצב ושבגינן הורשע. כאשר השר לשעבר, חיים רמון, עבר עבירה חמורה פחות, והורשע בדין, הוא לא סולק ממסכי הטלוויזיה. הוא לא הוקע על-ידי העיתונאים. רמון שב לזירה הציבורית כאילו לא קרה דבר, בבחינת תאונת עבודה מקרית התרחשה ערב יציאה למלחמה. לתקשורת יש בעיה גדולה עם משה קצב בגלל החטא הקדמון שלו: לראשונה נכנס איש ימין למשכן נשיאי ישראל. ההגמוניה המפא"יניקית נשברה סופית כשקצב הצליח להביס את הנשיא המכהן, שמעון פרס. לכן, מלכתחילה היה ברור לכל, שהנשיא השמיני לא יזכה למשפט צדק. שכל בדל ראיה ייזקף לחובתו, גם אם זו שנויה במחלוקת משפטית.

קצב מועבר לכלא על אף שהבעייתיות בכל הנוגע למאסרו ברורה, הן משום שהוא עלול לסבול מידי אסירים שאותם סירב לחנון, והן מכיוון שרבים הדברים החשאיים שהוא יודע. אם מערכת המשפט הייתה רוצה באמת ובתמים לעשות צדק עם קצב, ניתן היה לחרוג מהנוהל ולארגן תנאי כליאה הולמים. משפט צדק, כמובן, הס מלהזכיר. אולם המטרה האמיתית היא להשפיל עוד את הנשיא לשעבר. להעביר את גופו במסרקות ברזל. להענישו עוד על אותו חטא קדמון. להעבירו מסע ייסורים נוסף, ואולי לסייע בידו בהחלטה לשלוח יד בנפשו. עושה רושם אפוא שבתקשורת ובמערכת המשפט לא ישקטו ולא ינוחו עד שיקיץ הקץ על קצב.

הימין שותק שתיקה מפתיעה נוכח הנעשה לקצב. מפתיע שמחנה פוליטי שלם מתנער עד כדי כך מהאדם אשר מונה לנשיא במשמרת שבה כיהנה ממשלת ימין בהנהגת המדינה. אין צורך לערער על החלטת בית המשפט כדי להפסיק את מחול השדים סביב הנשיא לשעבר. ולא צריך לפעול למען זיכויו המוחלט. אולם המאמץ לחסל את קצב אינו קשור למעשים שבהם הורשע. הוא מתקיים בזיקה ישירה לאידיאולוגיה שבה אחז ולמחנה הפוליטי שבו צמח וגדל. לא יהיה זה משום אבסורד לטעון, שאילו היה מדובר באיש שמאל המקורב לחוגים המתאימים, הדברים היו נראים אחרת לחלוטין. אבל הנקמה בקצב היא נקמת דם פוליטית מעיקרה.

הניסיון המתמשך לעשות חיסול ממוקד בימין לא החל בקצב, וסביר להניח שלא יסתיים בו. יידע כל פוליטיקאי ימני כי הוא מטרה מסומנת היטב; כל חשד יהפוך, בגיבוי התקשורת, לכתב אישום שלא זו בלבד שיסתיים בהרשעה בטוחה, אלא במסע נקם תקשורתי. אין צורך לדון עתה בחנינה לנשיא המורשע, גם אם בעתיד יהא צורך לשקול אם לא הוענש די. יש צורך חיוני ודחוף לפעול כדי להבטיח את שלומו, גם כאשר הוא נמצא מאחורי סורג ובריח. במקביל, ראוי להיכנס לעובי הקורה של כתב האישום נגדו ופסק הדין על מנת לברר את הלאקונות המצויות שם עד תומן. על קצב, יש לזכור, לא נגזר עונש מוות, ואלה הרוצים בדמו השפוך, אינם שוחרי טובת נשים נפגעות תקיפה מינית, אלא בעיקר מבקשים לשפוך את דמה של הדמוקרטיה הישראלית.

הגיעה העת לשנות את שיטת הממשל

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.10.2011

ערב ראש השנה תשע"ב, ספגה תזמורת הקונפורמיזם האורווליאני מכה קשה. שום צונאמי מדיני לא הכה בחופי ישראל, הקונגרס האמריקני איים לחתוך את הסיוע הכלכלי לרשות הפלשתינית, "ידיעות אחרונות" בישר בעצב ששלושה רבעים מהציבור שבעי רצון מן המצב הכלכלי למרות הבעיות החברתיות ושהעם מעוניין שהבחירות הבאות תתקיימנה במועדן. מול המצב הנוכחי, היה זה עיתון "הארץ" שייחל במאמר המערכת שלו למרי בממשלה, שם נכתב כי "אם יש תקווה לקראת השנה החדשה – זו גלומה באנרגיה האנושית שפרצה השנה בתנועת המחאה בישראל… יש לאחל שמרי זה לא יישמר רק לתחום הכלכלי".

מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי. בנימין נתניהו. צילום: Getty Images

מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי. בנימין נתניהו. צילום: Getty Images

הפער האדיר בין המצב בפועל לבין הדימוי של ישראל בתקשורת הוא בלתי-נסבל. דומה שמתנהלת אצלנו מערכה שלמה שבה התקשורת פועלת נגד הממשלה. ככל שהמצב הביטחוני טוב יותר, התחזיות קודרות יותר. ככל שהכלכלה בריאה יותר, ההיסטריה גוברת. לאי-היגיון השורר פה יש דוגמאות למכביר: הקיצוץ העמוק שהבטיח נתניהו בתקציב הביטחון התקבל בנחירת בוז. כך, ראש הממשלה הראשון זה שנים שמעז לגעת בפרה הקדושה הזו, זוכה לקיתונות של ביקורת. ההחלטה להעלות את המס על ההון ולהוריד את המס על העבודה זוכה גם היא ללגלוג; ייצוב שוק השכרת ורכישת הדיור לא מקבל ביטוי במדיה הכלכלית. ניתן להביא עוד דוגמאות היכולות להמחיש את הסתירה בין המציאות לבין דימויה התקשורתי, אולם העניין כבר ברור: בתקשורת הממשלה מפסידה, אצל הציבור היא מקבל אשראי נרחב.

הבעיה מתחילה כאשר התקשורת לא רק מסקרת את הממשלה באופן עוין, אלא גם מתחילה לפעול נגדה. בתקופה הקרובה נראה ניסיון להתסיס מחדש את המחאה החברתית ברוח מהפכנית המבקשת את ראשו של נתניהו. במישור המדיני, יהיה מאמץ לגרום לפלשתינים ללכת על צעדים דרסטיים שיערערו את השקט הביטחוני. ככל שיהיה ברור שגם השנה הקרובה לא תהא שנת בחירות, ההסתה נגד הממשלה והעומד בראשה רק תחריף. המבחן הראשון של כנופיית הארבעה – התקשורת, השמאל הרדיקלי, מנהיגי תנועת המחאה וגורמי האופוזיציה – תהיה ההפגנה המתוכננת ל-29 באוקטובר. אם לא ייצאו לרחובות לפחות 300 אלף איש, דפני ליף, איציק שמולי וסתיו שפיר ייאלצו לבקש ג'ובים ב'קרן החדשה' כדי לצלוח את החורף ולעורר את התנועה לקראת הקיץ הבא.

ובכל זאת, אין סיבה לפסימיות מיוחדת. הרוח החמה המנשבת עתה במחוזות השמאל, החל מקדימה וכלה בשוליים הקומוניסטיים, לא תצליח לערער את הממשלה, למרות הלחץ התקשורתי האדיר. נתניהו הצליח, במהלך שהתחיל ב'נאום בר-אילן' והמשיך בנאומיו בפני הקונגרס והאו"ם, לנגוע במה שקודמיו לא הצליחו לגעת: הקונצנזוס הישראלי. רוב הציבור מאמין בכלכלה חופשית, תומך במדינה פלשתינית, מתנגד לניוון סוציאליסטי, מתנגד לחלוקת ירושלים ולתביעת השיבה, תומך ביותר תחרות, מצדד בהשארת גושי ההתיישבות ורוצה שלום-אמת שעיקרו סיום הסכסוך וקץ כל התביעות. נתניהו מקפל תחת כנפיו את הקונצנזוס הישראלי, כולל אזרחים שאינם מצביעים לליכוד, לרבות מצביעי קדימה, עבודה ומרצ.

כך, ישראל בשלה היום, יותר מתמיד, לשינוי עמוק ויסודי של השיטה על מנת לייצב את הממשלה הבאה, שכנראה נתניהו ירכיב גם אותה. מול ההסתה התקשורתית מכאן, והתמיכה האדירה בראש הממשלה מכאן – מול הא-נורמאליות המושרשת במצב שבו מנסים ללא הרף לערער את הממשלה – יש לפעול בשנה הקרובה לשינוי שיטת הממשל. העם זכאי ליהנות, או לסבול, מבחירתו למשך ארבע שנים תמימות, ויש בכך אפקט מחנך: כל אזרח יחשוב פעמיים לפני שיטיל פתק לקלפי. שינוי שיטת הממשל יצליח להפוך את הקדנציה הבאה של נתניהו ליציבה הרבה יותר, דבר שיסב יציבות גדולה לחברה בישראל. ועוד דבר אחרון: שינוי כזה חייב להתלוות גם בשידוד מערכות בימין. יש צורך בהקמת מפלגה רפובליקנית ישראלית בנוסח האמריקני. הימין חייב להתאחד כדי לממש בכנסת הבאה אג'נדה ניאו-שמרנית שתרחיב את השפעת העם לאקדמיה, למערכת המשפט ולתקשורת. שינוי שיטת הממשל ורה-ארגון של הימין מהווים אפוא אתגר חשוב ביותר לשוחרי טובתה של ישראל בשנה הבאה.

כמה תהיות על הפנייה ימינה של שלי יחימוביץ'

לפני מספר חודשים, הבעתי תמיכה מעל דפי "מקור ראשון" במועמדותה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. כעיתונאי מזוהה עם השקפת עולם ימנית וציונית ברורה, הצעתי ליחימוביץ' להתראיין אצלי בעיתון. היא הסכימה. במשך שעה וחצי ישבנו בלובי המלון שבו היא מתאכסנת ושוחחנו. הראיון התפוצץ. היא לא אהבה, בלשון המעטה, את הכיוון שאליו לקחתי את הראיון וביקשה להפסיק אותו. אני לא רציתי ראיון שחוטא לעבודתי העיתונאית. ראיון מגויס מתאים לעיתון שיחימוביץ' צמחה בו, "על המשמר", ולא ל"מקור ראשון". היא ביקשה שהראיון ייגנז. הבאתי את בקשתה בפני המערכת. הוחלט לפרסמו. היא רתחה מזעם. אני כעסתי על התנהלותה, ולא אפרט מעבר. כעבור שלושה ימים התקשרו אליי מ"הכול דיבורים" והציעו לי לספר מה היה. בעצה אחת עם העורכים שלי, סירבתי. האייטם הוא הראיון והתכנים. לא רכילויות או פרטים פיקנטיים.

רתחה מזעם. שלי יחימוביץ'. צילום: יוסי אלוני

רתחה מזעם. שלי יחימוביץ'. צילום: יוסי אלוני

השוויתי הבוקר את הראיון שנתנה יחימוביץ' לגידי וייץ ב"הארץ". אתנסח בלשון מתונה: אם בראיון ב"מקור ראשון" היא פזלה ימינה, אצל וייץ היא פשוט שברה חזק את ההגה לימין. צריך לדייק: שלי יחימוביץ' לא פונה לימין. היא סוציאליסטית. היא מאמצת עמדות לאומיות שהיו מקובלות במפלגת העבודה בשנות ה-70' ובראשית שנות ה-80'. אבל מאז חלפו הרבה מים בירדן. העבודה הביאה לעולם את אסון הסכמי אוסלו. היא גילתה חוסר אחריות כשבכיריה הציעו לערפאת את ירושלים ואת רוב שטחי יהודה ושומרון, כולל ההתנחלויות. היא תמכה בשרון במהלך ההתנתקות. היא הצטרפה לממשלתו של אולמרט וחיזקה את קדימה כמפלגת מרכז אלטרנטיבית. והיא פרשה מממשלת נתניהו במקום להוות בה סמן חברתי. חבריה רצו להחזיק את ראש הממשלה בגרון עם אולטימאטומים מדיניים, אגב תיאום עם הפלשתינים. אי-אפשר להחזיק בעמדות של מפלגת העבודה מ-1971 בשנת 2011. 40 שנה לא הולכות ברגל.

ובכל זאת, המפנה הלאומי של יחימוביץ' הוא מבורך. הוא מעיד על הבנה ביחס למה שהיא מגדירה "המיינסטרים הציוני". אבל יש בו בעיות. למשל, כי אי-אפשר לתמוך במפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון ובה בעת לתמוך בגירוש מתיישבים מאדמותיהם. בראיון איתי, אמרה יחימוביץ': "על פי השקפת העולם המדינית שלי, להתנתקות היה מקום. אני חושבת שהיא נעשתה בצורה לא נכונה, אני מתנגדת לצעדים חד-צדדיים, אני חושבת שהיא הייתה צריכה להיעשות בהידברות עם אבו-מאזן כדי להפיק איזושהי תועלת מהמהלך הזה. אני רוצה להיות הגונה ולהגיד שהמהלך הזה שייך לאג'נדה המדינית שלי".

אחר כך טענה יחימוביץ': "בסופו של דבר השאלה היא אם יהיה כאן הסדר מדיני שכרוך במחיר לא פשוט, שצריך למזער אותו ככל האפשר. המתנחלים לא יסבלו ממני יותר ממה שהם יסבלו מכל פוליטיקאי אחר שעומד בראש מפלגה אחרת".

במלים אחרות, הקריצה הזו לימין היא בעייתית. אי-אפשר ביד אחת לאחוז בנס ההתנתקות וביד השנייה לפלרטט עם הימין. זה פשוט לא הולך. מי שרוצה להחזיק בעמדות לאומיות, לא יכול לדבר על "כמה שפחות סבל". אם עוול מסוים הוא אכן עוול, יש להיאבק נגדו, לא לפעול כדי להפחית את הסבל הכרוך בו. יחימוביץ', כמובן, לא אמרה את הדברים האלה לגידי וייץ.

בראיון לנחמיה שטרסלר ב-2005, היא אף אמרה: "בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק… שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה. הון העתק שעבר לשם פגע בכל המרקם הבסיסי שהיה כאן".

יכול להיות שיחימוביץ' שינתה את דעתה בחמש השנים האחרונות. זה קרה להרבה אנשי שמאל, כולל לכותב שורות אלה. כשפגשתי את יחימוביץ' לפני חמש שנים, בכנס שהשתתפה בו בחיפה, הזכרתי לה ששנינו באנו מחד"ש: אני הייתי פעיל בה, היא תמכה בה כאשת תקשורת. יכול להיות שגם אצל יחימוביץ' התרחש מפנה תודעתי. לכל אדם הזכות לשנות את דעתו. אבל כדי שנאמין לה, יחימוביץ' צריכה להסביר מה קרה בין 2005 ל-2011.

היא גם צריכה להודות בעוד כמה דברים שמשתמעים מהמפנה התודעתי שלה. למשל, שהסכמי אוסלו היו טעות טראגית. עליה לומר שפולחן השלום עם המיתוס של רבין היה זה שהחריב את השמאל ומנע ממנו מלהפוך לאופוזיציה לאומית אחראית עם קו סוציאל-דמוקרטי. והיא גם צריכה להסביר איך תמיכה במפעל ההתנחלויות משתלבת עם תמיכה בהתנתקות ועם הדברים שאמרה ל"מקור ראשון" לפני חודשים ספורים. כדי לשכנע אותנו שהיא באמת השתנתה, צריכה שלי להתחיל לדבר, ורצוי – בגלוי ובכנות.