א. פתח־דבר: ועידת הפילוג
ביום הראשון של אוגוסט 1965, פורסמה ביומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), 'קול העם', הידיעה בדבר קיומה של הוועידה ה־15 של מק"י למחרת היום, אשר אמורה לארוך שלושה ימים. ביום שלפני פרסום המודעה הדרמטית על כינוס ועידת הפילוג בין הרוב היהודי במק"י בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין המיעוט היהודי והרוב הערבי בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי, עוד התווכחו אנשי דעה א' (תומכי וילנר וטובי) עם אנשי דעה ב' (תומכי מיקוניס וסנה) על דפי 'קול העם'. המתווכחים היו משה זסק מהנגב ואריק ראשוני מתל אביב. "בעלי דעה ב' מעיזים לטעון", כתב זסק, "כי אצל החברים הערבים קיימת סטייה לאומנית ערבית שהתחברה עם ניהיליזם לאומי אצל החברים היהודים. וכל זה נאמר ללא ביסוס, ללא הוכחה". זסק הזכיר את חיבורו המפורסם של משה סנה, מראשי דעה ב', 'סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם־לניניזם' וציטט במפורט מעמ' 162 בחיבור ההוא, שממנו התנער סנה ברבות הימים. ראשוני בחר לצטט בהרחבה מחיבורו של לנין בשאלה הלאומית, שיצא לאור בשנת 1914 ותורגם על ידי אנשי מק"י בשנת 1960, כתב על הצורך לפרוץ את "חומות הבדידות" שכפתה הריאקציה על המפלגה הקומוניסטית והזהיר ש"החברים מדעה א' חייבים לחשוב שבע פעמים טרם יהיה מאוחר". החברים עוד קיוו שהוועידה ה־15 של מק"י תתכנס תחת אחדות מסוימת, שכן בעמוד השלישי של 'קול העם' מאותו יום נמסר, שאת ועידת מק"י יפתח תופיק טובי ולאחריו ינאם המזכיר הכללי, מיקוניס. תוך יום היה הפילוג במק"י לעובדה מוגמרת ואת טובי החליף מזכיר מחוז תל אביב־יפו של מק"י, אלמוני בשם ש. ליטבק.
ב־4 לאוגוסט 1965, כבר בישר 'קול העם' כי "הוועידה ה־15 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית נפתחת הערב בתל אביב". משה סנה, עורך העיתון, כתב במאמר המערכת הבלתי חתום אך המאופיין כל כך בסגנונו: "יכולים פלגנים ואוזורפאטורים ]כאלה הרוצים בהפיכה, ד.מ.] לייחס לעצמם באורח שרירותי כל שם וכל תואר כעולה על רוחם, אך ממש אין בכך, ולהונות את הבריות לאורך זמן, אי אפשר בכך… אין ולא תהיינה שתי מפלגות קומוניסטיות במציאות החיה של החברה הישראלית… להוותנו, קמה במפלגה בשנה האחרונה סיעה הלקויה בניהיליזם לאומי יהודי ואליה התחברה סיעה הלקויה בנאציונאליזם ערבי – וחיבור שתי הסיעות ושתי הסיעות הללו הוא אשר הוליד את הפילוג". באותו גיליון של 'קול העם', נתבשרו הקוראים המבולבלים על קיומן של שתי ועידות מפלגה שונות באמצעות מודעות של שני הפלגים. שתי הוועידות שפורסמו ב'קול העם' תוכננו להיערך בקולנוע 'מוגרבי' בתל אביב וקוראי העיתון נתבקשו לבחור באיזו ועידה ייטלו חלק: בזו של מיקוניס וסנה או בזו של וילנר וטובי. למחרת היום, כבר עיטר צילום נאה של שמואל מיקוניס את עמודו הראשון של 'קול העם', שזעק: "נפתחה הוועידה ה־15 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית – ש. מיקוניס מתווה תוכנית לממשלה לאומית־דמוקרטית בישראל". מיקוניס היטיב להאשים את המתפלגים ממק"י בהאשמות חמורות כגון התנגדות "לסיגול העקרונות של המארכסיזם־לניניזם לתנאים החדשים של המציאות הבינלאומית והישראלית", "חיבור של נאציונאליזם בורגני ערבי, כיתתיות וניהיליזם לאומי יהודי", "דוגמאטיזם עקר", והיטיב להסביר כי "הפוסלים את ישראל בתור שכזאת מטילים למעשה את אחריות ההתחברות של שליטי ארצנו עם האימפריאליזם על ישראל כולה, ובכך – נקלעים או נכנעים לשוביניות ערבית, וביודעין או בלא־יודעין פוסחים על האבחנה המעמדית…". משה סנה עצמו הגדיל לעשות כשבנאומו בוועידת מק"י הסביר לצירי המפלגה: "לא אגיד, שהסיעה שהתפלגה מאתנו עומדת על עמדות סיניות. אך אפילו היום חובה להזהיר אותם, מהלך רוח אידיאולוגי של ההנהגה הסינית ושהם עלולים להידרדר לעמדות אלה". דברי סנה כוונו, כמובן, לאוזניים הסובייטיות שנכחו בוועידה.
בערב לכבודחיים גורי. משה סנה. צילום: הערוץ הראשון.
בראשי הפרקים שהגיש הוועד המרכזי של מק"י לוועידת המפלגה, בלטו טביעות אצבעותיו של סנה. בראשי הפרקים הללו, שעליהם לא היו מוכנים ראשי רק"ח לעתיד לחתום, שללו מיקוניס וסנה את הגדרת מדינת ישראל כ"קולוניאליסטית" ו"אימפריאליסטית". הם טענו כי הגדרות אלה מנוגדות ל"אמת ההיסטורית", כלשונם, ומשמשות בסיס תיאורטי לשלילת זכות קיומה של ישראל ואף לחיסולה. "אנו מתייחסים בחיוב לכל גילוי של אהדה ותמיכה בזכויות החוקית ובאינטרסים של העמים הערביים, של העם הערבי הארץ ישראלי בכללם", נכתב שם, "אך ללא פגיעה בזכויות החוקיות ובאינטרסים של עם ישראל!". עמדות שונות, כמו תמיכה בהגדרה עצמית לערביי הארץ והכרה בזכות הפליטים הערבים לשוב למולדתם או לקבל פיצויים לפי החלטת האו"ם, העמידו אמנם את מק"י בקצה השמאלי של המפה הפוליטית אולם שפכו אור מחשיד על אנשי רק"ח. אם עמדות כגון אלה של סנה ומיקוניס לא היו מקובלות על וילנר וטובי, לאן רצו אלה להרחיק? "מפלגתנו הקומוניסטית", הדגישו מיקוניס וסנה, "הנאמנה ללניניזם בשאלה הלאומית ככל השאלות, נאבקה ותוסיף להיאבק בכל התוקף נגד ההתעלמות של שליטי ישראל מזכויותיו החוקיות של העם הערבי הארצישראלי, כשם שדחינו ונוסיף לדחות בכל התוקף את ההכרזות העוינות של מדינאים ערבים על כוונתם לחסל את מדינת ישראל, לשלול את זכויותיו החוקיות של עם ישראל". האיזון שבו נקטו מחברי הדו"ח העמיד את אנשי רק"ח היהודים באור מגוחך; לא פלא שרוב החברים היהודים במק"י, ובהם כאלה שלימים הצטרפו לרק"ח ולחד"ש עם גוויעת המפלגה הקומוניסטית הישראלית, סירבו לפרוש משורות המפלגה. המדיניות שנקטה מק"י בשאלה הערבית – זכות הגדרה עצמית לשני העמים – סתרה במידה רבה את העמדה ההיסטורית של התנועה הקומוניסטית בכלל, ולנין בפרט, בדבר זכות הגדרה עצמית לעמים המדוכאים בלבד. עבור אנשי רק"ח, תמיכה בזכות ההגדרה העצמית של "עם ישראל", עם שבקיומו מיאנו להכיר עוד מימי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ), היתה בגדר התגרות בחברים הערבים, שמעולם לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל. קשה להסביר בצורה אחרת את הסתייגות אנשי רק"ח מראשי הפרקים שחיברו מיקוניס וסנה, הכוללים הכרה בזכות השיבה של הפליטים הערבים או בקבלת פיצויים, עמדה שאף מפלגה זולת מק"י לא צידדה בה.
אולם החידוש בראשי הפרקים שחיברו מיקוניס וסנה לא היה רק בחזרה על עמדות מן העבר שגם אנשי רק"ח צידדו בהן, אלא גם בכך שלראשונה בתולדות מק"י נחשפו על גבי עיתונה האירועים שהתרחשו מאחורי הקלעים של הפילוג. וילנר, טען סנה, הופיע בינואר 1964 בכינוס הארצי של מק"י בחיפה ועירער על הדו"ח שהגיש מיקוניס לכינוס. המאמר שחיבר מיקוניס נגד קריאתו של שליט אלג'יריה לחיסול ישראל, "באזני אחמד בן־בלה", העמיק את הפילוג המכרסם במק"י ולכך נוספה פעילות משלחת ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י) בפורום הנוער במוסקבה, שפעלה ברוח מיקוניס וסנה ושללה הצעת החלטה המוקיעה את קיומה של מדינת ישראל. אנשי וילנר וטובי, האשימו מיקוניס וסנה, ניצלו את הסכמתם לפרסם ב'קול העם' שתי דעות סותרות, דעה א' ודעה ב', ובכך הועמק הפילוג והתגבשו מחנאות וסיעתיות. נוכח המצב במפלגה, נדחתה ועידתה מיוני לאוגוסט בתקווה למנוע את פילוגה הצפוי. "ברגע האחרון ממש", כתבו מיקוניס וסנה, "ביום ה־23 ביוני, כמה שעות לפני פתיחת הוועידות הנפרדות – לפני היות הפילוג לעובדה, נתכנס הוועד המרכזי והחליט לבטל את שתי הוועידות, לבטל את ההתארגנות לפי דעה א' ודעה ב'… ולקיים את הוועידה המאוחדת במועד המוקדם ביותר". מחברי הדו"ח באו חשבון עם תופיק טובי ואמיל חביבי במיוחד והזכירו להם את פרישתם מהמפלגה עשרים שנה קודם לכן, עת הוקמה 'הליגה לשחרור לאומי' שאיגדה את הקומוניסטים הערבים בארץ. טובי וחביבי, סיפרו סנה ומיקוניס, ביקשו להכיר בסיעתם בכנסת כסיעת מק"י – ונדחו. החברים הערבים, שהפיצו בנצרת כרוז בערבית ובו דיברו על "המולדת השדודה", כפי שדיווח 'קול העם', התפלגו ממק"י לא משום שהנהגת המפלגה בראשות סנה סטתה ימינה, כביכול, לציונות, אלא שהם־עצמם כבר לא יכלו לשאת החיים במפלגה משותפת, יהודית־ערבית באמת.
ב. השיבה לציונות ו"הפיגורה הקומית של שוקיירי"
בוועידה ההיא של ימי הפילוג הגדולים השתתפו בדיון מיטב אנשיה של מק"י, רק מיעוטם הצטרפו ברבות הימים לרק"ח של וילנר וטובי. כך, למשל, דיברו המשורר עמוס לוין, חבר מערכת 'קול העם', ואשתו, רות לוין, עורכת ספרותית ב'קול העם'; חברות 'ארגון נשים דמוקרטיות בישראל' שגווע יחד עם מק"י והוחלף ב'תנועת נשים דמוקרטיות בישראל', הארגון היריב של רק"ח; פנחס גינוסר, איש המוסף הספרותי של 'קול העם'; ועוד דמויות נוספות שהיו למוכרות בשמאל הישראלי, בהן המחנך דני פתר ומזכירו האישי של סנה ומזכיר בנק"י, יאיר צבן. הוועד המרכזי החדש שנבחר בוועידה כלל חברים יהודים בלבד. בכינוס הלשכה הפוליטית של מק"י לאחר עריכת הוועידה, כבר דיברו מנהיגי מק"י בגלוי על הסיבות לפילוג. אסתר וילנסקה, שתוך שנים ספורות פרשה ממק"י יחד עם בעלה, צבי ברייטשטיין, על מנת לייסד את קבוצתה־שלה, אק"י (אופוזיציה קומוניסטית ישראלית), אמרה בכינוס הלשכה הפוליטית של מק"י, שאנשי דעה א' עירערו על היחס החיובי ההיסטורי של המפלגה למלחמת העצמאות, הביעו התנגדות לשלילת מק"י את אש"ף, וסיכמה: "אין אנחנו יכולים להמשיך ולהתווכח אם בפסטיבל העיתונות הקומוניסטית יש לשיר את ההמנון של ישראל. דעה מוטעית היא שכאילו הסיבה לאי הגשמת זכותו של העם הערבי היא הגשמת זכותו של העם היהודי…"
מעודדים מהעובדה שבמוסקבה שודרה ברדיו ידיעה על כינוס ועידת מק"י תוך התעלמות מוועידת רק"ח, סברו אנשי המפלגה שהפילוג יהיה זמני בלבד והמתפלגים יתפזרו לכל עבר. 'קול העם' דיווח בצמצום על הוועידה של המתפלגים שכונסה לבסוף ביפו, בקולנוע 'אילת', ובעמודו הראשון של העיתון הודפסה ידיעה בדבר 'קבוצה פלגנית פרו־סינית' עלומה המברכת את מנהיגי המתפלגים, וילנר, טובי וחביבי. בוועידת רק"ח, דיווח 'קול העם', קרא מיעוט קטן מבין צירי הוועידה קריאות "בוגד" כשהוזכר שמו של מזכ"ל מק"י, שמואל מיקוניס. מוסקבה עצמה לא מיהרה להזדהות עם פורשי מק"י ונחפזה לפרסם ב'פראבדה' ידיעה על ועידת המפלגה שבה נכתב, על־פי ידיעה שהופיעה ב'קול העם' ב־11 לאוגוסט 1965, כי "הוועידה הוקיעה את פעילותה הפלגנית של קבוצת חברים לשעבר, חברי הוועד המרכזי, אשר התרחקו מעקרונות האינטרנציונליזם ועברו לפעילות סיעתית וחתרנית". ידיעות דומות ברוח זו הופיעו בעיתונות הקומוניסטית בבולגריה, צ'כוסלובקיה ופולין.
סנה עצמו, שנבחר פעם נוספת לעורך 'קול העם', פירסם בגיליון העיתון מתאריך 12 לאוגוסט 1965 מאמר פרוגרמתי ארוך על סמך נאומו בוועידת המפלגה. כבר בדברים אלה נגלית 'סטייתו' הבראשיתית או שיבתו של סנה לכיוון הציונות. "כמו שלמלחמה נחוצים שניים, גם לשלום נחוצים שניים", אמר סנה לצירי ועידת מק"י, והוסיף: "איך אפשר לדבר על סכנה חד־צדדית כאשר הצד השני הקים את הארגון של השחרור הפלשתינאי ואת הצבא שלו? אומרים לנו שזה לא רציני – אבל 13 מדינות ערב החליטו כי זהו הנציג של העם הערבי הפלשתינאי, ארגון אשר אומר שהפתרון הוא שיישארו פה רק היהודים שבאו הנה לפני 1917, ואלה שבאו אחרי 1917 צריכים לעקור מן הארץ. זה פתרון המתקבל על הדעת?!" סנה המשיך ותקף בחריפות את מדיניותו של שליט מצרים, נאצר, הוקיע את התנועה הלאומית הערבית על תמיכתה בחיסול ישראל והביע תקווה, כי ברית המועצות תשחרר את הלאומיות הערבית מן "השוביניזם שלה". בהמשך יצא אף נגד תמיכת "המנהיג הדגול", כך אמר, מאו טסה־טונג במנהיג אש"ף, אחמד שוקיירי, והוסיף: "בלי הכרה בישראל, בלי הסכם עם ישראל, לא תוגשמנה הזכויות החוקיות של העם הערבי הארצישראלי. הקיצוניות האנטי־ישראלית היתה ותהיה בעוכרי העם הערבי הפלשתינאי יותר משהיא בעוכרי ישראל… למה לא הוקמה מדינה ערבית פלשתינאית ב־14 במאי 1948, שתגיש לישראל את תביעותיה, בבקשה? למה לא מקימים אותה עכשיו ברמאללה או בשכם, בטול כרם או בג'נין, ביריחו או בעזה, מי לא נותן להם? למה צריך את הפיגורה הקומית הזאת של שוקיירי המופיע בשם איזה 'ארגון' ו'צבא', כשיכולים להקים מדינה?… מק"י תהיה מגן על קיום ישראל, על בטחון ישראל, על עתיד ישראל". "על שלושה דברים עומד עולמה של מק"י", סיכם סנה, "על אהבת ישראל, על אחוות עמים, על מאבק מעמדי נגד ההון… מפלגה אשר תהיה נאמנה לשלושה אלה – היא תהיה הנציגה היחידה הנאמנה של הקומוניזם בישראל, והיא אשר תביא את עמנו, את ארצנו אל העתיד הסוציאליסטי הנכסף!".
ראשי הפרקים שחיבר סנה לוועידה ה־15 של מק"י, ופורסמו תחילה כ'דעה ב" בגיליון 'קול העם' מה־20.5.1965, שיקפו את ראשית המפנה שלו בכיוון הציונות. בהמשך לעמדתה ההיסטורית של מק"י, שלל סנה את הטענה שהסכסוך הישראלי־ערבי נובע מקונפליקט בין שתי ישויות לאומיות. עמדתו היתה, שהסכסוך נוצר על ידי האימפריאליזם המערבי החפץ בשימורו ובניצולו לשם "מזימותיו החמסניות והתוקפניות". על כן, סבר, יש לחתור לעמדה ישראלית ניטרלית במלחמה הקרה אשר תביא בתורה להבנה ולשלום בין שני העמים. צידודו בניטרליות ולא במה שהגדיר כ"מפנה אנטי־אימפריאליסטי" במדינת ישראל, כלומר: עמדה שאיננה מבכרת את ברית המועצות כי אם מעדיפה ישיבה מסוימת על הגדר, עמדה בסתירה לאנשי דעה א', ובפרט הערבים שבהם, שדרשו עמדה אנטי־אימפריאליסטית ישראלית, דהיינו: אנטי־אמריקנית, כתנאי לשלום. שאלת הפליטים הערבים היתה שאלה נוספת שבה נגע סנה. אמיל חביבי והחברים הערבים התלוננו שוויתרו די בנושא זה, שכן העמדה שאימצה מק"י בהשפעת סנה היתה 'שיבה או פיצויים'. התעקשותו של סנה על נוסחה זו היתה לזרא בעיני חברי המפלגה הערבים שסברו כי עמדה זו היא… ציונית מדי או קרובה לציונות. ככלל, המדיניות שבה נקט סנה היתה מאוזנת. הוא דרש, למשל, הכרה הדדית בין ישראל ובין הערבים, ובתוך כך הכרה מצד הערבים בזכות קיומה של מדינת ישראל, והדגיש שלא ייתכן משא ומתן לשלום ללא הכרה זו. וילנר וטובי ביכרו הגדרה מעורפלת יותר, מפולפלת ברוח הדיאלקטיקה, ולפיה הכרה הדדית היא 'יסוד' לשלום אך לא ה'דרך' אליו. סנה דחה זאת מיני וביה. "שום זכות־יתר לשום עם – ושום קיפוח זכות של שום עם!", קבע, אך יריביו מיאנו לקבל את עמדתו בזכות איזון ביחס מק"י לסכסוך עם הערבים. הוא הזכיר את דחיית הערבים את החלטת החלוקה משנת 1947 אך טען כי זכויותיהם לא "התיישנו" מחמת זאת; מנגד, טען שמדיניותם ה"פרו־אימפריאליסטית" של מנהיגי ישראל איננה מצדיקה את קיפוח זכויותיו של "עם ישראל", מונח שסנה אהב לנקוט בו.
סנה נדרש לדיאלקטיקה מרשימה, מהסוג שגילה בספרו 'סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרכסיזם־לניניזם', כדי להגיע לעמדתו המתנתקת מהאנטי־ציונות הקומוניסטית. כך, לאחר שדאג לגנות באריכות את ה"אימפריאליזם" ו"השוביניזם הישראלי האנטי־ערבי", התחיל לקטרג על "השוביניזם הערבי", יצא נגד הרעיון לחסל את מדינת ישראל והפליג בגינוי ארגון הטרור הפלשתיני הצעיר, אש"ף. "הרפתקנות" ו"תכניות הרפתקניות חסרות שחר וחסרות סיכוי" ראה סנה באש"ף בהנהגת שוקיירי אולם יריביו, ובעיקר הערבים, כבר החלו רואים בהתארגנות לשחרור פלשתין משום עניין חיובי של ממש. שימושו הניכר של סנה בלוליינות הדיאלקטית ובציטוטים ממוסמכים מכתבי לנין הובילוֹ למסקנה מפתיעה אשר עמה התקשו חברי המפלגה הערבים לחיות, ולפיה שלילת התנועה הלאומית הערבית את זכות קיומה של ישראל מחייבת את הקומוניסטים שלא להזדהות עם הלאומיות הערבית. הוא הפליג בדבריו וגינה את המגמה שרווחה בקרב אי־אלו חברים ערבים להסתמך על התפתחויות במדינות ערב כפרספקטיבה לשינוי. סנה גינה את עמדתו לוי אשכול הממאנת לאפשר לפליטים הערבים זכות שיבה או פיצויים כספיים, אך טען שכישלונה של יוזמת בורגיבה, נשיאהּ של טוניסיה, לשלום ישראלי־ערבי הוכשלה על ידי מדינות ערב עצמן השוללות באופן הצהרתי כל הכרה בישראל ודו־קיום עמה יחד עם ממשלת ישראל עצמה. מכאן, טען, אין להגדיר את ישראל כפרו־אימפריאליסטית ואת מדינות ערב כאנטי־אימפריאליסטיות ואין להזדהות הזדהות מוחלטת עם שליטי ערב. "עמדה כזאת מצד קומוניסטים", הזהיר סנה, "עלולה רק לעורר בישראל אי־אמון אף למגמות האנטי־אימפריאליזם והקִדמה בארצות ערב, וכן עלולה עמדה כזאת להקים חיץ בין מפלגתנו ובין המוני העם בישראל".
למעשה, גם בהתייחסותו לנעשה בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית, ביקש סנה לשכנע את חברי מק"י בנחיצות 'האיזון הקדוש' בין התנגדות ללאומנות הערבית ובין התנגדות ללאומנות יהודית־ישראלית. "מפלגתנו לעולם לא תהיה 'שליח' של הנציונליזם הבורגני הישראלי כלפי תנועתנו הבינלאומית, כשם שלעולם לא תהיה סנגור של השוביניזם הערבי כלפי עמנו", קבע בתשובה לדברי לוי אשכול שהתריס נגד מק"י, "תביאו את דבר תנועתכם לעמכם – ואת דבר עמכם לתנועתכם". סנה הדגיש תופעות שונות כמו החלטת פורום הנוער והסטודנטים בספטמבר 1964, שהתירה את דמה של ישראל, או החרמת הנוער הישראלי הקומוניסטי בפסטיבל הנוער הבינלאומי באלג'יריה, כעניין שמק"י חייבת לזעוק עליו. עם זאת, נדמה היה כי לכל אורך דבריו של סנה, הוא דיבר ללב החברים היהודים המעטים המבקשים להתפלג מהמפלגה יחד עם החברים הערבים, אך ללא הועיל. בפרוטוקול הוועידה ה־15 של מק"י כבר היה סנה בוטה יותר בהתייחסו לפורשים מהמפלגה, מייסדי רק"ח, ועיקר קצפו יצא על החברים הערבים התומכים באש"ף. הוא התריס נגד אלה אשר "מנסים להשתית את האחדות הערבית על שלילת ישראל" והוסיף "אנטי־אימפריאליזם אין בונים על חיסול מדינה וזכויות של עם". סנה דיבר בגנות יריבו הגדול, מאיר וילנר, שכעבור שנים טען כי לא היה סנה אלא סוכן של ה־סי.איי.די, והסגיר מעט מחילוקי הדעות בין הלשכה המופלגת של מק"י עת ביקר חרושצ'וב במצרים. "כאשר היה ביקור כרושצ'וב בקע"ם… אנחנו אמרנו לעם ישראל, כי זה לטובת ישראל, כי כרושצ'וב מרסן את נאצר ביחס לישראל. אז אמנם היה חבר הלשכה הפוליטית, מאיר וילנר, שאמר כנגדי: 'מה אתה מעליב את נאצר, שכרושצ'וב צריך לרסן אותו'… לא אני מעליב את כרושצ'וב, אלא אני מעליב את נאצר! כך משתקף הדבר במוח עקום". באחת מישיבות הוועד המרכזי, המשיך סנה וסיפר, הציע חבר הוועד המרכזי, אברהם ברמן, לשלוח תזכיר לסין נגד ההודעה המשותפת של צ'ו־אן־לאי ואחמד שוקיירי, מנהיג אש"ף, בעד חיסול ישראל. חברים אחדים התנגדו, הוסיף סנה ואמר, "חבר אחד של הלשכה הפוליטית… טען: 'מה אנחנו נצא לכפות את דעתנו על מפלגות אחרות?' גם חברה אחת של מזכירות הוועד המרכזי היתה נגד אבל היה לה נימוק אחר. היא אמרה: 'יש לנו עם סין כל כך הרבה חילוקי דעות, מה פתע פתאום נכתוב דווקא על זה?'… ועד היום 'קול העם' לא יכול היה לכתוב מאמר ראשי נגד הודעת צ'ו־אן־לאי ושוקיירי". "אינני מתבייש גם בלאומי", חרץ.
דבריו של סנה סימלו שחרור עמוק מעמדה אנטי־ציונית אשר כפה על עצמו להחזיק בה במהלך השנים שחלפו מאז הצטרפותו למפלגה הקומוניסטית. הוא דיבר על חזית משותפת בין מפ"ם הציונית ובין מק"י והפליג בשבחי מעמד הפועלים הישראלי החדש תוך שהוא מעלה על נס את הישגיו; הוא עסק בסיכוי להגשמת סוציאליזם בישראל והפליג בדבריו על שותפות עם מפלגות ציוניות־סוציאליסטיות תוך שהוא מתחייב כי אלה לא יכפו על מק"י את הציונות; הוא האשים את המתפלגים מהמפלגה בהאשמות שונות כגון "סקטנטיזם", "דוקטרינריות", "ניהיליזם לאומי" ו"נציונליזם ערבי" אך הזהיר את חבריו היהודים שלא ליפול לתוך "נציונליזם יהודי".
ג. "תחת דגל האינטרנציונליזם הפרולטרי"
כבר בשלהי 1964, נפער פער גדול בין אנשי שתי הסיעות במק"י בדבר השאלה הלאומית הערבית, שעמדה במרכז הפילוג שיתרחש מקץ שנה. כך, למשל, בספטמבר 1964, פירסם העיתון 'פראבדה' ידיעה שלפיה מק"י רואה במצרים מדינה סוציאליסטית. סנה ומיקוניס התנגדו להערכה זו ודרשו מהסובייטים לפרסם מאמר של חבר הוועד המרכזי של מק"י וסופר 'קול העם' במוסקבה, ברל בלטי, שיעמיד את הדברים על דיוקם. מאמרו של בלטי, "תחת דגל האינטרנציונליזם הפרולטרי", פורסם בביטאון האיגודים המקצועיים הסובייטיים, וזאת לאחר ויכוח קשה עם הקומוניסטים הסובייטים עצמם. מק"י עצמה היתה אשמה לא מעט בבלבולם של החברים הסובייטים כיוון שבמליאה ה־15 של הוועד המרכזי, יצאה הצעת החלטה עמומה שלפיה "המפלגה קידמה בברכה את נטישת דרך ההתפתחות הקפיטליסטית" של מצרים. מאיר וילנר זעם על הביקורת שמתחו סנה ומיקוניס על הסובייטים והפך את הפולמוס על שאלת הסוציאליזם במצרים למהותי. מצרים הופכת במהירות למדינה סוציאליסטית, טען וילנר ועמו הסכימו גם חבריו, טובי וחביבי. סנה היה חלוק על עמדה זו כיוון שהבין את ההיגיון הנסתר שלה: בעימות אפשרי בין מצרים ה'סוציאליסטית' ובין ישראל הקפיטליסטית, יידרשו הקומוניסטים לצדד במצרים. הוא ביקש להמעיט מחומרת הפולמוס על אופייה של מצרים ורק ציין שהרפורמה האגררית במדינה והלאמת הכלכלה מהוות תופעה חיובית במהותה.
סנה עשה כברת־דרך ארוכה באותם ימים לכיוון ציוני יותר, או לאומי יותר, הגם שמיאן לנטוש את שלילתו את התורה הציונית. במפגש שניהל עם פונומרייב, מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית הממונה על עניינים בינלאומיים, תבע מהסובייטים להתנער מהכרזות המלחמה של הערבים. מלחמה לחיסולה של ישראל, טען, תהא ריאקציונית שכן היא תבקש לחסל את זכות ההגדרה העצמית הישראלית. תביעותיו אלה של סנה לא נענו על ידי הסובייטים. הוא־עצמו נטל חלק פעיל בחידוד ההבדלים במק"י עת צידד במשלחת בנק"י שהשתתפה ב'פורום הנוער הדמוקרטי' במוסקבה שהתנגדה לדברי הנציגים מאלג'יריה, מצרים ועזה שהכריזו כי דמה של ישראל מותר. הצעת ההחלטה הערבית היתה לצנינים בעיני סנה, ויאיר צבן וחבריו למשלחת הנוער הציעו הצעת החלטה אלטרנטיבית שנדחתה, בעוד ההצעה הערבית נתקבלה ברוב גדול עם מספר נמנעים רב. הנציג האלג'יראי אף הגדיל לעשות כשקבע בתיקון להצעת ההחלטה שישראל הינה "סוכנת פעילה של האימפריאליזם", וגם תיקון זה נתקבל ברוב, גם אם היה גדול פחות (יצוין כי חבר המשלחת הערבי, חסן חביב, צידד בהצעת ההחלטה הישראלית וספג ביקורת רבה מעמיתיו הערבים עת שב ארצה). החברים הערבים במק"י זעמו הן על משלחת בנק"י והן על הדיווח ב'קול העם', שהגדיר את הופעת הקומוניסטים היהודים הצעירים כאינטרנציונליסטית ופטריוטית, ואת הופעת הקומוניסטים הערבים – כלאומנית.
ביטוי ראשון לעומק חילוקי הדעות במפלגה היה בכינוס הלשכה הפוליטית של מק"י ב־27 בספטמבר 1964, אז הופיעה הודעת הלשכה שבה נכתב ביובש כי מוסדות המפלגה ישמעו את הדין והחשבון של נציגי בנק"י בפניהם ולאחר מכן יפרסמוהו. מאיר וילנר דאג להופיע בסניפי המפלגה נגד התנהלות הנוער הקומוניסטי במוסקבה ופעילותו חשפה את הקרע בינו לבין המזכ"ל מיקוניס. באוקטובר 1964 כבר כונס הוועד המרכזי של המפלגה בסימן המתיחות בצמרת מק"י ושני חברי הלשכה הפוליטית, וילנר וטובי, התקיפו את מיקוניס על עצותיו לחברי בנק"י במוסקבה ועל מאמרו השנוי במחלוקת שהוזכר כבר לפנים, "באוזני אחמד בן־בלה". מיקוניס ביקש להגן על עצמו מפני המתקפה נגדו ואף הסכים כי הוועד המרכזי יגנה אותו על התנהלותו לאחר שהוחלט לגנות את וילנר על הופעותיו בסניף תל־אביב. סנה נמנע בהצבעה במליאת הוועד המרכזי והושגה פשרה שלפיה המפלגה "שוללת הכרזות השוללות את זכות קיומה של מדינת ישראל, את זכויותיו הצודקות של עם ישראל". בצר להם, נאלצו טובי וחבריו להסכים להצעת החלטה זו. לכך נוספה יוזמה לעריכת פיוס בשורות המפלגה עת בכנס הארצי של ראשי מחוזות וסניפים העתיד להתקיים ביפו, יבקרו עצמם על התנהלותם וילנר, מיקוניס וצבן. 'קול העם' הספיק לדווח בנובמבר 1964 כי "הכינוס הארצי של מק"י נערך באווירת ליכוד מלא, על יסודות האינטרנציונליזם הפרולטרי והפטריוטיזם הישראלי". הדיווח היה כמעט שקרי, שכן האווירה בכנס היתה עכורה ומלאה האשמות הדדיות. חלק מהפעילים אף בכו בסיומו של כנס זה והתחושה היתה שהפילוג קרוב מתמיד.
מקץ שלושה חודשים בלבד, העלו טובי וחבריו הצעת החלטה לבצע שינויים במערכת 'קול העם' ולהדיח מתפקידו את משה סנה אגב מינוי צבי ברייטשטיין לתפקיד. הלשכה הפוליטית קיבלה את הצעת ההחלטה ברוב של ארבעה תומכים (טובי, חביבי, וילנר וסשה חנין) מול שלושה (מיקוניס, סנה ואסתר וילנסקה). למעשה, למתפלגים ממק"י כבר היה רוב במוסד החשוב ביותר – והחשאי ביותר – של המפלגה. עם היוודע ההחלטה על הדחת סנה, זעקו החברים היהודים על המעשה ונוכח המהומה הרבה במפלגה, בוטלה ההחלטה בכינוס הוועד המרכזי בהסכמת טובי וחביבי. 'קול העם' פירסם הודעה מיוחדת שלפיה "נוכח ההודעות שפורסמו בעיתונים השונים בדבר שינויים במערכת 'קול העם' ובדבר הדחת הח' מ. סנה מתפקידו כעורך ראשי של העיתון, מודיע הוועד המרכזי כי שום מוסד מפלגתי לא החליט על הדחת הח' משה סנה מתפקידו וכי הוא מוסיף לכהן בתפקיד העורך הראשי של 'קול העם'". הפרסומים בעיתונות הוגדרו, אפוא, כ"רכילות" ו"המשך הניסיון של הריאקציה לחתור תחת אחדות המפלגה, ניסיון אשר נכשל בעבר ונידון לכישלון גם בעתיד". טובי וחביבי חשו במפנה שעובר סנה נוכח הביקורת שנמתחה ב'קול העם' על יקירם, ג'מאל עבד אל־נאצר, ושותפיו הסורים בקע"ם (הקהילייה הערבית המאוחדת); הם ראו בחומרה את עמידת סנה בזכות יוזמת השלום של בורגיבה ואת תמיכתו בזכות ישראל לקבל חלק במי הירדן בהסכם שלום עתידי, ומעל הכל סלדו מן ה'השוואתנות', כלומר: מהקריאה של סנה להכרה הדדית של ישראל והערבים ולהדדיות בסכסוך. מאמרי סנה, שפורסמו ב'קול העם', היו אפוא לצנינים בעיני וילנר, טובי וחביבי.
לדברים אלה נוסף עניין חשוב ומהותי שחרג מגבולות הוויכוח במק"י. בוויכוח סביב 'הפרשה' המפורסמת, התייצבו מק"י וסנה נגד בן־גוריון שביקש למנוע הקמת ועדת חקירה בנוגע להתנהלותו. סנה ראה את הפילוג המתפתח במפא"י, שהגיע לשיאו בהקמת רפ"י, בחיוב. יריבו, מאיר וילנר, הציג את מאבקו של סנה נגד רהביליטציה לפנחס לבון ולמען סילוק בן־גוריון מראשות הממשלה כתמיכה בלוי אשכול וכזניחת הקו האופוזיציוני התקיף המסורתי של המפלגה הקומוניסטית. סנה ראה את התבטאויותיו של וילנר באור שלילי במיוחד, שכן סיעת מק"י בכנסת הצביעה אי־אמון בממשלתו של אשכול, וסנה עצמו ביקר את האוריינטציה המערבית הישראלית ואת סירוב אשכול להסדיר את בעיית הפליטים לפי החלטות האו"ם. וילנר טען כי חברי הסיעה היהודים בכנסת, בהם סנה עצמו, וילנסקה ומיקוניס, אינם מהווים אופוזיציה אמתית לממשלת לוי אשכול, ודומה שההתקרבות המסוימת בין הממסד ובין סנה הביאה אותו לחדד את ההבדלים עם הרמ"א לשעבר. בינו ובין סנה שרר, למעשה, ויכוח רעיוני עמוק, שעיקרו נסב סביב הגדרת ישראל כאימפריאליסטית, תווית אשר דינה בפרזיאולוגיה הקומוניסטית חד הוא: מוות והשמדה. בעוד סנה האמין כי ניתן לפתור את הסכסוך הישראלי־ערבי בדרכי שלום ובפשרה, נקט וילנר בקו קיצוני בנוסח ימיו ב־פ.ק.פ. שמהותו ברורה: מיטוטה של מדינת היהודים כסוכנת פעילה של האימפריאליזם המערבי ואויבי ברית המועצות והקידמה.
ג. "אהבת ישראל ואחווה יהודית־ערבית"
את ראשית שיבתו של סנה לציונות ניתן לראות בראשי הפרקים שעמל לחבר לוועידת המפלגה. התזיסים של סנה ומיקוניס דחו את הערעור הערבי על זכות קיומה של ישראל, בעוד וילנר וטובי הדגישו את מהותה ה'אימפריאליסטית' של ישראל בהשוואה למצרים ה'מתקדמת'. כאשר פורסמו ראשי הפרקים לוועידת המפלגה, פירסם סנה ב'קול העם' (26.2.1965) מאמר ובו יותר מרמז על המתחולל בהנהגתה של מק"י. "יש מעוניינים", הסביר, "למשוך את מפלגתנו להסתגלות אל קו המדיניות הרשמי ויש המעוניינים לדחוף את מפלגתנו אל קו הבידוד מהמוני העם. אויבינו ויריבינו אינם יודעים כי קומוניסט ראוי לשמו אינו נרתע מפני איומים ואינו מתפתה למחמאות… נשקנו הבדוק והמנוסה הוא הקו הגנראלי של מפלגתנו… [ש]מבטא נאמנה את האידיאלים של אהבת ישראל ואחווה יהודית־ערבית ואחדות פועלי כל הארצות". קשה היה להבין מי הם אותם האנשים המעוניינים לבודד את מק"י מהעם היהודי וחרף מאמרי הסבר של חברי הוועד המרכזי והלשכה הפוליטית שפורסמו ב'קול העם', לקוראי העיתון ולחברי המפלגה היה קושי אדיר להבחין בקרע המתהווה בצמרת. כמה ימים לפני פרסום התזיסים של סנה בעיתון המפלגה, הסביר באסיפה שנערכה בתל־אביב את עיקרון ההדדיות של מק"י, הרואה צורך בחיים משותפים בארץ ובמפנה במדיניות ישראל כמפתח למפנה במדיניות הערבים. דבריו בזכות עקרון ההדדיות היו לצנינים בעיניו וילנר וטובי האמונים על קו אנטי־אימפריאליסטי, אנטי־ציוני ואנטי־ישראלי חריף. עתה, כבר לא יכלו החברים הערבים לשבת בשקט ולראות את התפנית שעוברת המפלגה מקו אנטי־ציוני מימי פ.ק.פ. לקו פטריוטי ישראלי מובהק.
הגם שרוב חברי המפלגה היו יהודים, ורק כ־40 אחוז מהם ערבים, ביקשו מנהיגיה הערבים של המפלגה לחולל מפנה מובהק בהנהגתה ובמדיניותה ברוח ימי הערביזציה של מזכיר פ.ק.פ. רדואן אל־חילו (מוסא), אשר ביקש להפוך את המפלגה במצוות מוסקבה לראש החץ של התנועה הלאומית הערבית. סנה העריך כי הקו המובל על־ידו יגבר, שכן רוב חברי המפלגה היו יהודים, חלקם הגדול באו עמו מ'מפלגת השמאל הסוציאליסטי' שיסד ערב פרישתו ממפ"ם. בצעד מתוחכם, ביקשה הסיעה המתהווה במק"י בראשות וילנר וטובי לפרסם ביומון 'קול העם' סדרת מאמרים ובה שתי דעות: דעתם, דעה א', ודעת הרוב, דעה ב'. סנה, שהבין כי מדובר במתכון לפילוג, התריע מפני התכסיס של וילנר וטובי אולם לא זכה לרוב בהנהגת המפלגה. שתי הדעות החלו להתפרסם במחצית מאי 1965. הוויכוח החל להתנהל על רקע תחזיתו של סנה לאפשרות לפריצת מלחמה בין ישראל ובין מצרים, אשר במאמר שפירסם ב'קול העם' ב־12.3.196 רמז כי תהא זו מלחמת הגנה מובהקת (סנה אכן הצדיק את מלחמת ששת הימים לאחר שפרצה). לעמדה מעין זו, ציונית כמעט, לא יכלו להסכים המנהיגים הערבים, שהתעקשו כי מלחמה עתידה לפרוץ באשמת שני הצדדים. בניסוח מעודן אך תקיף כתב טובי ב'קול העם' (19.5.1965), כי "קיימים חוגים הרפתקניים בארצות הערביות הדוגלים ברעיון המלחמה בישראל, אך במציאות של אזורנו ובתנאים הבינלאומיים הנוכחים, שום מדינה ממדינות האזור אין ביכולתה לפתוח במלחמה בלי להשתלב בתכנית מלחמה תוקפנית אימפריאליסטית באזור". מבעד לשיטין ברור היה, כי טובי טוען שסכנת המלחמה היחידה נשקפת מצד ישראל. טובי אף דחה את הטענה שהסכסוך הישראלי־ערבי הוא סכסוך בין שני עמים אלא מהווה סכסוך בין מדינה אימפריאליסטית, קרי: ישראל, ובין מדינות ערב האנטי־אימפריאליסטיות. את ההכרזות התכופות של שליטי ערב בעד חיסול ישראל, מיסמס טובי כבלתי־חשובות ולמעשה קבע שישראל, כסוכנת האימפריאליזם, היא שמסכנת את השלום באזור.
סנה ביקש להתמודד עם אנשי דעה א' באמצעות טענה לסתירה בדברי וילנר וטובי: מחד, קיים לטענתם סכסוך בין האימפריאליזם ועושי־דברו בישראל לבין כוחות אנטי־אימפריאליסטים בארצות ערב; מאידך, ישנו עימות בין שתי גישות לאומניות, אלה שוללים את זכויות הערבים, ואלה – את זכויות היהודים. "גם האיבה השובינית משני הצדדים", חרץ, "הישראלי והערבי, היא מקור למתיחות" ('קול העם', 19.5.1965). כעבור שנים, טען אחד מראשי מק"י שחבר למיקוניס ולסנה, דני פתר, כי הוויכוח במפלגה היה מיותר ולמעשה ההבדלים לא היו כל־כך ניכרים. למעשה, ההבדלים היו ברורים מאוד: אם הסכסוך בארץ הוא בין פרו־אימפריאליסטים (ישראל) ובין אנטי־אימפריאליסטים (הערבים), דמה של ישראל בראשה. אם הסכסוך הוא בין שני לאומים, ניתן להגיע להסכם שלום ולדו־קיום ביניהם. למעשה, עמדת סנה היוותה סטייה גמורה מעמדותיה האנטי־ציוניות ההיסטוריות של המפלגה הקומוניסטית בארץ־ישראל; בפועל, עמדתו היתה קרובה יותר לעמדות האגף השמאלי במפ"ם מאשר לעמדות ותיקי פ.ק.פ. האמונים על שלילת ישראל והציונות עוד מימי 'גדוד העבודה', ה'יבסקציה' וה'ערביזציה'. הניסיון של סנה 'לגייר' את מק"י עמד בסימן הערכתו הכללית, שהסובייטים יפעלו למנוע פריצת מלחמה במזרח התיכון ולא יתקיים עימות בין ברית המועצות ובין ארצות הברית. הקרמלין, הוא הניח, ירסן את הערבים אם ירצו אלה בפתיחת מלחמה נגד ישראל. להשקפתו, במוסקבה נאמנים לאינטרס השלום ולזכויות שני העמים ועל אי־הגדרת ישראל כסוכנת האימפריאליזם עולה בקנה אחד עם המדיניות של הקרמלין. הסובייטים עצמם אמרו לסנה, כי הם מסתייגים מהקריאות לחיסולה של ישראל ועל כן הניח הוא שעמדת סיעתו, אנשי דעה ב', תזכה לתמיכה גורפת של מוסקבה.
הסובייטים עצמם לא התלהבו מהפילוג המתהווה במק"י ובליל 22 ביוני 1965, הוזמנו כל חברי הלשכה הפוליטית של המפלגה לשגרירות ברית המועצות בתל־אביב. השגריר צ'ובחין לחץ על הסיעות היריבות להתפשר ביניהן וכך נדחתה ועידת המפלגה הקומוניסטית הישראלית לשלהי 1965, בלי שתתקיימנה שתי ועידות נפרדות. סנה עצמו נדרש לשחות בתוך ים של ביורוקרטיה תקנונית במפלגה לקראת הוועידה; הוא האמין כי ידו תהיה על העליונה כיוון שהעריך שלברית המועצות יש אינטרס לקיום מפלגה קומוניסטית יהודית־ערבית בארץ הנאבקת למען האינטרס הסובייטי. הוא סבר שהתייצבותו לצד מוסקבה בוויכוח עם בייג'ינג תזכה אותו בתמיכתה. יתירה מכך: התמיכה הרחבה שהיתה למק"י בחוגים קומוניסטים יהודים בעולם גרמה לו לחשוב שהקרמלין לא יאפשר מצב של שתי מפלגות קומוניסטיות, יהודית וערבית. הוא טעה. הסובייטים שקלו את שיקוליהם שלהם וראו בעין אוהדת את האוריינטציה הפרו־ערבית של וילנר וטובי. הם האמינו שניתן יהיה להתגבר על המחלוקות ולשמור על אחדותה היהודית־ערבית של המפלגה. גם הם טעו.
לאחר שהיה הפילוג לעובדה מוגמרת, קיווה סנה שמק"י תשתף פעולה עם מפ"ם בחזית אחידה נוכח המפנה במדיניות המפלגה. הוא טעה. במאמר שפירסם ב'קול העם' מה־12.9.1965, כתב סנה: "נטלנו על עצמנו משימה כפולה: לגייס את דעת־הקהל בארץ לשינוי המדיניות הישראלית בכיוון השלום, אי־התלות והקידמה, ולשמש מגן ומליץ־יושר בדעת־הקהל הבינלאומית על הזכויות החוקיות של ישראל ככל אשר תותקפנה". תקוותיו לתפנית בציבור היהודי לטובת מק"י – נכזבו. הן בבחירות להסתדרות והן בבחירות לכנסת, ספגה המפלגה בראשותו מכה קשה. בנובמבר 1965, זומנו ראשי מק"י ורק"ח למוסקבה ובה נכחו סנה, מיקוניס, וילנר וטובי. סנה היה מעודד מהלך־הרוח הסובייטי שביקר, בהמשך לקו שלו־עצמו, את הצבעת ברית־המועצות באו"ם הרואה בציונות ביטוי לגזענות כמו הנאציזם. במוסקבה נדרשו ארבעת מנהיגי הקומוניסטים הישראליים לאחד מחדש את שורות המפלגה. הכריזמה של סנה מילאה תפקיד חשוב בשכנועם בעד עמדת מק"י, ובקרמלין דיברו על חשיבות היות המפלגה האוונגרד של מעמד הפועלים הישראלי. כשדיברו הסובייטים בגנות אש"ף, אורו עיניו של סנה. כששללו את הטענה שישראל היא פרי־כפיו של האימפריאליזם, נמלא הוא בתקווה. הגם שמארחיו הדגישו, שסכנת המלחמה נשקפת מישראל ולא ממצרים או מסוריה, היתה לסנה סיבה רבה לאופטימיות. תחת לחץ סובייטי, נפתחו אפוא מגעים לאיחוד בין מק"י ובין רק"ח. כששב סנה ממוסקבה, כתב הוא ב'קול העם' (12.12.1965): "השמענו את דעתנו, כי יחד עם תמיכתנו המלאה בכל מגמה אנטי־אימפריאליסטית ופרוגרסיבית בתנועה הלאומית הערבית, יש למתוח ביקורת שיטתית וברורה על כל גילוי רגרסיבי או ריאקציוני מצד התנועה הלאומית הערבית, על כל גילוי אנטי־קומוניסטי או שוביניסטי אנטי־ישראלי". במאמר מאוחר יותר משלהי דצמבר 1965, כבר הגן סנה על זכותה של ישראל לקלוט עולים לקרבה, עמדה ציונית מובהקת. ברור היה, שלא יהא כל סיכוי לאיחוד עם רק"ח.
ד. המפנה הציוני של סנה: אפילוג
עמדותיו של משה סנה בשנה שקדמה לפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית היו עמדות פרו־ציוניות מובהקות. הגם שלא היתה לו כמעט כל ביקורת על ברית־המועצות, סטה סנה בעמדותיו מהרעיונות הקומוניסטיים הקלסיים. עמדה הטוענת לקיום סכסוך בין לאומים ולא בין מתנגדי האימפריאליזם ובין תומכיו חייבה, הלכה למעשה, צידוד בזכות הגדרה עצמית שווה ליהודים ולערבים וחיוב היהודים כעם, עמדה אנטי־לניניסטית בעליל. יתר על כן, עמדתו בזכות הדדיות בהכרה בין ישראל ובין הערבים, ללא 'מפנה אנטי־אימפריאליסטי' בישראל כדרישת מאיר וילנר ותופיק טובי, היתה לא קומוניסטית. התנערותו מהאידיאולוגיה הקומוניסטית הפרו־ערבית החלה כבר כשהודיע ה־ש.ב. בראשות איסר הראל לו, לשמואל מיקוניס ולמאיר וילנר על התארגנות ערבית חתרנית במק"י. מכאן ואילך, ניסה לאזן את המדיניות של המפלגה בשאלה הערבית והיהודית, אך ללא הועיל. סנה דרש ממיעוט הקומוניסטים היהודים המסורים למרקסיזם־לניניזם ומהחברים הערבים האמונים על משנת לנין בשאלה הלאומית, התובעת מהקומוניסטים להיות עוזריהם הנאמנים של הילידים, לפעול אחרת ולהתנער בעצמם ממסורת של עשרות שנים שבהן התקיימה בארץ מפלגה קומוניסטית אנטי־ציונית. הם לא רק יכלו לעשות זאת. אשר על כן, פנייתו בכיוון של חזרה לציונות היתה הכרחית.
בשנת 1966, השתתף סנה בפעם האחרונה בחייו בוועידת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. הוא כבר לא היה חבר כנסת, כיוון שמק"י בראשותו זכתה למנדט אחד בלבד ושמואל מיקוניס, ראש הרשימה, כיהן בכנסת מטעמה. מוסקבה החלה מתנערת מסנה ולמק"י הזעירה ובוועידות של ארגוני חזית קומוניסטיים חשובים, כמו 'מועצת השלום העולמית' ו'הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי', התקבלו הצעות החלטה אנטי־ישראליות מובהקות המתירות את דמה של ישראל. בספטמבר שנה זו, כבר גורש כתב 'קול העם', מרדכי כספי, ממוסקבה ובקרמלין ביכרו את רק"ח המתייצבת לימין קהיר ודמשק על פני מק"י שנטועה בירושלים. סנה ראה לנגד עיניו איך מתמוטטת שארית האהדה לברית־המועצות בישראל עת ביקשו מפ"ם ו'אחדות העבודה' לנטוש את 'הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי', 'מועצת השלום העולמית' וארגונים סובייטיים דומים. בנאום שנשא סנה במועדון 'צוותא' בחיפה, כבר החל מסכם את דרכה העצמאית של מק"י באומרו, כי "כל עוד שישנם גורמים השוללים את זכות קיומנו העצמאי, הרי נמשכת המערכה לעצמאות ישראל והמאבק לעצמאות לאומית חרות על דגלה של התנועה הקומוניסטית יחד עם המאבק לשלום, דמוקרטיה וסוציאליזם" ('קול העם', 27.2.1966). יותר משדיבר סנה בשם איזו תנועה קומוניסטית, דיבר בשמו־שלו ובשם חבריו לדרך ורעיו למפלגתו הקטנה. ככל שהמשיך להופיע ולדבר בזכות הקומוניזם וברית־המועצות, נדמה היה כי המציאות מרפה את ידיו. כך, במוסקבה הואשם סנה כי הוא מסייע לתעמולה הסינית כשהוא מציין את תרומת הסובייטים לתקומתה של מדינת היהודים. ככל שנקף הזמן וחלף, החל מאמין פחות ופחות בקומוניזם ובסובייטים.
הוא ראה לנגד עיניו את חלומו נמוג עת פגש ראש ממשלת ברית־המועצות, קוסיגין, במנהיג אש"ף, שוקיירי. הבטחות הסובייטים לסנה שלא להכיר בארגון השחרור הפלשתינאי – הופרו. רק"ח, שבימים ההם עוד ראתה בארגון הפתח' שלוחה טרוריסטית של האימפריאליזם האמריקני, דחקה את מק"י הקטנה באמצעות מדיניותה האנטי־ישראלית הקיצונית. באותה עת עוד דיברו ברק"ח על כך שאש"ף "פוגע באינטרסים של העם הערבי הפלשתינאי" ('זו הדרך', 9.12.1965), אך מקץ שנה בלבד כבר טענו שם שהקמת הארגון היוותה "הישג חשוב". בצר לו, מפרסם סנה מאמרים ב'קול העם' המיועדים לעיניים סובייטיות ואף פונה למועצת הביטחון של האו"ם בדרישה לשמור על השלום בגבול הצפוני. בידודו רק הולך וגובר. עד פרוץ מלחמת ששת הימים לא חדל סנה מלנסות להביא לתפנית כלשהי בעמדת מוסקבה וניסה כל העת להתריע מפני רצונם של הערבים לחסל את מדינת היהודים בת העשרים, אך בקרמלין אטמו את אוזניהם. רק הקומוניסטים ברומניה עוד גילו אהדה למק"י ההולכת ודועכת. סנה ורעיו למפלגה שלחו מכתבים לעמיתיהם במוסקבה אולם לא נענו. כשניסו הסובייטים להסית את שני בכירי מק"י, וילנסקה ומיקוניס, נגד סנה, כבר היה ברור לאן נושבת הרוח בברית־המועצות. ביום העצמאות ה־18 למדינת ישראל, לאחר ששב נסער מברית־המועצות, כתב סנה ב'קול העם' בגנות הטענה שישראל מגלמת בתוכה את הגזענות. "האמת היא", פסק, "כי במדינת ישראל מצאו מקלט, בית ומולדת נרדפי הגזענות, פליטי הגזענות האכזרית ביותר שידע המין האנושי; שרידי הטבח הגזעני הנאצי. אולם אין שווא ואין שקר אשר לא ידבק אם חוזרים עליו הלוך וחזור – כדבר גדול נביאי השקר הגזעניים" (12.4.1966). בלבו, ידע סנה שהמלחמה במזרח התיכון הולכת וקרבה. הוא אף ניסה לפעול כדי למנעה. הוא נכשל. כישלונו של סנה היה בראש ובראשונה כישלון הניסיון לגייר את הקומוניזם הארצישראלי. שיבתו לציונות בשלוש השנים שחלפו מאז ראשיתם של חילוקי הדעות במק"י ועד פרוץ מלחמת ששת הימים היתה, אפוא, כמעט בלתי־נמנעת.
תודות
לצורך כתיבת חיבור זו נעזרתי רבות בארכיון 'קול העם' המופיע באתר 'עיתונות יהודית היסטורית'. השלמת החיבור לא היתה אפשרית לולי נעזרתי בספרו הנשכח של חבר הנהגת מק"י, ברל בלטי המנוח, "במאבק על הקיום היהודי: לדמותו של משה סנה", שיצא לאור לאחר מות המחבר בינואר 1981. יהי זכרו ברוך.
