מאמרים פוליטיים

הפיצוץ של נתניהו

מדי שבוע יתפרסם בבלוג "נגד הזרם" טור פוליטי. המעוניינים להכניס אייטמים או להביע דעה שתתפרסם בטור, מוזמנים לשלוח מייל לדוא"ל david.merhav_at_gmail.com.

נתניהו לא התכוון להביא לפיצוץ השיחות. בשבועיים האחרונים, הבהירו לו בימין שפעימה רביעית תפרק את הממשלה. נפתלי בנט הודיע שהפעימה לא תצא אל הפועל. דני דנון כבר מחכה עם מכתב ההתפטרות אותו יקריא במרכז הליכוד. ראש הממשלה נבהל: גם בימין העמוק וגם במפלגתו אין לו תמיכה למהלך אליו התחייב. הדבר שהפחיד אותו יותר מכל היה כינוס ועידת הליכוד. על הפרק: שלילת סמכויות מיושב־הראש. אובדן שליטה על המפלגה מוביל למפץ פוליטי, ולנתניהו אין רצון, אומץ וכוח להקים מפלגה חדשה. לא ברור גם עם מי הוא יכול להקים אותה. אביגדור ליברמן כבר לא בעניין. הוא רוצה לבנות את 'ישראל ביתנו' מחדש כמפלגת ימין חילונית ושמרנית. הפחד מפני בנט ודנון דחף את רה"מ לביטול הפעימה הרביעית.

לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס
לא רוצים לצאת לפנסיה. נתניהו ועבאס

במשך הזמן הזה, שתקו לבני ולפיד. שרת המשפטים לא הולכת להתאבד על אסירים פלשתיניים כשהיא רואה את העקשנות של אבו־מאזן בשיחות עם ישראל. גם לפיד לא יחליף את בוז'י הרצוג כיו"ר האופוזיציה בשביל כמה מחבלים. גם יו"ר 'התנועה' וגם יו"ר 'יש עתיד' מבינים שיש פה בעיה. אותה בעיה שבה נתקלו כל ראשי הממשלה הקודמים. הוויכוח הוא לא על גבולות 67'. גם לא על ההתנחלויות. הפלשתינים רוצים במימוש "זכות" השיבה. אבו־מאזן רוצה להיות או צאלח א־דין או פנסיונר של אש"ף. הוא לא מוכן להיות זה שיירשם בהיסטוריה כמי שוויתר על תביעת השיבה. במרס השנה חגג את יום הולדתו ה־79. הוא לא רוצה לחגוג גיל גבורות בבית־סוהר כמו מובארכ. הוא יודע שזה יהיה גורלו אם יוותר על תביעת־השיבה, ירושלים או יסכים להשאיר את ההתנחלויות על מכונן.

פיצוץ השיחות במועד הזה טוב לשני הצדדים. ישראל יודעת שלא תקבל דבר מהרשות הפלשתינית, בטח לא הסכם שיהיה שווה לפרק עליו את הממשלה. גם לבני מבינה שפירוק הממשלה על שחרור אסירים ללא תמורה ממשית עלול להזיק גם לה. וגם אין ממשלה אחרת. למרות הזלזול בחרדים, ש"ס ויהדות התורה לא ייכנסו לממשלה בלי שיבוטל חוק הגיוס. הציבור החרדי זועם על נתניהו. ראש ממשלה שיישאר עם ציפי לבני, יאיר לפיד ובוז'י הרצוג עלול למצוא עצמו תוך זמן קצר ראש ממשלה לשעבר. ולרה"מ הנוכחי אין כוונה לצאת לפנסיה מוקדמת בקיסריה ולדאוג שהמקרר יהיה מלא בקרטוני־חלב.

ובכל זאת, נתניהו רצה להוציא לפועל את שחרור האסירים ולמנוע את המשבר בשיחות. הוא ידע שח"כ איילת שקד היא יו"ר השדולה למען פולארד. לזה היא לא תוכל להתנגד, אמרו לו. מחבלים תמורת פולארד. ביבי בפוטואופ עם פולארד ואיילת שקד מחייכת בצד. אלא שהוא לא העריך אל נכון, לא את ההתנגדות של 'הבית היהודי' למהלך כזה וגם לא את התיאבון שאבו־מאזן יקבל כשיישמע שפולארד בתמונה. מבחינתם, המרגל השבוי הוא מתנה כמו גלעד שליט. לכן הקפיצו הפלשתינים את המחיר ל־400 אסירים. ואז כשנזכרו שם שחמאס קיבל אלף אסירים תמורת שליט, הקפיצו את הכמות לאלף שמות של מחבלים משוחררים, כל מרואן ברגותי ואחמד סעדאת. ואז שוב ירדו ל־400 וקפצו ל־1,200. יותר מהחמאס.

בשלב הזה איבדה ציפי לבני שליטה. אילו הייתה מצלמת את השיחה שניהלה עם סאיב עריקאת בנוכחות השגריר אינדיק ומעלה את הסרטון ליו־טיוב, הייתה הופכת מחדש לגיבורת המחנה הלאומי. מספרים שהיא נשמעת כמו נתניהו. שהיא איבדה סבלנות. שחרור מחבלים מעולם לא היה ה"קאפ אוף טי" שלה. כיו"ר האופוזיציה לא בירכה על עסקת שליט. כשרת החוץ בממשלת אולמרט, גיבתה את רה"מ במבצע "עופרת יצוקה" שגבה מחיר רב מהפלשתינים ומהחמאס.

לבני רוצה להמשיך לדאוג לעצמאות מערכת המשפט ובג"ץ. היא רואה עצמה כמגינה על הדמוקרטיה הישראלית מיוזמות החקיקה של הימין. אנשיה לא מעוניינים שתתפטר. מכיוון מצנע ופרץ, השמאלנים של 'התנועה', לא נשמעים הרהורי־פרישה. פרץ עושה, בשקט, עבודה מעולה במשרד לאיכות הסביבה ומצנע לא רוצה להיות ח"כ מן המניין. לכן, מבחינת שרת המשפטים, אין סיבה לפרק את הממשלה. גם שר האוצר חושב כך (השבוע, אגב, הביעה לבני סלידה מן המתרחש בקק"ל; היא רק שכחה איך עשתה דיל עם ח"כ לשעבר אלי אפללו, בהיותה יו"ר קדימה, שיתחפף לה מהכנסת לטובת הג'וב שסידרה לו כיו"ר־עמית שם).

השאלה הגדולה כעת היא מה יעשו האמריקנים, האירופים והרוסים. הסכסוך עבר תהליך מואץ של בינאום. זו כבר לא בעיה מקומית. זה כאב ראש בינלאומי. הקהילייה הבינלאומית תרצה להתחיל לפתור את הבעיה הזו באבחת־סכין חדה. הרוסים נוטים, היום יותר מתמיד, לצד הערבי. ארה"ב כבר אינה פרו־ישראלית. אירופה מתרחקת מישראל מדי יום. נתניהו עלול למצוא עצמו מתמודד עם הסכם החלומות של אבו־מאזן: גבולות 67', פינוי התנחלויות, חילופי־שטחים, חלוקת ירושלים, מכסות שיבה "סמליות" של מאות פליטים מדי שנה. במצב כזה, ישראל תצטרך להיות חזקה ומאוחדת. מבודדת אך חזקה. ועוד לא אמרנו מלה אחת על איראן, בבת־עינו של ראש הממשלה.

כחלון בדרכים

ביום שני יגיע משה כחלון להרצות בפני סטודנטים באוניברסיטת בר־אילן. לא כאורח תא הליכוד באוניברסיטה אלא כאורח הכבוד של אגודת הסטודנטים. בשקט אך בהתמדה הוא חורש את הארץ. מגיע לכנסים שונים, פורש את משנתו הכלכלית והחברתית. הוא מתחיל מלמטה. מפלגה שמתהווה חרש־חרש עם פגישות דיסקרטיות בינו לבין מועמדים להיות חלק מצמרת הרשימה. יש לו דיבור חזק עם הרבה אנשי ליכוד שישמחו ללכת איתו. ליכודניקים טובים שמתגעגעים לבגין, בזים לנתניהו וסולדים מדנון. גם בשמאל יש לו לא מעט תומכים. מפלגה בראשותו עלולה לנגוס מהליכוד, ממפלגת העבודה, מ'התנועה', מ'יש עתיד', אפילו ממרצ ומ'הבית היהודי'. אם יאיר לפיד מצא עצמו קופץ מאפס לתשעה עשר מנדטים, כחלון יכול לקפוץ מאפס לעשרים ותשעה. אולי זו הגזמה אבל אם יש פוליטיקאי שיכול באמת למשוך אנשי ימין ושמאל כדי להחליף את נתניהו, הרי זה שר התקשורת בדימוס.

להבדיל מלפיד, הוא מקפיד על שמירת פרופיל נמוך. הוא לא פעיל ברשתות החברתיות. אין לו אפילו עמוד פייסבוק. כחלון יודע שהעם לא רוצה עוד פוליטיקאים מהפייסבוק. שומר נפשו ירחק. צריך לעבוד מלמטה. עם אנשי עסקים קטנים ובינוניים. פועלים. תושבי עיירות הפיתוח. מעמד הביניים בחיפה וברמת־גן. כששאלו אותו על מצוקת הדיור, דיבר על הצורך לבנות דירות מחוץ לתל־אביב. הוא לא מתכוון להסתחבק עם המילייה של קפה "נחמה וחצי".

מקור שני

השתלטות שלדון אדלסון על "מקור ראשון" התקבלה בברכה אצל חלק מעובדי העיתון. בעיקר אלה שאינם נמנים על השדרה הניהולית שלו. עכשיו יהיה כסף בקופה, ובלי הגבלה. לא עוד שוטף פלוס 90 ומשכורות ב־15 לחודש. אז יזמרו זמירות למען ביבי, מה כבר קרה? בינתיים יוכלו להמשיך ולסקר את הנעשה באיזה שטיבל, לספר עוד סיפור על הרבי מקוצק ולראיין בני יישוב חדש בעל שם מקראי שהוקם זה עכשיו על איזה ג'בלאה בשומרון. מה רע?

הקריסה הקומוניסטית

הקצה השמאלי של המפה הפוליטית, מק"י, תערוך בקרוב ועידה שלא מן המניין. ההפסד בנצרת גמר אותם. ירידת מצביעי המפלגה בבחירות אותתה שמשהו לא בסדר. ההידרדרות ברחוב היהודי והערבי מסכנת את חד"ש, שם הכיסוי של מק"י (ברשם המפלגות מופיעה "המפלגה הקומוניסטית הישראלית"; חד"ש לא קיימת באמת). העלאת אחוז החסימה מפחידה אותם.

אחד מחברי המפלגה היהודים הציעה ב"במת הדיון" המתפרסמת בשבועון המפלגה, "זו הדרך", שמק"י תרוץ ברשימה משותפת עם בל"ד. בכיר במפלגה ענה לו. בעברית. ערביי המפלגה מתעבים את בל"ד שתמכה בראש העירייה החדש בנצרת (לצד מרצ והליכוד). העובדה שהחברים היהודים מנותקים כל כך מההוויה של החברים הערבים עד כדי הצעה הזויה לשיתוף־פעולה עם בל"ד השנואה, מלמדת על המצב במק"י.

הקומוניסטים היהודים בבעיה. אפשר למנותם בכמה מאות בודדות של חברי מפלגה. מק"י מעולם לא פרסמה את רשימת וכמות חבריה. זה לא עולה על 1,500 איש. אולי אלפיים. הם זקוקים לחברים הערבים כדי שדובי חנין, הבן של סשה ממייסדי המפלגה, ימשיך לכהן בכנסת כנציג הישרא־קומוניזם. מה עושים? מכנסים ועידה. בינתיים, הם חוזרים לימי הקרמלין. מק"י תומכת נלהבת של פוטין. הם רואים בקיטוב המחודש של המערב והמזרח חזרה לימים הטובים. מי יודע, אולי ממוסקבה יגיע איזה צ'ק שימלא את קופת המפלגה המתרוקנת, שממשיכה להוציא לאור עיתון יומי בערבית, "אל־איתיחאד". כששאלתי חבר ערבי אם הוא קורא את העיתון, הוא הביט בי בעיני עגל, ושאל: זה עוד קיים? מק"י פוחדת שעוד מעט ישאלו אם גם היא קיימת.

מודעות פרסומת
מאמרים פוליטיים

האנטישמיות הפלשתינית החדשה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 4.2.2013

לכאורה, היה מצופה מיו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, כי דרישת ה"ייהרג ובל יעבור" שלו תהיה ירושלים, גבולות 67' או היישובים הנמצאים מחוץ ל"גושי ההתיישבות". אולם השבוע, בחר הנשיא הפלשתיני להציג קו אדום ברור: לא להכרה במדינת ישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי. בפועל, מנהיג אש"ף חוזר לנקודת אי־ההסכמה בין הציונים לבין הערבים שעיקרה היחס להחלטת החלוקה של האו"ם. הפלשתינים ממשיכים בסירובם להכיר בזכות היהודים להקים מדינה עצמאית על חלק כלשהי בארץ־ישראל המערבית.

חזרה לתכנית השלבים. אבו-מאזן.
חזרה לתכנית השלבים. אבו-מאזן.

הנכונות שהביעה אבו־מאזן להקים מדינה פלשתינית מפורזת ולוותר על הסממן המובהק ביותר של ריבונות, צבא עצמאי, ולו שלא יכירו מנהיגי הערבים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מחזיר את הסכסוך לנקודת הראשית שלו: מעולם לא קיבלו הערבים את זכות ההגדרה העצמית של היהודים. תכנית השלבים של אש"ף שרירה וקיימת. כל עוד לא תמומש תביעת השיבה ולא תיהפך ישראל למדינה דו־לאומית בדרך להפיכתה בפועל לחלק מפלשתין העצמאית, לא יהיה שום הסכם שלום ממשי, בר־תוקף ומחייב.

זו הסיבה שבגללה נכשל רבין המנוח בהשגת השלום וקיבל טרור, לכן גם אהוד ברק כשל במו"מ בקמפ־דייויד, בשל כך הביאה הנסיגה מעזה לטרור חסר תקדים באופיו נגד ישראל, לכן גם אהוד אולמרט וציפי לבני לא הצליחו להגיע לחתימת הסכם הבנות עם הפלשתינים. התודעה הערבית שבה לשנות ה־20' וה־30', והשאלה "היכן יעבור הגבול?" היא רלבנטית רק אם ישראל רוצה להתקיים במימיה הטריטוריאליים בלבד. לא נתניהו ולא לפיד, לא לבני ולא הרצוג, לא יוכלו לחתום על שום הסכם שלום עם אבו־מאזן. אפילו לא זהבה גלאון או דב חנין.

הרדיקליזציה בעמדה הערבית נובעת מהרוחות האנטישמיות המנשבות מאירופה. התחושה הפלשתינית, שלפיה ישראל נמצאת במצב של התפרקות, גורמת למנהיגי הערבים לאמץ עמדות שזוכות לאוזן קשבת באירופה. אם בעבר, מנהיגים אירופים קיבלו את הרעיון של מדינת לאום יהודית עם מיעוט ערבי לאומי שווה זכויות, בגבולות 67', עתה הם נסוגו מעצם הנכונות לקבל את זכות היהודים למדינת לאום משלהם. זהו הישג ערבי שכמוהו לא נחלו מנהיגים מזה שנות דור, למעשה מאז הוכר אש"ף כנציג העם הפלשתיני בשנות ה־80'.

הטענה החדשה המושמעת, שלפיה הפלשתינים הם צאצאי הכנענים שנושלו על־ידי יהושע בן נון, מכוונת ל"נרטיב" חדש. הקושאן הפלשתיני המדומה על ארץ־ישראל לובש עתה דמות של התחקות היסטורית אחר מקורות העם הערבי. די לקרוא בספרו של ההיסטוריון הנשכח ע. ג. חורון, "קדם וערב" (שהיה אבי תנועת 'העברים הצעירים', שכונו בלעג "כנענים", בראשות יונתן רטוש) כדי לדעת שמדובר בשטות מוחלטת. אלא שהשטות הזו היא כלי נוסף במסע הדה־לגיטימציה לישראל. זו דה־לגיטימציה במובנה העמוק: שלילת היהדות.

היחיד שזיהה את הכיוון אליו נושבת הרוח הפלשתינית היה פרופסור אילן גור־זאב המנוח, שנפטר לפני שנתיים בדמי־ימיו ועסק בשיטתיות בתופעה אשר אותה כינה "האנטישמיות החדשה". הוא, שהיה בשמאל הרדיקלי והחל במסע חזרה אל שורשיו הרביזיוניסטיים, אמר בראיון שנתן לי ופורסם ב"מקור ראשון" ב־23.7.2010, כי חיסול ישראל הוא היעד הראשון של האנטישמיות החדשה. היעד השני, הסופי, הוא התגברות על רוח היהדות. אילו היה היום בין החיים, סביר שהיה ניצב בראש המאבק הפילוסופי נגד התופעה.

את כל זאת יש לזכור, כאשר יידרש בנימין נתניהו לקבל או לדחות את מתווה קרי, בהנחה שהפלשתינים יאמצו אותו. הצייטגייסט האנטישמי החדש מרחף על יהודה ושומרון, והשלום אשר מבקש להביא ג'ון קרי, ידיד ישראל שנתפס במשיחיות אובססיבית, יאפשר לערבים לבצע את זממם ביהודים ברגע שרק יוכלו.

מאמרים פוליטיים

המהפכה של אובמה נכשלה

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 21.8.2013

את האות לפתיחת האביב הערבי נתן הנשיא אובמה בנאומו בקהיר. בגיבוי ארצות־ברית, ובמידה רבה גם האיחוד האירופי, הופלו המשטרים הערביים המושחתים והוותיקים במצרים, בסוריה, בתוניס, בתימן ובלוב. מובארק הודח, לאחריו מורסי, אסד שולט על חלק מסוריה, קדאפי הוצא להורג ובכל המדינות הערביות נאבקים זה בזה החילונים מול האסלאמיסטים, כאשר מאזן הכוחות משתנה בין תוניס האסלאמיסטית, לוב הקרועה לשבטים שונים, מצרים המפולגת וסוריה השרויה במלחמת־אזרחים עקובה מדם.

אובמה הוא מהפכן. הנשיא האמריקני האמין באמת ובתמים ביכולת להקים משטרים נאורים, ליברליים ודמוקרטיים בארצות ערב. האמונה בסדר עולמי חדש היא חלק מהסביבה שמקיפה את אובמה: ליברלים, רדיקלים וסמי־קומוניסטיים. כך, בפרופיל שהציג ה"ניו יורק טיימס" על ואלרי ג'ארט – היועצת הקרובה ביותר של הנשיא, ידידת המשפחה מזה שני עשורים, שליוותה את אובמה משיקגו עד הבית הלבן – נכתב כי היא הוצג לבני־הזוג אובמה דרך אביה החורג הקומוניסט, ורנון ג'ארט. הלה עבד עם מורו הרוחני של אובמה, פרנק מרשל דייויס. ג'ארט האב ודייויס פעלו יחד בשנות הארבעים בארגוני־חזית ובעיתונים קומוניסטיים.

הגישה שלפיה יש לעודד מהפכות דמוקרטיות ב"ארצות הקולוניאליות והסמי־קולוניאליות" הייתה גישה לניניסטית־סטליניסטית בעליל. במובן זה, אובמה וג'ארט הולכים בנתיב הקומוניסטי־רדיקלי. ביסוד ההשקפה הזו עומד הרעיון שהמשטרים החדשים שיקומו יהיו "פרוגרסיביים" בהשוואה למשטרים ה"ריאקציוניים" שקמו במקומם. כך, למשל, משטר הבעת' הסורי והמשטר הנאצריסטי במצרים נתפשו על־ידי הסובייטים כמשטרים "מתקדמים". אובמה עצמו קיווה שאותו אביב ערבי יביא לתוצאה רצויה לארצות־הברית: משטרים פרו־אמריקניים, מתקדמים, מערביים. התוצאה הייתה, כידוע, הפוכה. במקום הליברלים והסוציאליסטים באו האסלאמיסטים והסלאפיסטים.

העובדה, שהאמריקנים עומדים מנגד נוכח הנעשה במצרים ובסוריה מלמדת על חוסר אונות מצד הממשל בכל הנוגע למתרחש באותן ארצות. אילו היו יודעים בממשל האמריקני איזה צד ינצח, ודאי היו תומכים בו, כשם שהפקירו בשעתו את מובארק ותמכו בצבא. אולם בפועל, ארצות־הברית עומדת בפני שוקת שבורה: הניסיון לעורר מהפכה דמוקרטית גרר אחריו ריאקציה. אפשר להשוות את זה למהפכת הבורגנית־דמוקרטית של רוסיה בפברואר 1917, שהביאה למהפכת אוקטובר. לאחר הבחירות לאסיפה המכוננת שבהם הפסידו הבולשביקים, פיזר לנין את האסיפה והקים מועצות, "סובייטים", בשליטה בולשביקית. מהפכנים לא יודעים להתמודד עם תוצאותיה הבלתי־חזויות של הדמוקרטיה.

במצרים מתרחש עתה מאבק בין המהפכה הדמוקרטית לבין מהפכת־הנגד האסלאמיסטית. הסכנה המוחשית היא, שהמהפכה הדמוקרטית תתאבן כמו המהפכה הסורית, ההולכת ונשלטת יותר ויותר על־ידי גורמים אסלאמיסטיים במאבק מול משטרו הרצחני של אסד. בהיעדר סמכות והכוונה אמריקניות, תוך כמה חודשים עלול המזרח התיכון למצוא עצמו מסובך במלחמות אזרחים בלתי־נגמרות, ועוד לא אמרנו מלה על הממלכה הירדנית הנוטה ליפול ועל אבו־מאזן שבקושי מייצג את ערביי יהודה ושומרון ונתקל בהתנגדות עזה מצד משטר חמאס בעזה. ההחלטה של האמריקנים, לפי דיווח ה"דיילי ביסט" מאתמול, על הקפאת הסיוע הכלכלי והצבאי למצרים, מלמדת על הכרעת הממשל לסגת מהנעשה במצרים ולהפקיר את המדינה לגורלה.

בישראל מביטים במעשיו של אובמה בדאגה רבה. כלל לא בטוח, כי ביכולתם של האמריקנים לערוב לקיומו של הסדר מדיני ישראלי־פלשתיני – ולו חלקי – שיתבסס על נסיגות אפשריות. כישלון מדיניות החוץ של הנשיא האמריקני הוא עניין קריטי בכל הנוגע לשיקולי שמירת הסדר והיציבות בישראל וביו"ש. ראש הממשלה נתניהו, שרת המשפטים לבני ועו"ד יצחק מולכו יצטרכו לברר תחילה עם האמריקנים, עוד לפני שהם נושאים ונותנים עם אש"ף, מה ביכולתה של אמריקה לתת לישראל. אם ארצות־הברית לא יכולה להתחייב לערבויות משמעותיות למען הסדר מדיני בר־קיימא, ניתן לומר כבר עתה שהמשא ומתן הישראלי־פלשתיני עלול להתפוצץ כבר בקרוב בלא כלום.

מאמרים פוליטיים

בדרך להנהגת המרכז הפוליטי

מנחם בגין המנוח התנגד לתכנית החלוקה של האו"ם. לאחר ההצבעה באו"ם, תקפה מפקדת האצ"ל בארץ בחריפות את תכנית "ביתור המולדת". למחרת, שידר 'קול ציון הלוחמת': "הרינו מודיעים ומכריזים בפני עם ועדה ובפני אומות העולם: ביתורה של מולדתנו הוא בלתי־חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל. ועם ישראל יוסיף, מתוך הכרת צדקתו, להילחם לשחרור ארצו ולקיבוץ מיליוני בניו על אדמתם, מעבר מזה ומעבר מזה לירדן".

למרות ההכרזה הזו, החליט בניגוד – בניגוד גמור לדעת הרביזיוניסטים בחו"ל – לשתף פעולה עם הסוכנות היהודית ולהכיר בממשלה הזמנית. ההיסטוריון, פרופ' יחיעם וייץ, כותב, כי "החלטתו של בגין, כפוליטיקאי מעשי, נבעה מההנחה כי כדי להגיע לכס השלטון במדינה הריבונית העתידית, יש להתרחק מקנאות ומעמדות קיצוניות שיביאו את האוחז בהן למבוי סתום" (יחיעם ויץ, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת החירות, 1949-1955, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, עמ' 17).

בנימין נתניהו הוא, במידה רבה, יורשו של בגין. בניגוד למנהיגי השמאל, שהונחו לאורך השנים על־ידי שיקולים אידיאולוגיים, מנהיגי תנועת החירות, גח"ל והליכוד היו פרגמטיים. כך, שמיר הלך לוועידת מדריד על אף שלא האמין, כי יש סיכוי אמתי לשלום והגם שידע, כי נציגי הפלשתינים מונחים על־ידי אש"ף. הפלתו על־ידי הימין הקיצוני הפריעה למהלך היסטורי שלם שעשוי היה להתרחש אילו הליכוד היה מנהל את המו"מ ולא פרס, ביילין וחבריהם. כיושב־ראש הליכוד, נתניהו דן עם ערפאת וחתם תקופה ארוכה של פיגועי־טרור שהחלו בימי ממשלת העבודה־מרצ. אפשר רק לשער מה היה קורה אלמלא היה מוחלף בברק שניסה לפתור סכסוך בן מאה שנה במהלך מאה שעות. ומשנבחר שרון לראשות הממשלה, 'מפת הדרכים' וכל התנהלות המו"מ עם הפלשתינים התבססו על תמיכה אמריקנית חד־משמעית בישראל, דבר שאיפשר לממשלתו לצאת למבצע 'חומת מגן' ולהקים את גדר הביטחון. הטיפול הקשה של שרון בטרור הערבי, תוך הכרה ברעיון המדינה הפלשתינית, נתן לישראל מטריה של לגיטימציה בינלאומית.

מייצג את המרכז הישראלי האמתי. בנימין נתניהו
מייצג את המרכז הישראלי האמתי. בנימין נתניהו

כל מנהיגי הימין, שבסופו של דבר הופלו על־ידי קיצוני המחנה (או הובלו לכדי פילוג במקרה של שרון), נהגו במדיניות שקולה, מרוסנת ואחראית שאיפשרה לישראל להתמודד עם לחץ העולם. פשרות שנחשבו בעיני קיצוני הימין כ"דרמטיות", בחינת "ייהרג ובל יעבור", היו מינוריות בהשוואה למדיניות ממשלות המרכז והשמאל. עסקת שליט, שהימין נפנף בה לכל עבר ככזאת שתחולל גל טרור חסרת־תקדים, הוכחה כנכונה מבחינה ישראלית, ובפרט לאור הצימאון בעם לקיום המוסכמה של אי־הפקרת חייל שבוי. הימין העמוק תמיד מצא את עצמו מתגולל בדוגמטיות של עצמו, מול העם שביקש פרגמטיות.

כיום, נתניהו מייצג את המרכז הישראלי האמתי. את זה שמבין כי בבחירה בין מדינה יהודית לבין שלמות הארץ, עדיפה המדינה היהודית. את המחנה הפוליטי חוצה־המפלגות שסבור, כי במדרון החלקלק של הדו־לאומיות, ישראל – שתיאלץ לבחור אם היא מדינת כל אזרחיה או מדינת אפרטהייד – תפסיד: היא גם תיאלץ לסגת מיו"ש, גם תפנה את גושי־ההתנחלויות, גם תוחתם על הסכם שלום שיביא לטרור וגם תנהל מלחמת־קיום מגבולות שאינם בני־הגנה. ראש הממשלה מבין, כי הסבב הנוכחי של המשא והמתן עם הפלשתינים עדיף על הקיפאון שגם עלול להצית חורף אסלאמיסטי ביו"ש, אשר בו הרשות הפלשתינית תתפרק, אש"ף יקרוס וישראל תמצא את עצמה, במקרה הטוב, מתמודדת עם הפגנות "לא אלימות" של יידוי אבנים ואלימות "רכה", שתגבה חיי מפגינים, ובמקרה הרע – עם מיליציות ג'יהאדיסטיות בתמיכת אירן, חיזבאללה וחמאס.

העמדות הקיצוניות שמבטאים אנשי הליכוד ביחס למדיניות ראש הממשלה היא התנערות מהעמדה ההיסטורית של המחנה הלאומי המבכרת פרגמטיות על עימות, נכונות לקבל את המציאות המשתנה ולהתמודד עמה לטובת האינטרס הלאומי והביטחוני הישראלי, על פני הליכה אל הצוק בכיוון של תהום מדינית ובידוד בינלאומי. אם נתניהו, בגיבוי לבני, לפיד, יחימוביץ ואחרים, יעז לפסוע בכיוון הפרגמטי שאותו הוא מוביל כעת, הוא צפוי לקבל תמיכה חסרת־תקדים מרוב העם. נתניהו של 2013 מפוכח הרבה יותר מנתניהו של 2009; הוא מודע למגבלות הכוח, לצורך ההיסטורי בפשרה, לגודל השעה נוכח האיום האירני. זה עלול להסתיים בהתפרקות הממשלה ובבחירות חדשות, אך בסיטואציה פוליטית שבה ראש הממשלה מנהיג את המרכז הישראלי הרחב, הוא ימצא עצמו בעל לגיטימיות ציבורית גדולה לאין שיעור ללכת למהלכים נועזים בתחומים שונים. בדרכו להשתחרר מלפיתת דנון, רגב, פייגלין וחוטובלי, ראש הממשלה יזכה מחדש לעדנה אשר לה זכה כשהחליט להשיב הביתה את גלעד שליט.

מאמרים פוליטיים

המחיר של נתניהו

יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, בוודאי היה נואם בהפגנה מול ישיבת הממשלה שעתידה להיערך ביום ראשון הקרוב, אשר בה יוחלט על שחרור 103 מחבלים פלשתינים, ובהם אזרחים ישראלים תושבי מזרח־ירושלים. כמו יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו – שזינב בממשלת אולמרט עם ההבטחה למוטט את שלטון החמאס – הוא היה קובל בראש חוצות על "כניעה לטרור", מתריע מפני הסכנה שבהקמת מדינה פלשתינית. אלא שבדומה לראש הממשלה נתניהו שהחליט על הסרת המצור מעל עזה והסכים להתחמשות מחדש, דה־פקטו, של שלטון החמאס שם, גם ראש הממשלה הנוכחי יקבל החלטה שמעולם לא היה מסכים לה בהיותו ראש האופוזיציה.

מכיוון שסביר להניח שהאדם ששימש ראש אופוזיציה בשנים 2006-2009, והאדם המשמש ראש ממשלה בארבע השנים האחרונות, הם זהים, אפשר אולי לטעון, כי נתניהו הבין ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", כמו אריאל שרון. אלא שבשונה משרון, העניין הוא סבוך יותר: ראש הממשלה לא מאמין, כי הפלשתינים ילכו כברת־דרך משמעותית לקראת הסדר מדיני עם ישראל. הוא חושב, שגם הפעם הסרבנות הערבית תסיר מעל ישראל את נטל ההוכחה בדבר רצונה בשלום. אם כבר, הוא מצדד בהסדר מדיני ארוך־טווח שיאפשר לו להתמקד בבעיה האירנית ויוריד ממנו את הלחץ הבינלאומי.

רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד
רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד

אצל רה"מ הנוכחי, המילה "כיבוש" לא מופיעה בלקסיקון. נסיגות טריטוריאליות ופינוי יישובים הם, מבחינתו, חלום בלהות. לכן, מיהר לקפוץ על עגלת משאל־העם של נפתלי בנט. העם יחליט, לא הוא. במידה רבה, יש כאן התנערות מאחריות מנהיגותית. אולם לא פחות מכך, יש פה גם הבנה עמוקה, שהימין העמוק ייכנע רק אם רוב הישראלים יסכימו בפתקאות הצבעה על פינוי המתנחלים. בעניין הזה, רה"מ עקבי: מי שיחפש ב"יו טיוב", ימצא סרטון רב־צפיות שם נתניהו, אז שר בממשלת שרון, אומר לח"כ אורי אריאל, היום שר בממשלתו, שיתמוך בתכנית ההתנתקות אם תובא למשאל־עם.

ההבדל הגדול בין נתניהו של טרום הכהונה השנייה והשלישית, לבין נתניהו שיתחיל בקרוב את שנתו החמישית בראשות הממשלה, טמון בכך שמבחינה אידיאולוגית, יו"ר הליכוד לא זז סנטימטר בעמדותיו, אך מבחינה פוליטית הוא הבין, כי דוגמטיות רעיונית מהסוג שאוחזת כרגע בליכוד תהפוך את ישראל למצדה מודרנית, תאפשר לאיראן להתחמש, תחולל אינתיפאדה שלישית שעלולה להפוך את ככר מנארה לככר תחריר, תסלק את אבו־מאזן וחבריו מהנהגת הרשות הפלשתינית ותהפוך את הרשות לישות חמאסית פרו־אירנית.

עיני רה"מ נישאו אל סוריה, שם ראה כיצד המערב נכשל מלסייע למורדים להפיל את אסד, שנותר נשיא בתמיכה רוסית־סינית־אירנית, והאופוזיציה עצמה הפכה למפולגת בין קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות לבין קבוצות חילוניות מתונות. החשש המרכזי כרגע הוא מאבדן שליטה על המצב. אם ארה"ב תאבד שליטה על המתרחש ברשות הפלשתינית, וחמאס, חיזבאללה ואירן ייכנסו לתמונה, ישראל תיכנס למלחמה שבה היא עלולה להפסיד. וההפסד עלול לעלות, בסופו של יום, גם בפינוי גוש עציון ומעלה אדומים.

חידוש המו"מ עם אש"ף נועד למנוע אפוקליפסה כזו. נתניהו מוכן לשלם מחיר כדי לייצב את המצב הביטחוני באזור. יש לו קווים אדומים, אך הפעם הם מספיק גמישים על מנת לאפשר מו"מ יעיל שיביא להסדר מדיני שאיננו סופי אך מיישם בשטח את פתרון שתי המדינות. פוליטית, זה עלול לעלות לרה"מ במחיר כבד. אם המהלך ייכשל, הוא ימצא עצמו מבודד בקואליציה של 61 ח"כים, עם ח"כ אורית סטרוק בלשכה ונפתלי בנט על תקן סגן רה"מ. אם המהלך יצליח, הוא עלול לגלות כי יש לו בכל גוש הימין בסביבות 10 תומכים, בספירה נדיבה. הוא יעמוד בראש סיעה בינונית, המתקרבת בגודלה למרצ, תלוי בקולות השמאל והח"כים הערבים, נאלץ ללכת לבחירות ולהיאבק על קולות הימין־מרכז. כך או אחרת, רכבת המו"מ תצא בקרוב לדרכה. בכל תרחיש פוליטי, עלולים להתנתק ממנה כמה קרונות, מצב שיוביל לבחירות חדשות. לאחר אישור התקציב, סיום מושב הכנסת ותום החגים, רה"מ ימצא עצמו במצב חדש שעמו מעולם לא התמודד.

מאמרים פוליטיים

הניצחון של נתניהו

פורסם בעיתון "מקור ראשון" בתאריך 22.7.2013

אמש, הכתב המדיני של "הארץ", ברק רביד, ואנוכי, נטלנו חלק בפאנל של הערוץ המזרח־תיכוני החדש, i24news, שעסק בחידוש המו"מ עם הפלשתינים. רביד היה נלהב מהלחץ האירופי; הוא טען להישג של ג'ון קרי. לשיטתו, התקווה של "הארץ" לחידוש המו"מ תחת לחץ בינלאומי חזק התממשה. כך, ישנה כבר הקפאה בפועל של ההתנחלויות מזה זמן רב, הוא הוסיף, והכול בזכות האירופים והאמריקנים.

לכאורה, אם טענותיו של רביד נכונות, וישראל נכנעה לגמרי, הרי שהכדור נמצא עתה במגרש הפלשתיני. השאלה איננה אפוא מה תציע ישראל, אלא מה יציעו הערבים. סוף הסכסוך בגבולות 67'? הכרה במדינה יהודית? ויתור על תביעת־השיבה? הרי אחרי ניצחון כזה, אמור הצד שכנגד לגלות נדיבות. אלא שישראל כלל לא נכנעה והמו"מ התאפשר בזכות ההסכמה הפלשתינית לנוסחה של נתניהו: דיונים על הכול, ללא שום תנאים מוקדמים. העובדה שהבנייה ביו"ש הואטה משמעותית מזה זמן רב רק מחזקת את העמדה הישראלית הנכונה לפשרות אדירות תמורת נכונות הפלשתינים לשבת על שולחן המו"מ.

בסופו של יום, המנצח הגדול של סיפור חידוש המו"מ הוא ראש הממשלה נתניהו. מול רה"מ ניצב גוש ימין גדול שמתנגד לרעיון המדינה הפלשתינית אשר לו התחייב נתניהו בנאום בר־באילן. הצעד של רה"מ לקראת דיונים ברוח הפתרון הזה סותרת כל היגיון פוליטי צר, שהרי בסיס הכוח של נתניהו – הליכוד־ביתנו ו'הבית היהודי' – מוכן לפרק קואליציה שבראשה עומד המחנה הלאומי ולהעלות לשלטון את השמאל, ולו רק כדי למנוע מראש הממשלה מרחב תמרון בינלאומי משמעותי. סגן שר החוץ, ח"כ זאב אלקין, כבר הספיק לומר אמש, כי "זה לא סוד שבנושא הזה [המדינה הפלשתינית, ד.מ.] אני, כמו רוב חברי, חלוקים כנראה על רה"מ. ומדובר במחלוקת גדולה, אידאולוגית ובעלת משמעות. אבל, כנראה מדובר במחלוקת תאורטית בלבד, חשובה ככל שתהיה". השאלה הגדולה היא מה יקרה עם המחלוקת התיאורטית תהפוך לממשית; אם מורדי הליכוד יפנו את גבם כלפי המנהיג הישראלי היחיד שיכול להציג בפני העם הסדר מדיני, קבוע או זמני, בר־קיימא.

הליכוד נמצא כיום במצב שבו הוא מתחרה בקיצוני 'הבית היהודי' בשאלה מי יותר לאומי ומי יותר נאמן לארץ־ישראל. התחרות הזו הופכת את הליכוד לפחות ופחות רלבנטי לדיון הישראלי בשעה שראש הממשלה מנהל דיונים ומציג עקרונות לאומיים עיקשים בסוגיות הקרדינליות ביותר של גבולות וביטחון. בעוד רוב העם, לרבות מצביעי הליכוד, מתייצב מאחורי נתניהו, הליכוד בוחר להתבצר על ג'בלאות בשומרון.

החלשתו של רה"מ מבחינה פוליטית היא סיוע דה־פקטו לפלשתינים. המאבק כיום הוא על גיוס העולם מחדש לטובת הנרטיב הישראלי: ישראל רוצה בשלום בגבולות בני־הגנה תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים שלה, ומוכנה להכיר לשם כך במדינה פלשתינית ללא ויתור על נוכחות ביטחונית ישראלית באזורים אסטרטגיים כגון בקעת הירדן. הפלשתינים הם אלה המתנגדים לכך ודורשים מישראל ויתורים בלתי־אפשריים מבחינה ביטחונית. נתניהו, ובמידה רבה גם לבני ולפיד, מחויבים לנרטיב הזה. מי שפוגע ביכולת הישראלית להטמיע זאת בקרב מקבלי־ההחלטות בארצות־הברית ובאיחוד האירופי משתף פעולה עם אבו־מאזן וחבריו.

לנתניהו ניתנה הזדמנות־פז לגייס מחדש את המרכז־ימין הישראלי, שנעלם בבחירות האחרונות והצביע ל'יש עתיד' ואף למפלגת העבודה ול'תנועה' של לבני, תחת כנפי יוזמה מדינית שמקובלת על רוב שדרות הציבוריות היהודית בארץ. ההזדמנות הזו הופכת את נתניהו למנהיג הרוב השפוי הרוצה בשלום, אך בשלום־אמת ולא בשלום מזויף. מי שבוחר בעת הזאת להתנכר לנתניהו, דינו שימצא עצמו – במוקדם או במאוחר – מצוי בשולי הפוליטיקה יחד עם הקיצונים משמאל ומימין.

מאמרים פוליטיים

ראש ממשלת מעבר

אהוד ברק יצא ביולי 2000 לוועידה בקמפ דייויד כאשר הוא נטול קואליציה. אפילו מרצ בראשות שריד לא הייתה חברה בממשלתו. מאחורי ראש הממשלה עמדה אז סיעת 'ישראל אחת', ולמעשה מפלגת העבודה בלבד. כישלון הוועידה מוטט את שארית שלטונו של ברק. אלדד יניב, יועצו ומקורבו בדימוס, יודע לספר, כי שם נהגה רעיון ה"אין פרטנר". אולם יותר משלא היה פרטנר בצד הפלשתיני, לא היה פרטנר אמתי בצד הישראלי. ערפאת ידע, כמו אבו־מאזן שניהל שיחות עם אולמרט, שאין לברק רוב קואליציוני; כי יכול להיות והמנהיג הבלתי־מעורער של הפלשתינים יחתום על ויתורים היסטוריים עם מנהיג שבקרוב יודח מתפקידו, ואז ייזכר כמי שוויתר על ירושלים ותביעת השיבה. מבחינה פוליטית, לסירוב של ערפאת היה היגיון רב: לחתימה של ברק לא היה ערך אמתי במושגים פוליטיים. במקרה הטוב, היה הראיס הופך ליקיר מרצ. במקרה הרע, הוא היה נרצח ברמאללה.

חסר גב פוליטי. בנימין נתניהו.
חסר גב פוליטי. בנימין נתניהו.

נתניהו פותח את המו"מ עם הפלשתינים כאשר אין לו גב פוליטי. אין לו רוב בליכוד, המתנחלים לא מאמינים לו, מחנה נאמני נתניהו בכנסת אינו עולה על כמה בודדים, בספירה נדיבה. ראש הממשלה יודע, כי כדי להעביר הסכם בכנסת, הוא יצטרך את קולות המרכז, השמאל והערבים. לכן, כבר הודיע מראש שכל הסכם יובא למשאל עם. אך גם הוא יודע, כי משאל עם כזה לא יהיה אלא בחירות כלליות. במידה ונתניהו יעמוד מאחורי הסכם אמתי, הוא ייאלץ לרוץ לראשות הממשלה בראש רשימת מרכז־ימין. לא מן הנמנע שאישים כמו אהוד ברק, ציפי לבני, דן מרידור ואחרים יככבו בה. אבל תסריט כזה הוא חלום הבלהות של רה"מ, הסומך על סרבנות הפלשתינים שיפוצצו את המו"מ על עניין הפליטים, ירושלים או גושי־ההתיישבות. או־אז ישוב כמנצח ויראה, פעם נוספת, מיהו סרבן השלום. הימין יישא אותו על כפיים, ולא רק הימין אלא גם המרכז הרחב שבין הליכוד לבין גוש השמאל־מרכז, אותו מרכז שגרם לליכוד להצטמק ל־20 מנדטים.

ההסתמכות על הסרבנות הפלשתינית כגורם שיוציא את ישראל מהבידוד הבינלאומי איננה מופרכת, אך נתניהו יודע, כי במשחק הנוכחי, כל גישה שתגרום לפיצוץ השיחות על רקע סירוב ישראל לפנות התנחלויות, להכיר במדינה פלשתינית, להציע פתרון "יצירתי" בירושלים ולהתמודד עם תביעת השיבה הפלשתינית – גישה כזו רק תחריף את מצב ישראל בעולם. הוא עלול למצוא עצמו כבול בסוגיה האירנית, עם כתף קרה בבית הלבן וחרם הולך ומתרחב באיחוד האירופי. סיטואציה מעין זו תיתן את אותותיה בכלכלה הישראלי. מי אם לא נתניהו, איש הקפיטליזם הגלובלי, יודע כי משבר חמור כזה אינו פחות מסוכן מכל סצנריו אחר.

בינתיים, הוא שולח את ציפי לבני ויצחק מולכו לשאת ולתת עם סאיב עריקאת. המטרה היא להרוויח זמן: לאשר את התקציב, להיכנס לתקופת החגים, להניח לכנסת לצאת לפגרה. אם וכאשר תחזור שרת המשפטים עם הישג אמתי בידיה, הוא יידרש לקבל החלטה. ואם לבני תגיע בעצמה לתובנה שאין פרטנר, הוא יוכל להשתמש בה כבמגן אנושי מול האמריקנים, האירופים והשמאל. נתניהו מקווה שהמהלך אכן ייכשל, המערב יבין כי הפלשתינים אכן לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות וארה"ב של אמריקה תתייצב לימין ידידתה כפי שהיה בימי בוש הבן, שגיבה את אריאל שרון במלחמתו בטרור הערבי.

אולם לנתניהו אין מושג מה יקרה אם לבני תחזור עם טיוטת עקרונות סבירה ומוסכמת. עם הסדר מדיני שחלקים גדולים בציבור יכולים להכיל אותו. הוא יודע שגם אם שלי יחימוביץ וזהבה גלאון יתמכו בו בכנסת, ואפילו אנשי חד"ש והסיעות הערביות, וימנעו את נפילתו, הוא עלול למצוא עצמו כמו ברק – נטול גב קואליציוני. רה"מ מבין היטב, כי הליכוד הופך יותר ויותר לגרסה מרוככת של 'האיחוד הלאומי'. הקולות בליכוד הרוצים להיפטר ממנו נשמעים גם באקווריום הממשלתי. לא מדובר רק בסילבן שלום. הלוואי וסילבן היה הבעיה. רוב חברי הליכוד חזרו לעמדות התנועה מימי שמיר: ארץ־ישראל השלמה ו"אף שעל". כל הכרעה משמעותית תדרוש מנתניהו להתגרש מהליכוד. אלא שבשונה משרון, מספר נאמני רה"מ הוא ספור. אפילו אקוניס כבר הכריז שהוא נגד מדינה פלשתינית, אולי מתוך הבנה שאת הפריימריס הבאים ייאלץ לנהל ללא תמיכת נתניהו.

נכון לעכשיו, נתניהו הוא ראש ממשלת מעבר: עד התקציב, עד החגים, עד שלבני ומולכו ישובו. אחרי זה – נראה מה יהיה.